הכרתי את חנה לפני 55 שנה לאחר שיצאנו- גורשנו מן הקיבוץ והשתתפנו בייסודה של "מפלגת השמאל" בהנהגתו של משה סנה. חשנו שיצאנו מסביבה מחניקה אל העולם הגדול. הסתערנו על הציבור, כי היינו בטוחים שיש לנו מסר גדול של שלום ושינוי החברה – והיינו גם צעירים מאוד. חנה עבדה בעיתון ואני בארגון המפלגה. היו תקוות גדולות אך גם אכזבות לא מעטות. אני עדיין חושב שמשהו מרוחם של אותם הימים נשאר בנו, באנשים שלקחו חלק באותם אירועים, ובודאי אצל חנה ואצלי.
שתי אהבות גדולות היו בחייה של חנה, שתיהן "פוליטיות", או בעלות רקע פוליטי. אצל חנה פוליטיקה לא הייתה מושג של שאפתנות נכלולית ואחיזת עינים כפי שהיא בעיני רבים מאוד בימים אלה. בשבילה משמעותה של פעילות פוליטית הייתה התמסרות ופעילות למען מטרה גדולה. במובן זה חנה הייתה פוליטית בכל חייה. בערכיה , במאווייה , בהתנהלותה וכך גם אהבותיה הגדולות שהייתה גם בהן מן "הפוליטיות" הזאת.
אני מתכוון לאהבתה של חנה לרסאן מנצרת וליוסף מוואדי סאליב.
את רסאן הכירה במהלך הפעילות היהודית -ערבית הענפה והמשותפת במפלגה הקומוניסטית בימים ההם. מאבק נגד הממשל הצבאי שהוטל על האוכלוסייה הערבית ונגד נישול האוכלוסייה הערבית מקרקעותיה.
את יוסף הכירה כאשר הגיעה ככתבת "קול העם" לוואדי סאליב, בעת ההתקוממות הגדולה של האוכלוסייה, יוצאי מרוקו ברובם, נגד האפליה, הקיפוח, ההתעמרות וההשפלה להם זכו מידי השלטון באותם ימים – שלטון מפא"י. יוסי , בעלה לעתיד ואבי ילדיה, היה אחד ממנהיגי מרד זה.
כך יצא שאהבותיה הגדולות נולדו תוך מאבק ומרד פוליטיים.
אהבתה לאיש ערבי או לאדם משכבה מדוכאת ומושפלת תאמו לחלוטין את תבנית אישיותה האנושית–פוליטית. באהבתה זו לא נרתעה מן המוסכמות המקובלות של חברה גזענית והלכה בדרכה העצמאית. נתמזגו אצלה האנושי-כללי עם האישי-פרטי.
בזיכרונותיה היא מספרת על אהבתה לרסאן בצורה פיוטית. כאשר שאלתי אותה האם תיאור אהבתה לרסאן איננו אינטימי מדי לפרסום באתר ב"גדה השמאלית", היא דחתה זאת והוסיפה שהתיאור הזה מתאים לאופי הפוליטי של האתר.
בעשר שנים האחרונות התהדקו מאוד קשרי הידידות בינינו, שהתחילו כאמור עוד בשנות החמישים. כאנשים בגיל מתקדם שאינם נעים כבר בקלות ממקום למקום, התנהלו הקשרים שלנו דרך קווי הטלפון. מעין "ידידות טלפונית" שכזאת. שוחחנו על כל דבר שבעולם, אך כמובן במרכז עמדו תמיד העניינים הפוליטיים. אהבתי את השיח שלה. הדבור הישיר, קריאת הדברים בשמם, ההיגיון והבנה העמוקה לתהליכים הפוליטיים בחברה הישראלית. עד יומה האחרון נהגה כך. היא לא התבשמה מאופנות חדשות בשמאל. עדיין מהדהדות באזני דבריה מאחת השיחות האחרונות: "בפוליטיקה אין קיצורי דרך ". חנה תמיד שאלה את עצמה כיצד מעודדת הפוליטיקה את קידום ערכי השמאל, המאבק נגד הכיבוש, שיתוף הפעולה היהודי ערבי. אבל הביקורת שלה לא הייתה מרירה, אלא תמיד אופטימית פתוחה ואנושית.
ברכט כתב בשירו המפורסם "אל הדורות הבאים": גם שנאה לשפלות מעוותת את תווי הפנים , גם הזעם נגד אי-צדק מצריד את הקול". אצל חנה לא מצאתי את אלה, תווי פניה לא התעוותו וקולה לא נצרד. אנחנו נהגנו להתווכח פעמים רבות ודווקא אצלי מצאה לעתים, במה שכתבתי, צרידות מהסוג שברכט מתאר. ניסיתי לשמוע בקולה, אבל אני מודה שאיני יודע אם הצלחתי בכך.
בשיחות אישיות, חנה הייתה חפה מקנטרנות ובודאי מקטנוניות כלפי אנשים או חברים. היא "הסתכלה אחורה בלי זעם" ובודאי ללא חרטה.
בשיחתנו האחרונה, ביום רביעי האחרון, אמרה לי פתאום " בעוד כמה ימים אני הולכת למות". הייתי המום. ידעתי שמותה קרב, אך חשבתי כי נותרו לה עוד כמה חודשים. שוב, כמו בפעם הראשונה בה סיפרה לי על מחלתה, נאמרו דבריה ללא התרגשות. שוב היא הסבירה לי שאין טעם "בחיים של תרופות". היו לה חיים עשירים ומלאים, כך אמרה, ועוד חצי שנה לא תוסיף. כאשר הרגישה שנאלמתי דום, ספרה לי, כאילו כדי לנחם אותי, כמה שמחה על הביקורים שערכו אצלה חברים בזמן האחרון, על האיחולים ודרישות השלום הרבות אותן הייתה מקבלת מחבריה וכמובן על האהבה והדאגה שהרעיפה עליה משפחתה. הבנתי שאכן כל אלה היו לה לנחמה גדולה בימיה האחרונים.
בחייה ובפעילותה, הייתה חנה תופעה ייחודית בחברה הישראלית, גיבורה צנועה שבחייה הציבה מודל של אדם אחר מול הסילוף וחוסר האנושיות בחיינו הלאומיים. ככזאת נזכור אותה.
