האוונגרד של האוונגרד
הפרטים ברורים. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה החליטה להריץ מועמדים משלה בשש מתוך עשרים ושניים מחוזות כנגד מעומדים מטעם מפלגתו של הוגו צ’אבס, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה.
ביוני 2007 יזם צ’אבס הקמת מפלגה מורכבת מהגורמים התומכים במהפכה הבוליבריאנית. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה (מק"ו) הוזמנה אף היא להצטרף אך דחתה את הפנייה והחליטה לשמור על מסגרת נפרדת ועצמאית.
לאחרונה יצא צ’אבס בהתקפה חריפה נגד מק"ו והאשים אותה בפלגנות על כך שהיא מעמידה בבחירות המתקרבות מועמדים משלה נגד מועמדים של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. המק"ו ענתה שהיא פועלת תוך מחויבותה למהפכה והאשימה את צ’אווס בסגנון סטליניסטי.
קשה להשתחרר מהרושם שהקומוניסטים בוונצואלה מתעלמים מתפקידו של צ’אבס כמנהיג ונצואלה במאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות עמי אמריקה הלטינית. הקומוניסטים הוזמנו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בוונצואלה של צ’אבס וסביר להניח שיכלו להוות השפעה חשובה וחיובית כחברים נאמנים של המסגרת החדשה. עכשיו בחרו הקומוניסטים להתעמת עם צ’אבס בזירה האלקטוראלית בשעה רגישה זו. לשם מה?
לא סביר לחשוב שהקומוניסטים יכולים לצבור כוח והשפעה מול צ’אבס ותוך כדי פגיעה במעמדו וביוקרתו. ככל שניתן להבין לפי המידע שבידינו, נראית אסטרטגיה זו של הקומוניסטים בוונצואלה דוגמה נוספת ומצערת של כיתתיות לשמה.
פרשה עגומה
רשימת הפנתרים לא הצליחה לגייס את הסכומים הניכרים הנחוצים להגיש רשימה למועצת עיריית ירושלים. אני סבור שעובדה מצערת זו לא תשתיק את קולו האמיץ של איילה סבאג שעמדה במרכז ההתארגנות. אישה לוחמת זו עשתה הרבה למען העניים וחסרי דיור בעירנו. יש לקוות שלא תתייאש מהמכשולים שנערמו בדרך הרשימה.
לדאבון הלב, מק"י-חד"ש בירושלים שהיו אמורים להשתלב יפה במאבק על הצלחת רשימתם של הפנתרים השחורים לא באה לעזרת הרשימה. במשך זמן רב אפילו התלבטו במק"י-חד"ש אם לתמוך ברשימה.
לקראת תחילת אוקטובר נעשה יותר ויותר ברור שיתכן ולא יצליחו הפנתרים לאסוף את הסכום הניכר של 23,000 ₪ הדרוש להגשת הרשימה. עלתה הצעה שהפנתרים ירוצו כרשימת בת של חד"ש ובתור כזאת תהיה פטורה מהפקדת הסכום הגדול שלא יכלו לגייס.
כמיטב הבנתי תמכו חברי מק"י-חד"ש בירושלים בהסדר כזה. אך ההצעה לא נתקבלה על דעת המוסדות המרכזיים של חד"ש או שהיא "נתקעה" בתהליכים משרדיים. בכל מקרה לא התמודדה חד"ש באתגר של בניית השותפות עם הפנתרים. וחבל.
תקופה קשה
זאת תקופה מאד קשה לתנועת השלום בישראל. זאת גם תקופה מאד קשה לתנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ואין ספק שיש קשר בין הקשיים של מחנה השלום ובין המצוקה של הפלסטינים. הערכה זו אינה פוגעת בצדקת המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית ואינה גורעת מהגבורה ומהאצילות של מחנה השלום בישראל. נחזור, מן הסתם, לדון בנושא כאוב זה בהזדמנות אחרת. בינתיים קיבל מחנה השלום מכה מתחת לחגורה.
דווקא בשעה זו המחייבת ריסון ושיקול דעת "זכה" מחנה השלום בישראל להתקפה, שדומה יותר מכל דבר אחר למכה מתחת לחגורה. מקור ההתקפה הנו עומר ברגותי, פעיל מרכזי בתנועה לקידום חרם וסנקציות אקדמאיים ותרבותיים נגד מוסדות ישראלים. בקטע המצוטט בהמשך מבקש ברגותי להתווכח עם אלה הטוענים שפרויקט החרם עלול לפגוע בתנועת השלום בישראל. בעיה זו אינה מדאיגה אותו כיוון שאין תנועת שלום בישראל….
באנגלית:
What Israeli peace *movement*? There is no such creature. The so-called peace groups in Israel largely work to improve Israeli oppression against the Palestinians, rather than eliminate it, with their chief objective being the guarantee of Israel’s future as a "Jewish" — i.e. exclusivist — State. The most radical Israeli "Zionist-left" groups are still Zionist, adhering to the racist principles of Zionism that view the indigenous Palestinians as lesser humans that are an obstacle or a "demographic threat" to be dealt with. Specifically, they are opposed to the UN-sanctioned rights of the Palestinian refugees, ethnically cleansed during the Nakba and ever since,to return to their homes and lands, simply because they are the "wrong" type. These groups also oppose ending the unique form of apartheid that dominates the entire State of Israel, where a decades-old *system* of racial discrimination, enshrined in the law, treats "non-Jewish" citizens of the State as second-class citizens who are not entitled to all the rights that Jewish citizens enjoy. If this the Israeli "peace" movement, then no conscientious person should feel sorry about undermining it!
ובעברית:
"איזה "תנועת" שלום ישראלית? אין ייצור כזה. אלה המכונות קבוצות שלום בישראל פועלות בכלל כדי לשפר את הדיכוי הישראלי במקום לבטלו, כשמטרתן העיקרית היא הבטחת עתידה של ישראל כמדינה "יהודית", בלעדית. הקבוצות הרדיקליות ביותר של השמאל הציוני הן ציוניות, ותומכות בעקרונות הגזעניים של הציונות שרואים את הפלסטינים בני הארץ כאנשים תת אנושיים המהווים איום דמוגרפי שיש לטפל בו. הן שוללות את זכויות הפליטים הפלסטינים….הן תומכות בהמשך קיום … האפרטהייד השולט בכל מדינת ישראל שבה שיטת הפלייה גזענית בת עשרות בשנים טבועה בחוק, ומתייחסת לאזרחים "לא יהודיים" בתור אזרחים בדרגה שנייה שאינם זכאים לזכויות המוענקות לאזרחים יהודים. אם זו תנועת "השלום" הישראלית, אזי שום אדם בעל מצפון יצטער על הפגיעה בה." *
ברגותי יכול היה לטעון שהפעילות בעד החרם היא נחוצה וצודקת אפילו אם היא כרוכה בקשיים לתנועת השלום בישראל. אך ברגותי מבקש להתלהם, ולהוקיע אויבים שמסווים את עצמם כידידים, הכול כדי להוכיח את התזה הנלוזה, השקרית והמעליבה שאין ולא קיימת תנועת שלום בישראל. חוששני שיהיו חברים שיבקשו ללמד סנגוריה על דברי ברגותי ולהוכיח שמשפט זה אינו מופרך לחלוטין ומשפט זה הוא חצי נכון. אך דבריו ברורים. ברגותי מזלזל מסיבות הידועות לו בחברים ובארגונים בארץ שהוכיחו נאמנות ומסירות לעניין השלום ולפלסטינים. הוא סבור שתפקידו להסביר שאין דבר כזה, אין תנועת שלום בישראל.
(המאמר המלא של ברגותי פורסם באנגלית באתר "אלף| ב-21 באוקטובר 2008)
אנשי השמאל האמיתיים, אלה שדורשים הדדיות ביחסים בין ישראל למה שיהיה פלשתין, טוענים כבר זמן רב שהפלשתינים לא באמת רוצים שלום אלא רוצים בפשטות להשמיד את ישראל. "השמאל" בישראל קורא לאנשים האלה ימין. עכשיו בא עומר ברגותי ואומר לך את מה שהשמאל הישראלי אומר. הוא אומר את זה בשפה פלשתינית בכך שהוא מכליל אותך ואת שכמותך בין שוללי השלום בישראל. הגיע הזמן שגם האדונים קמינר ספירו אבנרי ודומיהם יבינו שהבעיה איננה ישראל. הבעיה היא שהפלשתינים לא רוצים שלום. אם תצליחו לגייס את חבריכם הפלשתינים למסע למען השלום בקהילה הפלשתינית (כלומר לרעיון של ויתור על הטרור למען הקמת מדינה פלשתינית) הדבר יקדם את השלום הרבה יותר מאשר אלפי מאמרים הזויים שטוענים כלפי הישראלים.
איני מבין את פשר הבקורת של ראובן על חברי המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה.
מן המפורסמות הוא שדברים שרואים משם לא רואים מכאן.
צאבז הוא דמגוג פופוליסט עם נטיה קשה למגלומניה. "הסוציליזם" שלו מזוייף ובערבון מוגבל מאד.
האם ראובן חושד שחברי מק"ו שוחדו על ידי האמריקנים ?
אין תנועת שלום אמיתית בקרב הצבור היהודי בישראל.
ברגעי "מבחן" תמיד יחזרו חברי "השמאל" אל חיקו הנעים של הקונצנזוס היהודי ציוני.
ב1947 תמכו חברי מק"י בהחלטת החלוקה שהובילה לנישול האומה הפלסטינאית
היכן הצטרפות חברי "תנועות השלום" אל מאבקו של הציבור הערבי
בעצם ישיבתם ומגוריהם של יהודים ולו תומכי "שמאל " או "תנועות שלום" בישראל הם מחזקים את הציונות.
לחפצים בשלום אמת אני מציע לעזוב את הארץ ולהשאירה לבעליה האמיתיים- ערביי פלסטין
ראובן צודק, וגם ההקבלה לוונצואלה היא נכונה.
באשר לפנתרים, היחס של הנהגת חד"ש היה גרוע מפשע;זו הייתה שגיאה.
ייתכן שחד"ש נכוותה בעבר אבל כאן הוחמצה הזמנות נפלאה לפתוח דף חדש. איילה סבג מרציאנו היא מועמדת נהדרת ומייצגת היטב את התפיסה השמאלית ולא רק בנושאים חברתיים. יש צלקות חדשות, מיותרות לגמרי, וכבר עתה יש לחשוב על מקום ריאלי ברשימה לכנסת לאיילה או לחבריה.
באמת, איך הקומוניסטים האלה מעיזים לרוץ נגד הנשיא? הם לא מבינים מה זה דמוקרטיה?
הם לא מבינים שהם מפריעים לפולחן האישיות והסגידה לדיקטטורים הנכונים (שראינו גם בסדרת כתבות הסגידה לכיבוש הסיני בטיבט) נוסח"הגדה השמאלית"?
פשוט חוצפה!
נו, אחרי אחרי שנים שההנהגה הפלסטינית משתינה בקשת על תנועת השלום הישראלית, דעת הקהל הישראלית והציבור הישראלי, ברגותי באמירה המינורית הזו הוא זה שמביא אותך להפסיק להתייחס לקילוח כגשם?
בנגע לוונצואלה: עם כל הכבוד (ויש כבוד) להוגו צ’אבס, הרי הבנאדם גם אמר ועשה הרבה, הרבה שטויות.
בעיקר אמר הרבה שטויות.
ככה שצר לי לומר, אך הוא הביא את הפילוג הזה על עצמו.
באשר לירושלים – אכן, לא במקרה אתה כותב על כך, תחת המלים (בסוף הידיעה הקודמת לה), "כתתיות לשמה"; שהרי, לו היה לשמאל הירושלמי שכל, היה מקים רשימה משותפת: מר"צ-חד"ש-"עלה ירוק"-"פנתרים" – ואז, אז היה סיכוי.
אבל – לא!! כל אחד, פשוט חייב ומוכרח להיות, מספר אחד!!
נו – ואחרי זה עוד מתפלאים, שהשמאל נשאר small…
כנראה גם הפנתרים השחורים החדשים "לא נחמדים"
חד"ש או מק"י, איפה שהתקבלו ההחלטות, טעו בגדול. נדמה כאילו איילה סבג-מרציאנו והפנתרים השחורים החדשים לא עונים על הקרטריונים המוגדרים היטב, שנוסחו אי שם במוסדות המחליטים. אלו הם הקריטריונים לפיהם בוחנים מי מתאים לקואליציות החדשות שחד"ש מנסה ליצור לקראת הבחירות לרשויות המקומיות. לפי הקרטריונים האלה הוקמה הקואליציה המוצלחת כל-כך בתל-אביב וכולנו מקווים שדוב חנין יכבוש את ראשות העיר או לפחות יכניסו חברי מועצה רבים. אבל ירושלים היא מקרה שונה לחלוטין: הניסיונות להקים קואליציה כזו בירושלים בין כנה וכו נכשלו. ועכשיו שהגיעה ההזדמנות הזו, מישהו חשב כנראה שאיילה סבג הינה בלתי צפויה או לא מספיק רצינית או שאינה מביאה איתה מספיק קולות וכיוצא באלה. בקיצור יש לי תחושה, אפילו שאין ראיות מוצקות, שגם בשמאל האשכנזי (החלק היהודי של חד"ש) וגם בשמאל המזרחי (הקשת הדמוקרטית המזרחית ואלו שמסתובבים סביבה) לא קוראים נכון את המפה בנוגע לאיילה סבג-מרציאנו, ולכן רבים סירבו לתמוך באיילה בשני הגופים האלה, וסירבו לתרום כדי לעזור לאיילה לפחות להשתתף בבחירות (היו מעטים שכן תרמו וכן תמכו תבוא עליהם הברכה).
להלן הנימוקים מדוע חד"ש הייתה חייבת לקפוץ על ההזדמנות כמו שכתב למעלה חיים ברעם: איילה פעלה במישור החברתי באופן הרדיקלי ביותר והייתה קשורה עם הקבוצות הכי דפוקות בחברה, וגם הקימה קואליציות שאף גוף אחר בזמן הזה לא הקים. לא חד"ש ולא הקשת הדמוקטית המזרחית ולא גופים חברתיים אחרים יזמו והובילו פרוייקט כמו מאהל מחוסרי הדיור בירושלים. קואליציה בה השתתפו אמהות חד-הוריות שחלקן הגיעו מהרחוב ממש עם ילדיהן, ערבים אזרחי ישראל תושבי יפו שנאבקו בעירייה המאיימת לפנותם מבתיהם, תושבי כפר שלם, בדויים מכפרים לא מוכרים בדרום, תחת הכותרת לכולם מגיעה הזכות לבית.
המאבק של איילה היה גם פמניסטי, גם מזרחי, וגם אוניבסלי. נכון שתנועת הפנתרים השחורים החדשים צעירה, לא מאורגנת, וכו וכו’. אבל זה בדיוק מה שחד"ש הייתה אמורה לעשות, להושיט יד, לתת עזרה ארגונית, להוסיף מהניסיון הארגוני של השמאל הותיק, ללכת יד ביד, לשחזר את הקואליציה יוצאת הדופן שסצעדה בהפגנה הגדולה של ימי מאהל בור שיבר. עם כל המגרעות של איילה סבג-מרציאנו, שודאי יש לה מגרעות כמו לכולנו, אף אחד מאיתנו לא השכיל להוביל מהלך כזה בשנים האחרונות. היתרונות עולים בהרבה על הסיכונים, בהחלטה האם ללכת או לא ללכת עם הפנתרים השחורים החדשים. כדאי לזכור שאיילה הייתה גם בחוגי בית רבים בשכונות. צנועה ככל שתהיה, זו הזדמנות לפנות אל אנשי השכונות העניות, אל מחוסרי הדיור אל דיירי הדיור הציבורי וכדומה. במקום לפסול על הסף היה צריך להגדיר תנאים מתאימים, ודרכים נכונות להלכיה משותפת שהייתה אינטרס של שני הצדדים. חד"ש יכלה לקבל רמקול אדיר, של הבחירות למועצת העיר ולהציג את עצמה כמפלגה עממית העוזרת לקבוצות המוחלשות שבחברה. במקום זה בחרו בחלופה של שתיקה במערכת הבחירות הזו, שבה אפילו אין לנו למי להצביע.
אם דניאל קלטי כותב עליך הודעה שלילית, אתה כנראה בדרך הנכונה.
רק עכשיו נתקלת בגישה ובסגנון שעומר ברגותי הוא רק מקרה מייצג שלה?
מישהו פה בכלל טורח להתעדכן ב State of Mind של מה שקרוי בטעות "אינטלקטואלים" פלסטינים בחמש-שש השנים האחרונות?
האטיטיוד של מסמכי החזון של "הפלסטינים שנאלצו לקבל על עצמם תעודת זהות ישראלית" לא לבדד ישכון. זה סוג של מגיפה.
אולי נדמה להם שתנועות מגונות, קללות וגידופים, יביאו את השלום יותר מהר…
יעני, שמאלני "עקבי" שמחרבנים עליו, אומר: איזה יופי, דשן אורגני. זו הזדמנות לשתול עץ זית.
לדאבוני הרב עומר ברגותי, כמו רוב האקדמאים הפלסטינים, שרוי בכול הנוגע לישראל באפילה של המערה האפלטונית המונעת ממנו להבחין בין אור לצל ובין עיקר וטפל.כך, כל דבריו ומעשיו כנגד השמאל הישראלי הם סוג של נבואה המגשימה את עצמה במובן זה שהם מחזקים אכן את הלאומנות והקנאות בשני הצדדים. כך, כל ילד פלסטיני יודע לומר את מה שאומר ברגותי על ישראל ו"היהדות" בה’ הידיעה. זהו, אפוא, תפקידם של המשכילים, המנהיגים הפוליטיים והפעילים החברתיים מהסוג של ברגותי ללמד את הפלסטינים שישראל איננה מקשה אחת ושיש שם אכן עם מי לדבר. באופן כללי, העניין הוא ללא ספק להוביל ולתעל את התודעה הלאומית הפלסטינית לכוון פוליטי דמוקרטי הומניסטי ואגב כך, להוציא אותה מהאפילה של הלאומנות הערבית-אסלמית. לאומנות הניצבת על אותו מישור של השלטון הישראלי. יתר על כן, עצם השיח היהודי-ערבי שלו ושל חבריו, שיח המגדיר את האחדות הפוליטית של ישראל\פלסטין במושגים אתניים תתרבותיים דתיים לקוח רובו ככולו מבית מדרשה של הציונות.כך, היהדות והערביות , כשתי מהויות לאומיות ניפרדות שהיו מעולם כמות שהן, נתפסות אצלו ככוח המניע וכמושג המסביר של ההוויה הפוליטית הישראלית\פלסטינית. נראה שגם מצדו, ממש כפי שמצידו של השלטון הישראלי, העבר קודם להווה ומתנה אותה באופן מעגלי המחזיר אותנו תמיד לאחור.
המשמעות הלאומנית הפרטיקולוריסטית הריאקציונית של דבריו של ברגותי באה לידי ביטוי בעיקר בכך שהיסוד הערבי האתני גובר אצלו על יסוד הפוליטי הטריטוריאלי הישראלי\פלסטיני. זהו באופן ברור ההבדל הגדול בין ישראל\פלסטין כזהות משותפת של כו-לם ללא הבדל דת, מוצא ולשון, לבין מדינה ערבית הפועלת אך ורק בשמם של "הערבים" ולמענם. במקרה הראשון גובר היסוד האוניברסלי המשותף, ואילו במקרה השני גובר היסוד האתני הפרטיקולרי. כך, גם הוא בדבריו פונה תמיד לשמאל הישראלי בגוף שני ושלישי ולעומת זאת, אין בדבריו שום פניה בגוף ראשון, כיצד "אנחנו", בתור אזרחים ישראלים ופלסטינים יכולים לחיות ולפעול ביחד במדינה דמוקרטית חילונית הפתוחה לכל אדם באשר הוא.
מחובתו-חובתינו לומר, לפלסטינים שאין שום לחש קסמים או מפתח פלא שבאמצעותם הם יוכלו לשנות בן לילה את מצבם הכבוש והמדוכא בתחתיתה ובשוליה של החברה הישראלית. הדרך היחידה להתמודד עם הדומיננטיות הישראלית היא באמצעות השגה והפנמה של השיח הדמוקרטי החילוני משותף והצעד העיקרי הנחוץ לשם כך הוא קשר התארגנות פוליטית משותפת המכוונת לשינויה של החברה והמדינה הישראלית.
אם כל החכמים שנזכרים עכשיו להתייצב לצד סבג היו מורידים את האצבעות מהמקלדת ובאופן אישי שמים את סכום הכסף (שלושה כבר כתבו כאן), היתה נחסכת להם האכזבה מחד"ש. לא בקיא בפרטים אבל נראה לי שגם הם לא.
אם חד"ש פישלה אז חבל, אם סבג פנתה מאוחר – גם חבל, ובטוח חבל שתנועתה לא המריאה. מצד שני לתלות את חוסר היכולת לארגן את הכסף הדרוש רק על כתפי חד"ש זה לא רציני.
כדאי להזכיר לברגותי שהמדינה היחידה במזרח התיכון שבה ערבים יכולים לבחור את השלטון היא מדינת ישראל.
ואידך זיל גמור.
ומי אדוני שיגיד לפלסטינים מהי "חובתם"?
ואם תגיד, זה ישנה משהו? העומר ברגותים של העולם לא מעונינים לשמוע אותך, שלא לדבר על להקשיב.
האינטראקציה הכי רחוקה שהם מוכנים לבצע אתך היא להגיד *לך* מה חובתך.
כל עוד תציית, הקשר יתמיד. ברגע שתפסיק לעשות מה שאומרים לך, ערכך יתאפס במקרה הטוב, או יהפוך לשלילי במקרה במקרה היותר שכיח.
(אם להיות הוגנים, ההרגל להשתמש באנשים ולהשליך אותם ולהתכחש להם כשהם מפסיקים להביא תועלת, מוכר עד גועל בכיוון ההפוך. יש כאן מידה מסויימת של צדק פואטי. What goes around comes around)
מטקבקים לטקבקיסטים
לשירה, למה לך סוג התקפה כזאת שאיננה ראוייה כשלעצמה וגם אינה נכונה עובדתי. אגב, איש לא האשים את חד"ש בחולשת הפנתרים החדשים אלא רק בהחמצת הזדמנות נאותה לחשל את האחדות בשמאל.
כמצופה, כמה טוקבקיסטים ביקשו לנצל את ההסתייגות שלי מתוכן ומצורת דברי עומר ברגוטי על תנועת השלום הישראלי כהזדמנות להתחשבן בחוגים פלסטינים נרחבים. אך אני נגד התחשבנות כוללנית בדיוק כך נהג ברגוטי בעניין תנועת השלום הישראלי. במצב הנוכחי מצווים כולנו לנהוג בריסון.
עזמי מציע, בגין התקפתו על עמדות מק"י, ששוחרי שלום יהודים יהגרו מן הארץ. האם עזמי יודע או זוכר שיש כאלה בעולם הערבי שגורסים שהישארותם של "ערבי 48′" במדינת ישראל הייתה ‘בגידה’ בענין הפלסטיני?
"העניין הפלסטיני" צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות הפלסטיני.
רק משום מה מישהו (עומר ברגותי ושות’) חושב שהוא צריך לעמוד גם בראש סדר העדיפויות שלנו.
לא הגיע הזמן שתסבירו ל"עומר ברגותים" שה"ענייו" שלהם יקבל אצלנו התייחסות חיובית ותמיכה *אם ורק אם* הוא יתיישב עם ה"עניין" שלנו?
גם אם לא ניתן לצפות שהאינטלקט של ה"אינטלקטואלים הפלסטינים" יספיק בכדי לתפוס את הנודשא המסובך להפליא הזה, אולי ימצאו מספיק פלסטינים פחות "אינטלקטואלים", אבל לעומת זאת עם שריד בינה בקודקודם, בכדי להבין שגם הם צריכים להתפשר על משהו לטובת העניין המשותף…
דרך אגב, זה לא שעומר ברגותי "לא מבין" שהוא פוגע בתנועת השלום בישראל. מעשיו מכוונים בכוונת מכוון לפגוע בתנועת השלום, כי לעומר ברגותי אין שום אינטרס בשלום עם ישראל. עומר ברגותי נורא חכם בעיני עצמו. הוא רוצה מלחמה, כי נדמה לו שהוא יצא ממנה מנצח.
בסרט הזה כבר היינו יותר מפעם אחת, והתוצאה ידועה.
חלק מהאינטלקטואלים הערבים מצפים באופן תמוה שהשמאל הישראלי (שחלקו גם ערבי אגב) יצא להרוס את כל מה שנבנה בישראל. נכון צריך לקחת אחריות על מה שנהרס על הנכבה ועל האסון הפלשתיני אך לא צריך להרוס ולהכחיד את התרבות העברית שהתפתחה בישראל. לא מובנת לי הלוחמות הזו אינטלקטואלים הקוראים להרס? מה זו נקמה מסוג חדש?
אין שום דבר שלילי בכך שתנועות השמאל הנלחמות לשתי מדינות ולזכויות בסיסות שנלקחו מהפלשתינים עדיין רוצות לשמר מדינה אחת יהודית בעולם. הקוראן נקרא באלפי מקומות בעולם הנצרות שולטת בכל המערב ודרום אמריקה. אז באמת שימור מדינה אחת שבה דוברים עברית, נשבעים בספר התורה בכנסת ולא בברית החדשה וחוגגים חגים יהודים ולא נוצריים ערבים או אחרים לא מבטל את כל פעילויות השלום של תנועות שמאל כחד"ש וכו. כן חיבת להיות גם מדינה פלשינית לצדה של מדינה יהודית.
מה שמצחיק (או עצוב) זה עומר ברגותי מנסה להתקבל עכשיו ללימודי דוקטור באוניברסיטת תל-אביב – האוניבסיטה שהוא נלחם כל כך קשה כדי להחרים !
כאשר שאלו אותו מדוע הוא עצמו אינו מחרים את האוניברסיטה שהוא במשך שנים – וגם כיום – קורא לחרם עליה, הוא אומר שזה "עניין אישי".
לי נראה שברגותי הוא פשוט מזויף ומתחסד.
תנועת השלום בישראל היא תנועה גדולה וחזקה, ובהחלט יש מקום להתגאות בה.
דוקא מהצד השני, אני לא רואה תנועת שלום של ממש. הרבה אומרים לי שהסיבה שאין ‘מחנה שלום’ בצד הפלסטינאי הוא ששם אין להם זכויות-אדם וחופש פוליטי ללחוץ על ההנהגה הפלסטינאית מהצד שלהם. זאת הסיבה המאמץ הפוליטי הפלסטינאי מכוון רק כלפי ההנהגה הישראלית. הבעיה עם ההסבר הזה, שקשה לי לקבלו כאמת, הוא שאנחנו גם לא רואים מאמץ פוליטי פלסטינאי פנימי לקידום זכויות-אדם בשטחים. וזה ממש חבל.