אחת מעלילות הדם הגדולות שהמציאו הציונים נגד הערבים היא הקריאה "אטבח אליהוד" המושמעת, כביכול, על ידי ערבים מתפרעים. עלילת דם זאת היא בחזקת "לשון הרע", ועל לשון הרע כבר אמרו חכמים שהיא "הורגת שלשה בני אדם: האומרו והמקבלו ואותו שנאמר עליו" (ערכין טו, ע"ב).

בהכירנו את נפשו של המונותיאיסט המצוי במקומותינו, סביר להניח כי "לשון הרע" שאליו נדרשו החכמים מתייחס אך ורק ל"יהודי", בין אם הוא "אומרו", "מקבלו" או "שנאמר עליו". שכן, המושגים האלה אינם יכולים, בדיון הלכתי פנים יהודי, להכיל את שאר בני התמותה שאינם משתייכים לבני "העם הנבחר", בני בריתו של אברהם "אבינו". אבל נניח לרגע לסוגיה זאת למרות היותה רבת עניין כשלעצמה.

                                                      *

במרוצת העשורים האחרונים, שלא לומר במרוצת המאה שעברה, היחסים בין ערבים ויהודים עברו טלטלות רבות. המתח בין שני עמי הארץ, ושמא נכון יותר לומר עמי הארצות, ידע עליות ומורדות. עתות משבר ועתות רגיעה ידעה הארץ לסירוגין.

אני נזכר כעת בדברים אלה של חכמים, כי מדי פעם עולות על פני השטח שאלות בנושא היחסים העכורים בין המדינה "היהודית והדמוקרטית" לבין הערבים, אזרחי אותה מדינה שנאמר עליה גם "יהודית" וגם "דמוקרטית" בנשימה אחת ובלי ניד עפעף.
ההתפרעויות החמורות, שאירעו לאחרונה בעיר עכו ביום כיפור, היו הפעם כר נרחב לשיח החרשים המתנהל בין יהודים וערבים בארץ ה"מאובטחת". נכון, אין המדינה מוגדרת כמדינת הלכה ע"פ חוק, אך נכון גם לומר כי היא מתנהגת כמדינת "הלכה למעשה". הכפיה הדתית קיימת הלכה למעשה בישובים יהודים, כמו גם בישובים ערבים מוסלמים, משל היתה זו כפיה ע"י צו חברתי שאין המדינה יכולה לעמוד בפניו. כך, אתרע מזלו של הנהג הערבי בעיר עכו, שהיא להזכירכם עיר מעורבת, שרצה להסיע את בתו ביום-כיפור בחזרה הביתה לשכונה שרוב תושביה יהודים. רק בנס הוא ניצל מלינץ’ הכפיה הדתית "הלכה למעשה" שעשו בו תושבי השכונה היהודים. במהרה, נפוצה שמועה בשכונות הערביות שתושבים ערבים נצורים וכי אזרח ערבי נהרג, וכך הכל התחיל להתגלגל והלהבות אחזו בבתים.

העתונות לא איחרה לבוא. היא מיהרה להביא דיווחים מן השטח ולפרסם עדויות מפי אנשי העיר, יהודים כערבים. שוב ושוב שטחו תושבים יהודים בפני הכתבים את המנטרה הידועה לשמצה "אטבח אליהוד", אותה מנטרה קמאית שכביכול נישאה בפי הערבים המתפרעים. הכתבים שמעו, רשמו והעיתון הדפיס והפיץ: "ושלא יספרו לנו שהערבים לא תיכננו את זה… זה הכל היה מתוכנן. הם צרחו פה כמו משוגעים ‘אטבח אליהוד, אטבח אליהוד’. אני ראיתי את זה בעיניים שלי, מהחלון של הבית שלי", טוען תושב עכו בפני כתב הארץ (עכו, מערכה ראשונה, הארץ, 17 באוקטובר 2008). וכך שבה לה הסיסמה הזאת והתפרסמה שוב ושוב בכל העתונים, אתרי האינטרנט ועברה מפה לאוזן: "תושבים באזור סיפרו שערבים התדפקו על דלתותיהם וצעקו ‘איטבח אל יהוד’. לא יודע מה איתכם, אבל לי יש הרגשה שהייתה יד מכוונת לכל הפוגרום הזה…", תוהה תושב העיר המודאג באתר עכו.נט. או "הערבים סבבו ברחובות וקראו ‘איטבח אל יהוד’" (מחלקה ראשונה).

אני קורא את הדברים ואומר לעצמי, לו התושבים היו מדווחים על קריאות כמו "אללה אכבר", הייתי אומר: ניחא, זוהי קריאה שגורה בפי מוסלמים, אך קריאה כמו "אטבח אליהוד", הרי מעולם לא נשמעה לא כאן ולא במרחב הזה מעולם.

                                                      *

אני תוהה על קנקנה של הקריאה המצמררת הזאת ומנסה לברר, היכן כל העסק המתקרא "אטבח אליהוד" התחיל? לשם כך, אני מתדפק על דלתו של הרב "גוגל" שליט"א ושואל לעצתו בסוגיה שאני מתחבט בה. הרב גוגל נ"י לא מאכזב אף פעם את המתדפקים על דלתו.

איש אחד יליד איסטנבול, משה בן שהם שמו, עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת אחיו בשנת 1920. המשפחות התגוררו ליד נמל יפו, בשכונת נווה שלום. שנה לאחר מכן, באחד במאי 1921, השלום הופר בנווה השכונה. "כאשר פרצו המאורעות ביפו, נכנסו הערבים לדירת שתי המשפחות ובצעקות ‘איטבח אל יהוד’ היכו למוות את משה ואת אחיו יום טוב. בשל התגוננות הגבורה שלהם הצליחו הנשים והילדים למלט את נפשם." (מתוך: מפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון).

עשר שנים לאחר מכן, וליתר דיוק בי"ז בשבט, תרצ"א, יוצא משה-צבי עם חמישה חברים, בחורי ישיבה ירושלמים, לטיול רגלי במזג חורפי נאה ושמים את פעמיהם לכיוון ים המלח ויריחו. הרב נריה אומר: "הרב קוק עודד טיולים בארץ ישראל כביטוי לאהבת ארץ ישראל… בשבילי זה היה טיול ראשון בארץ ישראל, והסמיכות לט"ו בשבט כנראה לא היתה מקרית. עם מקלות בידינו יצאנו לפנות בוקר והלכנו דרך שבילי ואדי קלט ליריחו. רק פעם אחת פגשנו בדרך בערבי שצעק לעברנו ‘איטבח אל יהוד’…" (מתוך: אתר "כיפה"). כנראה שהקריאה "אללה אכבר" עוד לא צורפה אז בימים ההם לליקסיקון האימה. דומה כי הצעקה "איטבח אליהוד" משמשת כעין מס שפתיים שצריך לשלם לקורא היהודי, שכן לא יאה להביא סיפורי הרפתקאות של יהודי בארץ-ישראל בלי תשלום המס הזה.

לאחר שלנו בחורי הישיבה את הלילה במלון ‘ירדן’ ביריחו בעד 25 גרוש א"י, יצאו מחרת היום בי"ח בשבט עם בוקר לכיוון ים המלח: "יצאנו דרך השדה עם מצפן לים המלח. ראינו את הירדן, את ים המלח ואת מפעל נובמייסקי, ומשם דרך הואדי התקדמנו. באנו לירדן. הלכנו לים. עברנו את המפעל, נחנו ויצאנו ברגל ליריחו. פגשנו אוטו ערבי ושבנו איתו ירושלימה בארבע וחצי.", מספרים הבחורים. ואני קורא ולא יכול שלא לתהות על פשר ההתנהגות הזאת. כיצד זה עולים אותם בחורי ישיבה על "אוטו ערבי", כהגדרתם, ושבים איתו ירושלימה? האם פרחה מזכרונם הצעקה "אטבח אליהוד" של יום האתמול, או שמא לא היתה ולא נבראה ורק מס שפתיים המשולם לקורא על מנת להעצים את חוויית ההרפתקאה היהודית בארץ ישראל היתה זאת?

ימי הולדת היו מאז ומעולם סיבה למסיבה ובקיבוצים מציינים ימי הולדת של החברים. כאשר מדובר בחברים ותיקים זוהי הזדמנות להעלות זכרונות מימים עברו, וכך נוהג גם הקיבוץ הדתי שדה אליהו. במלאות שמונים לאסתר גולדשמיט לבית פנסו כותבת נורית דיקסטרו בעלון הקיבוץ: "אביה של אסתר ושמונת אחיו באו ארצה בתחילה המאה ה-20 ממקדוניה, מהעיר מונסטיר בבלקנים … האב בא ישר לירושלים… אימה של אסתר באה מרבאט שבמרוקו… בירושלים נפגשו אביה ואימה של אסתר והקימו משפחה גדולה… בשכנות גרו גם משפחות של ערבים, איתם היו יחסים טובים. הילדים היו משחקים יחד ברחובות ולא היו בעיות. רק בימי שישי, אחרי התפילה במסגדים, היו קבוצות של צעירים משולהבים עוברים ברחובות הרובע, שולפים חרבות וצועקים ‘איטבח אל יהוד’." (מתוך: שבולת, עלון קיבוץ שדה אליהו, גליון מספר 668, 2005).

לא רק בציון ימי הולדת של באים ובאות בימים הדברים עולים, כי אם במחזות הנכתבים על גיבורים מן העבר הציוני. והנה מחזאי אחד שהוא גם סופר ומשורר, ישראל גולד שמו, כותב מחזה בשם "אבשה" ובו הוא מעלה על נס את קורותיה של תנועת ניל"י. בין הדמויות במחזה: אבשלום פיינברג (1889-1917), מייסדה של התנועה ושעל שמו נקרא המחזה, וכן יוסף לישנסקי (1890-1917) ממנהיגי ניל"י.

על יחסו של הסופר, המחזאי והמשורר לערבים ניתן ללמוד מדברי אבשלום הסח באוזני חברו יוסף: "כשמדובר בנאמנותם של בני דודינו, רעי היקר, אימצתי לעצמי עיקרון בסיסי בלשון: ‘כבדם וחשדם’, והתאוריה הזאת כבר הוכיחה את עצמה לא אחת". על השכנים הערבים יודע יוסף לספר במקום אחר: "שכנינו הערבים, לעומת זאת, חוגגים על גבם של הג’נדרמים ומשמשים להם גיס חמישי. לא אחת יוצאים בחסות אדוניהם לפשיטת על הישוב כשבפיהם הקריאה המצמררת: "אללה הוא אכבר! איטבח אל יהוד! איטבח אל יהוד!"

ואבשלום מחזק את דבריו: "עם הקריאות הללו נאלצתי להתמודד לא אחת עוד בילדותי כתלמיד בית ספר אליאנס ביפו. לא עזרו לי לימודי האיסלם בכותאב ולא הסלנג הערבי השגור בפי. השינאה המושרשת בהם, בערה בעיניהם להשחית וידיהם קפוצות לאגרופים." (מתוך: ישראל גולד, "אבשה").

לא רק מייסדי ניל"י, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי, ידעו לעצור בימים הרחוקים ההם את "בני דודנו" הפורעים שצועקים "אטבח אליהוד", כי אם גם בימים אלה רב"ט אולגה עמדה בפרץ, כפי שמדווחת יולי סקר בעתון "במחנה". תחת הכותרת "חתולות הרעם" היא מספרת לקוראים: "בתקרית אחרת, לפני כחודשיים, חדר מסתנן לשטח ישראל, לא רחוק מהיישוב נאות הכיכר, והחל לשרוף חממות. כשסיור של פלוגת קרקל ג’ התקרב אליו, הוא פרץ בשאגות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד"… אחרי שנוהל מעצר חשוד לא עזר, והמסתנן התקרב למרחק שבעה מטרים מהלוחמים, רב"ט אולגה הייתה זו שעצרה אותו." (מתוך: אתר אכ"א של צה"ל)

לו היו הדברים נעצרים אצל "חתולת הרעם" רב"ט אולגה, דיינו. אך, גם אלופי צה"ל יודעים להפיץ את השקר הזה הנקרא "אטבח אליהוד". על כך אנו למדים מדבריו של האלוף שלמה גזית, בראיון שנתן לרוביק רוזנטל ב-1997. הוא זורק את עלילת הדם הזאת בהתייחסותו לאחריות הפלסטינית על הדישדוש במקום בכל הקשור למימוש הסכמי אוסלו בין ישראל והפלסטינים: "היתה להם תרומה גדולה. רבים אומרים שהם אינם רוצים שלום, ואני לא בטוח שטיעון זה הוא רק תעמולה. מצד שני, מאוד ייתכן שזה חלק מרטוריקה ערבית מקובלת, שלא בדיוק מתכוונים אליה. נתקלתי בזה עוד לפני שנים, כאשר ערבים ישראלים השתתפו בהפגנה סוערת בחיפה וצעקו ‘איטבח אל יהוד’, ולמחרת באו לעבודה ודיברו וצחקו ואמרו: מה זה שייך אחד לשני? אמרנו, אמרנו. מישהו מתכוון לזה?" (פנים, גליון 3, אוקטובר 1997).

"מוות וחיים ביד-לשון", נכתב בספר הספרים. השקר של "אטבח אליהוד" המתגלגל בלשון העברית והמופץ חדשות לבקרים על כל צעד ושעל עוד לא בא אל קצו. נהפוך הוא, הוא ממשיך ללבות את הבעירה ואת השינאה. במאמר הנושא את הכותרת "אללה הוא אכבר", כותב מוטי פלד: "הבוגרים והוותיקים באזרחי ישראל יספרו שהמושג "אללה הוא אכבר" היה חלק בלתי נפרד מהקריאות "איטבח אל יהוד" ו"עליהום", קריאות מחרידות אלו היו קריאות עידוד של פנאטים צמאי דם לטבוח ביהודים באשר הם יהודים, ללא אבחנה, נשים וטף, קשישים וצעירים." (אתר "מחלקה ראשונה", 29/10/2006).

                                                    *

נער הייתי וגם זקנתי ואני יכול להעיד כאן, כי מעולם לא שמעתי את הקריאה הזאת בשום אירוע ובשום הפגנה לא בפלסטין ולא במרחב הזה מעולם. הגיע הזמן לומר את האמת, והאמת היא כי הקריאה הזאת נישאת אך ורק בפי יהודים. היא מעולם לא עלתה על לשונם של ערבים או מוסלמים בשום הפגנה, לא באיראן הרחוקה ולא בלבנון הקרובה. היא מעולם לא הושמעה ע"י פלסטינים, לא בשיאה של האינתפאדה הראשונה ולא בשיאה של האינתפאדה השניה. היא מעולם לא הושמעה ע"י ההמונים שהשתתפו בהלוויות של השהידים לא בגדה ולא בעזה, אף לא תחת שלטון החמאס.

יש הרי ערביסטים בשפע כאן, הן באוניברסיטאות והן במכוני מחקר. יש כאלה רבים המועסקים בכל אמצעי התקשורת, מי טיפש יותר ומי טיפש פחות. איש מכל אלה לא הביא מעולם ולו עדות מצולמת או מושמעת אחת של ערבים הנושאים כרזות או משמיעים את הקריאה המצמררת "אטבח אליהוד". איש מכל אלה לא יוכל להמציא ולו הקלטה אחת, כרזה אחת או כל עדות אחרת אחת המצביעה על קריאה ערבית כזאת.

אני קובע כאן, כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא סיסמה מעוברתת ותו לא, כיוון שהפועל "אטבח’" בערבית גזור משורש "טבח’" שהוראתו בישול ולא הרג. אמנם ישנו פועל אחר בערבית "ד’בח" המקביל ל"זבח" בעברית, אבל כנראה שהקריאה "אטבח אליהוד", הנישאת רק בפי יהודים כאמור, באה להעצים את הפראנויה היהודית השואבת מהיסטוריה והיסטריה רבת ימים. מעולם לא נשמעה בערבית קריאה הכוללת "אד’בח" ולא "אטבח" אליהוד ולא שום בטיח מן הסוג הזה.

יהיה מי שיטען כי נשמעו ערבים הקוראים קריאות כמו "מוות ליהודים", ואכן היו קריאות כאלה פה ושם כאן בארץ. אבל יש להדגיש קבל עם ועולם, כי קריאות אלה של ערבים מושמעות בשפה העברית דווקא ולא בשפה הערבית, ללמדנו כי קריאות אלה הן בהשפעת מורשת האספסוף היהודי הזועק בעברית "מוות לערבים", הן במגרשי כדורגל והן בהפגנות ובאירועים אחרים.

לא קל לנפץ עלילות דם, קל וחומר כאשר עלילה זאת, על רקע הסיכסוך המתמשך, משמשת בעברית לדימוניזציה של הערבי "הפראי וצמא הדם". אינני יודע מי רשם והפיץ לראשונה בעברית את הקריאה "אטבח אליהוד" ומתי התחילה זו להתגלגל על לשונות היהודים בארץ. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא הרגו יהודים, הרגו גם הרגו. אני לא בא לטעון כאן, כי ערבים לא טבחו ביהודים, טבחו גם טבחו. גם "בני דודנו" היהודים לא טמנו ידם בצלחת. גם הם טבחו בערבים הפלסטינים גם טבחו. כולם נעשו טבחים, עד אשר נעשתה הארץ כולה תוכנית ריאליטי של "קרב סכינים".

אני יכול לקבוע כאן ללא היסוס כי הקריאה "אטבח אליהוד" היא אחד השקרים הגדולים שנשמעו בעברית. שקר זה הוא בחזקת "לשון רע", אף אם זה "שנאמר עליו" במקרה הזה הוא ערבי. עוד דבר קטן אחד אמרו החכמים: "המדבר לשון הרע הוא כמו רוצח ועובד עבודה זרה", ודי לחכימא ברמיזא.

הבלוג של סלמאן מצאלחה:

http://salman-masalha-he.blogspot.com/2008/11/blog-post_15.html

Share on Facebook