רשמיי ותחושותיי, בעצרת לציון שלש-עשרה שנה לרצח יצחק רבין, במוצ"ש ה-8 לנובמבר 2008

ניתנת האמת להיאמר, מלכתחילה לא היו לי ציפיות גדולות מדי.

כי – באמת: ברשימת-הדוברים, לא רק שמעון פרס בלתי-הנמנע, אלא גם אהוד ברק וציפורה לבני (שאחותכם תקרא לה ציפי)? ומנחה – הקריין ההוא מתשדירי-הגמלאים ב-2006?

בואו נכיר בעובדות: טוב, לא יכול היה לצאת מזה.

אולם, למרות כל זאת, היה לי חשוב לבוא. היטב זכרתי עצרות אחרות, למשל העצרת במלאת שנתיים לרצח, אף-היא במוצ"ש ה-8 לנובמבר, שנת 1997, כאשר הככר, על כל הרחובות הסמוכים לה, נתמלאה במידה חסרת-תקדים – כמעט. למול איוולתו הרבה, של ראש-הממשלה דאז (ו"הו-הא-מי-זה-בא-ראש-הממשלה-הבא"? ימים יגידו), מר בנימין נתניהו, חזרה הככר וביטאה בתוכה, את חזיון ארבע-מאות האלפים. זכרתי גם דיווחים, על עצרות מן השנים האחרונות, להן לא באתי, עקב הכרזתן כ"א-פוליטיות" (עצרת א-פוליטית לזכר רצח פוליטי? משהו דפוק כאן, לא?) – ובדיעבד התברר, שדווקא נישאו בהן נאומים פוליטיים. צרפו לכך את העובדה, שמאז ומתמיד חיבבתי את הפגנותיו ועצרותיו של מחננו, לצד העובדה, שימים ספורים לפני-כן קיבלתי דואל מ"גוש שלום", המבקש גם מאיתנו, המחנה השפוי, להופיע לעצרת ולסייע להם שם.

אם-כן, ציפיות גדולות – לא היו לי; ואולם, עד כמה זה הולך להיות רע, לא ידעתי, עד שהגעתי לככר.

בכל פינה, קיבלו את פניי דוכנים, של אנשי "התנועה למען שוויון בנטל" – שם נחמד, אולי, לאחת התנועות הפשיסטיות והחשוכות ביותר, שצמחו אי-פעם, בין הים לנהר. בתור נמנע גאה מגיוס לצבא-הרצח, הזדעזעתי והתחלחלתי קשות בכל פעם, בה פגשו עיניי, באחת ממדבקותיהם האיומות – אותן הדביקו, כך הבחנתי לחרדתי (ולאכזבתי המרה), אפילו כמה וכמה, מחניכי תנועות "הנוער העובד והלומד" ו"השומר הצעיר" ובנקודה מסויימת, אף ראיתי את הסטיקר הנורא ההוא מודבק, על בגדיו של פעוט רך בשנים, שלא יכול היה אפילו לדעת ולהבין, שהוריו בחרו להפכו, ללוח-מודעות מהלך ולפרסומת לפשיזם.

בנקודה מסויימת, אף הבחנתי במגה-פלריג ענק. בזווית-העין, כאשר עברתי בסמוך אליו, הבחנתי בכיתוב "הש… מכת מדינה" והנחתי, שהמדובר הוא, מן-הסתם, ב"השתוללות המתנחלים", או משהו מעין-זה.

אחסוך מן הקוראים את ציטוט הזוועה הנוראה, שבאמת היתה כתובה שם. רובכם, מן-הסתם, הייתם בכיכר בעצמכם ואם לא הייתם – האמינו לי, מבחינה מסויימת זאת, הרווחתם.

אם-כי, עליי להבהיר כאן: לא הכל היה שחור. כי, כנגד דוכני-הפשיסטים ומרכולתם, הוצבו גם דוכני-מחננו: "גוש שלום" (לא דוכן אמנם, אבל כמעט) ודוכני חד"ש ודע"ם (הקרובה ביותר אליי אישית), שניהם נווה-מדבר משיב-נפש, בתוך כל סחי-הפשיזם, ההולך ובולע אפילו את מה שנראה היה לנו, עד אתמול, כמעוזו, פחות-או-יותר, של המחנה הבריא והשפוי. אמנם, עיקר-עניינם, של דוכני-המפלגות היה, כמדומה, מערכת-הבחירות לעיריית תל-אביב – ואולם, בתור רחובותי, היה ענייני באלה, כמובן, אינטלקטואלי בלבד ("עיר לכולנו" לחוד, "יאפא" לחוד ודע"ם לחוד? תעשו לי טובה – פילוג יותר מופרך, עדיין לא ראיתי – ולא מעניין אותי, מי אשם בו. פשוט, פרס לחולדאי). גם פליירים של ארגוני-שמאל נוספים קיבלתי כך שבגדול, ניתן למצוא אילושהן נקודות-זכות להחלטתי, לנסוע לעצרת הזאת, תחת למלא שעות-המוצ"ש בקריאת צ’וסר, או הסטוריה יפאנית, כפי שתכננתי בתחילה.

אם-כן, משעייפו רגליי משיטוטים לכל ארכה ורחבה, של הככר הגדולה, ישבתי על הדשא באחד מאיי-התנועה והשתדלתי, כמיטב-יכולתי, שלא להאזין לנאומים (חולדאי מקבל מיקרופון פתוח, פחות מששים שעות, לפני פתיחת-הקלפיות – ואין פוצה-פה ומצפצף?). ואולם, משעלה אהוד ברק וברבר, גבוהה-גבוהה, על השלום – פחות ממאה שעות, לאחר שביצע טבח נוסף(!!) בתושבי רצועת-עזה המורעבת – החלטתי, כי באו מי-ביבים עד-נפש ובכל שאריות-כוחי, מיהרתי לעמוד, בין דוכני דע"ם וחד"ש – בלא תכנון מיוחד לעשות שם דבר-מה (כי מה לי ולבחירות המוניציפאליות בתל-אביב?) – אלא, פשוט, על-מנת להימצא במחיצתם, של אנשים שפויים ובריאים, ברוחם ובנפשם. תוך שעמדתי שם, קלטה עיני, במקרה, את מראהו של שר הבטחון שלנו, קצת אחרי, שסיים לנאום, עומד לו על בימת-הכבוד, כולו נפוח מחשיבות-עצמית. נראה כמו איזה גנרליסימו ארגנטינאי מלפני שלושים שנה. מחריד.

Share on Facebook