לאודי הגיב:

לך תספר את זה למיליונים שמחפשים בזבל או יום עבודה כדי להתקיים.
התנאי לחופש הוא קודם כל המאבק לשחרור מהתלות בכוחות הטבע והפיכתם לאמצעי של שחרור מהתלות הזאת (דיאלקטיקה), הוא הקובע את חלוקת העבודה – הכפייה החברתית והוא התנאי לשחרור מהכפייה הזאת והוא המנוע של ההיסטוריה. זה בסיסו של המרקסיזם ואין תיאוריה שלה הסבר משכנע יותר.

יוסי ונטורה / תרומה חשובה לדיון הגיב:

מאמרו של אהוד אדיב מהווה תרומה חשובה לדיון שהחל באתר אחר: "העוקץ". אני קורא מדי יום את "העוקץ" ואת "הגדה השמאלית" (גילוי נאות: עם העדפה רעיונית לגדה השמאלית) ונשאלת השאלה מדוע מר אדיב לא פרסם שם את מאמרו? הרי הוויכוח התקיים שם ולא "כאן" – באתר הגדה השמאלית.

שאלת מקרו הגיב:

איך בדיוק מתאפשר המודל הסקנדינבי הזה? איך שיעורי הרווח היפים נשמרים, ומדוע בעלי העסקים לא הולכים לסין או להודו, ששם אפשר להשיג כוח אדם זול גם בהיי-טק ובשירותים? מה סוד הקסם??

תשובה למר ונטורה הגיב:

אהוד אדיב (כנראה שבחר הפעם ברשת הסוואה), הוא אליטיסט לבן
ככזה הוא הוא לא ילכלכך את ידיו ויכתוב באתר המזוהה יותר כשחור
ואגב זאת לא הפעם הראשונה , שהוא מעתיק דיון מהעוקץ לכאן

מכלוף

אודי הגיב:

יוסי ונטורה- שלחתי ליוסי דהאן ידידי את התגובה שלי למאמרו של רועי, אולם הוא (או הם) החליטו לפרסם אותו, למרות בקשתי המפורשת, רק כתגובה ולכן לא נותר לי, אלא לפרסם את הדברים ב"גדה".
מכלוף – אני מתקשה להבין מה הקשר בין הפניה שלי ל"גדה השמאלית" להיותי "אליטיסט לבן"? נראה שלפי השקפתך לא רק אני,אלא גם "הגדה השמאלית" היא אתר "אליטיסטי לבן", ואילו "העוקץ" הוא האתר המזרח תיכוני של בני העם הפשוט. תרשה לי לא להגיב להנחה-טענה הלא ראויה הזו.
באשר לטענה האישית שלך כנגדי. אני מציע שתקרא שוב בעיון את הדברים שכתבתי ואם תימצא שם מילה "אליטיסטית" אחת, או רמז "לבן" כלשהו אתחיל לשקול את דבריך.
ראובן – "אינני מכיר" איננו בושה, אולם אין זה בשום אופן מקור לגאווה, או ארגומנט בויכוח. אם לא ידוע לך על כל ההגות הניאו-מרקסיסטית של המאה העשרים המערערת על הפרדיגמה הכלכלית הדטרמיניסטית של מרקס והמרקסיסטים מימיו של לנין ועד היום, לא נותר לי אלא להשתתף בצערך ואולי רק להפנות אותך (better late ) לכרך השלישי של לשק קולקובסקי על המרקסיזם בחצי הראשון של המאה העשרים. שנית, מה הקשר בין הליברליזם השמרני של חנה ארנדט, הנקרא משום מה באמריקה "רפובליקניזם", לבין ההגליניזם הרפובליקני שהצעתי? שלישית, אינני מבטל את הניתוח וההסבר הכלכלי של המשבר. אולם לשם כך, אינני זקוק עוד לציטוטים מהכרך השלישי של מרקס. מספיקים לי לחלוטים מאמריהם שטיגליץ,קרוגר, קליין ושיחותי עם חברי פרופסור ארנון הדר. רביעית, בניגוד גמור לתזה המהפכנית של מרקס, כל המשברים הכלכליים מהמפכה הצרפתית ועד היום נפתרו בצורה כזו או אחרת באופן פוליטי . פירושו של דבר, שבחשבון אחרון אצל בני אדם, בניגוד לטבע, לא "הבסיס", אלא "בנין העל" הוא הכוח המניע והמושג המסביר של התהליך ההיסטורי. חמישית, זהו מנהג לא ראוי לדבר על זכותו ויכולתו של האדם לומר את הדברים במקום להתייחס באופן ענייני לתוכן של דבריו.
עמית-תולדות המאה העשרים מלמדים שאין שום קשר בין התפתחות כוחות היצור לאמנציפציה החברתית. כך, גרמניה, האומה המפותחת ביותר בעולם הולידה את הנאציזם ובסין וקובה, בין המדינות התת-מפותחות ביותר בעולם, נעשתה מהפכה חברתית רדיקלית. הכוח המניע והמושג המסביר של כל המהפכות החברתיות והשינויים הגדולים שנעשו בעידן המודרני היו מנהיגים מסורים, בעלי חזון ואומץ לב שידעו כיצד לדבר אל העם, לפקוח את עיניו ולגייס אותו לפעולה ומעורבות פוליטית.

אבי הגיב:

אודי, אין כמעט כל משמעות למאבק פוליטי ללא המשמעות הכלכלית. הרי מהי הפוליטיקה אם לא אמצעי לשיפור חומרי של החברה והאינדיבידואלים בתוכה? בחברה בה יש שלום (נגיד שבדיה) מה יהיו ההבדלים בין מפלגה אחת לרעותה מלבד הנושא הכלכלי? אגב, בסקנדינביה, בה מראש הסוציאל דמוקרטיה לא הייתה פשרה ותיאוריה אותה יישמו בלית ברירה בגלל כישלון המרקסיזם, אלא האידיאולוגיה המועדפת, המשמעות של ס"ד הינה גם דמוקרטיזציה במקום העבודה – כלומר ההנחה שגם לעובדים צריך שיהיה קול בעבודתם וצריך לדון איתם בפעולות הפירמה. משום כך כל פירמה חייבת לפי החוק ייצוג נכבד של נציגי איגודים (שנבחרים ע"י העובדים) בדירקטוריון המנהל. ככה לעובדים יש השפעה בחיי היומיום שלהם, כלומר במקום עבודתם ולא רק בפוליטיקה הגבוהה. בסקנדינביה גם נפוצים הקואופרטיבים הצרכניים (אם בדיור, אם בגני ילדים ואם בצרכניות ובחנויות מזון) ואף קואופרטיביים יצרניים וחקלאיים לא חסר שם, המשמעות היא שהיכולת שלך לקבוע אלמנטים בחייך גדלה ושהאלמנט הדמוקרטי מתרחב.
בכלל מסתבר ששיטה זו לא רק שיוצרת אמון גבוה יותר בין בני אדם ושהיא נחוצה והכרחית לשם השתתפות פעילה בפוליטיקה, היא גם הופכת לרוב את תושביה למאושרים יותר. אני שולח לך סרטון שמנסה להסביר מדוע דנמרק הקרה והאפרורית היא המדינה המאושרת בעולם עפ"י סקר האושר העולמי. לפי הסרטון, המדיניות הסוציאלית בה היא שאחראית במידה רבה לאושרם הרב.
— קישור —
והנה עוד סרטון מעניין על נורבגיה, רק תראה כיצד המדיניות הס"ד הפכה את החברה לטובה וראויה יותר
— קישור —

מוני יקים האנטיציוני הגיב:

דברי אמת של מכלוף "אליטיסט לבן"
באתר האליטיזם הסמולני הלבן.
מאמר על הקפיטליזם החזירי המתעלם מהקונוטציות
האתניות של המצב המעמדי, הוא מאמר גזעני של המצדד באליטיזם הלבן המובנה אל תוך ההגמוניה הכוזרית השולטת.

אבי הגיב:

אודי, ללא מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית אני בספק אם רפובליקה השתתפותית שכזו אפשרית. רק אחרי שתנטרל את הבעיות והקשיים של החיים ותפעל לצמצום אי השוויון הכלכלי ניתן יהיה להתקדם לקראת הפתרון שאתה שואף אליו.
למעשה תבדוק את "מדד הדמוקרטיה" של העיתון הימני "האקונומיסט" ותגלה ששבדיה מדורגת כבעלת רמת הדמוקרטיה הגבוהה בעולם. מדוע דווקא היא ולא ארה"ב או בריטניה? הדבר כמובן קשור למדיניות הסוציאלית שלה לעומת החוסר במדיניות כזו אצל 2 האחרונות.
— קישור —
— קישור —
יותר מכך, אריק אוסלנר חקר אודות מידת האמון של אנשים וגילה שככל שהשוויון הכלכלי גבוה יותר מידת האמון באנשים אחרים רבה יותר. בשבדיה מידת אמון של איש ברעהו גבוהה יותר מבארה"ב ובבריטניה. אמון גבוה נחוץ לאוטופיה שלך וכנראה שהוא בלתי ניתן להשגה ללא מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית.
— קישור —
— קישור —

אודי הגיב:

אבי- במהלך ריצת הבוקר לאורך שפת הים , זמן טוב להרהורים פילוסופים, חשבתי על הדרך הטובה להשיב על טענותיך "הכלכליות". עלה בדעתי להתחיל אולי מהניסיון האישי שלי בקיבוץ. על פי התפיסה הכלכלית שלך הקיבוץ של סוף שנות ה60 וראשית ה-70 היה אמור להיות מימוש האידיאל הסוציאל דמוקרטי עלי אדמות ואגב כך, סוג של חברה ומדינה המאפשרת והמקנה לחבריה תחושת השתתפות ומעורבות בענייני הציבור. משום מה, אבל, לאחר מלחמת 67 חשתי מיד שאין זה עוד הקיבוץ שלי כיוון שרוב חבריו נטשו את החזון הסוציאליסטי האוניברסלי והחלו לפזז יחד עם הכלל סביב "עגל הזהב". הנמשל הוא, מן הסתם, שבדיה שם המדינה מספקת אכן את כל צרכיו של האדם, אולם, גם שם, ממש כפי שבארה"ב הניאו-ליברלית, המדינה והחברה משמשות רק כאמצעי לסיפוק צרכיהם של האזרחים היחידים ואין לשתי המדינות הללו, כפי שמסבירים אפלטון, אריסטו, רוסו והגל, שום משמעות נעלה יותר הנותנת באמת טעם ומשמעות לחיי האדם.
כך, גם, באופן היסטורי ומושגי הסוציאל-דמוקרטיה איננה מתפתחת כמשנה סדורה הממומשת בעולם, אלא היא מראשיתה נתפסת כפשרה, או כברירת מחדל לאור כישלונו של המרקסיזם. הבעיה של העיקרית של הסוציאל-דמוקרטיה, כפי שהיא אכן מתקיימת היום ומאז שנות השלושים, היא הוויתור הגמור על חזון אחרית הימים המרקסי, הלכה למעשה, גם בפריסתו הטריטוריאלית וגם בגבהים האוטופיים שכמה פסקאות מ"האידיאולוגיה הגרמנית" ו"ביקורת על תוכנית גותהא" נוגעות בו.
כך, ברנשטיין האב הרוחני של הסוציאל-דמוקרטיה, מבקר את היסוד האפריורי של נפילת הקפיטליזם בתפיסת המרכסיזם. על פי ברנשטיין, כלל לא ברור כי הקפיטליזם הוא שלב, מעבר, קונוונציה בניגוד לטבע, שאמור לחלוף כמו השלבים הקודמים ולפנות את דרכו לקומוניזם. הקפיטליזם לא יוצר את קברניו שלו. הקומוניזם לא מתפתח בתוך הקפיטליזם. הקפיטליזם למעשה שומר על עצמו דרך כוחות רגולטיביים הפנימיים לו, בניגוד גמור למה שמרכס אומר; קרטלים, קרדיט, השיפור של אמצעי התקשורת, והשיפור של מעמד הפועלים כתוצאה ישירה של הדמוקרטיה הפוליטית, מביאים ליציבתו או לסיכול אותם משברים פנימיים של הקפיטליזם. לכן, אומר ברנשטיין יש לשלב ידיים עם הקפיטליזם. להכיר בו. אולם, יש לעשות זאת תוך כדי ניסיון מתמיד לרכך ולעדן אותו. הפועלים לא צריכים להיאבק מאבק מעמדי-כלכלי גלובלי בקפיטליסטים, הם צריכים להיאבק היאבקות מקצועית, לא אלימה, בקפיטליסטים, במסגרת המפעלים והדמוקרטיה הלאומית על מנת להביא לשיפור מצבם החומרי. כלומר, המאבק הפוליטי מגוייס לפיו לטובתו של המאבק האקונומיסטי, לשיפור שכרם של הפועלים, כאן ועכשיו, תוך וויתור על ל חזון המהפכה שתשים קץ לקניין ואגב כך, לאי השוויון ולאובייקטיביזציה של האדם.
אתה שואל "אם צריך לתמוך במדינת רווחה?" ובכן, אני, ככל אדם בר דעת, מן הסתם תומך בכל לבי במדינת הרווחה. אולם מן הראוי שתענה גם לשאלה שלי: האם הרווחה החומרית וסיפוק כל צרכיו של האדם, כפי שמתאר לעצמו מרקס את גן העדן הקומוניסטי, הם אכן ביטוי חייו של האדם ומקור אושרו?
לבסוף, last but not least, תסביר לי עוד מהו בדיוק תפקידו של האינטלקטואל או הפעיל החברתי במאבקם של הפועלים ו\או החלכאים, הנדכאים והמפונים? האם אין זה מתפקידו-תפקידנו לומר לאותם המעמדות והקבוצות המדוכאים שהמאבק המקצועי הפרטיקולרי הוא אכן מהלך ראוי, אולם גם לאחר שישיגו את ליטרת הבשר שלהם, הם עדיין יישארו בתחתית המדרגה ללא כל מעמד ותחושה של ערך וכבוד עצמי. תחושה שיוכלו להשיג אך ורק באמצעות המעורבות וההשתתפות הפעילה במאבק הפוליטי ע

אודי הגיב:

אבי- במהלך ריצת הבוקר לאורך שפת הים , זמן טוב להרהורים פילוסופים, חשבתי על הדרך הטובה להשיב על טענותיך "הכלכליות". עלה בדעתי להתחיל אולי מהניסיון האישי שלי בקיבוץ. על פי התפיסה הכלכלית שלך הקיבוץ של סוף שנות ה60 וראשית ה-70 היה אמור להיות מימוש האידיאל הסוציאל דמוקרטי עלי אדמות ואגב כך, סוג של חברה ומדינה המאפשרת והמקנה לחבריה תחושת השתתפות ומעורבות בענייני הציבור. משום מה, אבל, לאחר מלחמת 67 חשתי מיד שאין זה עוד הקיבוץ שלי כיוון שרוב חבריו נטשו את החזון הסוציאליסטי האוניברסלי והחלו לפזז יחד עם הכלל סביב "עגל הזהב". הנמשל הוא, מן הסתם, שבדיה שם המדינה מספקת אכן את כל צרכיו של האדם, אולם, גם שם, ממש כפי שבארה"ב הניאו-ליברלית, המדינה והחברה משמשות רק כאמצעי לסיפוק צרכיהם של האזרחים היחידים ואין לשתי המדינות, כפי שמסבירים אפלטון, אריסטו, רוסו והגל, שום משמעות נעלה יותר הנותנת באמת טעם ומשמעות לחיי האדם.
כך, גם, באופן היסטורי ומושגי הסוציאל-דמוקרטיה איננה מתפתחת כמשנה סדורה הממומשת בעולם, אלא היא מראשיתה נתפסת כפשרה, או כברירת מחדל לאור כישלונו של המרקסיזם. הבעיה של העיקרית של הסוציאל-דמוקרטיה, כפי שהיא אכן מתקיימת היום ומאז שנות השלושים, היא הוויתור הגמור על חזון אחרית הימים המרקסי, הלכה למעשה, גם בפריסתו הטריטוריאלית וגם בגבהים האוטופיים שכמה פסקאות מ"האידיאולוגיה הגרמנית" ו"ביקורת על תוכנית גותהא" נוגעות בו.
כך, ברנשטיין האב הרוחני של הסוציאל-דמוקרטיה, מבקר את היסוד האפריורי של נפילת הקפיטליזם בתפיסת המרכסיזם. על פי ברנשטיין, כלל לא ברור כי הקפיטליזם הוא שלב, מעבר, קונוונציה בניגוד לטבע, שאמור לחלוף כמו השלבים הקודמים ולפנות את דרכו לקומוניזם. הקפיטליזם לא יוצר את קברניו שלו. הקומוניזם לא מתפתח בתוך הקפיטליזם. הקפיטליזם למעשה שומר על עצמו דרך כוחות רגולטיביים הפנימיים לו, בניגוד גמור למה שמרכס אומר; קרטלים, קרדיט, השיפור של אמצעי התקשורת, והשיפור של מעמד הפועלים כתוצאה ישירה של הדמוקרטיה הפוליטית, מביאים ליציבתו או לסיכול אותם משברים פנימיים של הקפיטליזם. לכן, אומר ברנשטיין יש לשלב ידיים עם הקפיטליזם. להכיר בו. אולם, יש לעשות זאת תוך כדי ניסיון מתמיד לרכך ולעדן אותו. הפועלים לא צריכים להיאבק מאבק מעמדי גלובלי בקפיטליזם, אלא לנהל רק מאבק מקצועי, לא אלים בקפיטליסטים האינדיבידואלים במסגרת המפעלים והדמוקרטיה הלאומית על מנת להביא לשיפור מצבם החומרי. כלומר, המאבק הפוליטי מגוייס לפיו לטובתו של המאבק האקונומיסטי, לשיפור שכרם של הפועלים, כאן ועכשיו, תוך וויתור על חזון המהפכה שתשים קץ לקניין ואגב כך, לאי השוויון ולניצול, כלומר לאובייקטיביזציה של האדם.
אתה שואל "אם צריך לתמוך במדינת רווחה?" ובכן, אני, ככל אדם בר דעת, מן הסתם תומך בכל לבי במדינת הרווחה. אולם מן הראוי שתענה גם לשאלה שלי: האם הרווחה החומרית וסיפוק כל צרכיו של האדם, כפי שמתאר לעצמו מרקס את גן העדן הקומוניסטי, הם אכן ביטוי חייו של האדם ומקור אושרו?
לבסוף, last but not least, תסביר לי עוד מהו בדיוק תפקידו של האינטלקטואל או הפעיל החברתי במאבקם של הפועלים ו\או החלכאים, הנדכאים והמפונים? האם אין זה מתפקידו-תפקידנו לומר לאותם המעמדות והקבוצות המדוכאים שהמאבק המקצועי הפרטיקולרי הוא אכן מהלך ראוי, אולם גם לאחר שישגו את ליטרת הבשר שלהם, הם עדיין יישארו בתחתית המדרגה החברתית ללא כל מעמד והשפעה פוליטיים ואגב כך, ללא כל מודעות עצמית ותחושה של ערך וכבוד עצמי. תחושה הניתנת להשגה אך ורק באמצעות המעורבות וההשתתפות הפעילה במאבק הפוליטי על מה שגרמשי מכנה ההגמוניה של המדינה.

אודי הגיב:

אבי- נראה לי שאתה לא מתייחס כלל לטענותיי ולשאלותיי ואתה פשוט חוזר על אותה הטענה הכלכלית שהעלית לפיה כאן ועכשיו, כול עוד לא סיפקנו את "החומר", אין מה לדבר על הרוח. כך, במשפט הראשון אתה מסביר "שאין כמעט כל משמעות למאבק פוליטי ללא המשמעות הכלכלית. הרי מהי הפוליטיקה אם לא אמצעי לשיפור חומרי של החברה והאינדיבידואלים בתוכה?" משפט המלמד גם כן, על העדר כל התייחסות לטענה הביקורתית שלי כנגד המטריאליזם הליברלי והמרקסיסטי כתכלית חייו של האדם וכמקור אושרו. יתר על כן, אתה אינך מתייחס כלל לטענה הפילוסופית העקרונית שהעליתי הקשורה לעצם הגדרתו של האדם, לפיה האדם כיצור חושב לא יכול למצוא את אושרו אלא בעולם העשוי בצלמו ובדמותו, הלא היא המדינה הרפובליקנית. כך, כל ההגות האנושית הנאורה מימי הנביאים והפילוסופים היוונים מדגישה את עליונותה של הרוח על החומר ומזהירה את האדם מהעיסוק בחומר כתכלית לשמו. ההוגים הללו מדגישים, כל אחד בתורו, את עליונותה של הרוח כמותר האדם וכביטוי חייו כיצור תבוני. אתה מקשר אותי למאמרים המהללים ומפארים את מצבו החומרי של האדם במדינות הנאורות של סקנדינביה. תרשה לי , אפוא, להפנות אותך למאמרים הידועים של כל ההוגים הניאו-מרקסיסטים ובראשם אלכסנדר קוז’ב החוזרים לאפלטון והגל כדי להציל את המרקסיזם והסוציאל-דמוקרטיה מהדלות הניכור והאנוכיות הנגזרים מהעיסוק בחומר. אולם, מבלי להעמיק בספרות הפילוסופית, האם לא ברור כשמש שללא המימד של הרוח האדם הוא יצור סופי מוגבל חסר כל משמעות וחשיבות כלשהי לעומת הנצח? לנוכח המוות והנצח איזה אושר אמיתי (הנמשך יותר משעה או שעתיים) החומר יכול להעניק ? זאת ועוד, אם הייתה קורא ביתר עיון את תשובתי הייתה מגלה שאני הולך הרי עוד יותר רחוק משבדיה ודנמרק באמצעות הדוגמה של הקיבוץ, כמופת של חברה קואופרטיבית השתתפותית שסיפקה כמעט את צרכיו החומריים והרוחניים של חבריו. אף על פי כן, טענתי שמידת האושר ושאר הרוח ששררה בקיבוץ יום לפני מלחמת 67 הייתה רבה לאין ארוך מזו שביום שלאחריה. לכל הדעות מטמורפוזה ששום מודל מטריאליסטי לא יכול להסביר.
רביעית, מה תאמר לכל החלכאים והנדכאים באפריקה, אסיה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה שיכוננו סוציאל דמוקרטיה ללא כל העושר החומרי והיכולות האנושיות שהתפתחו במדינות סקנדינביה? אני לעומת, מציע להם אושר פוליטי שאיננו מבוסס כלל על העושר החומרי, אלא על הנהגה אינטלקטואלית המשמשת, בדומה, לפילוסוף השליט האפלטוני, מודל חיקוי ומקור השראה של האזרח הטוב. כך, רובוספייר כמשל, איננו מדבר כלל על עושרו של העם, אלא על חירותו אושרו ומוסריותו. תכליות נעלות הניתנות להשגה באופן השווה לכל נפש אך ורק באמצעות הפעילות הפוליטית. נראה ברור שבשבילו, בניגוד גמור לטענה שלך, הפוליטיקה איננה אמצעי להשגת הרווחה החומרית, אלא היא ביטוי חייו של האדם כיצור הקובע ומעצב את עולמו בצלמו ובדמותו.
אשר פרוליך-באשר לדטרמיניזם של מרקס. אני מפנה אותך ל"הקדמה לביקורת הכלכלה המדינית" ופרקים 23 24 בקפיטל. אם מה שנאמר שם איננו מלמד על הדטרמיניזם של מרקס, הרי שלאחד מאיתנו ישנה בעיה רצינית בהבנת הנקרא.

למיכאל הגיב:

לא. הגישה של פופר היא שמרנית במובהק. גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מדעית גרידא. מבחינה פוליטית, מדובר בקפיטליסט ימני שהתנגד לכל סוג של שינוי חברתי מעבר לפשרה הסוציאל-דמוקרטית המתונה מאוד באנגליה של שנות ה-50 וה-60. הוא התקיף כל מי שמשמאלו בגלישה לטוטאליטריות ולסטליניזם. אין פלא שפופר היה חבר באגודת מונט-פלרין, שהטיפה כבר אחרי המלחמה לרפורמות קפיטליסטיות קיצוניות, שאכן אומצו מאוחר יותר על ידי רייגן ותאצ’ר.
מבחינה מדעית, תיאוריית ההפרכה שלו פשוט נחשבת למיושנת.

אודי הגיב:

מיכאל-הגעתי עד לקרל פופר ולא יכולתי יותר. ניבצר מבינתי להבין כיצד אחד מגדולי השרלטנים השמרנים של המאה העשרים ניתפס על ידך דווקא "כגדול הפילוסופים"?

עמי למיכאל שרון: מה זה? הגיב:

ראיה דיכוטומית לפיה יש את "אויבי האנושות" מחד ואת "היוצרים והמארגנים" מאידך היא ראיה שטחית ושגוה, ולא משנה באיזה מעטפת מליצית מכובסת תעטוף אותה.
הבאת דווקא את אמירתו האומללה של אובאמה בתור דוגמא, למרות שלמרבה האירוניה באומרו "אויבי האנושות" הוא התכוון לאנשים שונים לחלוטין מאלו אליהם אתה מתכוון.
וכאן הסכנה הגדולה:
כל אחד מגדיר לו את אויבי האנושות שלו. פלוני חושב שאלמוני הוא האויב, אלמוני חושב שפלוני – והנה הגזענות והמלחמה ביניהם מתחילה. יוםי טופי, ממש גישה שתביא אותנו רחוק.
גם האמירה שלך על כך שיש דבר כזה הנקרא "תחושת הצדק החלוקתי הטיבעי" היא טעות קשה. להיפך, טבע האדם נוהר אחרי צבירת הון ורכוש ונדרשים בלמים ולעיתים כוחנות בכדי לאכוף חלוקה. לרוב כאשר הדבר מבוצע בכוחנות גדולה מידי אזי "המחלקים" ממאיסים את רעיון החלוקה ופוגעים באידאה הזו יותר מגדולי הקפיטליסטים. ראה מקרה בריה"מ והקפיטליזם המשתולל שם עכשיו.

אבי קוג’מן הגיב:

למיכאל שרון שלום, אני לא בטוח שתיאוריית ההפרכה של פופר כל כך מבריקה בלשון המעטה. ראשית, אם העניין הוא רק ניסוח באופן שניתן להפריך, הרי שהשפה היא העיקר; המדע הוא כבר מדע של שפה או של פרדיגמה; אתה נופל לקוהן ולפוסט-מודרניזם. הבעיה איתו שהוא אפילו לא מודע לכך. הפרכה היא חשובה אכן, היא הבסיס להתקדמות המדעים; הכל הוא בגדר היפותזה עד שלא מוצאים את ההיפותזה הלא מופרכת, את האידיאה, אם תרצה. לא צריך ללכת מעבר לאפלטון. אחרת, כל התקדמות היא היא התקדמות שלילית, כלומר, אין התקדמות.
לגבי המימד הפוליטי, נו באמת? הבעיה עם פופר היא שהוא לא הבין אף אחד מאלה אשר הוא כתב עליהם בחברה החופשית. אפשר רק לציין את אפלטון שבאופן הכי וולגארי נאמר ששיחרר את הנשים (יכלו להיות מלכים-פילוסופים, כתוצאה מהתחלה בנפש ולא בגוף), שיחרר את העבדים, ומעבר לזה, כל הפילוסופיה שלו היא ניסיון למצוא אושר לכולם על בסיס הפוטטנציאל שלהם על בסיס הכרה הדדית. ואפשר להמשיך… אבל הבעיה שהוא לא קורא פילוסופיה נכון מלכתחילה. אנכרוניזם זו הקללה שלו