במדינה המתקראת דמוקרטית, כישראל, יש להניח, כי מוסכם על דעת הרוב המכריע, שמגוון דעות, השקפות ותפיסות-עולם ככל שיהיו, הינם חלק בלתי-נפרד מאבני היסוד של הדמוקרטיה, שברירית ככל שתהיה, ושיש לברך על תפיסות-עולם שונות ומגוונות בכל תחומי החיים, לקדם ולעודד חשיבה עצמאית ומקורית מתוך הכרה וידיעה מעמיקה של עמדות רבות, שונות ומגוונות ואף מנוגדות, מקצה לקצה בכל קשת הדעות הרווחת בקרב הציבור הרחב.
אולם, למרבה הצער, כללים אלו לא תמיד נשמרים ודעה שכמעט נתקבעה בדעת-הקהל היא, כי דעותיו של השלטון המרכזי הן דעות שצריכות להישמע ברמה ולהיפך לקונצנזוס ולנחלת הציבור שאמור לנכסן, לאמצן אל ליבו ולנהוג על-פיהן.
כידוע, נוהג פסול זה נחשב כמקובל במדינות הנחשבות כמדינות טוטאליטריות, בהן מנסה השלטון-המשטר להשפיע על דעת-הקהל לאמץ את דעותיו והשקפותיו בעניינים פוליטיים-מדיניים בנושאי בטחון, חברה וכלכלה וכו’, הנוגעים ישירות לאזרחי המדינה ואף לכפות דעות אלו על האזרחים. האמצעים, כידוע הם, בעיקר, כלי התקשורת הממלכתיים, הנתונים למרותו של השלטון וכפופים לו מבחינת תקציבם. לא חסרות דוגמאות ולא אלאה את הקוראים בכך.
במדינות שאינן נחשבות טוטאליטריות, עפ"י כל אמת-מידה, כמדינת ישראל, מקובל להניח שכלי התקשורת הממלכתיים אמונים על מסירת ידיעות לציבור בדרך אובייקטיבית מירבית, תוך שמירה על כללי האתיקה העיתונאית, ללא הטיה לצד זה או אחר.
לדאבון-לב, ניכר שכלי התקשורת הממלכתיים, בכלל זה "קול ישראל" אינם שומרים תמיד על כל כללי האתיקה הללו על כל תגיהם, נוטים להשפיע על דעת-הקהל וחוצים לעיתים את גבולות האתיקה העיתונאית ונוקטים בדרך של טפטוף בלתי-פוסק של דעות בעלות גוון לאומני ואף גזעני בדיווחיהם.
הדברים מתרחשים כאשר, מפעם לפעם כאשר קריינים, שאין זה בסמכותם לפרשן את הידיעות, מעיזים לחוות את דעתם בשולי הידיעה, אם ע"י אמירה סתמית, לכאורה או ע"י פליטת-פה, כביכול, המעבירה את דעתם לקהל שומעיהם, אם ע"י הנהון של הסכמה או לחלופין ע"י הגחכה או סלידה מן הידיעה במקרים מסויימים, כשהידיעה אינה תואמת את דעתם.
אתוודה כאן, כי אני מאזין מדי בוקר [וגם במהלך היום] למהדורות חדשות שונות ושומע דברי פרשנות, של קריינים, המשובצים, אגב אורחא, תוך קריאת החדשות או ציטוט מעיתונים שיצאו לאור בארץ ובעולם.
תוך כדי האזנה הבוקר, יום שני, ה-20.10 לתוכנית הפותחת את שידורי החדשות ב"קול ישראל" שמעתי את הקריין ד"ר יצחק נוי מצטט , כהרגלו מעיתוני הבוקר ונדהמתי למשמע פליטת-הפה שלו כשקרא ידיעה בעניין מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, המתקיימת בימים אלו ממש תוך כדי אזכור שמו של מועמד המפלגה הדמוקרטית ברק אובמה כ: "ברק בן-לאדן" [לא פחות ולא יותר]. כמובן שד"ר נוי התנצל מיד על פליטת-הפה שלו ואף העיר על השלכות צפויות לפליטת-פה זאת אין זו הפעם הראשונה שאני עד לשרבוב דעותיו של ד"ר נוי, הן המקריות והן המכוונות, כדי להביע את השקפתו האישית לגבי ידיעות שהוא מקריין ובמיוחד אהדתו הרבה למועמד הרפובליקני ג’ון מקיין על תמיכתו הבלתי-מסוייגת של זה למדינת-ישראל וכי רצוי, לדעתו, שהוא זה שייבחר לכהונת נשיא ארה"ב.
לעניות-דעתי, על מנהל "קול ישראל" להנחות את כל קרייני הרשת להקפיד במידה מירבית על מסירת הידיעות ברדיו, בדרך אובייקטיבית ונייטראלית, ללא תוספות ושרבוב, הן אקראי והן מכוון, של דעותיהם האישיות והשקפותיהם ככל שיהיו
* ניצן אביב הוא פעיל חברתי תושב תל-אביב.
המחשבה כאילו עיתונות אובייקטיבית כביכול (אם בכלל יכול להיות דבר כזה) היא הנורמה היא טעות מראש. יצחק נוי דנן הוא רק דוגמא קיצונית למגמתיות הדיווח. אפילו שלא ישמיע במילה אחת או בהנהון את דעתו בפירוש. הקטעים שהוא בוחר לדווח והמרואיינם שהוא מזמין כבר עושים את העבודה.
במקום להתלונן על תקשורת לא אובייקטיבית כדאי לשכנע שהתקשורת, גם הציבורית היא מגמתית ויש להתיחס אליה בהתאם.
מאמר מצוין.
שידור ציבורי לא אמור להיות מכשיר ל"הסברה" הישראלית השקרית, שעובדת (תרתי משמע) בעיקר על ישראלים.
איזו השוואה למופת. גם בתקופת סטלין העיתונות הרוסית לא הפסיקה להלל ולשבח את האידיאולוגיה הסטליניסטית. כמובן שהיא עשתה זאת לצד דיווחים בלתי פוסקים על השחיתויות שבהן נחשד המנהיג האהוב. בול כמו בישראל. אכן השוואה למופת.