אין לי פטור מגילוי נאות, מיידי: הצבעתי בעד מרצ למועצת העיר ושלשלתי גם פתק צהוב של דן בירון. גם עכשיו נדמה לי שזה היה צעד נכון, וניצחונו המרשים של ניר ברקת לא משנה את התחושה הזאת. היה חשוב מאוד להבהיר לברקת שתומכיו מהימין הסהרורי הרחיקו אותו מהציבור הנאור בעיר, ושההחלטה שלו להסתופף בצלם של הרבנים מרדכי אליהו וחיים דרוקמן עלתה לו ביוקר. ניצחונו אולי הושג בזכות הברית האפלה שלו עם הגרועים שברבני היהדות הדתית-לאומנית, אבל יש בעיר כוחות שיאבקו נגד הדרך הזאת.
לא רק מאיר פרוש, אלא גם שאר מנהיגי היהדות החרדית בעיר חייבים לעשות חשבון נפש נוקב. הם אילצו את החילונים לצאת מהבתים ולהצביע ואף לבחור באיש קיצוני, רק בשל החשש הגדול מהחרדים. הדתיים-לאומנים עצמם זכו כאן בניצחון מסוים, במחיר של קרע עם הציבור החרדי. אמנם מצביעים ליברלים רבים הצביעו בעד ברקת חרף הצהרותיו המטורפות, אבל היו לא מעטים שסייגו את תמיכתם באמצעות הצבעה פוליטית מאוד בעד מרצ במועצה.
רבים ממצביעי מרצ (כשמונה עשר אלף ירושלמים, כפול ממצביעי הליכוד!) וגם חלק ניכר ממצביעי סיעת הצעירים "התעוררות" ומאנשי סיעתו של ברקת עצמו אינם תומכים בדעותיו המדיניות של ראש העיר הנבחר. תומכי שמאל רבים ניסו לאזן את הצבעתם בעד ברקת, ולכן החרימו את סיעתו האפורה ושלחו למועצת העיר את סיעת מרצ המוצלחת ואת נציגי הצעירים. המסר היוני לברקת הוא חד-משמעי: אם לא יפנים אותו כבר בחודשים הקרובים כהונתו תהיה רצופת משברים, הפגנות והרחבת הקרע עם ציבור תומכיו הטבעי.
אני מקווה שפפה אללו הבין את המשמעות המתוחכמת של האשראי (המוגבל אמנם) שקיבל מהבוחרים. עליו לנסות בכל כוחו למנוע את השתלטות הלאומנים על המועצה, ולסכל את תוכניתו המוצהרת של ברקת להפוך את לשכת ראש העיר למטה העליון נגד החזרת החלק הערבי של ירושלים לבעליו הפלסטינים. כדי להסב את הלשכה לעוד התנחלות בלתי חוקית בהשראת הרבנים הלאומנים, יצטרך ברקת להתנגש חזיתית עם אללו ואנשיו. דווקא ראש העיר שקדם ללופוליאנסקי נתן השבוע את האות לרוח החדשה שאמורה לפעם במרצ. אם אהוד אולמרט השמיע בכנסת השבוע נאום (באזכרה של יצחק רבין) שנשמע כמו לקט מהמאמרים שלנו, אנשי השמאל, בעשרות השנים האחרונות, זה מחייב את מרצ לא לנקוט בעמדות ימניות מאלה של ראש הממשלה. ברקת הוא למרבה הצער מעין דרוקמן חילוני, והעובדה הזאת תאלץ את מרצ ונציגים אחרים במועצה לרסן את יוזמותיו, להתנגד לברית שלו עם עטרת כהנים ועם שאר הניאו-כהניסטים בעיר, ולאלץ אותו להתמתן. מרצ נשלחה למועצה על ידי הבוחרים הליברלים מהזן היוני כדי לשמור על ראש העיר הנבחר ולמנוע ממנו לפלוט שטויות בקצב מדהים, כפי שאכן עשה לפני הבחירות. מוטב שפפה ואנשיו יטהרו את עצמם מהשנאה לחרדים (שלעתים נשמעת כמו גזענות פשוטה) ויעסקו לא רק בשיפור פני העיר ובקידום היעדים החילונים, אלא גם, ואולי בעיקר, בעבודה רעיונית למען ירושלים נאורה והומנית יותר. אם ברקת מהווה מכשול ליישום האידיאלים האלה, לא יהיה מנוס מהקמת אופוזיציה חילונית, מאורגנת היטב ולוחמנית, נגדו ונגד פטרוניו בהתנחלויות.
אני מתאר לעצמי שברקת לא שאב נחת מעמדות השמאל בעירנו כלפיו, וייתכן שרגשותיו יניעו אותו להסתמך עוד יותר על הדתיים הלאומנים. עליו להבין שאם ינסה לנהל את העיר בהוויה של ניכור מוחלט כלפי השמאל והציבור הליבראלי, הוא יאבד את כל קבוצת ההתייחסות שלו בציבור החילוני ויהיה כמו תינוק שנשבה בידיים ימניות-קיצוניות.
המאבק נגד ברקת היה רעיוני טהור. הביקורת כלפיו לא הייתה אישית, ולא הייתה מלאת שנאה או השמצות. בטור שלי בשבוע שעבר הגדרתי אותו כ"איש פעיל ונעים הליכות", וגם התכוונתי לכך. אבל האידיאולוגיה שסיגל לעצמו בעת האחרונה ושותפיו הפוליטיים המפחידים הניעו רבים וטובים בעיר לצאת נגד מועמדותו. לא הצלחנו, והוא נבחר. מי שמאמין רק במבחן התוצאה יכול לצאת ולחגוג בכיכר ספרא. אבל מי שמאמין שיש לצעוד בדרך לשלום כולל, והדרך זאת חלה גם על התנהלותה של עיריית ירושלים, לא יוכל לחגוג את בחירתו של מועמד גרוע מבחינה פוליטית, וגם לא את תבוסתו של המועמד הלא מלהיב השני.
ברקת עורר חילוקי דעות נוקבים בקרב הציבור החילוני, שהוכרעו בדרך דמוקרטית. אבל גם הציבור החרדי והדתי הוא מפוצל פוליטית ורעיונית. הבחירות חשפו את התהום שנפערה בין החרדים לבין הדתיים-לאומנים, וההסתה הכהניסטית נגד ברקת (שהוצג כתורם ל"שלום עכשיו" וכתומך בפינוי ההתנחלויות ברצועת עזה) לא הועילה הרבה. המפד"ל וספיחיה העדיפו בגלוי מועמד חילוני על פני החרדי, בשל המכנה המשותף הנצי. הלאומנות חשובה יותר לדרוקמן מאשר הדת. כך טוענים כלפיו אנשי פרוש, ולדעתי הם בהחלט צודקים. אשר לקבוצות הכהניסטיות, עמדתן הייתה מעניינת במיוחד הפעם. הן יצאו בביקורת חריפה נגד ברקת, ובכך העניקו לו הכשר אצל חילונים שהיססו בגין עמדותיו האנטי-ערביות; אבל הן גם הצליחו לשכנע מספר לא גדול של מצביעים דתיים-לאומנים להצביע בעד פרוש. אנחנו רגילים לדון בגישות הגזעניות ואנטי-ערביות של אנשי כהנא אבל לא תמיד מבחינים בזיקתם העמוקה לציבור החרדי. הסינתזה שהם יצרו בין לאומנות יהודית (ציונות?) לחרדיות עמדה במבחן קשה בבחירות האלה.
אבל הפיצול בתוך המחנה החרדי עצמו פגע בפרוש יותר מכול. בצד האינסטינקט הברור לא לאבד את ראשות העיר לחילונים, מקננת בקרב החרדים גם כיתתיות ממאירה, לא תמיד רציונלית ולעתים גם אלימה. לפני שנים רבות תקפו חסידי גור את אביו של פרוש, הרב מנחם פרוש, שכיהן שנים רבות כחבר כנסת והצטיין בפעילות ענפה לצדקה לא רק בקרב החרדים. פרוש הקשיש הוכה באכזריות נוראה, וגם חילונים שאינם חשודים בשנאה לחרדים (כמוני, למשל) נדהמו מההתנהגות הבלתי מוסרית של החסידים, שלא הידרו פני זקן ופעלו בניגוד גמור לאתיקה הדתית המוצהרת שלהם. מסתבר שהוונדטה בציבור הזה לא מסתיימת לעולם, ושיש לכל הכנופיות הקנאיות האלה זיכרון ארוך ויצר נקמה בלתי נדלה. כבר ביום הבחירות היה ברור שמעשי האלימות בצפון העיר נבעו בעיקר ממריבות פנימיות של חרדים מגוונים שונים, שבעיני הזר נראים אולי גם משונים. בבחירות הקודמות האשימו את החילונים שהם פגעו בעצמם, ירו לעצמם ברגליים ומנעו את בחירתו של מועמד חילוני במקום לופוליאנסקי. עתה פקדה התסמונת הזאת דווקא את החרדים, שמצטיירים בעיניים לא ירושלמיות כציבור מלוכד וממושמע. הפילוג הזה הכריע את הכף לטובת ברקת.
*התפרסם ב"כל העיר"
הניתוח לוקה בחסר.
הצגת את הקרע בין הדתיים והחרדים כקרע על בסיס השקפות בנושא הלאומי – לאומני.
אולם אתה מתעלם מכך שדווקא הרבנים הקיצוניים ביותר בקרב הציבור הדתי קראו להצביע לפרוש.
הסיבה לכך היא שהקרע נוצר על בסיס קיפוח כלפי הדתיים בהקצאת משאבים ומינויים.
הדתיים מאסו בשליטה של החרדים במינויים ויצאו נגדם למלחמה, בה הם ניצחו.
אתה גם לא מנתח את ההבדלים ביןתושבי קרית משה וגבעת שאול הקשורים ברובם למרכז הרב ולערכים דתיים נוקשים יותר, שהצביעו לבקרת בגלל המניעים שהזכרתי, וכן הם השתכנעו שהוא כנה בעניין מזרח העיר וכו’.
לבין הדתיים תושבי קטמון בקעה ארמון הנציב וכו’ שהצביעו לברקת מסיבות הקשורות לאפשרויות הדיור לצעירים, להשכלה הגבוהה ולמקומות הבילוי ושבאופן יחסי דעותיהם הפוליטיות – מדיניות הן הרבה שמאלה משל ברקת.
ולכן דפוסי ההצבעה שלהם קרובים לאלו של הציבור החילוני, בצירוף האינטרס הדתי לגבי זהותו של רב העיר.
הישראלים "יחזירו" לערביי מזרח ירושלים את אזרחותם הירדנית, ביום שהיהודים הישראלים יקבלו "חזרה" את אזרחותם הפולנית והמגרבית. דיל?
מה זה זכות בחירה פאסיבית?
בכל מקרה, בבחירות לרשויות המקומיות עסקינן, וכאן היתה להם זכות בחירה שהם בוחרים לא לנצל. אולי אם הם היו בוחרים אחרת, לפחות על הביוב והזבל היו להם פחות תלונות, או למצער, פחות זכות להתלונן.
דרך אגב, נראה לי שיש הרבה ישראלים שהיו מוכנים בחפץ לב להחזיר לערביי מזרח ירושלים את אזרחותם הירדנית, מה הירדנים חושבים על הרעיון ומה תושבי מזרח ירושלים? שווה בדיקה.
רמי, אתה פשוט צודק. אמנם יחסי לתושבי הערבים ידוע היטב בעירי אבל בכל זאת היה מקום להדגיש זאת שוב.
למה ערביי מזרח העיר לא מריצים מועמד משלהם לראשות העירייה, ומצביעים לו בהמוניהם? עם אחוזי ההצבעה הנמוכים בעיר (27%), ותמיכה של הציבור הנאור, יש לו עוד סיכוי.
מה שחסר במאמר הוא התייחסות לציבור התושבים הערבים.שמענו על חסידי גור הפראיים ועל אצולת הפורושים ועל החילוניים ועל השמאלנים, אבל האם לא מתגוררים בעיר הזאת גם מאות אלפי ערבים? ציבור המהווה מזה 41 שנה קורבן קולקטיבי של עיריות המתייחסות בבוז גמור לזכויותיו, מונעות ממנו מגורים, חינוך ראוי, תעסוקה. מן הציבור הזה נשללה הזכות הדמוקרטית הטבעית להשתתף במשחק הפוליטי. שימו לב, מעמד התושב אינו מקנה זכות בחירה אקטיבית ופסיבית ותושבי מזרח ירושלים, שהכיבוש והסיפוח נישלו אותם מאזרחותם הירדנית, הם קיבוץ של נשלטים חסרי זכויות, לבושת כולנו.
בפעם האחרונה שהיה שילוב של ראש עיר חילוני + ראש ממשלה "לאומי" – קיבלנו את מנהרת "סלע קיומנו".
איזה טירוף נקבל הפעם?
דווקא עסקתי בדיוק בדברים האלה בטור הזה ובטורים קודמים. מכל מקום, זה תמיד חשוב להזכיר אותם שוב.
לתמהה- ממתי זכויות (ודוק- זכויות ולא חסדים!) תלויות במידת ההשתתפות האזרחית?! תושבי מזרח העיר זכאים לכל זכויותיהם ללא קשר להצבעתם או אי-הצבעתם בבחירות, זאת אחת מאבני היסוד של התפיסה הדמוקרטית.
אך מעבר לכך, תמהני מה היו אחוזי ההצבעה בשכונה החילונית (ניחוש מושכל) שבה אתה מתגורר. האם היית מעלה בדעתך ששירותי העירייה יינתנו גם במערב העיר בהתאם לרמת השתתפות התושבים בבחירות המקומיות? מדוע, אם כן, היגיון מעוות זה תופס לשיטתך במזרח העיר?