מערכת הבחירות מגיעה לסיומה. הייתה זו מערכת בחירות שהתנהלה בצילה של המלחמה הקולוניאלית בעזה. המערכה שלאחריה תתנהל בצילם של פאשיזם העולה והמשבר הקפיטליסטי המעמיק. מלחמת עזה המחישה פעם נוספת את אמירתו המפורסמת של איש הצבא הפרוסי (סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19), קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ שכתב בספרו הראשון "טיבה של המלחמה": "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות". כעבור כמה עשרות שנים הוסיף קרל אחר, קרל מרקס, ש"הפוליטיקה היא תמצית הכלכלה".
בחודשים האחרונים עלו על עגלת המלחמה האכזרית כמעט כולם, מהקיצונים שבימין ועד למרצ… שבשמאל. נכון, אין זו הפעם הראשונה שכל מחנה הקונצנזוס הציוני עולה על עגלת המלחמה: זה קרה מימי "מבצע קדש", מלחמת סיני 1956, ועד למלחמת עזה 2009. אבל הפעם נערכה המלחמה בעיצומה של מערכת הבחירות, שבעטיה, לכאורה, מפלגות הממסד הפסיקו את פעילותן בשם האחדות הלאומית הקדושה והמקודשת. גם מרצ הפסיקה את מערכת הבחירות במשך שבועות. אך בפועל המפלגות, בייחוד מפלגות הימין, המשיכו במערכת הבחירות "בצורות אחרות". אשר להשלכות המלחמה, בגללה נשכחו המשבר הקפיטליסטי, העמקת האבטלה, השאלה הסביבתית וקריסת מנגנוני הרווחה. אחד מסודות הקונצנזוס הציבורי שנוצר סביב המלחמה הוא הצלחת הממשלה והימין להפוך את המלחמה ל"א-פוליטית".
הקשר הברור הזה, בין פוליטיקה למלחמה, שהיה נהיר כל כך למצביא פרוסי לפני יותר מ-200 שנה, לא הובן בידי רוב הציבור בישראל. המלחמה הקולוניאלית הפכה "מלחמת הגנה" מפני הפלסטינים (ככלל, ולאו דווקא רק נגד החמאס), ובו בזמן, הודות להתגייסותם של אמצעי תקשורת ושל הפוליטיקאים של הקונצנזוס, ההיא הוצגה כ"מלחמה א-פוליטית". גם מרצ תרמה לדה-פוליטיזציה של המלחמה, כאשר מנהיגה, ח"כ חיים אורון (ג’ומס), תמך באופן פעיל בפתיחתה, ובהמשך "אסר" על חברי תנועתו להשתתף במחאה הפוליטית-ציבורית נגד התוקפנות. ייאמר לזכותם של פעילי מרצ מן השורה רבים, שלא שעו לקול מנהיגם, ומן הרגע הראשון התייצבו במחאות והפגינו. אבל שום חבר כנסת בסיעת מרצ ושום מועמד ריאלי ברשימת מרצ לא לקח חלק במחאות.
כעבור כמה שבועות מתום הקרבות, שבה המלחמה והייתה ל"פוליטית", ויש אף שתמכו בה כאשר הייתה "א-פוליטית", כגון העיתון "הארץ", שעתה תוקפים אותה פוליטית. ביום חמישי האחרון, ובמאמר מערכת, תקפה מערכת "הארץ" את מרצ כי "נחלה כישלון חרוץ ומהדהד בתמיכתה האוטומטית בהחלטה לצאת למלחמה בעזה. תומכי המלחמה, בתחילתה ובהמשכה, היו לנו די והותר: נציגי העבודה וקדימה הוליכו את המלחמה הזאת בממשלה. מרצ לא היתה אלטרנטיווה, ובכל אופן בוודאי לא אלטרנטיווה הומניסטית".
ל"הארץ" קדם הסופר ניר ברעם שמתח ביקורת נוקבת על השמאל הציוני שלא התנגד למלחמה עוד במהלך הקרבות. "זהו הכישלון של השמאל הציוני, שלא הבין מהרגע הראשון, שהמבצע הזה הוא חזרה על טעויות העבר, ויש להציב אלטרנטיבה ברורה נגדו. בתוך זה, זהו כישלון מנהיגותי של חוסר אומץ לב להגיד בקול ברור את מה שאנשים לא רוצים לשמוע – שזה מבצע חסר תכלית של דם ואש" אמר. ברעם, מראשי התנועה החדשה-מרצ וממנסחי מצע המפלגה, מתח ביקורת גם על התנהלות מפלגתו: "הכישלון הזה הוא גם הכישלון של מרצ והתנועה החדשה, שלא הבינו איזה נזק יגרום המבצע. אנשים שהאמינו במסגרת של התנועה החדשה, שהאמינו שמשם יבוא השינוי, יצטרכו היום לשקול, האם זו המסגרת שבה ייעשה השינוי. אני מטיל בזה ספק".
האתגר הפוליטי והארגוני
האם ניתן להסיק מסקנה כלשהי מן המלחמה האחרונה ותהליכי הלגיטימציה של "מבצע עופרת יצוקה" והדה-פוליטיזציה המקבלים, חוץ מהמסקנה המעשית שביום שלישי הקרוב יש להצביע עבור הכוח הפוליטי השמאלי העקבי והיהודי-ערבי שהתנגד למלחמה – חד"ש?
כמובן שכן. החברה הישראלית מתמודדת עם שורה ארוכה של משברים: משבר הכיבוש הנמשך, המשבר הקפיטליסטי (המקומי והגלובלי) בעל השלכות כלכליות, חברתי ואידיאולוגיות מרחיקות לכת, משבר המנהיגות הפוליטי, משבר סביבתי ומשבר הציונות. מייד לאחר הבחירות דפוס ההתנהגות של אליטות החברתיות בסיוע הממשלה וכל מפלגות הקונצנזוס יהיה להציג את המשבר הקפיטליסטי, ההולך ומעמיק, כאל "צונאמי" – כוח טבע שבאין ביכולתו של היחיד או החברה להתמודד עמו. במילים אחרות: להביא לדה-פוליטיזציה של המשבר הקפיטליסטי; וכך להעלימו מן הוויכוח הציבורי.
כאן ההסתדרות אמורה לשחק את התפקיד שמרצ שיחקה במלחמת עזה: לתמוך בתהליכי השיקום של הקפיטליזם, או לכל הפחות של שיעורי הרווח של בעלי ההון; ולאחר מכן להתלונן על מר גורלם של העובדים. חס מלהזכיר, כמובן, מחאה, שביתה והטלת ספק באושיות המשטר הקפיטליסטי. איווט ליברמן ומפלגתו "ישראל ביתנו" אמורים להשלים את מלאכת הדה-פוליטיזציה על ידי הפיכת המיעוט הלאומי הערבי-הפלסטיני במדינת ישראל ל"אויב הפנימי" וכך לתרום לחיזוק הסדר החברתי הקיים על ידי "שחרור לחצים" – העצמת הגזענות במגזרים מוחלשים ברחוב היהודי בעת המשבר המעמיק. אירועי עכו של השנה שעברה, יכולים להוות תמרור אזהרה.
ייתכן ועבור פעילי השמאל העקבי, הבחירות שיתקיימו בעוד מספר ימים יהיו לא יותר ממערכה נוספת למערכות פוליטיות בעיקרן בהן התמודדו בחודשים האחרונים: הבחירות לרשויות המקומיות, המלחמה הקולוניאלית בעזה, הבחירות לכנסת ואחרי הבחירות – התמודדות עם המשבר הקפיטליסטי והשלכותיו. ותהיה זו מערכה כפולה: למען זכויות העובדים, הגמלאים והמובטלים; ונגד הפאשיזם והגזענות. אם ה"פוליטיקה היא תמצית הכלכלה", גם המערכה החברתי והמעמדית אינה פחות פוליטית מהמערכה נגד הפאשיזם והגזענות. יתר על כן, היא יכולה להפוך את המאבק בפאשיזם ובגזענות להמוני יותר על ידי גיוס שכבות וקבוצות שבין קרבנות המשבר הקפיטליסטי.
יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות ויחסי הכוחות בין מפלגות הקונצנזוס, ניתן כבר עכשיו לקבוע שתי מגמות עיקריות: עבור העובדים, הגמלאים והמוטבלים שום לדבר טוב לא תצמח מהממשלה הבאה. היא לא תוכל להתמודד עם אתגרי המשברים הרבים הפוקדים את ישראל. לכל היותר תנסה "לנהל את המשבר" (סיסמא חביבה על ראשי ממשלה בעשור האחרון), אבל לא תוכל למנוע את העמקת המשבר או להביא לפתרונו. שנית, שוב הקדנציה של הממשלה הקרובה תהיה קצרה. לא יעזור שום "שינוי בשיטת הממשל" (עוד סיסמא חביבה על ראשי ממשלה בעשור האחרון ושהייתה לתכנית עבודה של ליברמן בקדנציה הקודמת).
האתגר העומד בפני השמאל העקבי הוא כפול: פוליטי וארגוני. בהנחה שחד"ש, מק"י וכוחות הפועלים לצידם מהווים אלטרנטיבה פוליטית, נותרה פתוחה השאלה הארגונית. מספר הפעילים המאורגנים כעת בשמאל העקבי הוא קטן מן הדרוש כדי לתרגם עמדות פוליטיות נכונות לשפת המציאות – לשינוי חברתי-פוליטי. ייתכן והבחירות הקרובות יתרמו לחיזוק הכוח המאורגן, כפי שהמאבק בכיבוש ובמלחמה הקולוניאלית ואף הבחירות לרשויות המקומיות, בייחוד בת"א-יפו, תרמו לחיזוק האופציה העקבית בבחירות לכנסת.
על הבגידה
ב"מדינות מתוקנות" הדיון הוא ברובו כלכלי-חברתי ובאופן רגיל אינו בעל גוון "בטחוני-קיומי" אלא רק במצב חירום של ממש.
בלונדון צעדו מליון שראו שהם מולכים באף אחרי WMD. בלונדון יש קונצנזוס שזה היה אסון נפשע. ועוד ידובר רבות על עסק-הביש הזה מעל דפי ההיסטוריה. גם באנגליה השלטון אינו אידיאלי. אבל עושה הרושם שאפילו לבגידה יש אצלהם גבול בלתי-נראה שאותו לא חוצים (בדרך כלל). כלומר הציבור ירגיש נבגד ומבויש אבל לא מושפל עד עפר. מה שמאפשר לקום ולהמשיך. כלומר ישנה הבנה שהמסגרת היא נכונה אבל שקרתה בה תקלה.
בישראל זה מכבר התקלה היא-היא השיטה.
וחסרה ההבנה שהמסגרת נכונה.
זה זמן לא מועט שהשיח הציבורי הוא מפוברק יתר על המידה ובכוונה. כוונה רעה.
המדינה כופה "מצב חירום" כדי לתעתע באזרחים. בלונדון ובניו-יורק זה עבד.
אבל האם זה יעבוד שוב? האם המערב יסחף אחרי הטירוף הישראלי? ישראל מתפללת שכך יהיה.
ככה היא לא תהיה המשוגעת היחידה.
האם יבוא עוד 9-11 ?
המדינה יוצרת מבוכה-קיומית בכדי לזרוע פחד בכבשים הפתיות. או אז יבואו הכבשים לאריק-שרונים, למאירים-כהנאים, לאביגדורים-ליברמנים, לביבים נתניהויים ויתחננו שישמרו עליהם מפני הצורר מפני המן הרשע.
לכן השמאל לא יצליח אלא אם ידע העם הזה מיהם אלו שבגדו.
לרשות האפרטהייד-הציוני עומדים כל האמצעים, כל הכספים, כל הכוח הפוליטי, כל הפרסום, ואפילו את הכשר "הדת" הם קנו בדולר ירוק.
כמו בתנור אפייה – הם חייבים לשמור את הטמפרטורה "הקיומית" על חום מינימלי. אי אפשר לתת לנורמליזציה סיכוי להרים את הראש. חייבים לקיים מצב של הומיאוסטזה לאומית-דתית-גזענית כדי לקבל את האפקט הרצוי והוא שמירה על השלטון – שחלילה העם לא יבין שוויתר על יותר מדי לטובת שירותי "בטחון".
במדינה מתוקנת האזרחים מרוצים משירות חינוכי או בריאותי חדש, מהשקעה בתשתית, מצמצום פערים חברתיים, וכו’ אבל כאן נוצר מצב שככל שמחבלים במצב הבטחון (בכוונה) ככה העם מוותר (מרצון) על יותר ויותר זכויות ומוסר את אמונו במוסוליני-חדש .
בתמורה לזה מה יתן המוסוליני בחזרה?
הוא יתן דגלים, הצדעות, מדים, המנונים, צופים, טקסים, מוזואוני-אימה, שבועת נאמנות, הצהרת עבדות, לפידים, זיקוקים, גדולה ותפארה
במקום טלית מתעטפים בפלנלית.
בזה ימלא העם את שאר נפשו ועם זה יקום ועם זה וילך למשכבו. מוסוליני יורם על כפיים כמציל האומה ועל ההכשר הדתיים יקבלו חלק מן ההעוגה. זו התרמית וזו הבגידה.
שיבין העם כי נבגד זה יהיה בבור התחתית.
אבל מוסוליני בשלו – כולם אנטישמים זה המסר שלו. מוטל עלינו לחפש בציציותיו של כל אדם.
לבוא לביתו, לחפש במחשבו, להכנס לבית ספרו, לחדור למוחו ולהפוך כל איבר בגופו עד שתמצא תמצית אנטישמיותו בגרעיני תאיו בחומצות הגנים שלו. זוהי משימת העם וזוהי תקומתו.
ועומדים נבוכים אנשי השמאל מביטים איש בחברו לא יודעים מה ארע למדינתם.
אפשר ואין הרבה מה לעשות אלא לתת למוסיליני לעשות את שלו. מבין הריסות הנפש והבניין אולי אז תצמח ההשכלה כיצד התנהלה לה הבגידה.
יפה שאתה לא נותן לעובדות לבלבל אותך.
המלחמה הקולונאילית בעזה? אתה מתכוון לנסיונות הבלתי פוסקים של הערבים להעביר את ישראל ממצב של ‘דאר אל חרב’ ל’דאר אל איסלם’.
אתה תמשיך לצוף בספירות הנירוונה השלוות שלך, והמפעל הציוני יפרח, ישגשג, ילבלב ויתפתח.
יקל על השילטון הפשיסטי להוציאה מחוץ לחוק.
(ואגב: מסילות לשלום עם שכנינו, מדינת כל אזרחיה, חזית אנטי-פאשיסטית, רעיונותיו של האינטלקטואל החשוב עזמי בשארה)
דמיינו: הימין הפאשיסטי זוכה ברוב מוחץ. שומר הבארים נותן את הטון. מייד בתחילה נעשים שני צעדים מכוננים: דה-לגיטימציה מואצת של ביה"מש העליון ("אלה דואגים לאויבי ישראל ומרשיעים יהודים טובים". "מתנשאים". "שהעם ישלוט ולא קומץ שונאי ישראל"); ותחיקה גזענית בצד תצהיר נאמנות טוטלית בשבועה ובכתב למדינה היהודית, תוך שלילת זכויות אזרח וקניין מסרבני ובעיקר, ממפירי שבועה… (הסיפא: "כמו כן ידוע לי שאם אעבור על התחייבותי דלעיל לנאמנות ללא עוררין, בין אם בגלוי, ובין אם על דרך המסתור, אני צפוי לעונשים הקבועים בחוק –").
בל"ד ותע"ל-רע"ם מוכרזים מייד לאירגונים עוינים ומוצאים מחוץ לחוק, בעוד מנהיגיהם מועמדים למשפט על בגידה חמורה. העליון, שאנשיו נאבקים עתה על עצם קיום המוסד באקלים הלינץ’ הציבורי המלובה על ידי התקשורת הצייתנית והמפוחדת, נרתע מכל אפשרות פסיקה בנושא, תוך נסיגה בפועל מגישת "הכל שפיט" ואמירה שאין זה ראוי כרגע להתערב בסוגיות פוליטיות במובהק.
אלא, שאילו למפלגות הערביות היה מספר מנדטים רב, הרי הימין, המבין רק כוח, היה שוקל את הנושא ביתר שקול דעת, שהרי לא מדובר עוד בגוף פוליטי שולי יחסית, אלא בחלק משמעותי בפרלמנט הישראלי.
מיכאל שרון
שלום חברות/ים. אין מלה יותר חשובה מזו, כרגע, כך נדמה לנו. אבל מוטלות עלינו משימות רבות, והימין, לצד ה"מרכז" הציוני-לאומי-מיליטריסטי-קפיטליסטי, כל אדרותיו ביחד ו/או לחוד, מנסה להרדים אותנו. לא להרדם, חבר’ה!
אני תמיד פותחת שיחה עם זולתי ב"חבר/ה…", למרות שאני אנרכיסטית ולא קומוניסטית. הסיבה לכך מתבטאת עכשיו, יותר מתמיד: עלינו לפעול בכל החזיתות – אקטיביזם בשטח, דיונים והחלטות במוסדות חד"ש, ובהמשך לכך בכנסת, ובכל פורום ושטח אפשרי. עלינו להציב את מצענו מול עינינו כמטרות, ולהגשים את המטרות הכתובות בו.
נכון, זו עבודה קשה. הפגנות, כנסי מחאה, פעולות אקטיביסטיות למיניהן, ואפילו שביתות (שכידוע אני תמיד מתנגדת להן כדרך פעולה, אבל זה מסיבות אחרות, שלא נדבר עליהן כרגע…) – אסור לנו להפסיק לפעול. נכון, זה קשה ואפילו מתיש, ולפעמים אפילו מסוכן לנו באופן אישי. אבל אנחנו לא נרפה! אסור לנו להרפות!
כאנרכיסטית, עלי להכריז בקול רם – תחי המהפכה! וכחברה ופעילה בחד"ש, אני ממליצה לכולנו להצטרף להכרזה הזאת, כל אחת/ד בדרכה/ו, וכולנו ביחד – בלי לוותר, בלי לנוח, בפעולה משותפת והחלטית – עד שנגיע אל היעד הכתוב במצענו!
ולעולם אנרכיסטי, עולם חופשי באמת, נוכל להגיע באופן מקומי רק כשתשיג חד"ש את מילוי כל דרישותיה!
כן, כל זה טוב ויפה. אני מניח שרבים מגולשי אתר זה ישימו מחר ו’ בקלפי. גם אני אעשה כך כי אין כיום שמאל אחר מלבד חד"ש והמנדאטים של חד"ש הם כמו מערכת ברקסים נגד ההתדרדרות של הדמוקרטיה הישראלית.
אבל לגבי "השאלה הארגונית", אני תוהה ושואל את דוידי האם משהו השתנה במפלגה מאז עזבתי את שורות הנהגתה לפני כשלוש שנים? האם קיימת היום נכונות לנקות אותה מעסקנות קטנונית? לשים בראש סדר העדיפויות אידאולוגיה ולא קבלנות קולות? לעמוד על מנהל תקין ולעצור השתוללות של מי ששם "פס" על המוסדות הנבחרים? ובעיקר, מעל לכל, לשבת סוף סוף ולכתוב פרוגראמה ברורה למק"י, שבלעדיה אין חד"ש, שמתמודדת באומץ עם העבר הסובייטי ומשרטטת בצורה ברורה את הנתיב למשטר סוציאליסטי בישראל?
או שמא בלוגים מתחכמים, וקליפים, וכל מיני תוצרים מעצבנים וריקניים של ה"באזז" הצפונבוני התל-אביבי הם פניה של המפלגה שבה אנחנו אמורים "להתארגן"?
מתיחת פנים וקוסמטיקה למק"י הקשישה לא יספיקו יותר. לא בשביל פעילים פוליטיים בוגרים, מנוסים ורציניים. עד שלא תהיה נכונות לעשות מעבר לכך אני ושכמותי נמשיך לתמוך באופן מסוייג ומרוחק ובעירבון מוגבל ביותר.
אני מתחיל להבין למה אתה מכנה את עצמך "קורא אנגלי". רק מי שחי באנגליה (או על הירח) מסוגל לכתוב אוסף כזה של שטויות סהרוריות על מה שקורה בארץ, ולהאמין שזה באמת כך.
אתה צודק, גם אני כמו אנשים אחראים אחרים, חשים חוסר נוחות עקב הטון הדומיננטי כרגע של בני תרבות הקליקות, הריקים וחסרי האחריות, זריזי הלשון המשלשלת-משרשרת, להגני הבלוגוספירה הנבובים, חסרי המחשבה שכל עולמם – יד לוחצת יד, דחיפה של זה את זה למעלה, הכלבים, הדימויים וההבזקים ממיתי הנשמה ורצון החיים. וכל זאת בצל הון הסמים (והלוא מצע חד"ש מתנגד לסמים – המשמשים להימום התודעה והנצחת הדיכוי) ומדובר באנשים שלא רק שאינם מבינים דבר וחצי דבר במרקסיזם-לניניזם ונטולי כל תודעה מהפכנית – אלא שהם בזים לה ולכל רצינות בונה. אלה ירתיעו מהמפלגה לא רק את הבוחר הערבי, אלא כל אדם רציני החש עתה קבס.
מיכאל שרון
האם באמת חד"ש כוללת זרמים אנרכיסטיים בתוכה? אם כן, הדבר מעניין ביותר, וייתכן שנפתח בו פתח צר לקבוצתי האנרכיסטית להצטרף ולהיות הקטליזטור של המהפכה האנרכיסטית במזרח הערבי!
(אין לי אימייל ופלאפון, אבל אפשר למצוא אותי בבתי קפה מסויימים בירושלים)
סבתא יקרה!
היייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
עד כמה שידוע לי, אני האנרכיסטית היחידה הפעילה בחד"ש. לצד זה אני פעילה מחוץ לה, בעיקר בסלון מזל ובקצהקו (קב’ אמניות/ם אנרכיסטיות/ם). אנרכיסטים אחרים מצביעים בד"כ לחד"ש, כי זאת המפלגה היחידה בארץ שאיננה לאומנית ו/או דתית. אנרכיסטים רבים אינם מצביעים כלל.
אני פעילה בחד"ש למרות שאיננה קוראת במצעה למחיקת הגבולות, הממון, הצבא והמשטרה – שאלו, כידוע, היעדים הראשיים של המהפכה, בשלב המתקדם הראשון שלה.
אני טוענת שיש לפעול בדרכים האקטיביסטיות שלנו כדי להתקרב כמה שיותר אל היעד. עד שימחקו כל הנ"ל, כלומר עד שנגיע לחופש שאליו אנו שואפות/ים, יש לפעול במידת האפשר לצמצום הנזקים הנגרמים ע"י המדינה וכל מאפיניה למיניהם.
זה אומר בין השאר (למשל) סירוב כללי ל"שרות" צבאי, כולל ישיבה בכלא והשתדלות להשפיע לטובה על האסירים האחרים ועל הסוהרים.
עלינו להתמיד ולא להרפות, לפעול בכל רובד אפשרי, וכן – גם בחד"ש.
אני מציאה שניפגש. יחד נוכל להתחיל במלאכת ההקמה של פורום אנרכיסטי בחד"ש. כנראה שיהיה זה פורום קטן למדי, אך איכותי. אני מציעה שתבקשי את כתובת האימייל שלי מהנהלת האתר. זה באישורי, הנה כתבתי כאן.
להתתת
תחי המהפכה!
(אורנה לביא)
אורנעל?בי, חברת קב’ קצהקו בעל"מ.
התגובה האוהדת שלי אליך לא פורסמה. אני חושבת שאני יודעת למה. בואי נדבר על זה, ועל פעילות משותפת.
האימייל והפקס שלי אינם תקינים כרגע, הטלפון שלי 03-6883421 כל שעות היממה, כולל תא קולי. אני מבקשת מהמערכת, באופן יוצא דופן, לסייע לנו ביצירת הקשר, ע"י הפניית התגובה הזאת שלי אליך.
קבלי גם את הכתובת הרגילה שלי:
אורנה לביא
רח’ הראב"ע 5
שכ’ שפירא
י-ת"א 66034 (יפו היתה קודם)
לחיי המהפכה!
להתראות
אורנה לביא
לקרוא לליברמן שומר בארים זו צרות אופקים על גבול גזענות.
זה שאתה צורח מכיוון שמאל לא הופך אותך לצודק אולי רק ליותר צבוע.
הנה הבהרה, למספר חברות/ים ששאלו אותי:
סרבני השטחים אינם עושים את הטוב ביותר מנקודת מבט אנרכיסטית. הנכון הוא סירוב צבאי כללי.
מי שיכול/ה – שת/יסרב אקטיבית ות/ישב בכלא הצבאי, מה שיאפשר לה/ו לדבר על אנרכיזם (כולל סירוב) עם אסירות/ים וסוהרות/ים.
אבל מי שלא יכול/ה, שת/ישתמש בכל שיטה אחרת – כמה שפחות פושעות/י מלחמה שתפשענה/שיפשעו, במדים מכל סוג, או בלעדיהם!