במחשבות שלהלן, אני מנסח כמה סיבות המביאות אותי להצביע היום לחד"ש, כמפלגה הנאבקת ליצור בישראל, בפלסטין ובמזרח התיכון קהילייה אנושית טובה יותר.
הדברים הם סובייקטיביים לחלוטין, ומשקפים את עמדותיי ותחושותיי כיהודי סוציאליסט, בן קהילת הרוב בישראל – לנוכח שאלות מוסריות ואירועים היסטוריים שחוויתי אותם כאזרח, או התמודדתי איתם כמורה להיסטוריה ואזרחות במערכת החינוך היהודית-ציונית.
רגישותי הרבה לזכויות המיעוט החי בתוכנו, או הנשלט על ידנו בשטחים שכבשנו בשנת – 1967, מקורה מן הסתם גם בהשכלתי ההיסטורית (התמחות בעת החדשה), וגם בסיפורי מלחמת העולם השנייה שסיפר לי אבי סי (סיימון) קולר ז"ל.
אבי שירת בצבא האמריקאי, נלחם נגד גייסות השריון של הגנרל הגרמני רומל בצפון אפריקה, והיה ממשחררי שארית הפליטה היהודית ממחנות הריכוז וההשמדה באירופה. הוא פעל במחתרת בישראל, בארה"ב ובאירופה במסגרת ארגון "ההגנה", והיה דמות מפתח בפעילויות "עליה ב’" (העלייה הבלתי לגאלית של מעפילים לישראל), מצרפת, איטליה, סוריה ולבנון.
1. בגלל עקרון המוסר האוניברסאלי
אני מצביע למפלגה, הרואה בכל אדם, עולם ומלואו.
כל אדם, כיצור אנוש, זכאי להתפתח בחברה פלורליסטית רב-תרבותית, תוך שהוא נהנה ממערכת חינוכית, חוקית ומוסרית, שאינה מבדילה מבחינת זכויות האדם בין עזה לשדרות, בין סכנין למשגב, בין מרוקאי לאשכנזי, בין יהודי לערבי, בין גבר לאישה.
"מדינת כל אזרחיה", "מזרח תיכון של כל תושביו", "כדור ארץ ירוק של כל דייריו" – זהו המסר איתו אני מזדהה.
2. בגלל חשיפת המתח בין החוק והצדק
אני מצביע למפלגה, אשר במשך שנים מסמנת בבהירות את קווי
ההפרדה בין חוקי דיכוי, הדרה ואפליה, לבין חוקים של זכויות אדם וצדק חברתי.
בשמו של "שלטון החוק" בישראל, נשללות מהקהילה הפלסטינית
בישראל, זכויות יסוד לקרקע, למשאבים, לתכנון, לרווחה.
בשמם של חוקים נוספים, מונצחים פערים חברתיים, ונשללות
הזדמנויות שוות בחינוך, תעסוקה ודיור מקהילות מיעוט, קבוצות מהגרים ואוכלוסיות מגדריות קטנות.
3. בגלל המאבק באפרטהייד
אני מצביע למפלגה, אשר מאבקה במדיניות ההפרדה הגזעית, לא הופסק לאחר ביטול משטר הרשע בדרום אפריקה.
ישראל היא אולי המדינה המערבית האחרונה בעולם, אשר בין
קהילותיה מפרידות גדרות של "תחום מושב", ותחומי עיסוק ועבודה רבים, עדיין סגורים בפועל, לפני דורשי העבודה מקרב קהילת המיעוט הפלסטינית, הן במגזר הציבורי הכללי והן במשרדים
הממשלתיים.
חלוקת משאבי המים, הנוף, הקרקע, והתקציב בישראל – עדיין
מוכתמת בגזענות שיטתית המוכתבת מהתקשורת, מהכנסת ומהפקידות הממשלתית.
4. בגלל הדרישה להכרה ולקבלת אחריות על העוולות
אני מצביע למפלגה, אשר פועלת ב – 60 שנה האחרונות, להכיר
באחריותה המלאה של מדינת ישראל לעוולות אשר עשתה למיעוט הפלסטיני מקרב אזרחיה ושכניה:
* פרשת "ברעם ואקרית" 1951, כסמן אחד מני רבים, של קהילת
העקורים – ה"נפקדים הנוכחים", הפלסטינים בישראל,
* טבח כפר קאסם ב – 1956, בחסות "מבצע קדש" בדרום,
* הרג 6 האזרחים ב"יום האדמה" 1976, בקדנציה הרעה של רבין,
* טבח סברא ושתילא במחנות הפליטים בלבנון ב – 1982, במלחמת לבנון הראשונה,
* הרג 13 האזרחים הישראלים הפלסטינים המפגינים ב"אירועי אוקטובר 2000″ (אינתיפאדת אל-אקצה).
מועדים טרגיים אלו חייבים להפוך לימי זיכרון רשמיים של מדינת ישראל, בהם יתנצל שלטון הרוב על מעשי הביזה, הנישול, הדיכוי והטבח – יעניק הכרה לקורבנות, ויחפש מחילה אצל קהילת המיעוט.
5. בשביל הכפרים ה"לא מוכרים"
אני מצביע למפלגה, אשר מאז שנות החמישים, תומכת במאבקם של תושבי הנגב והגליל מהקהילה הפלסטינית הבדואית והפלאחית, להכרה בזכויותיהם לקרקע, למרעה ולמשאבי קיום, דיור, בריאות וחינוך שוויוניים והוגנים.
סוגיה זו הנוגעת לחייהם של למעלה מ- 100,000 אזרחים בישראל מזה עשרות שנים, היא דוגמה מכאיבה נוספת לשימוש השלטוני המדכא והמפלה בחקיקת מקרקעין, חקיקה סביבתית וחקיקה אורבנית.
חד"ש מלווה כל העת את פיתוח הפתרונות האלטרנטיביים לפתרון אנושי, שוויוני ומתקדם של הסוגיה האנושית הזועקת הזו.
6. בשביל ההכרה בכל הפליטים
אני מצביע למפלגה, אשר מזכירה לכולנו, יהודים וערבים, כבר עשרות שנים, ששאלת השלום המלא בין ישראל ופלסטין, לא תיפתר אם נתעלם מגורלם של מאות אלפי הפלסטינים שעזבו או נעקרו מבתיהם, במהלך מלחמת השחרור היהודית של 1948 – היא אסון ה"נכבה" – שואה, בתולדות הקהילה הפלסטינית.
* הכרה זו כוללת תיעוד, מיפוי וציון מאות הכפרים והישובים
הפלסטינים שננטשו ב – 1948.
* הכרה זו כוללת הקמת מחלקה פלסטינית במשרד הקליטה של
ממשלת ישראל, אשר תרשום, תמפה, תתעד ותטפל בכל
הזכויות של הפליטים הפלסטינים – זכויות בממון, בקניין, בתושבות ובדיור.
* הכרה זו כוללת מהפך תודעתי וחינוכי בקהילת הרוב היהודית במדינה: ישראל היא מדינת כל פליטיה, ומתוך כך היא אחראית גם לגורלם של פליטיה ממלחמת 1948- הפלסטינים.
7. בשביל שותפות אמיתית יהודית-ערבית
אני מצביע למפלגה, אשר תמיד היוותה ומהווה מקום מפגש ישיר, שוויוני ובלתי אמצעי בין יהודים ופלסטינים בישראל.
בחוגים רעיוניים, באוניברסיטה, בקואליציות לפעולה פוליטית, במפגשים אישיים – אם פגשת איש או אשת חד"ש, פגשת בן שיח של הכרה הדדית, של מחויבות לצדק ולשלום, של קבלת האחר, של פתרון משותף, לא אלים – למתחים ולמחלוקות בין הקהילות.
8. בשביל סרבני השירות הצבאי בשטחים
אני מצביע עבור המפלגה שכבר בשנות השבעים סימנה את תמיכתה הבלתי מתפשרת, בקולם הצלול והנוקב של סרבני השירות בצה"ל – צבא הכיבוש. ההיסטוריה חושפת שנה בשנה את צביעות ממשלות ישראל: "שירו שיר לשלום" – אך "החזיקו בארץ חמדת אבות".
גם אם קולם של הסרבנים והסרבניות הוא דל ומוחלש – כוחם המוסרי והיהודי הוא ענק. הם המצביעים לכל צעיר ישראלי על אפשרות הבחירה האישית והמוסרית שלו:
להצטרף "מעשה עדר" למדכאים הכובשים, או לגלות סולידאריות עם המדוכאים, גם במחיר חירותו האישית.
9. בשביל חופש המידע
אני מצביע למפלגה, אשר ברשתות המידע שהיא מפעילה, במוסדות המחקר וההדרכה שהקימה, או שחבריה פעילים בה, תמיד אפשר לדעת מהשדה, מהשטח – מה מתרחש, דווקא היכן שערוצי התקשורת "המשומנים" עייפים מלדווח:
מה קורה בשטחים, מה קורה במפעלים, מה קורה בחקיקה, מה קורה בכלכלה, מה קורה בתרבות הנגד, מה קורה במחשבה האלטרנטיבית ובעולם הסוציאליסטי. מה קורה בירוק, בוורוד, באדום – ואפילו מה קורה בתל אביב…
* דב קולר – תושב אבטליון שבגליל, הוא יזם עסקי ופילוסוף חברתי העוסק בכתיבה שיווקית.
כשקראתי את כותרת המשנה על "ההכרה בכל הפליטים" אמרתי לעצמי: סוף סוף אדם ישר. אבל כשהמשכתי לקרוא התברר לי שאתה מזכיר רק את הפליטים הפלסטינים. מה עם קרוב ל-800,000 פליטים יהודים שנאלצו להגר ממדינות ערב תוך נטישת רכושם (למעשה שדידתו בידי השלטונות)? רוב הפליטים הללו מצאו מקלט בישראל. האם לא מגיעות להם זכויות רק משום שאינם חיים במחנות פליטים ומתפרנסים מנדבות של אונרא? לזה אתה קורא התייחסות ל"כל הפליטים"?
האם השכחה המכוונת של הפליטים היהודים סיבתה ראייה גזענית ומפלה, או סתם אלצהיימר פוליטי?
ובקשר לאפרטהייד – אין בישראל אפרטהייד, והשימוש הציני שאתם עושים במונח הזה הוא זילות האפרטהייד. אם יש אפליה כלפי הפלסטינים היא לכל היותר אפליה לאומית, שעל טיבה וסיבותיה אפשר להתווכח, אך אין לה כל קשר עם אפרטהייד, שהוא אפליה על רקע גזעי. הפלסטינים הם לא "גזע", והניסיון להדביק את המילה "אפרטהייד" ליחס של ישראל לפלסטינים היה יכול להיחשב לבדיחה, אלמלא נלקח ברצינות בעולם ע"י כל מיני "לוחמי זכויות" בעיני עצמם, הקופצים על כל הזדמנות למצוא פורקן לאנטישמיות שלהם ולהצדיק פשעי מלחמה רצחניים שנעשים בידי החברים הטובים שלהם.
אל יבנה הגלילה