עם התפרקותה של ברית המועצות ניסתה הבורגנות שוב – ובפעם המי יודע כמה – לשלול את נחיצות התיאוריה והפרקסיס הפרולטרים. במילים אחרות: הבורגנות ניסתה למגר את התפיסה הדוגלת בשלטון בידי מעמד הפועלים. למגמות של הפרכת המרקסיזם נלוו הבטחות לחבר העמים הסובייטיים לשעבר כי תמה תקופת הסוציאליזם וכי עקב כך צפויים זמנים טובים. המציאות המחישה את השקר שבמגמות ובהבטחות אלה.
אחד מהביטויים העיקריים היו הפרכתו של הלניניזם, תחת האצטלה כי התפרקותה של ברית המועצות הינה "הוכחה ניצחת" כביכול לכישלון הלניניזם, עורר מחדש את הדיון הישן חדש בדבר האם ניתן לדבר על מרקסיזם לניניזם כאידיאולוגיה של מעמד הפועלים, ואם הנהגת האיחוד הסובייטי התרחקה וסטתה מהאידיאולוגיה הזו.
עיקר טענתי היא כי עבודתו של לנין, הפוליטית, הארגונית המהפכנית והן התיאורטית, שכללו את המרקסיזם ואפשרו למעמד העובדים לנוע אל עבר סדרה חשובה ביותר של ניצחונות והישגים. עבודתו של לנין כמכלול: הן ברמה הארגונית, הפוליטית והתיאורטית אפשרה בייחוד את מהפכת אוקטובר ואת התבססותה של ברית המועצות וכי ניצחון המהפכה. חשיבות נוספת ומהותית היא כי האסטרטגיה הלניניסטית חימשה את מעמד העובדים והעמים המדוכאים של הארצות המדוכאות הקולוניאליות. והיוותה כזרז להתפרצותו של גל מהפכני של מעמד העובדים בארצות המערב האימפריאליסטי.
בנוסף לכל זה, המרקסיזם-לניניזם היווה את הבסיס של ניצחון נגד המכונה המלחמתית של גרמניה הנאצית במלחמה לחלוקה מחדש של העולם בין הארצות האימפריאליסטיות. ניצחון זה לא יכול היה להתרחש ללא בנייה איתנה של הסוציאליזם בברה"מ. בסיס זה הוליד הצלחות גם בהרבה חזיתות פרולטריות נוספות (בסין, קובה, וייטנאם, צפון קוריאה ועוד).
עוד היום אנחנו עדים לניצחונות כבירים של המאואיסטים בנפאל תודות לבסיס המרקסיסטי לניניסטי שהמריץ וכיוון את המהלכים שלהם.
עקרון מפלגת האוונגרד
עד לתקופתו של לנין תנועת העובדים העולמית הייתה מצויה במשבר פוליטי עמוק. האינטרנציונאל השני היה שרוי בתוך מגמות פשרניות עם הבורגנות הגדולה. עקב כל, כל מיני זרמים "מרקסיסטים" צנחו לעשייה ריאקציונית של מגמות רוויזיוניסטיות, בהן בלטה במיוחד את הגישה הרפורמיסטית. עם פיתוחו של המרקסיזם על ידי לנין, לנוכח ההתפתחויות האימפריאליסטיות של השיטה הקפיטליסטית (שלב שממשיך לשרוד על חשבון הרס וקטל ענקי, שממנו סובלת האנושות כולה, עד עצם היום הזה), הדינאמיקה המהפכנית הרוויחה אנרגיות מדהימות לבניית הסוציאליזם על חורבות הקפיטליזם תוך זכייה בעצמאות לאומית של ממש. עד לתקופתו של לנין היו שתי גישות שנעמדו כמנוגדות. האחת, היא הגישה של מפלגת המעמד הרחבה והשנייה התפיסה בעלת הגוון האנרכיסטי מבית מדרשם של ניצ’ייב ולואי בלאנקי של מעין "כת מהפכנית" שמבצעת פוטש של תפיסת השלטון בתמיכה המונית פאסיבית (הגישה של נצ’אייב). לנין, בנוסף ליתר סגולותיו פתר את הפרדוקס הזה בארגון של מפלגת האוונגרד. בניגוד לתפיסה של הבורגנות שמציגה את המפלגה הלניניסטית כאיזו "פנימייה צבאית" זהו ארגון דמוקרטי המאפשר פיתוח וגיבוש פוליטי מודע של המהפכנים. כמו כן, הדמוקרטיה הרחבה היא תוצר של מחויבות עמוקה ושכנוע פוליטי עמוק. מבנה זה מסייע לקבוע את התנאים הנכונים לשיתוף פעולה וכריתת בריתות בין מעמד הפועלים לכוחות מתקדמים אחרים כמו אינטליגנציה, ושכבות ביניים להעצמת המאבק המהפכני.
הרוויזיוניזם הרווח כיום
כחלק מהמשבר של האימפריאליזם מצטרפת הזעיר בורגנות למעמד הפועלים מנסיבות קונקרטיות ממשיות בעקבות התרוששותה. הזעיר בורגנות מחפשת לחזור לתקופה הקדם מונופוליסטית כביכול לעידן "השוק החופשי" או נצמדת לשברים של המרקסיזם ולתנועה הקומוניסטית ככלי לשרידותם המעמדית בחיק טפיליות האימפריאליזם. לצערנו, כוחות זעיר בורגניים אלו חוברים לכאלו שהם קומוניסטים לשעבר ולמחזיקים בהשקפות שנתיישנו ולא הולמות את המציאות ובכך מחבלים באוונגרד הקומוניסטי ומביאים לתבוסות: ניוונה והתפרקותה של ברית המועצות וכמו בצ’ילה, ניקארגווה, עיראק וכדומה.
עמידה מותנית והצבת תנאים להתנגדות לאימפריאליזם היא ביטוי משמעותי כיום ברמת המאבק הממשי בחוסר יכולתה של התנועה הקומוניסטית כמעט בכל ארץ להוביל את המאבק האנטי אימפריאליסטי. זה יוצר הלכה למעשה עמידה לצד האימפריאליזם, זה מראה על התעלמות מהתנאים העכשוויים כי ישנם כוחות של האיסלאם הפוליטי שהם בחזית ההתנגדות. עמידתם של "הקומוניסטים" הרשמיים בעיראק לצד ממשלת הבובות האימפריאליסטית וכן, עמידתה של מפלגת העם הפלסטיני לצד אבו מאזן בכל מצב נתון. ממשלת הבובות של האימפריאליזם חיזקה את האיסלאם הפוליטי ככוח מוביל את ההתנגדות.
אווילותה של "החזרה אל מרקס"
זו הגישה שמנסה לעקר את המאבק המהפכני של מעמד העובדים בעולם ושל העמים בארצות המדוכאות הקולוניאליסטיות, כביכול היו הם לשווא. יש בגישה זו אלמנטים אוריינטליסטיים של שלילת המזרח. המרקסיזם-לניניזם זכה לפיתוח ולמימוש דווקא בארצות הללו. יתר על כן, יש בקרב האוחזים בהשקפה זו כדי להצניע לאומנות/ ציונות. כלומר,עיקור הלניניזם שהוא שכלול המרקסיזם ובמקומו לפנות מרחב אידיאולוגי לציונות, תחת הטענה שהיא פרויקט חיובי שיש בו פגמים. במילים אחרות הקו המנחה את האוחזים בגישה זו היא חזרה למה שמכונה השמאל הציוני. כאשר עוד מראשית ימי האינטרנציונל הקומוניסטי (האינטרנציונל השלישי) דחו לנין וטרוצקי גישה זו כאשר נימקו את התנגדותם להצטרפות מפלגת פועלי ציון שמאל לאינטרנציונל. שימוש אחר במינוח "בחזרה אל מרקס" גם הוא בא לבטא הימנעות מהמרקסיזם לניניזם המהפכני ולמעשה החלפתו ברפורמיזם השואף למדיניות של שלום בית מעמדי ולהימנעות מהמאבק המהפכני לסוציאליזם תוך דרדור וניוון הרמה הפוליטית ורמת התארגנותו של מעמד העובדים. ולמעשה "חזרה זו למרקס" הינה חזרה לקאוטסקי או קרנסקי כאשר דוגמה טראגית לכך היא הפלת ממשלת איינדה בצ’ילה בשנת 1973 בידי הצבא ובגיבוי האימפריאליזם האמריקני.
המאבק האנטי קולוניאליסטי והאנטי אימפריאליסטי
יתרונותיו של הלניניזם נובעות מיכולתו לנתח תופעות חדשות שקרו בעולם. תורת האימפריאליזם כשלבו העליון של הקפיטליזם, הביאה את המרקסיזם אל המאה ה-20 כתורה מהפכנית. לנין אבחן וראה כיצד המאבקים למען זכויות העובדים באירופה אינם משרתים את האינטרסים של המעמד העובד בכללותו. וכן, לנין ראה כיצד המאבק למען הסוציאליזם מתקיים בחוליות החלשות של האימפריאליזם. כאשר שם (בארצות הקולוניאליות המדוכאות) אין יכולת להון לסמא את עיני העובדים עם תעמולה רפורמיסטית פסבדו-מרקסיסטית פרי יצירתו של האינטרנציונל השני, בהנהגתו הזעיר בורגנית. לנין הבין כי מעמד הפועלים אינו "קהילה אחידה", אלא מחולק לאריסטוקרטיה פרולטרית הרווחת בארצות המערב האימפריאליסטי ומשמשת כמשתפת פעולה לאינטרסים של הבורגניות הגדולות שם, לבין מעמד עובדים מדוכא ושכבות ביניים בעיקר איכריות (אגרריות) בחוליות החלשות קרי, העולם הקולוניאליסטי.
בריתות עם שכבות ביניים ומנוצלים אחרים
הלניניזם, שהוא פיתוח המרקסיזם של המאה ה-20, מבחין כי בעולם הקולוניאליסטי ישנם שותפים מחוץ לפרולטריון, בקרב הזעיר בורגנות והבורגנות הלאומית למאבק משותף כנגד הדיכוי הקולוניאלי והאימפריאליסטי. לאורך המאה ה-20 ההנהגות הלניניסטיות נבחנו ביכולתן לתמרן את הכוחות המתקדמים באזורן לצרכי המאבק המהפכני של מעמד העובדים העולמי, שהוא הכוח החברתי המתקדם ביותר של האנושות. וכי בכל תקופה ותקופה ובכל רגע ורגע המפלגות הלניניסטיות חייבות לנתח את המציאות בכלי הניתוח שפותחו על ידי מרקס ואנגלס ושוכללו על ידי לנין כאשר הן משתקפות במעש הפוליטי המהפכני את הכלים הללו ומתוך הניסיון שנצבר במאבק המעמדי בכללותו: המאבק באימפריאליזם, ניסיונות מהפכניים שונים בארצות שונות וכדומה. וכי לבחון באופן עכשווי וקונקרטי את יחסי הכוחות והצעדים הטקטיים והאסטרטגיים שיש לנקוט.
מהפכה סוציאליסטית ומאבק באקונומיזם
בעיקר בארצות המערב האימפריאליסטי הפכה האחיזה בהתאגדויות עובדים בפרט, כטקטיקה רפורמיסטית זעיר בורגנית שמניאה ממעמד הפועלים בארצות האימפריאליסטית להתחבר למאבקי השחרור הלאומיים והמעמדיים המתקיים בארצות הדיכוי הקולוניאלי. כמוכן,אסטרטגיה זו שימשה בידי תנועות קולוניאליסטיות כגון: זו הציונית בפלסטין וזו הבורית בדרום אפריקה. לכן, גם תרומתו של לנין וממשיכי הלניניזם העקביים הייתה חיבור המאבק המעמדי הצר, להתאגדות ככלי מחד לפוליטיזציה מהפכנית של האיגוד המקצועי וחידוד גישה בתוכם למאבקי שחרור לאומי, שחרור האישה וכדומה. ללא פוליטיזציה מהפכנית, האיגוד המקצועי הופך לכלי שרת בידי האויב המעמדי.כמוכן, האיגוד המקצועי צריך להוות כפלטפורמה להכשרת החלקים המודעים והמפותחים של המעמד העובד לתפיסת השלטון. מאבק משותף עם כוחות בלתי מתקדמים שמובילים מאבק מתקדם (בהתמקדות על המזרח התיכון)
קריסת ברית המועצות והארצות הסוציאליסטיות וכן, נפילת המשטרים הסוציאליסטיים בתימן הדרומית, אפגניסטן וכדומה העלתה ומאידך, המהפכה האיראנית בשנת 1979, העלתה את החשיבות של התנועות האסלאמיות.מעמד העובדים כך מראות הדוגמאות במזרח התיכון מעוניין במאבק אנטי אימפריאליסטי וגם באמצעות אחדות הפעולה של כוחות השמאל. וכן, גם באמצעות אחדות פעולה בתנאים דומים עם מעמדות הביניים והבורגנות הלאומית נגד הבורגנות האימפריאליסטית.וכי הקומוניסטים לא יכולים להיות במצב של אי נקיטת עמדה, כי כמוה עמידה לצד האימפריאליזם.
מסקנות
הבורגנות האימפריאליסטית עושה כל שביכולתה בכדי לכופף את מעמד העובדים ואת המפלגות הקומוניסטיות לאינטרסים שלה. על כן, על מעמד העובדים, המודע שחש זאת חייב ללמוד את המציאות וזה תפקידם של הקומוניסטים להבהיר זאת למעמד. אנו צריכים להבין היטב את התפקיד של כוח וכוח באזור וברמה העולמית.
*להתחבר לארגונים הלוחמים באימפריאליזם מתוך ניתוח מושכל.
* ללכת בעקבות המרקסיסטים בעולם הערבי ובעולם הניאו קולוניאלי שמשתפים פעולה במאבק נגד האימפריאליזם.
* חידוד, השחזה והעמקה של המעש והתיאוריה הלניני כי לא ניתן לחזור למרקס.
* קומוניסטים לשעבר ותנועות שנסוגו הלכה למעשה מן המרקסיזם עדיף שיודו בכך מאשר יבלבלו ויוליכו לתבוסות של התנועה הקומוניסטית בפרט ושל מעמד העובדים בכללותו.
*להיפרע מן ההישענות על אירופה כמודל מהפכני, כאשר המרכז המהפכני הינו במזרח, אי הכרה בכך הינה עוד סימן של הניוון האידיאולוגי.
* דברים שנאמרו במסגרת אחד המושבים ב"כנס מרקס השני", שנערך בחודש מאי האחרון בתל-אביב ביוזמת הגדה השמאלית.
כותב המאמר טוען ש ""כת מהפכנית" שמבצעת פוטש של תפיסת השלטון בתמיכה המונית פאסיבית (הגישה של נצ’אייב) בעיה שלנין פתר…"
לנין לא פתר – הוא פשוט העתיק את הגישה הזו
1. בלי הסיוע האמריקאי החיילים הרוסים היו מתים בקור וברעב הרבה לפני שהיו מגיעים לכדי לחימה אפקטיבית שכן לא דובר על סיוע לחלק מהצבא אלא על כולו. יתר על כן הדוקטרינה הרוסית הסתמכה על כמות, יחסי האבידות של הרוסים לעומת הגרמנים הם לא פחות ממזעזעים. לשלוח בכל פעם שמושמדת דיוויזיה עוד אחת 20 פעמים ברציפות זו לא חוכמה ולעניות דעתי גם לא ניצחון כזה גדול.
2. המסקנה של הובסון מהנתונים שעמדו לרשותו במחקר על האימפריאליזם ב-1902 הייתה שלא מדובר בהשקעה כלכלית כדאית ודווקא עדיף להתמקד בפיתוח בריטניה. אולי זה המקום להזכיר שהייתה תנועה אנטי קולוניאליסטית בריטית ערה בשנות ה-60 של המאה ה-19 בשל העלויות של המושבות. בעוד הפרץ של האימפריאליזם החדש (1875-1900) הונע ע"י שיקולים של יוקרה ופוליטיקה ותפקיד הכלכלה בו היה מועט. ואילו הטענה של לנין הייתה שהקפיטליזם בדמות האימפריאליזם מחפש עוד צרכנים ועוד השקעות המניבות רווחים גבוהים, כאמור כבר לפי הנתונים של הובסון זה לא רלוונטי למושבות.
באופן ספציפי לאבי – אני מפנה אותך למחקר של הובסון על אימפריאליזם בחלק הראשון לפרקים 2 ו-5 שממחישים את עמדתו בנוגע לחוסר התוחלת הלכלית של האימפריאליזם. כמו גם לפרקים הנוספים שמפרטים את הסיבות הנוספות לאימפריאליזם הבריטי.
3. אני חייב להודות שההסברים של לנין לסיבות שהמהפכה התרחשה ברוסיה לא ממש משכנעים אותי, העם הרוסי התקומם כנגד הדיכוי שהוא סבל ממנו במשך מאות שנים והבולשביקים דאגו במהפכה השנייה להחליף את עריצות הצאר בעריצות המפלגה. בין החזון של מרקס על חברה שיוויונית ובין הדיקטטורה הלניניסטית אין הרבה דימיון חוץ מרטוריקה. לכן הניסיון להחיות את הרטוריקה הלניניסטית נראה לי פסול – אין שום סיבה טובה להשתמש בתירוצים של לנין לאופורטוניזם פוליטי אנחנו יכולים להמציא תירוצים משלנו. הבעיה הרי נעוצה בדימוי הרומנטי שיש לאוונגרד ולמהפכה חבל רק שבדומה לסיפורי שואה מביאים בחשבון תמיד רק את אלו ששרדו לספר את הסיפור. אין שום דבר מהולל במהפכות במיוחד כשהן חלולות. המודל המרקסיסטי לניהול משק ריכוזי לא מחזיק מעמד לאורך זמן, אפילו סין שהייתה במובנים רבים קרובה יותר לסוציאליזם מבריה"מ נכשלה. אז מה הרלוונטיות של לנין?
1. נראה לי ממש מצחיק לייחס את הנצחון הסובייטי לנשק האמריקאי. מה עוזרים לך נגמ"שים וטנקי שרמן אם אין לך מי שינהג בהם ואין לך גנרלים עם שכל שיובילו אותם? כן, הסובייטים הזדקקו לנשק באופן דחוף, מאחר והודות למדיניות האדמה החרוכה הנאצית התעשייה שלהם היתה על הקרשים. אבל לייחס את הנצחון הרוסי לרוזוולט נראה לי מוגזם. ולא, האסטרטגיה הסובייטית היתה הרבה יותר מורכבת מלזרוק עוד ועוד בשר תותחים – קרא למשל על האסטרטגיה של זוחוב בקרבות הסופיים בסטלינגרד, שם בהחלט לא מדובר במכונת מלחמה גדולה וטיפשה, במיוחד בתנאים בהם העדיפות המספרית היתה בהרבה לטובת הגרמנים.
2. התזה של הובסון, אם אני זוכר נכון (קראתי מזמן), היא תזה "לוקסמבורגיסטית" קלאסית. הובסון אומר שבגלל ירידת כוח הקניה של ההמונים במדינות המרכז השוק הפנימי לא יכול לספק את הביקוש לייצור הקפיטליסטי, ולכן ישנו דחף ללכת ולפתוח שווקים באיזורים אחרים בהם אפשר לדחוף לנייטיבז מוצרים נחותים במחיר מנופח. ההבדל המשמעותי בין הובסון לבין המרקסיסטים, כגון לוקסמבורג, הוא בכך שהוא טוען שמספיקה חלוקה מחדש של ההכנסות כדי לסייע לשוק הפנימי, על מנת למתן את שאיפת ההתפשטות. זאת בניגוד ללוקסמבורג שטוענת שיש כמובן צורך במהפכה.
התזה של לנין היא קפיצה קוואנטית מהתיאוריות האלה. לנין לא מדבר על שום דטרמיניזם של ירידת כוח הקניה, אלא מתאר את השילוב של ההון הפיננסי והתעשייתי שיוצר קרטלים ענקיים, שמחפשים שורת רווח גבוהה יותר מבבית ולכן דוחפים להשקעות במדינות הפריפריה. לנין מביא כמויות אדירות של מידע אמפירי ומנתח אותו באופן משכנע, ולכן אני חושב שלפחות לתקופתו הרעיונות שלו מאוד מוצלחים. גם הניבוי שלו לגבי שתי מלחמות עולם עומד.
ההבדל החשוב הנוסף הוא שלנין מדבר על צורך בהשקעות בפריפריה, ולא בשווקים. זה עובד הרבה יותר טוב מהתזה של הובסון ולוקסמבורג, ובאמת מתאים יותר לאופיו של האימפריאליזם האירופאי המאוחר.
3. נאלץ להסכים איתך, ובכל זאת, לנין וגם מרקס כן דיברו על מהפכה שתפרוץ דווקא ברוסיה ולא בארצות המטרופולין, ובכך צדקו. זה שהעניינים שם נדפקו בצורה כל כך גרוטסקית, על כך נכתבו הרבה טקסטים. אני ממליץ במיוחד על "המהפכה נבגדת" של טרוצקי, שכותב כמעט בזמן אמת ומתאר את השתלטות הבירוקרטיה על התהליכים הדמוקרטיים ועל הסוציאליזם בברית המועצות. טרוצקי הוא כמובן לא חוקר אובייקטיבי, אבל המידע שהוא מציג שם פוקח עיניים.
אין לי מושג על מה אתה מתבסס כשאתה טוען שסין היתה קרובה יותר לסוציאליזם. המצב הראשוני שם לאחר המהפכה היה גרוע אפילו יותר מבברית המועצות. ההנהגה הסינית לא התיימרה אפילו לייצג את העובדים, אלא התרכזה בחיילים ובאיכרים, גיבורי מלחמת האזרחים. היא היתה אפילו פחות דמוקרטית, ולמעט אפיזודות מקריות לא התקיימה בסין שום השתתפות עממית בתהליכי קבלת ההחלטות. בנוסף המאואיזם הוא תיאוריה פוליטית שהתפתחה מהסטליניזם עם ואריאנט עולם שלישי, וככזו אפשר לקרוא לו בשמו – קריקטורה.
זכויות אזרח מוגדרות היטב לרבות זכויות פוליטיות וזכויות לרווחה כלכלית, חינוך איכותי לערכי שלום ושוויון הזדמנויות וכבוד לזולת, שרותי רפואה מתקדמים על חשבון המדינה, שמירה על ערכי הסביבה ובצד אלו – שוק חופשי ליזמות פרטית המאפשר צבירת הון אך מונע התרכזותו בידי מעטים, שקיפות והסדרה ממשלתית – אלו הם מרכיבי הסוציאל דמוקרטיה במיטבה. אני לא מבין באיזמים ופחות ופחות זה מטריד אותי.
הכותב טוען ש"המרקסיזם-לניניזם היווה את הבסיס של ניצחון נגד המכונה המלחמתית של גרמניה הנאצית במלחמה", ואף מוסיף וטוען ש"ניצחון זה לא יכול היה להתרחש ללא בנייה איתנה של הסוציאליזם בברה"מ"…
ובכן, מדובר בתעמולה ותו לא היישר מבית היוצר הבולשביקי.
קודם כל מבחינה לוגית ניתן לטעון שהעמידה המוצלחת של בריטניה היא דוגמה לכך שלא חייבים "מרקסיזם-לניניזם" כדי לעצור מתקפה פאשיסטית צבאית. מספיק שיש אמונה בצדקת הדרך, צבא חזק ונחוש שמונע מתמיכה עממית, מנהיג כאריזמטי וקצת עזרה מחברים,
והפלא ופלא! גם עם מונרכיה דמוקרטית אפשר לעשות את זה.
זאת ועוד: הרי רוסיה הצארית הביסה לפני כן את נפולאון בנצחון שמזכיר מאוד את הנצחון על הגרמנים… ומי היה מאמין? זה קרה כשבעים שנה לפני הולדת קארל מרקס!
וחוץ מזה, מה שווה נצחון כזה אם גם לפניו וגם אחריו ממתין לחייל ולאזרח הסובייטי (סליחה, ל"פרולטר") מנהיג צמא דם כמו סטאלין שעשה את מה שהיטלר לא הספיק לעשות?
1. הסיוע הצבאי לברית המועצות היה משמעותי אמנם, אבל לומר שעליו הוכרעה המלחמה זה מוגזם מעט. עיקר הקרדיט מגיע לחיילים הרוסים שנלחמו בחירוף נפש, לעם הרוסי שלא נכנע וגם לגנרלים ולסטאלין שעשו (לשם שינוי) החלטות חכמות.
2. למיטב זכרוני התיאוריה של הובסון דווקא כן מתמקד בחיפוש "שווקים והשקעות מעבר לים", והיא אפילו וולגרית ופשטנית יותר מזו של לנין. בקשר לשומפטר הרשה לי לגחך – מדובר באידיאולוג ימני שתקף אפילו את ה"ניו דיל" של רוזוולט על היותה אסון לקפיטליזם. בכל מקרה הספר של לנין עשיר במידע אמפירי ולזמנו היה טקסט מדויק להפליא. השאלה עד כמה הוא רלוונטי היא שאלה אחרת.
3. אמת, ברוסיה הצארית לא היה פרולטריון תעשייתי וגם לא בורגנות תעשייתית משמעותית, אבל היא היתה קשורה למערכת הקפיטליסטית העולמית בכבלי מסחר וכלכלה חזקים ביותר. בנסיון להסביר מדוע פרצה המהפכה דווקא ברוסיה הפריפריאלית ולא בלונדון או ברלין המרכזיות, יש את החיבור של לנין שמתאר את רוסיה בתור "החוליה החלשה" שניתקת. אפילו מרקס, בערוב ימיו, דיבר על הסבירות שהמהפכה תפרוץ דווקא ברוסיה.
יונאס, בתור חוקר של אמפריאליזם ומלחמת העולם הראשונה, מה בדיוק סתר את ההנחה שקפיטליזם מוליד אמפריאליזם? הובסון הוא אבי ההנחה הזאת מדוע אתה מתאר אותו כמי שמתנגד לה? הטעות היחידה של הובסון זה שהוא חשב שהמרוץ האמפריאלי לא יגרר למלחמת עולם טענה שנסתרה ב-1914.
ולמה קרתה ה"קריסה" ? המאמר מציג את ה"קריסה" כאיזו תופעת טבע ולא תהליך היסטורי מעשה ידי אדם.
ואולי איזה מילת ביקורת או שתיים על הזוועות שנעשו בשם הקומוניזם ? כולל חיסול שיטתי של בניה ומחולליה של המהפכה ?
רוחב היריעה פוגם במסר, אולי חמור מכך הוא גם חושף את כרעי התרנגולת עליהם המסר עומד. בלי להתאמץ וללא סדר מיוחד ניתן לסתור חלק נכבד מהטענות המובאות כאן:
1. ה"ניצחון הרוסי" על גרמניה הושג בעזרת כספי משלם המיסים האמריקאי שמיממן את האוכל, המגפיים, המדים, הנגמ"שים והתחמושת של הצבא האדום. בעוד שתפקיד הממשל ה"סוציאליסטי" היה להרוג ברעב את האזרחים בעורף, לשלוח למותם את החיילים בחזית ולאחר יד לבזוז ולאנוס את גרמניה ופולין הכבושות.
2. התיאוריה של לנין "אימפריאליזם – השלב הגבוהה ביותר של הקפטילזים" שפורסמה ב-1916 פיגרה אחרי מחקרים שהראו ש"חיפוש שווקים והשקעות מניבות מעבר לים" הוא טיעון חלול (הובסון ושומפיטר אם להזכיר שניים שקדמו ללנין).
3. המילה בורגנות הוזכרה בקטע בנדיבות בעוד שבורגנות כמעמד כפי שמרקס הבין אותה לא הייתה קיימת ברוסיה הצארית, למעשה גם פרולטריון לא היה. כך שלא ברור בדיוק איך אפשר להחיל את שלטון הפרולטריון כנגד הבורגנות העושקת כאשר שני המעמדות אינם קיימים. והדבר נכון לגבי מדינות עולם שלישי שאימצו את המינוחים המרקסיסטים כרטוריקה חסרת תוכן. וכל זה עוד לפני שנשאל מה הקשר שבין המשטר הסובייטי לבין דמוקרטיה?
אפשר להמשיך עם הדוגמאות אבל זה מעייף וחסר תכלית.
הפגמים של המרקסיזם הם חמורים יותר בידיו של לנין – ברגע שעוברים מהתיאוריה למעשה המרחק שבין הכוונה לבין הביצוע הוא תהומי וכאן כבר לא יעזרו פלפולי הדיאלקטיקה המטריאליסטית. המהפכנות האוונגרדיות של לנין אולי נשמעת כדבר רומנטי לכן כדאי לזכור שמהפכנות מגיעה במחיר. המשטר הלניניסטי היה דיקטטורי רק שלרוע מזלו של העם הרוסי סטאלין היה כל כך רע שאת לנין כבר זוכרים לטובה.
מאמר מעניין. בראשית היתה חזרה אל מרכס, עכשיו מוצעת חזרה ללנין, מעניין – למי תהיה החזרה הבאה ?
מאמר שכנראה יצא מ"קול העם" שנת 1958. ציפיתי לראות התייחסויות לדברי כרושצ’וב בקומינטארן.
נשמע כמו תסריט לרימייק של "ליל המתים החיים"…
מאמר מעניין. אבל אני לא מבין למה התכוון המחבר ב"חזרה אל מרקס" שנראה שהוא כל כך יוצא נגדה.
1. לא ייחסתי את ההכרעה הרוסית לארה"ב אלא התייחסתי לטענה המובאת במאמר שהכלכלה הסובייטית היא זו שאפשרה אותה. אפשר לדבר עד מחר על האסטרטגיה הרוסית אבל עובדה עצובה היא שיחס האבידות בקרב על ברלין לדוגמא היה 1:7 של רוסים לגרמנים. אם האסטרטגיה הייתה כל כך מוצלחת לא היה יחס שכזה, למרות שקיימת גם האפשרות שזה חלק מהאסטרטגיה ואז צריך לשאול האם היא כזאת גאונית.
2. אני ממליץ לך בחום לקרוא שוב את המחקר של הובסון על האימפריאליזם בו הוא מראה באמצעים פשוטים 14 שנים לפני הטענות של לנין שהסחר עם המושבות הוא זניח כמו גם התשואה על השקעות.
הנה הליק בארכיב המרקסיסטי באינטרנט :
— קישור —
3. בנוגע לסין – דווקא בגלל שמאו הבין שאין לו פרולטריון הוא היה יכול לנסות להחיל את הרעיונות הסוציאליסטים בצורה רלוונטית. בגרמניה שההון העיקרי שלה הוא תעשייתי הגיוני לדבר על הפרולטריון ובסין שרובה חקלאית הגיוני לדבר על מהפכה אגררית לחלוקה שיוויונית של ההון. רק לשם ההבהרה- משטרו ותורתו של מאו משוקצים בעיני בדיוק כמו אלו של סטאלין. ואולם אם בוחנים את החברה הסינית עד לרפורמות הקפיטליסטיות ב-79 הרי שמדובר בחברה מהשיוויוניות בעולם. נכון אולי לציין שבמקרה זה כמו גם בבריה"מ זה שיוויון הקרוב יותר לבדיחה "במקום שלחלק יהיה יותר ולחלק פחות לכולם יש פחות".
יונאס זה שם ליטאי?
רק הערה קטנה על הנתונים של לנין שהפנת אליהם בנוגע להשקעות חוץ – במידה והתיאוריה של לנין הייתה נכונה הייתי מצפה למובהקות גדולה יותר (למעשה לנתונים הפוכים) בהיקף ההשקעות ב"קולוניות" ביחס להשקעות החוץ.
הנתונים מראים השקעה של כ-20% מכלל ההשקעה הזרה בצרפת וגרמניה ושיעור כפול מזה בבריטניה שהופנו לקולוניות.
כלומר רוב השקעות החוץ של המעצמות הקולוניאליסטיות הופנו דווקא לשווקים "קרטליסטיים".
חבל שאין השוואה להיקף הפעילות הכלכלית של כל מדינה בכדי לאמוד את המשמעות של הסכומים האלה.
זאת לא הפואנטה. לנין לא מתייחס להשקעות ביחס להיקף התוצר כי זה לא המדד המתאים. המדד המתאים הוא היקף ההשקעות ביחס לרווחי החברות הגדולות, שהוא מה שמהווה את המנוע האמיתי של האימפריאליזם. לנין מתייחס גם להשקעות בין מדינות המרכז לבין עצמן, אבל צריך לזכור שלהשקעות כאלה אין את האיכות האסטרטגית של השקעות בפריפריה, בגלל יכולת של המעצמות להגן על השווקים הפנימיים שלהן באמצעות מכסי מגן וכו’.
1. מן הסתם ברלין המבוצרת היתה אגוז קשה לפיצוח יותר מאשר נורמנדי למשל. אבל אם תסתכל על הקרבות אחרי המצור על סטלינגרד, במיוחד אלו של 1945, הם מאופיינים באסטרטגיה רצינית ולא בזריקת עוד ועוד חיילים לחזית. לדעת רבים את הכשלון הקולוסאלי של ברית המועצות לחזות ולהתגונן מפני הפלישה הגרמנית ב-41′ אפשר להסביר בעיקר באטימות ובקוצר הרואי של סטאלין, שסירב אפילו להסתכל על דו"חות מודיעין שדיברו על ההכנות הגרמניות, ולא באסטרטגיה הצבאית של הצבא האדום.
2. בשיח על האימפריאליזם הובסון נמצא איפשהו באמצע, בין התפישה של שופמפטר לזו של לנין. הוא טוען מצד אחד שמדובר במהלך לא רציונלי מבחינת הכלכלה כולה (כמו שומפטר), ושמדובר בין השאר ברגשות לאומיים "פיאודלים" בלתי רציונלים, אבל מאידך מכיר בכך שיש אינטרסים כלכליים פרקטיקולרים שדוחפים את ההתפשטות המדינית. הוא מייחס משמעות מיוחדת לתעשייה הצבאית, לפיננסים, ולצורך להיפטר מעודפי ייצור שלא יכולים להיות מוטמעים בשוק הפנימי. הדינמיקה הכלכלית של האימפריאליזם מתוארת בפורטרוט בפרק על "השורש הכלכלי של האימפריאליזם" בספר שלו, ומדובר אכן בתזה שאפשר לכנות "לוקסמבורגיסטית" במובן הרחב:
— קישור —
בכל מקרה מה שלנין מראה שחור על גבי לבן הוא כי התשואה על השקעות בחו"ל מהווה חלק עצום מהרווחים של הקרטלים הקפיטליסטים. אני מציע לך לקרוא את הטקסט של לנין, במיוחד את פרק 4:
— קישור —
בנוסף כפי שציינתי הובסון שם את הדגש על יצוא סחורות, בעוד שלנין מדבר על יצוא של הון, וזה הבדל משמעותי.
3. אני לחלוטין לא מסכים. אם המהפכה הרוסית היתה בעלת הינף סוציאליסטי, לפחות בתחילתה, המהפכה הסינית היתה מאבק לשחרור לאומי פאר-אקסלנס. רפורמה אגררית, הלאמה, פתיחת שירותים ציבוריים וכו’ הם שלב אינטגרלי במהפכות לאומיות, מאירופה ועד אמריקה הלטינית. אפילו מוסאדג באיראן, שלא היה סוציאליסט, חילק אדמות לאיכרים. בנוסף ההמונים בסין מעולם לא היו באמת בשליטה, ומועצות האיכרים והחיילים לא היוו בשום שלב כוח פוליטי אמיתי (כפי שהיה ברוסיה בשנים הראשונות של המהפכה). מאו בעצמו דיבר לא על מאבק בין פרולטריון, או "המונים" לבין בורגנות אלא בין עולם שלישי לעולם ראשון, וזה הבדל עצום הן מבחינה תיאורתית והן מבחינה פוליטית.
מה שנכון הוא שסין היתה שוויונית מאוד עד שנות ה-80 וה-90, אבל כך היו גם מדינות רבות אחרות (כולל שלנו), וזה לא מעיד על קיום סוציאליזם במובן המלא של המונח.
לא רק סטלין ניצל בזכות מעצמות המערב, גם לנין. לאחר שמסר לגרמנים את אוקראינה ובילורוסיה בברסט-ליטובסק, הצילה אותה כניעתה של גרמניה למעצמות ההסכמה. לולא כן, רוסיה המוכה היתה נותרת סרח עודף למעצמה הגרמנית, וספק אם היה מצליח לשרוד בראשה.
למעריצי סטלין (ממתי טרוצקיסטים מעריצים את סטלין?): כל הקטסטרופה לא היתה מתחוללת לולא ההסכם על חלוקת פולין ב-1939, שאפשר להיטלר להשתלט על פולין, סקנדינביה ולמחוץ את צרפת ללא הפרעה מצדו של סטלין. לולא האובססיה של היטלר למזרח ולרוסיה, היה מרסק את בריטניה לפני שארה"ב תיכנס למלחמה, ואז לא היה לברה"מ סיכוי.
באשר למהפכה ברוסיה: בסופו של דבר הצטיינה מפלגת "האוואנגארד המהפכני" בעיקר בתמרונן וחיסולן של מפלגות הפועלים האחרות ברוסיה: בבחירות, שנערכו בעקבות מהפכת אוקטובר, העניקו האיכרים – רוב האוכלוסיה ברוסיה – יותר ממחצית המושבים לאגף הימני של הסוציאל-רבולוציונרים. לנין פיזר אפוא את הפרלמנט באיומי נשק, והמשיך לשלוט באמצעות הסובייטים, נציגי הפועלים והחיילים שהיו מיעוט. טרוצקי והוועד המרכזי חיסלו עכשיו את שאר מפלגות הפועלים. תחילה את "הימין", ואחר-כך את "השמאל", שאיים עליהם במהפכה דומה. לאחר מכן (1918), חיסל טרוצקי את "הארגון הדמוקרטי" והספונטני של המפלגה והסובייטים, לטובת ארגון ריכוזי שפעולתו מוכתבת מלמעלה: מספר האספות צומצם ותכנן הוכתב מראש.
כך הפכה הנהגת המפלגה למפלגה, המפלגה למהפכה והמהפכה למעמד הפועלים כולו. לפיכך, כל העומד בדרכה של הנהגה זו, בורגני או פועל, הפך לאויב מעמד הפועלים והועמד אל הקיר.
אין שום פלא שההמשך היה הפיכת אדם בודד, אכזר ופרנואיד, לדיקטטור של המפלגה, המעמד ותנועת הפועלים. הוא השמיד את מעמד האיכרים שעמד בדרכו, ואחר כך את הנהגת המפלגה. המוזר הוא שלאון טרוצקי, שתזמר את מסע ההשתלטות והחיסול של הנהגת המפלגה, לא הבין שזו היתה התוצאה ההגיונית של מעשיו.
1)הלניניזם לא היה "שכלול" של המרקסיזם,אלא המשכו לתקופה חדשה של מאבקים אימפריאליסטים בראשית המאה ה20.
2)התפרקות ברה"מ נבעה ממהפכת הנגד הסטליניסטית שחסלה את המפלגה הבולשביקית ויחד אתה את הלניניזם
3)לא היו כלל "הצלחות" בחזיתות הנוספות המוזכרות על ידי כותב המאמר.אלה היו בנים חורגים של הסטליניזם ועיוות של המרקסיזם,קריקטורות של הסוציאליזם והלניניזם הדמוקרטי בדמותה של המפלגה הבולשביקית
4)מעניין איך הציונות קופצת לפתע ללא כל הקשר אם הדיון שבתוך המאמר,על "החזרה אל מרקס",ואפילו נקשרה למפלה של איינדה בצ’ילה.
הכותב אולי שכח לקשור את הציונות למשבר המשכנתאות בארה"ב,ואולי גם להפסד האחרון של הפועל חיפה.
5)הלניניזם והמרקסיזם לא טענו שהבורגנות הלאומית של מדינות קולוניאליות שותפה אפשרית במאבקים של מעמד הפועלים,אלא הדגישו תמיד את השותפות של מעמד הפועלים האינטרנציונליסטי.
הניסיון להפריד בין מעמד הפועלים של מדינות קולוניאליות ומדינות אימפריאליסטיות הוא עוות חמור של המרקסיזם המוביל להחלשות של מעמד הפועלים,וחיזוק "הפרד והמשול" של הבורגנות הלאומית.
בעולם הגלובאלי,הבורגנויות הלאומיות,גם של המדינות הקולוניאליות וגם של המדינות האימפריאליסטיות שותפות כנגד מעמד הפועלים של כולם.
ועוד=
כמה מליוני פועלים ממדינות קולוניאליות יש היום באירופה?(מהגרים חוקים או לא חוקיים)
כמה מליוני "לטינוס" יש בארה"ב.??
אפשר לבלבל בודדים כל הזמן,ואפשר לבלבל את כולם פעם אחת,אבל אי אפשר לבלבל את כולם כל הזמן.