אני לא מאמין גדול בסקרים, אבל הסקרים שהיו בעיתונים הגדולים בימים החולפים, מראים שגוש הימין הולכים לקחת את הבחירות האלו ביד רמה ולשלוט על המדינה, משום – כך אני מתמלא חרדה דאגה וחוסר ביטחון מושלם.
אבל בעיקר אני שואל – איפה אני ? במה אני אשם שמדינת ישראל הגיעה למצב הזה ? איפה אנחנו ציבור השלום ? לאן נעלם כוחנו ותקוותנו ? האם אנחנו שוב שוקעים בייאוש עמוק ואובדן דרך נוראי ? איזו ישראל אנחנו באמת רוצים ? מי אנחנו ?
לשאלות אלו אני תמיד מנסה ומחפש לתת תשובה, אבל הם נשארות לבסוף כבר זמן ארוך ללא מענה או תשובה, והן מסתבכות ומחריפות. אני לא מוצא היום שום מנהיג שמאמין בדרך השלום שיכול לתת תשובה אמיתית וחותכת, מחוץ מזה כבר ממזמן הפסקתי להאמין למנהיגים.
אני הגעתי למסכנה בתוך עצמי שאנחנו נמצאים בתוך משבר עמוק וכמו שכתב ברל כצנלסון ב – 1929 "המשבר נובע מחוסר כישרון, מחוסר הנהגה".
לכן אנחנו העם, הציבור ולא העסקנים הפוליטיים שיושבים שם בכנסת. צריכים לצאת למלחמה על השלום התקווה והאהבה, לצאת כול יום לרחובות ולצעוק מול משרדי ראש – הממשלה "כן לשלום לא למלחמה" "די לכיבוש" וכו, לעשות מעשים ולראות את עוולות וזוועות הכיבוש הנורא הזה בכול מקום אפשרי.
ואם הדברים האלו נעשים כבר היום, אנחנו צריכים בידינו להכפיל ולשלש אותם, כי אנחנו יוצאים למלחמה. ובמלחמה כמו במלחמה צריכים לצאת עם כול העוז , הכוח, האומץ והאמונה בניצחון.
ואם זה לא יקרה עכשיו, ממש עכשיו. מחר כבר יהיה מאוחר מדי. בתקווה גדולה שננצח במלחמה הזאת על השלום התקווה והאהבה.
אישית, כבר התחלתי להחתים עצומה, בעד שלום עם סוריה – כזו המדגישה, בראש ובראשונה, את הרווח הנפלא, שיהיה גם לישראלים משלום, מאחווה ומפתיחת-הגבולות עמה…
אם תרצה, שלח לי דואל ואשלח לך דוגמא, למען תחתימנה. וכנ"ל, אגב, לכל שאר משתתפי-האתר.
אני חושב שיש טעות לכותב הכתבה.
אני אחד מאלו שפעם היו שמאל חזק ועכשיו הם ימין.
יש לזה סיבה אחת:פשוט איין לי יותר אמונה שיש עם מי לעשות שלום ולא חשוב מי יהיה מנהיג השמאל.
בקמפ דייויד 2000 הערבים התחילו באלימות.
אחרי פינוי רצועת עזה התחילו קאסמים.
אני למשל לא מעוניין בפינוי עוד שטח-לא רוצה קאסמים על הבית.
עכשיו שהערבים יוכיחו אחרת-אני הראשון שיפגין בעד השלום.
לצערי, אינני שותף לרוח האופטימית שניתן לשנות את הנטיות הפוליטיות. הצבעה בישראל מתפלגת לפי מפתח דמוגרפי. כבר עכשיו ישנו "גוש חוסם" למצביעים אנטי-ליברלים (שלא לדבר על אנטי-סוציאליזם) והמצב צפוי רק להחמיר.
קודם כל, שלום.
זו המלה הכי חשובה בכל שפה.
לכל המתייאשות/ים, בבקשה להתעודד. יש תקווה.
מומלץ לחשוב הרבה, ממש הרבה, על המשפט הכי חשוב של ג’ון לנון, משירו "דמיין", בתרגום חופשי מאנגלית לעברית:
אולי תאמרו שאני מדמיין
אבל אינני היחיד
אני מקווה שיום יבוא
ותצטרף אלינו
והעולם יחיה כאחד
אז תתעודדו, חבר’ה. לא להתייאש, יש תקווה!
הבה נאמין באהבה, באמת, בעולם… הבה נאמין בעצמנו!
לדניאל\ה:
גם בימין הקיצוני כולם בעד שלום עם הסורים. הבעיה מתחילה בדרישות הסוריות המוגזמות, ומחוסר האמונה במחוייבותם לשלום, ואפילו ביכולתו של המשטר העלוואי לשמר את כוחו אם וכאשר יהיה שלום עם ישראל.
מעבר לזה, כולנו צריכים לזכור ששלום הוא כלי, ולא מטרה. המטרה היא שגשוג וביטחון וחיים שלווים לכולם, ושלום הוא דרך להשיג את זה. לוותר על אלו, על ביטחון ושגשוג ושטח למען פיסת נייר שכתוב עליה "שלום" זה לירות לעצמנו ברגל.
יונאס זה שם ליטאי?