אובמה הישראלי. איך הוא ייראה, המקביל הישראלי של אובמה? מה יהיו תכונותיו?
זאת שאלה מרתקת. מובן שאי-אפשר להרכיב אדם על פי מרשם, כמו עוגה על פי ספר-בישול. אבל אפשר למנות לפחות את התכונות הרצויות למשל:
• מניין הוא יבוא?
המקביל לציבור השחור בארצות-הברית הוא הציבור המזרחי בישראל. הוא לא שייך לעם אחר, כמו האזרחים הערביים, אלא שייך לעם הרוב, ציבור פטריוטי הרואה את עצמו מקופח, ציבור של אזרחים מדרגה שנייה.
כדי להיות מקביל מושלם לאובמה צריך המועמד להיות חצי מזרחי וחצי אשכנזי, כשהחלק המזרחי בתדמיתו חזק מהמערבי. פעם קראתי לאנשים שמוצאים הוא ספרדי-אשכנזי מעורב בשם "אשכרדים". המושג לא נקלט, למרות שיש אצלנו היום מאות אלפי נשים וגברים המתאימים להגדרה זו.
ובכן, אובמה הישראלי היא מזרחי, בעל מוצא מעורב.
למען הנוחיות אתן לו שם דמיוני: "ברק חסון עובדיה".
• מה יהיה תפקידו?
ההישג הראשון של ברק אובמה הוא בגיוס מיליוני מצביעים, רבים מהם צעירים, שהפוליטיקאים נמאסו עליהם. הוא הלהיב אותם, המריץ אותם להצטרף לתהליך הפוליטי והפך אותם לפעילים, לתורמים ולמגייסים.
הוא הוכיח דבר חשוב מאין כמוהו: שלציבור הגדול הזה לא נמאס מהפוליטיקה, כפי שהיה נדמה, אלא מהפוליטיקאים. הם נוכחו לדעת שאין הבדל של ממש בין חברי המפלגות השונות, שהם ציניים, רודפי-שררה וכמעט כולם רודפי-בצע. כאשר ראו פוליטיקאי מזן אחר, הם נשאו אותו על כפיים.
זה בדיוק מה שדרוש לנו. הניסיון האחרון בתל-אביב הוכיח שזה אפשרי. כאשר יופיע על הבמה מנהיג מזן חדש, שאינו דומה לפוליטיקאים הוותיקים, הבוחרים עשויים לנהור אחריו.
הישראלים הם עם פוליטי, אולי יותר מכל עם אחר. אבל הישראלים עייפים מהפוליטיקאים שהם מכירים. הם רואים שאין הבדל של ממש בין מנהיגי שלוש המפלגות העיקריות, בין ראש-הממשלה המכהן ושלושת המועמדים לראשות-הממשלה. הם מאמינים ש"כולם אותו הדבר", ושגם ראשי המפלגות הקטנות אינם שונים בהרבה. אין הבדל באופיים, אין הבדל אמיתי בין מסריהם. הם לא הולכים להצביע, או שהם מצביעים להכעיס ונותנים את קולם לאיזושהי רשימה היתולית-למחצה, כמו מפלגת הגמלאים בבחירות האחרונות.
"ברק עובדיה" צריך למצוא את דרכו אל ליבם וראשם של מאות האלפים האלה, הוא צריך לתת להם תקווה ומניע, לשכנע אותם שניתן לשנות את הכול מקצה לקצה, וכך להלהיב אותם להתגייס לשינוי המערכת הפוליטית בישראל.
• מניין יבואו בוחריו?
הישגו הגדול השני של ברק אובמה היה הצלחתו בהקמת קואליציה חדשה של ציבורים שונים – לבנים, שחורים, היספאנים, אידיאליסטים ירוקים, ליברלים, בעלי מצפון חברתי, הומואים ולסביות, ובשלב האחרון – גם פמיניסטיות.
הכישרון לבנות קואליציה כזאת חיוני לברק עובדיה. ישראל אינה זקוקה לעוד מפלגה קיקיונית המייצגת משוגעים-לדבר-אחד. לשם כך יש גופים חוץ-פרלמנטאריים, שכל אחד מהם פועל בנישה משלו ומתרכז בנושא מסוים. מפלגה פוליטית, המבקשת לשנות את המערכת הפוליטית ולכוון את המדינה לאפיק חדש, צריכה לעצב רוב מסביב למסר הנוגע לכל תחומי החיים של המדינה והאזרח.
בישראל זה קשה עוד יותר מאשר בארצות-הברית. המשטר האמריקאי, המבוסס על שתי מפלגות גדולות, מעודד ריכוזים גדולים. המשטר שלנו, לעומת זאת, מעודד דווקא התפצלות לרשימות קטנות, מפלגות של נושא-אחד. הקואליציות מוקמות רק אחרי הבחירות, כאשר הדגש הוא על המפריד והמפצל ולא על המשותף והמאחד. די לחשוב על ש"ס.
כדי לחולל את השינוי הגדול יש צורך במחנה פוליטי גדול וחזק. על עובדיה תהיה מוטלת המשימה להרכיב קואליציה גדולה לפני הבחירות. זהו, בעצם, מעשה-בראשית של הקמת מפלגתו החדשה – או השתלטות על מפלגה קיימת ושינוי פניה עד ללא הכר, כפי שעשה אובמה.
מה יהיו המרכיבים של כוח חדש זה? המוני הדור הצעיר האשכנזי והמזרחי, הציבור ה"חברתי", האזרחים הערביים, הציבור הרוסי, הירוקים, החילוניים, הדתיים המתקדמים, הציבור ההומו-לסבי, הפמיניסטיות, וכמובן – פעילי-שלום.
אפילו הרקולס היה חושש מפני מטרה שכזאת. בגלל סיבות שאין כאן המקום לפרטן, נפערה תהום בין שוחרי ההתפייסות והשלום עם העם הפלסטיני, השייכים כמעט כולם לאליטה האשכנזית, ובין ציבור רחב של היהודים המזרחיים, שרובם הגדול מצביע כיום בעד המפלגות הימניות הישנות, בניגוד גמור לאינטרסים הכלכליים שלו. הציבור הרוסי מנותק, מנוכר וממורמר. הוא חי בבועה משלו, וכמעט כל דובריו ימנים-לאומנים-גזעניים. הציבור החילוני הגדול, הסולד מהממסד הדתי השתלטני ובמסר הלאומני-קיצוני של כמעט כל הדוברים הדתיים, אין בעד מי להצביע. גם מרצ הוריד את הדגל הזה מזמן לחצי התורן. (בבחירות העירוניות בירושלים הצביעו החילונים, באין ברירה, בעד לאומן חילוני.)
האם אפשר לחבר בין כל המסרים האלה, הנראים שונים זה מזה? בין המלחמה בשחיתות והדאגה לסביבה, השאיפה לשלום צודק ושאיפה לצדק סוציאלי, הדרישה לשוויון לאזרחי הערבים ולאזרחים יוצאי-רוסיה (היהודים והלא-יהודים), לשוויון האישה ולזכויות ההומו-לסביות, הדרישה להפרדת הדת מהמדינה והעמידה על זכויות האזרח, פטריוטיזם ישראלי בריא והערכים הכלל-אנושיים?
התשובה בגדול: בהחלט כן! כול השאיפות האלה נובעות מאותו המקור: השאיפה לצדק, לחברה מתוקנת, למדינה שכיף לחיות בה, למדינה שאפשר להתגאות בה.
האם זה אפשרי? יש הסבורים שאם יזכירו את המילה "פלסטינים", יברחו להם כל שאר הבוחרים. או שמוצאו המזרחי של המועמד יבריח את בני האליטה האשכנזית. או שהרוסים יירתעו מפני הערבים.
אני בטוח שהדבר אכן ייתכן – בתנאי שהמסר הכולל יהיה די משכנע, אם יהיה מאוזן וישים את הדגש על המאחד, אם כל אחת מהמטרות תמצא את מקומה הראוי במסר הכללי, אם יהיה ברור שדבר אחד תלוי בשני. (לפני 43 שנים אכן נעשה ניסיון כזה על-ידי מקימי "תנועת העולם הזה – כוח חדש", שהצליחו לפרוץ לתוך הכנסת, הישג שנחשב עד אז כבלתי-אפשרי. אבל הם הקדימו את זמנם בהרבה, והמאמץ הזה התפוגג).
החיבור הזה אינו מכני. הוא צריך להיכלל במסר גדול אחד, כובש-לבבות. מסר פטריוטי, הומאניסטי, הפונה את הרגש והשכל כאחד. אובמה עשה זאת באמריקה. עובדיה צריך לעשות זאת בישראל.
• אילו תכונות אישיות דרושות לו?
באובמה מתקיים צירוף נדיר ביותר. הוא היה מועמד כמעט מושלם.
הוא חדש. הוא לא נגוע בשחיתות. הוא נואם בחסד, המשכנע בכל מילה. הוא לא מועד אף פעם. גם לא תחת לחצים כבדים. דעותיו שקולות ומאוזנות. הוא לא מתלהם. נראה שחייו האישים הם ללא דופי. הוא מקרין שלווה. הוא חי חיים צנועים. הוא הוכיח אומץ-לב אישי ומוסרי כאשר היה בין המעטים שהתייצבו נגד מלחמת-עיראק מהרגע הראשון. (כמה אנשים אצלנו התנגדו מהרגע הראשון למלחמת-לבנון הראשונה ו/או השנייה?) המסר שלו מאחד, ואינו מפלג. הוא לא אדם לעומתי, כרוב הפוליטיקאים. אין לו "יצר קטלני". הוא הביא עימו מסר של תקווה, מסר שכולו חיובי, מסר המאפשר לו למצוא מסילות גם ללב יריביו.
וחוץ מזה – אין מה לזלזל בזה – הוא יפה-תואר.
אנשים כאלה אינם גדלים על העצים. אבל צירוף כמעט בלתי-אפשרי של תכונות כאלה חיוני להצלחה במשימה הנראית כמעט בלתי-אפשרית. מהטמה גנדי היה כזה. אולי גם ישו הנוצרי. אולי הילל הזקן. אולי הנרי הרביעי, מלך צרפת. אבל בימיהם לא הייתה טלוויזיה.
דבר כזה יכול לקרות לפתע, בלי אזהרה מוקדמת, ולכבוש את המדינה באחת. אך הסיכוי שזה יקרה הפעם, ב-42 הימים שנותרו עד לבחירות, קלוש.
הכנסת הבאה תהיה ללא ספק עלובה כמו זו הקיימת. היא לא תהיה מסוגלת להתמודד אף עם אחת המשימות הלאומיות והחברתיות הגדולות. היא תתמוטט הרבה לפני שתוציא את ימיה מזקנה.
המאמץ הגדול להכשרת הקרקע למחנה פוליטי חדש וגדול צריך להתחיל יום אחרי הבחירות.
ברק חסון עובדיה, אייך?
אורי אבנרי כתב:"זה בדיוק מה שדרוש לנו. הניסיון האחרון בתל-אביב הוכיח שזה אפשרי. כאשר יופיע על הבמה מנהיג מזן חדש, שאינו דומה לפוליטיקאים הוותיקים, הבוחרים עשויים לנהור אחריו." – יכול היה אורי לפרגן ולהזכיר
גם את "השם המפורש": דב חנין – אך לא עשה זאת
צר לי, אבל אתה טועה. "ברק אובמה" הישראלי צריך להיות חצי יהודי (עדיף מזרחי) וחצי פלשתינאי. אם אתה רוצה ליצור אנלוגיה שכזו, השחורים בארה"ב בעברם מייצגים את הפלשתינאים אזרחי ישראל. שתי הקבוצות "לא נתפסו כחלק מעם", אלא כעצם בגרון שיש לחיות עימה. אני לא יספר כאן את ההיסטוריה של ארה"ב, די לזכור שעד 1952 על מנת להתאזרח בארה"ב היה עליך להוכיח שאתה לבן.
קראו לו עמיר פרץ וכמדומני, אבנרי (ורבים אחרים בצד הזה של המפה הפוליטית) בזמנו הרעיפו עליו שבחים ומחמאות לרוב.
כלונו יודעים מה עשה האיש והיכן הוא היום.
אבנרי,
אתה מיטיב לתאר את חלוקת העמדות הפוליטיות בין הקבוצות השונות בישראל, אך לא מצליח לתפוס את מיקומו המדוייק של השמאל הרדיקלי, "שוחר השלום" ( נניח) על המפה הפוליטית בישראל. כדי להיות ברק אובמה הישראלי, יצטרך האדם שישאף לכך לאחד בין רוסים, מזרחים, ואשכנזים. השינוי הדרוש הוא התנתקות המדינה מהקיצוניים. אלה של השמאל, ואלה של הימין. אלה שאלוהים מדבר אל ליבם, ואלה שמצפונם מדבר מדבר אל נפשם. אלה אשר שמים את התנ"ך מעל החוק הישראלי, ואלו אשר שמים "ערכי מוסר אוניברסליים" מעל החוק הישראלי. מכולם יש להתנתק, ולקרב את הרוב השפוי, והמתון, שאתה אבנרי,לא משתייך אליו. אז קדימה…די לתקשורת הנשלטת כמעט לחלוטין ע"י מיעוט האוכלוסייה. די לבית משפט עליון המייצג השקפת עולם של מיעוט אליטיסטי מובס. די לאקדמיה התומכת בחופש הביטוי אך מקדמת רק את אלו התומכים בהשקפתה. אין ספק, אבנרי, כשיגיע אובמה הישראלי, תהיה ראש וראשון לכנות אותו "גזען", "פאשיסט", ושאר ביטויים בשמאלנית מדוברת. כל זאת בלי להבין כי האליטה "הג’ורג’ בושית" שנגדה קם אובמה היא בדיוק מה שאתה חלק מימנו. אליטה ייקית, עשירה, ושמאז ומעולם חושבת כי על כל האזרחים לחיות לפי תרבותה והשקפת עולמה.
כן אנחנו יכולים…
אם בראש הפלסטינים תעמוד אישה
רק
רק אישה תוכל לעשות את הקפיצה מעולם החלומות
של הפלסטינים אל עולם המציאות
ליואב מחוזאי: צדקת מאוד בדבריך. ואם אדם כמו אורי אבנרי אינו מבין זאת, סימן שעוד ארוכה מאוד הדרך. על רמטכ"ל תימני חלמו דינוזאורים כמו אבי הנכבה בנגוריון או הגשש החיוור של שנות השבעים (שהיה לאמיתו של דבר תמיד קול אדוניו), ואם אבנרי מוצא עצמו בסירה אחת עמם, זה מראה עד כמה עמוק חתר בנו נגע הגזענות הציונית. מכל מקום, אם נגיע אי פעם לחלום של מדינת כל אזרחיה (ולא אכפת לי אם יעמוד בראשה אובמה אתיופי או פלסטיני או אפילו פולני אשכנזי ר"ל), זה לא יהיה בדרך ההתפתחות הרצויה של התפכחות והשלמה ושיחור טוב, אלא, ככל הנראה, בדם ואש, כנבואת חוזי השחורות.
ההבדל המהותי בין השחורים בארה"ב לבין הפלשתינים בישראל הוא התרבות. השחורים בארה"ב הם אמריקאים לכל דבר – שפת אמם היא אנגלית, הם נמצאים כבר למעלה מ50 שנה בכל אספקט של התרבות האמריקאית לרבות מוסיקה וקולנוע ואפילו משרתים בצבא. לכן, המקבילים להם בישראל הם המזרחים.
לעומת זאת שפת האם של הפלשתינים בישראל היא ערבית, הם לא חלק משמעותי בשיח הציבורי ובתרבות, והבידור אותו הם צורכים הוא ערבי (טלוויזיה , מוסיקה, קולנוע).
זה ההבדל, ולכך התכוון אבנרי.
תפנימו.
בניגוד מוחלט להרגלי, אני מתנגד לחלוטין לדבריך כאן.
המקביל הישראלי לציבור השחור בארה"ב, אינו בשום-פנים-ואופן הציבור ה"מזרחי"; זה כבר מזמן, הפך למשולב בחברה הכללית, מכל בחינה, מכדי שניתן יהיה לחלום, אפילו, על להגדירו בתור "מיעוט מדוכא ונרדף".
המקביל הישראלי לציבור השחור בארה"ב, הוא אחד משניים: או הפלשתינים אזרחי-ישראל – או האתיופים.
ההבדל היחידי בין אובמה לבין אמריקאי לבן הוא צבע העור. אין הבדל של שפה, תרבות, מנהגים וכו’.
אבל אתם מתעלמים לחלוטין מזה, והופכים את היותו של אובמה שחור לחזות הכל.
לכן מבחינתכם התואם הישראלי של אובמה הוא ערבי, ומתעלמים מכך שהפלשתינים בישראל דוברים שפה שונה, חלק מתרבות שונה ורקע שונה.
רק בגלל שאובמה הוא שחור, הוא מקביל לפלשתינים.
איזו גזענות.
אני צורך בידור אמריקאי.
כנראה שאני בן לתרבות האמריקאית.
איפה הויזה שלי
ואני מניח שמאבק למען זכויות השחורים לא היה שום קשר להגברת היצוג שלהם בספירה הציבורית. זה הכל התקשורת שפועלת כתחום אוטונומי ומנותק, ותרבות אותנטית שמתפתחת באופן אורגני בלי קשר למצב פוליטי וחברתי נתון. מה שנקרא פרופסור שקשוקה.
אני לא יודע למה אני טורח להגיב על תגובה כל כך דמגוגית, אבל מילא –
ב60 השנה האחרונות התפתחה בישראל תרבות. בין אם מדובר בספרות, שירה, מוסיקה, קולנוע, טלוויזיה או כל אספקט אחר, התרבות הזו היא נחלתם הכמעט בלעדית של היהודים כאן. אני לא מאשים את ערביי ישראל על התנערותם מתרבות שלא רוצה אותם, אבל אלה הן העובדות שבשטח. תעשה סקר קצר בקרב ערבים שאתה מכיר ותשאל אותם לאיזו תרבות הם מרגישים שייכות גדולה יותר – לערבית או לישראלית, ותגלה שזה המצב.
אין ספק שקיימת פה בעייה שצריכה להיפתר, אבל אני לא רואה את זה קורה בקרוב. אמנם בשנים האחרונות זכינו לראות יותר ערבים בפריים טיים טלוויזיוני, אולם תמיד זה בהקשר הפלסטיני. עוד לא הייתה סדרת דרמה על חבורת צעירים בתל אביב, שאחד מהם הוא במקרה ערבי, וקיומו בסידרה לא נועד לתת מענה לבעייה הפלסטינית, למרות שחבורות כאלו הן נפוצות ביותר, בעיקר בקרב תלמידי האוניברסיטה.
לעומת זאת בארה"ב מאז הסרט "ליל המתים החיים" שהיה הראשון להציג גיבור שחור ללא כל התייחסות לצבע עורו, אנו עדים לאינספור דמויות כאלו בעשרות סרטים וסדרות בכל שנה.
זו הייתה הדרך של השחורים להשתלב בחברה האמריקנית, וללא ההשתלבות בתרבות אין סיכוי שאובמה היה זוכה. לכן כרגע, עם דגש על כרגע ותקווה שבעתיד זה ישתנה, אובמה הישראלי הוא לא ערבי. ולמגיבים האחרים – גם אתיופי הוא לא, מאותן סיבות לצערי.