בעוד יומיים ימים יקרה, כנראה, דבר שלא-ייאמן: במדינה הלבנה החשובה ביותר בעולם ייבחר נשיא שחור.
143 שנה אחרי רצח אברהם לינקולן, משחרר העבדים, ו-40 שנה אחרי רצח מרטין לותר קינג, חולם החלום, תיכנס משפחה שחורה לבית הלבן.
יהיו לכך השלכות אדירות בכיוונים רבים. אחת מהן היא מסר מחשמל למסדר עולמי שאני שייך אליו: מסדר האופטימיסטים.
במה נבדל אופטימיסט מריאליסט? לפי ההגדרה שלי: ריאליסט רואה את המציאות כמו שהיא. אופטימיסט רואה את המציאות כמו שהיא יכולה להיות.
אנטוניו גראמצ’י, הוגה-הדעות הקומוניסטי האיטלקי, אמר ש"עלינו להשתמש בפסימיזם של האינטלקט ובאופטימיזם של הרצון." אני כופר בכך. נכון, למי שמצוי בהיסטוריה העולמית קל להיות פסימיסט. אבל לצד כול לקח פסימי יש גם לקח אופטימי (ולצערי גם להפך).
שנה לפני עליית היטלר לשלטון, לא האמינו רבים שזה יכול בכלל לקרות. אבל זה קרה, ולהיסטוריה האנושית נוסף אחד מפרקיה השחורים ביותר. לעומת זאת, שנה לפני נפילת החומה בברלין לא האמין כמעט איש שזה יכול לקרות בימי חייו. אבל זה קרה.
בראשית 1947 לא היה כמעט איש שהאמין שתוך שנה תקום מדינת-ישראל. באותה המידה נכון שבראשית 1947 לא היה כמעט איש שהאמין שתהיה נכבה. היא הייתה.
דויד בן-גוריון נהג לומר שכל המומחים הם מומחים למה שהיה. אין מומחים למה שיהיה. זה לא לגמרי נכון. סופרי המדע הבדיוני ניבאו הרבה דברים מראש. וגם אצלנו היו רואי-שחורות שניבאו מה יקרה לישראל, אם תמשיך ללכת בדרך שבה הלכה. אבל זה נכון בעיקרון: מומחים מנתחים את המצב הקיים ונוטים לחשוב שהוא יהיה קיים בעתיד. אבל העתיד נעשה על-ידי בני-אדם, ועל כן אינו צפוי.
בעולם שבו יכול אדם כמו ברק חוסיין אובמה להופיע מהלא-כלום ולהגיע תוך כמה שנים לפסגת המדיניות העולמית – שום דבר אינו צפוי מראש, ועל כן הכול יכול להיות. כפי שנאמר במקורותינו: הכול צפוי והרשות נתונה.
לכל האופטימיסטים בעולם, בחירת אובמה צריכה להגיד: כן, אנחנו יכולים. הכול אפשרי. הטוב והרע בידינו. ואם תרצו, כפי שאמר הרצל, אין זו אגדה.
וזה מזכיר לי את הגרמני, הצרפתי, האנגלי והיהודי שמחליטים לכתוב על הפילים. הגרמני נוסע לאפריקה, חוזר כעבור עשר שנים וכותב ספר בן חמישה כרכים: "הקדמה למבוא כללי על תולדות הפיל". הצרפתי חוזר אחרי חצי שנה וכותב ספר קטן ונחמד על "חיי האהבה של הפיל". האנגלי חוזר אחרי שבוע וכותב חוברת: "איך לצוד פילים". היהודי נשאר בבית וכותב מסה על "הפיל והשאלה היהודית".
בשבועות האחרונים שאלו היהודים בארצות-הברית ובישראל: האם הוא טוב ליהודים.
את אחת התשובות נתנו אזרחי ארצות-הברית בישראל שכבר הספיקו להצביע. לפי הדיווחים, כמעט כולם יהודים, רובם דתיים ורובם נתנו את קולם לג’ון מקיין. אדם לבן, ממשיכו של ג’ורג’ בוש הטוב, אפשר לסמוך עליו.
ישראל הרשמית הסתירה רק בקושי את פחדיה מפני אובמה. אדם שחור. אדם שסבו היה מוסלמי. אדם ששמו חוסיין. אדם לא-ידוע. מפחיד.
אובמה, מצדו, אמנם ממש יצא מגדרו כדי להוכיח שהוא יתמוך בממשלת ישראל בדיוק כמו קודמיו. הוא התפלש בעפר בכנס אייפ"ק. הוא הקיף את עצמו בעוזריו היהודים של ביל קלינטון ורמז שיעניק להם מעמד בכיר גם בממשל העתידי שלו. אבל לך תאמין למה שאדם מבטיח במערכת-בחירות. הבטחות כאלה שוות כקליפת-השום.
יש מי שדווקא מאמינים בהבטחות. קיבלתי מסר באי-מייל מכותב בריטי: "אז במקום היהודים הניאו-שמרנים ישלטו בוושינגטון היהודים הציונים של קלינטון. מה, לכל הרוחות, ההבדל?"
אבל ישראל הרשמית מלאת פחדים. ערוץ הטלוויזיה הממלכתי ניהל בגלוי תעמולה למען מקיין (בעוד שבערוץ 10 פעל ניצן הורוביץ בהתלהבות למען אובמה.) אחד מבכירי השלטון הדליף ל"הארץ" את הסיפור (הנכון או הכוזב) כאילו אמר ניקולה סרקוזי על אובמה שחוסר-הניסיון שלו מבהיל – אמירה שנועדה לספק תחמושת חיה למקיין במאבקו על קולות היהודים בפלורידה. ובצעד ממש שערורייתי הטריח את עצמו שגריר ישראל בוושינגטון, איש-הימין סלי מרידור, לאחת מערי-השדה בארצות-הברית כדי לפגוש השכם בבוקר את שרה פלין (דווקא אותה!).
ובכן, האם הוא "טוב לישראל"? על כך, כדרך היהודים, יש להשיב בשאלה: "לאיזו ישראל? יש יותר מישראל אחת, כשם שיש יותר מאמריקה אחת.
ג’ורג’ בוש, ידידנו המושבע, בגד בעצמו וב"חזון" שלו והעניק לאריאל שרון היתר גורף להרחיב את גושי ההתנחלות, שכל אחד מהם הוא מוקש-ענק בדרך לשלום. הוא מנע מישראל לעשות שלום עם סוריה, שאותה הוא צירף ל"ציר הרשע". הפלישות שלו לעיראק ולאפגניסטן וגישתו הלוחמנית כלפי איראן נתנו דחיפה עצומה לפונדמנטליזם האיסלאמי האנטי-ישראלי, להשתלטות הזוחלת של חיזבאללה על לבנון ולחיזוק חמאס בפלסטין. לא פלא שאוסמה בן-לאדן מתפלל לאללה לניצחון מקיין. (ואולי זו התקווה האחרונה שנותרה למקיין.)
מי שיש לו ידידים כאלה, באמת אינו זקוק לאויבים.
קודמו של בוש, ביל קלינטון, גם הוא ידיד גדול של ישראל, עזר לאהוד ברק אחרי קמפ-דייוויד להפיץ את השקר ש"הפכתי כל אבן, הצעתי להם כל מה שהם רצו, ערפאת דחה את הצעותיי הנדיבות, אין לנו שותף לשלום". המנטרה הזאת הנחיתה מכת-מוות על מחנה-השלום הישראלי, שלא החלים ממנה עד היום. באותה עת התרחבו ההתנחלויות בקצב רצחני, בידיעתו ובחסותו של ממשל-קלינטון. ולא פלא: כל ענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני היו נתונים בתקופת קלינטון בידי קבוצה של יהודים ציונים, ולא הייתה בו דריסת-רגל אף לערבי אחד.
יש מי שמרגיעים את פוחדי-אובמה בירושלים. אפילו ירצה לשנות, הם אומרים, הוא לא יוכל. תומכי ישראל (הרשמית) שולטים במפלגה הדמוקרטית, הנהנית גם בבחירות אלה מתמיכתם ומתרומותיהם הנדיבות של הבוחרים היהודים. תומכי ישראל (הרשמית) ישלטו בקונגרס החדש, כמו ששלטו בקונגרס הישן. גם להבא, מי שתומך בישראל רק ב-99%, במקום לתמוך בה ב-100%, חורץ את גורלו הפוליטי.
כל זה נכון, כמובן. ובכל זאת אני מעז לקוות שאובמה יתגלה כידיד של ישראל האחרת, ישראל השוחרת שלום.
הוא מבטיח שינוי. אני מאמין שלגביו אין זו סיסמה ריקה, אלא משהו עמוק יותר, הנובע מאופיו של האיש.
מה שעומד לקרות השבוע אינו עוד מעבר ממפלגה אחת למפלגה אחרת, כשההבדלים בין שתיהן מזעריים. מגיע איש שיש לו היכולת, וכנראה גם הרצון, להוציא את הדברים מהשגרה ולבחון את הכול מחדש.
זה קורה מדי פעם בארצות-הברית, ובכך היא עולה על דמוקרטיות אחרות, ובייחוד זו שלנו. אדם חדש מגיע לשלטון, וכמו בסיבוב של קלידוסקופ, זה משנה את כול התמונה.
מבחינת האינטרס הלאומי של ארצות-הברית, "המזרח התיכון המורחב" אינו תחום משני. הוא אחד התחומים החשובים ביותר, שהממשל החדש יצטרך לטפל בהם כבר מראשיתו. זה גם התחום שהכישלונות הרי-האסון של בוש בולטים בו יותר מאשר בכל תחום אחר.
כאשר אובמה ואנשיו – ואני מקווה שיהיו אנשים חדשים, ולא הגרוטאות של ממשל קלינטון – יבחנו את הנושא הזה, הם יצטרכו להגיע למסקנה המתבקשת: שהשנאה לארצות-הברית, המפעפעת ממארוקו עד פאקיסטן, קשורה בקשר בל-ינתק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו החומר המרעיל את כל הבארות. זהו הקלף העיקרי שבידי אוסמה בן-לאדן הסוני ומחמוד אחמדינג’ד השיעי. למסקנה זו כבר הגיע, כזכור, הדו"ח הדו-מפלגתי של בייקר והמילטון, שאותו זרק בוש לפח-האשפה.
מהמסקנה הזאת מתבקשת מסקנה נוספת: שהאינטרס האמריקאי הוא לפתוח דף חדש במרחב שלנו ולחתור באמת לשלום ישראלי-פלסטיני, ישראלי-סורי וישראל-כלל-ערבי. מסקנה זו התבקשה כבר למחרת ה-11 בספטמבר. השמעתי אז את האמונה שזה עומד לקרות, או-טו-טו, כמסקנה בלתי-נמנעת ממה שקרה. התבדיתי אז. בוש והבושאים הלכו בדרך הפוכה, והחמירו את המצב שבעתיים. אני מקווה שזה יקרה עכשיו.
במלים אחרות: אני מקווה בכל לבי שאובמה ימשיך לתמוך בישראל, אבל לא בישראל של הבריונים, הנוכלים והמתחזים, המעמידים פנים כאילו מתנהל משא-ומתן לשלום, בעוד הם מרחיבים את ההתנחלויות, מעמיקים את הדיכוי בשטחים הכבושים ומקשקשים על הפצצת איראן. לא בישראל הזאת צריך הנשיא החדש לתמוך, אלא בישראל המוכנה לשלום, המוכנה לשלם את מחיר השלום, הזועקת ליוזמה אמריקאית שתתן את הדחיפה המכרעת ליוזמה.
יועצי אובמה יוכלו להשיב בשאלה: כן, אבל איפה ההנהגה הישראלית שתענה ליוזמה כזאת?
איפה אובמה הישראלי?
על כך נוכל לענות רק בשתיקה נבוכה. איננו יכולים להצביע על שום אדם בזירה הישראלית המוכן למלא את התפקיד הזה.
אבל אופטימיסט ייתן תשובה אחרת: רק אתמול גם לכם לא היה אובמה. הוא בא, מפני שמשהו קרה במעמקי "הנפש הלאומית" של ארצות-הברית. הייתה צפייה והייתה כמיהה לאדם שידבר בלשון התקווה, ההעזה, השינוי. וכאשר הופיע, התמלא הציבור האדיש בהתלהבות ונהר אחריו. מה גם שהמצב היה רע, והיה ברור שאם ימשיכו ללכת בכיוון הישן יהיה עוד יותר רע.
זה יכול לקרות גם אצלנו. האובמה שלנו יכול להופיע פתאום, כאשר תהיה לכך דרישה. כאשר ייחשפו ויימאסו כל הפוליטיקאים חסרי-החזון וחסרי-האומץ, המצטופפים על הבמה כיום. כאשר הדרישה לשינוי-כיוון תהיה כל-כך חזקה שתעבור משלב הקיטורים בערבי-שבת לשלב של התעוררות ומעשה. אז יכול להתברר שגם לנו יש נוער, ושגם הציבור האדיש שלנו יכול להשתנות מן הקצה לקצה.
ניצחונו של אובמה בארצות-הברית יכול לתת דחיפה גדולה להופעת אובמה משלנו, ורצוי שיהיה מקסים כמוהו. הניצחון באמריקה יכול לומר לנו, כפרפראזה על דברי המשורר: אם יש אובמה, יופע נא מיד!
עמיר הוא המהפכן שעשה ועושה למען כלל החברה בישראל,ללא קשר למוצאו של האדם ובזכותו לאלפי בני אדם בישראל יש עבודה קבועה בנוסף שהוא רואה את ערביי ישראל כשוים ומינה שר ערבי ראשון לממשלה בנוסף לכך שבזכותו נבחרה הערביה הראשונה לכנסת.
הלואי ששחור לא יהיה רק צבע.
אבל חבל שאבנרי לא עמד על נקודה חשובה במיוחד מבחינתנו:
מי שמדבר בשם "היהודים" מייצג את מיעוטם בלבד.
היהודי-ישראלי המצוי בטוח ש-90% מהיהודים מצביעים לרפובליקנים. אני חושב שגם רוב הפלסטינים, ואף רוב תושבי ארצות ערב, אם יישאלו יאמרו ש-90% מיהודי ארצות הברית תמכו בבוש, שהרי הוא היה "בעד היהודים".
במאמר המוסכמה הזאת מתבררת במובלע, כהנחת יסוד שאין לערער עליה:
"בשבועות האחרונים שאלו היהודים בארצות-הברית ובישראל: האם הוא טוב ליהודים."
האומנם? רוב היהודים בארצות הברית לא שאלו כלום. הם יצביעו אובמה כי הוא נציג המפלגה הדמוקרטית, מפני שבמונחים אמריקנים הם "ליברלים", וכמיעוט אתני-דתי יש להם סיבה לחשוש מהמפלגה שבה נדמה של"אלוהים" יש בה השפעה גדולה יותר.
אני לא מייחס הבדל גדול בין הדמוקרטים לרפובליקנים, אבל אני מייחס משמעות רבה לנחישותה של הציונות ושלוחותיה לדבר בשם כלל היהודים, לטשטש את ההבחנה בין ציוני ליהודי ולכנות "אנטישמי" כל מי שאומר את האמת על ישראל, על משטרה, על התנהגותה ועל נסיבות הקמתה.
לא יתבצע טרנספר של 300 אלף מתנחלים
משום שטרנספר כזה לא יעבור בשקט והוא אינו מוסרי ואינו מעשי
לא תהיה שיבה לעולם
אם מרכזים התנחלויות לגושים הרי שמדובר
ב-5% משטח הגדה
זה המחיר שהפלשתינים חיבים לשלם עבור מדינה
מפורזת ומוגבלת וגם זה מותנה בפירוק ארגוני
הטרור למיניהם ובהורדת שלטון החמס
אלו התנאים שכל בן תרבות יסכים איתם
תוכנית כזו לא תביא שלום אבל תסיים את הכיבוש השאר תלוי ברצון של הפלשתינים
ירצו לחיות בשלום יהיה שלום
ירצו מלחמה יקבלו מלחמה
בתנאים האלה ישראל תעמוד
בתנאים של אורי אבנרי ישראל לא תשרוד
ואין כאן שום קשר לאובמה
ודבר אחרון
יש מאות אלפים ציונים שחושבים כמוני
ואין אף אחד מאיתנו פחות חושב ופחות רגיש
מכל מתלהם שפיו מפיק חלומות של שלום
אורי אבנרי היקר, כתבתה: "זה יכול לקרות גם אצלנו" שיקום לו אובמה. במדינה שלנו שלא כמו בארצות הברית אין מענישים על דברי והתנהגות גזענית נהפוכו אצלנו משמרים אותה ומשתמשים בה בדרכים חכמות וערמומיות ואילו בארצות הברית תעיז לומר ולהשתמש גזענות היום תוחרם לחלוטין ע"י הקהילה וגם תעמוד על דוכן הנאשמים. לאובמה שלנו היו לנו במדינה כמה וכמה הזדמנויות טובות אך אצלנו במדינה הדיכוי והגזענות נטועים כל כך חזק בכל פינה כך שכל האובמות שניסו לקום קברו אותם במידי. דברייך לא מעודדים כלל וכלל שאולי זה יקרה בקרוב משום שאתה נמצא בחלק הטוב של החיים אינך עני, אינך מזרחי אינך פלסטיני ומובטל. האוכלוסיות המוחלשות והעניות חוות בכל רגע נתון דיכוי, גזענות, רעב, עוני, אבטלה, הומלסיות ועוד ומי יסכים לחיות במקומם. ולמה שלא תגיד בואו נעשה צעד ונחפש את האובמה שלנו כי אין זמן ואין מצב להמתין כי המוחלשים עוברים שוואה. אני חוששת מהמהפכה הקרבה ובאה מאחר ולא ניתנו ההזדמנויות לאובמות שקמו מיד הורידו אותם אם הממסד ואם אזרחים צרי עין סימני המהפכה התחילו לבצבץ והתוצאות יהיו קשות מנשוא מלחמת אזרחים ומי שיפגעו יהיו עשירי המדינה אשר ישלמו מחיר כבד ולמעשה ישלמו את המחיר עבור כל הסבל והדיכוי שעשו קודמהם.
יום זה הוא יום חג לאנושות כולה.
אמש הוכיחה ארצות-הברית, כי היא מסוגלת להתעלות על עצמה, לתקן את שגיאותיה ולפתוח בדף חדש, אשר אינשאללה יובילנה, גם בדרך חדשה.
בחירתו של ברק חוסיין אובאמה לנשיא ארצות-הברית – גם בחלק מן המדינות, בהן, רק לפני פחות מיובל-שנים, אסור היה ל"צבעוניים" לשבת לצד "לבנים" במסעדה אחת!! – מוכיחה, שוב, כי הכל אפשרי.
יום זה, ניצב בשורה נהדרה אחת, עם ה-13 לחדש נובמבר, שנת 1989 (בו נפלה החומה – כאשר, אך שבועיים קודם-לכן, לא דמיין ולו אדם אחד, כי הדבר יקרה בימי-חיינו) ועם ה-11 לחדש פברואר, שנת 1990 = יום שחרורו המבורך, של הפעיל המהולל נלסון מנדלה = ראשית-קיצו, של משטר-האפארטהייד בדרום-אפריקה.
ולאיילה סבאג: אל יאוש!! אמנם, עד היום, לא קם בישראל אובאמה (ולא, זה לא היה עמיר פרץ. בחייכם) – אבל, עוד יבוא היום!! כי הלא גם בארה"ב, היה הכל חשוך – והנה, הנה עלה, הנה בקע האור!!
יום חג! יפה לראות את אמריקה ככה..
הוא אכן נבחר, ובאיזה רוב! מנאומו של מקיין:
"אנשים שחיכו שעות, רבים בפעם הראשונה בחייהם, שהאמינו שהקול שלהם יכול לעשות את ההבדל, אנשים עשירים ועניים, לבנים ושחורים, נכים ובריאים, הומואים וסטרייטים, אנשים שמאמינים שאנחנו לא רק אוסף של יחידים, אלא ארצות הברית של אמריקה"
אני מקווה כמו שאובמה יוכל להתגבר על מגבלות דיפלומטיות, וייענה על הציפיות שיש ממנו, במיוחד בהקשר הישראלי.אבל מצד שני, כמו במקרים אחרים בהם מתחילה מהפכה, ישנם דברים שמקורם הוא בהיסטוריה, שתולים בו את התקווה. האחראיות האמריקאית לקיצוניים האיסלאמיים באפגניסטן היא ארוכת ימים.
הערה לגבי דברי איילה סבאג ואיתן ק.- אני לא חושבת שהתכוונה לתקוף בכך את אורי אבנרי
לאורי אבנרי,
תרשה לי להתייחס לפרק מהמאמר בו אתה קובע ואני מצטט" כאשר אובמה ואנשיו – ואני מקווה שיהיו אנשים חדשים, ולא הגרוטאות של ממשל קלינטון – יבחנו את הנושא הזה, הם יצטרכו להגיע למסקנה המתבקשת: שהשנאה לארצות-הברית, המפעפעת ממארוקו עד פאקיסטן, קשורה בקשר בל-ינתק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זהו החומר המרעיל את כל הבארות"
אני מפנה אותך לסיפרו המצויין "העולם הוא שטוח" של העיתונאי המוערך תומס פרידמן , ששם הוא מתייחס רבות לעניין של השינאה הקמאית לארה"ב בו הוא קובע שהכוח האנטי אמריקני נובע מהפער בין הצמיחה הכלכלית והעוצמה הפוליטית של אמריקה למדינות שאר העולם שהתרחב בהתמדה מאז נפילת הגוש הסובייטי, אמריקה החופשית היא אנטי תיזה עמוקה בכל המובנים לשלטון הרודנות במדינות בם חיים שונאי ארה"ב.
הוא מתאר מאמר שכתב מנהל החדשות הלונדוני "אל ערביה" עאבד אל רחמן אל ראשד. ב"אל שארק אל אווסאת" ב-6 ספט’ 2004
בעקבות שורה של מתקפות אלימות מצ’צ’ניה ועד עיראק "הריפוי העצמי מתחיל בהכרה ובהודאה עצמית. לאחר מכן עלינו לרדוף את בנינו הטרוריסטים , מתוך ידיעה ברורה שהם פירות באושים של תרבות מעוותת….ומשווה בין הדת המוסלמית שהטיפה בעבר לפיוס ולמוסר ולחיים אתיים ואילו היום הפכה למסר של זעקת קרב אוניברסאלית , הוא מודה שהיום הטרור הפך להיות המיזם היחיד של עולם האיסלם , י לנו מונופול על טרור ורק גברים ונשים עוסקים ביישומו". סוף ציטוט
אני מקווה שאובמה בניגוד לבוש (הנאמן לצדקנות הקתולית שעל ברכיה התחנך) במקום להילחם ללא פשרות בחושך , ינסה להדליק את האור בכל פינה חשוכה של העולם
תיקון לנועם הראל
בוש הוא צדקן פרוטסטנטי, לא קתולי
רוב הקתולים בארה,ב של היום הם היספאנים ומצביעי דמוקרטים
הוא הסתחרר מתיק הבטחון שהוצע לו, מסיחבוקם של הגנרלים ומהמשקפת שלא ידע איך להסתכל בה.
לאילה שלום
יש מידה של טעם לפגם בהתרסה שלך כלפי אורי אבנרי, כמו המשפט הבא -"..אתה נמצא בחלק הטוב של החיים , אינך עני , אינך מזרחי, אינך פלסטיני ומובטל…".
אורי אבנרי הוא דוגמא של אדם המגלה רגישות מירבית לסבל הפלשתינאי ולסבלם של מובטלים ללא הבדל מוצא.
העובדה שהוא אינו אדם עני אינה מצדיקה לצאת בצורה כה לא הוגנת כלפיו.
אורי אבנרי כפעיל בתנועה חוץ פרלמנטרית לא חסם את דרכו של אף אדם , כך שהדברים שירית לכתובתו לא היו במקומם.
דוקא משום שיש לי הערכה רבה לתרומתך למאבקה של ישראל המדדה בשולים,לא היתה הצדקה לדברים שכתבת בגנותו של אורי אבנרי.
אין כאן שום מהפיכה וימים יגידו.
נצחונו של אובמה מוכיח רק שהדמוקרטיה הבורגנית היא המכשיר המתוחכם והחזק ביותר של הקפיטליזם.