יש להניח שביבי נתניהו, חרף רשימתו הימנית-קיצונית, ירכיב את הממשלה הבאה. בהמשך מערכת התעמולה הוא ינסה לתמרן בין התודעה הפופוליסטית החדשה שרכש בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, לבין אמונתו המוצקה בחזון התעתועים ששמו השוק החופשי. לבוחרים יש זיכרון קצר. זוהי לא רק הנחת יסוד אקסיומטית שאיננה טעונה הוכחה, אלא אמת עובדתית צרופה. לכן הצליח שר הביטחון המודח אריאל שרון, שהמיט אסון על האזור כולו בשנת 1982, להיבחר לראש הממשלה מקץ 19 שנים בלבד; ולכן התאפשרה גם חזרתם של אהוד ברק ונתניהו לפוליטיקה, אחרי שהתוודו בפנים נפולות ובצניעות מזויפת על כישלונם החרוץ קבל עם ועדה.

נתניהו איפשר לבעלי ההון לגנוב את קופות הגמל שלנו (גילוי נאות: גם אני אחד הקורבנות), העשיר את העשירון העליון ורושש את חמשת העשירונים התחתונים, אבל הנגזלים עצמם עומדים להמליך אותו בעוד פחות מחודשיים. אני יכול להשחית מלים עד דור אחרון, אבל הסקרים לא רק מצביעים על הצלחתו של נתניהו, הם עצמם מעצימים אותה. העכברים שנטשו את כל הספינות הטובעות נקהלים עתה לספינתו. אפילו מיכאל קליינר, שחבר בעבר הקרוב לברוך מרזל הכהניסט, היה מועמד בבחירות המקדימות בליכוד. משה פייגלין מסייע לנתניהו באורח אובייקטיבי, בלי כל קשר לכוונותיו הפוליטיות וליומרותיו הרעיוניות. עצם קיומו, שלא לדבר על המאבק של נתניהו נגדו, מסייעים למנהיג הליכוד. כך חוזר ביבי לטקטיקה המנצחת שלו משנת 1996. אז הבין שהתנגדותו להסכמי אוסלו תקומם נגדו רבים מבוחריו, ולכן הביע את תמיכתו בתהליך שיוסי ביילין יזם וביצע, כשהוא מסתיר את מגמתו לקעקע את ההסכמים ולעקר אותם מכל תוכן אמיתי. היום המצב הוא אידיאלי בעבור ציניקן מושבע כמו נתניהו: אף ישראלי לא מאמין עוד בשום דבר, וכך נוטרל המאבק הפוליטי הפנימי מתוכן רעיוני כלשהו. אם כולם נוכלים, כולם דומים, כולם מאמינים בשוק החופשי ובתועלת, כביכול, שישראל תפיק מהקרב הגדול של המערב נגד האיסלם העולמי (אני ממליץ לכל אלה לבחון היטב את הצהרותיו האחרונות של ברק אובמה בזכות מגעים דיפלומטיים עם איראן) אז מדוע שלא נבחר בבן הבליעל המוכשר ביותר? למשקיפים הרבים מספור, המתייחסים לזירה הפוליטית כאל מרוץ אולימפי המבטיח את הישרדותם של החזקים, או לחילופין כתחרות כישרונות באיזה ערוץ מסחרי, קשה למצוא תשובה נאותה לשאלה הזאת.

אבל לא רק הכישורים עומדים לזכותו של נתניהו. הוא נהנה גם מהעובדה שכל מנהיגי ישראל המתמודדים עתה בבחירות אינם שונים ממנו באורח מהותי: כולם חיזקו את ההתנחלויות הממאירות, כולם חיבלו בתהליך השלום, כולם רואים באיסלם אויב מושבע וחסר תקנה, כולם הזדהו עם הימין האמריקאי, כולם מתנכרים לאזרחי ישראל הערבים, כולם תרמו ותורמים להרחבת הפערים החברתיים, לריסוק האיגודים המקצועיים ולניצחון הבורגנות במלחמת המעמדות. לכן קשה מאוד לברק או לציפי לבני להאשים באורח אמין את נתניהו במפולת הכלכלית-חברתית שמרסקת עתה רבים מתושבי ישראל, ותמוטט בקרוב מאוד רבים אחרים. הם היו שותפים לכל המהלכים שגרמו למצב, או שישבו מהצד ולא עשו דבר. כל מלאכת הניתוח הפוליטי מבוססת על אבחנות ועל ניסיונות להבדיל בין אישים ותהליכים. אם כולם זהים, לא ניתן להגיע לשום מסקנות. לכן עלינו לבודד כמה אישים שמסכנים אותנו באופן חריג, ולהציב את אהוד ברק במקום הראשון.

כמה מצחיק שברק מזהיר אותנו בפני המין הקיצוני של ביבי. הוא יותר ימני מראובן ריבלין ופחות הומאני ממנו. כל כלי התקשורת דיווחו שברק מסתובב בחוגי ציבור שונים, ומכריז שהסכנה האמיתית הרובצת לפתחה של ישראל היא פקיסטן, מעצמה גרעינית מוסלמית ואחריה איראן, החותרת להגיע למעמד כזה. כיוון שהאיש הוא הרפתקן עם מוח המתואר כמבריק, הוא רותם את היכולות שלו למשימות טקטיות העלולות להמיט עלינו אסון אסטרטגי. שגעון הגדלות הבונפרטיסטי שלו מפחיד ממש. כל מי שמסוגל לעכל את מבול המלים של הדברן הבלתי נלאה הזה מסיק מדבריו, שהוא רוצה מאוד לרתום את המערב למלחמת מנע נגד פקיסטן ואיראן אבל בהחלט שוקל גם צעדים ישראליים חד-צדדיים. אם יצליח לכהן בתפקיד בכיר בממשלת נתניהו הבאה (מי שמאמין בנכונותו ללכת לאופוזיציה הוא כנראה שוטה מופלג) אין ספק שהוא יחבור לימין בתוך הליכוד כדי לחפש בני-ברית חדשים להרפתקאות מטורפות.

מדוע בחרו אנשים כמו אופיר פינס או דניאל בן-סימון להסתופף סביבו? מדוע הם מסרבים להבין שהאיש ששבר את הברית בין מפלגת העבודה לבין האזרחים הערבים מאיים על כל האידיאלים האמיתיים והמדומים שלהם? האם באמת יש לשמאל במפלגת העבודה, ואפילו לשמאל שהתארגן מסביב למרצ, מדיניות חלופית לזו של ברק, נתניהו ולבני? פינס נחשב, ובצדק, לפוליטיקאי אמיץ יחסית, ולאדם שהעדיף את הרעיון על הכיסא בכמה צמתים חשובים בדרכו. הוא יודע את כל מה שאנחנו יודעים על ברק, ואולי עוד כמה עובדות מחרידות שעליהן מדברים בחוגי המפלגה בחדרי חדרים. הוא אפילו פלירטט עם מרצ ועם קבוצת האנשים שמנסה, למיצער, לנטרל את האיש המסוכן הזה מן הפוליטיקה הישראלית. גם חיים רמון שירת בעבר את ברק והגיע למסקנה שהוא האיש המסוכן ביותר בפוליטיקה הישראלית. כיצד חוזר איש כמו פינס על הטעויות הרות האסון, שרמון עשה בשנים 1999 עד 2001?

בעצם הצגת שאלה כזו לפינס יש הרבה נאיביות, וקשה לדעת אם הנחת היסוד המובלעת כאן שהוא עולה במידותיו התרומיות וביושרתו על רוב חבריו בצמרת העבודה, היא נכונה. אבל פינס לא צריך להיעלב. בפנייה אליו מקופלת גם מחמאה, ולא בכדי לא הפניתי שאלה כזו לשלי יחימוביץ’, שעמדתה המקרתיסטית נגד דב חינין מחד"ש בבחירות לעיריית תל-אביב חשפה בפני כולנו את דמותה האמיתית. אשר לבן-סימון, הוא היה תמיד מפא"יניק בסיסי, אבל קשה לי להבין מה ראה איש נאור יחסית (אם כי תומך נלהב בהרפתקה האמריקאית בעיראק) לחבור מרצונו החופשי להנהגה כזאת. פינס כבר היה מוברג איכשהו במנגנון של העבודה, אבל להחליף את המקצוע הנפלא שלנו בהתקרנפות רבתי בשירותו של ברק?

מכאן נובעת גם הגישה הביקורתית, אך המתונה והמאוזנת, כלפי ההתארגנות מסביב למרצ. זה נכון שאחי ואחייני בחרו לפעול בהתארגנות הזאת, אבל כפי שהסברתי כאן לפני שבועיים, אין בדעתי לתמוך בהם גם מפני שכל התשובות לשאלות המהותיות שהצגתי להם מצד שמאל הן שליליות. אבל ההתקוממות נגד ברק האיש, גם אם הפוליטיקאים והסופרים שהתלקטו לרשימה הם בסך הכול חלק בלתי נפרד מהאגף המתון של המרכז הלאומני, היא חיובית וחיונית לדמוקרטיה הישראלית ולעתיד יחסי יהודים וערבים בתוך המדינה. פינס צריך לשקול מחדש את עמדתו.

*התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook