אפתח מאמר זה בהסתכלות על תוצאות הבחירות והתיחסות לסיבות בגללן חד"ש ומאבק ערבי יהודי משותף הם האלטרנטיבה הפוליטית הראויה, ואעלה בהמשך שתי סוגיות שדורשות בעיניי התיחסות ודיון במסגרת קידומו של שמאל חדש גדול ומשמעותי יותר, בתקווה לתרום לתהליך זה.
ניתן להסתכל על הבחירות האחרונות כביטוי לתקופה פוליטית המהווה אחד מהמפנים המשמעותיים בהיסטוריה הפוליטית בתוך ישראל בפרט, וביחס לסכסוך בכלל. הסתכלות על תוצאות הבחירות האחרונות באוכלוסייה היהודית מראה שהקוטב שקרא לעצמו השמאל הציוני כמעט נעלם, במקביל להתחזקות משמעותית של הקוטב הימני גזעני, כולל מרכיביו הכהנסטים המוצהרים. ברחוב הערבי ירד מספר המצביעים למפלגות ציוניות לשפל חסר תקדים של כ 15%, ושלושת הזרמים הלא ציוניים הגדילו את כוחם. במלים פשוטות ניתן לומר שיותר יהודים הצביעו לימין, ויותר פלסטינים הצביעו למפלגות לא ציוניות.
נכון שמצבה של הפוליטיקה הישראלית מעולם לא היה טוב, אך אין ספק שזו היא תקופת שפל. התחזקותה של חד"ש ברחוב הערבי וברחוב היהודי היא אולי נקודת האור המשמעותית ביותר במציאות הקשה מסביב. התחזקות שחשיבותה היא הרבה מעבר לכוח האלקטורלי שהוא עדיין קטן יחסית במפה הכללית. היא מהווה סימן לפוטנציאל לשבירת שיח ההפרדה וההתנגשות על בסיס שייכות לאומית, ותחילת חלחולה של האג’נדה המבוססת על מה ש "טוב ליהודים והפלסטינים" ביחס לקונפליקט הלאומי, לצד בנייתה של חברה שוויונית ומתוקנת ביחס לשאלות המעמדיות, סביבתיות, ג’נדריאליות וכו…
להבנתי, חד"ש והמפלגה הקומוניסטית חיברו לכל אורך הדרך בין שני צירים מרכזיים, שדרכם נותחה המציאות ועוצבו דרכי הפעולה. מאבק לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני כתוצאה מהקמתה של מדינת ישראל, וקידום חזון סוציאליסטי שיבטיח שוויון בחלוקת המשאבים וההון, ויקח אחריות על זכויות יסוד לטובת כלל יושבי הארץ.
תפיסות אלה, לצד התארגנות ערבית יהודית משותפת הופכים את חד"ש לאלטרנטיבה היחידה במפה הפוליטית, שמסוגלת להוביל פוליטיקה ערבית יהודית מתוך חיבורם של שני הצדדים לאנטרסים הלאומיים והיום יומיים של בני עמם, והצבת אנטרסים אלה כמשותפים ולא כמתנגשים. פעילות משותפת היא הדרך היחידה להבטיח דיון רעיוני ואסטרטגי ממקום של שווים, בניגוד למפלגות ציוניות אליהן מצטרפים נציגים ערבים, או מפלגות ערביות אתן מזדהים יהודים מטעמי מצפון.
איך ולמה ביחד ולא לחוד
שותפות מוצהרת ומובנת כצורת התארגנות מהווה אלטרנטיבה בה פעילים פלסטינים ויהודים מנהלים את מאבקיהם השונים בתוך שתי החברות אליהן הם משתייכים, ומנהלים מאבק משותף בו זמנית. הפוליטיקה של המפלגות הציוניות היותר ימיניות יכולה להציע מלחמה, דיכוי והתנגשות תמידיים באופן מוצהר, בזמן שהפוליטיקה של המפלגות הציוניות הפחות ימניות (בעיניי יש התנגשות מובנת בין שמאל לציונות, לפחות בפן של היחס לשאלה הלאומית) אינה יכולה לצאת מתוך פרדוקס הרצון ברוב, שליטה ועליונות על בסיס שייכות אתנית או דתית, דבר שמוביל לאותה תוצאה של המשך ההתנגשות, מלחמה ודיכוי. מצד שני, פוליטיקה של מפלגות ערביות אינה מאפשרת לשבור את מדיניות בידוד המיעוט הפלסטיני המיוצג על ידן, ומציעה למיעוט הקטן של תומכים יהודים להסתפק בהזדהות מרחוק או להתנתק מהחברה אליה הם משתייכים. הדיבור על איחוד של כל הערבים במפלגה אחת (גם מצדם של קולות יהודים מסוימים) מול הקונצנזוס הציוני, מתעלם מצד אחד מאי קיומו של חזון חברתי פוליטי מוסכם בין חד"ש, בל"ד וקואליציית המפלגה האיסלמית, ומהווה מצד שני הצעה לשחק לידי המבקשים לשמר את הדרתו של המיעוט הפלסטיני מגבולות השיח הפנימי בישראל. המשך הדיכוי מתאפשר בין היתר בגלל הפיכתם של הפלסטינים לאובייקט חד מימדי מאיים, ויש להזהר מלתת לזה יד. יש בקריאתם של פעילים יהודים בעלי תפיסות מתקדמות הקוראים לערבים להתאחד כדי שיהיה להם יותר מנדטים בכנסת, פן של התנערות מאחריות לפעולה בתוך החברה היהודית ממנה הם באים, תוך כדי התנתקות ממנה. אפשר אולי להבין את סלידתם של פעילים אלה מגזענות ודיכוי, אך קשה להבין איך זה עוזר להתמודד עמם, וקשה עוד יותר להבין את בחירת מקום "הממליץ לאחר" הנתון תחת דיכוי מה טוב לו.
בניית שמאל חדש, שאלת הציונות והסיסמה שתי מדינות
התמודדות עקבית עם הדיכוי הלאומי ועם אי השוויון בחברה על פניו השונים, מחייבת הסתכלות מחדש על המציאות הקיימת בכל נקודת זמן. זה מצריך חשיבה תמידית על שילוב נכון בין קו וחזון ברורים לבין דרכי פעולה ואסטרטגיה להגדלת כוח ההשפעה. אתיחס כאן לשתי סוגיות עיקריות ביחס לשילוב זה במסגרת המאמץ לבנות שמאל חדש. הסוגייה הראשונה נוגעת לאופי החזית הרחבה אותה אנו מעוניינים לבנות אל מול ההקצנה הימנית לאומנית. המפלגה הקומוניסטית הקימה בשנות השבעים את החזית, ומהווה היום מרכיב מרכזי בתוכה, והקמתה של החזית נבעה מתוך רצון לאפשר איחוד כוחות על בסיס רחב יותר- לא חייבים להיות קומוניסטים כדי לתמוך או לפעול בחד"ש. אנו נמצאים היום בנקודת זמן בה המפלגות שמגדירות עצמן כ "השמאל הציוני" איבדו מצד אחד קהל רב לטובת הימין, וגרמו מצד שני לאכזבה בקרב קהל שתפיסותיו שמאליות מהן. במסגרת הדיון על הובלת בנייתו של שמאל חדש, ברור שהחזית יכולה ורוצה להזמין כל מרכיב שמקבל על עצמו את העקרונות והחזון החברתי כפי שהוגדרו במצע. חד"ש יכולה וצריכה לעשות מאמץ להוות בית פוליטי לקהל זה, ולקהלים חדשים, וזה מחדד את הצורך להתמודד שוב עם שאלת הציונות והסתירה בין ציונות לבין שותפות ערבית יהודית ושמאל אמיתי. יש להבחין כאן בין תומכים ומצביעים המגדירים את עצמם כציונים בדרכם שלהם לבין מרכיבים אפשריים בחזית שאולי יגדירו את עצמם כשמאל ציוני. למהותה של התפיסה הציונית פרשנויות רבות, אך, באופן פשטני, כולן שותפות לזרם האדיאולוגי שגרם לנכבה הפלסטינית מתוך תפיסה של השתלטות אתנית יהודית, ועדיין מחזיק בתפיסה של מדינת לאום ליהודים ולא "לערבים וליהודים". אותן תפיסות שעיצבו את גישת חומה ומגדל, ואת תפיסת "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" ובית לאומי ללאום אחד יהודי. תפיסה של השתלטות על המרחב ולא השתלבות בו. שותפות ערבית יהודית לא יכולה לחיות עם ציונות, ויש להדגיש כבר בשלב הזה שהחזית אינה יכולה לכלול מרכיבים המגדירים עצמם כציוניים, או בודדים שידברו רשמית בשם החזית וינסו להשכין שלום בין החזית לציונות. הדרך לחזק את החזית ברחוב היהודי היא עקביות ובהירות לגבי התשובות החברתיות פוליטיות שיש לנו להציע, ובטח לא דרך של פשרות עם הציונות. אין קשר בין הנאמר לבין חזית המהווה חיבור בין שונים על בסיס מוסכם ומשותף. השאלה היא מתי השונות איננה בהכרח סתירה , ומתי השונות כרוכה בסתירות המובילות להתנגשות. מכיוון אחר, החזית למשל ממשיכה להוות בית פוליטי לפעילים ותומכים מסורתיים או דתיים (היום בעיקר בקרב פלסטינים ובעתיד אולי יהודים מסורתיים או דתיים לא ציונים), אך אינה יכולה להכיל מרכיב המבקש להקים מדינה איסלאמית או מדינת הלכה יהודית.
הסוגייה השנייה אליה חשוב בעיניי להתיחס, נוגעת להמשך הדיון על נכונותה של הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים". זו היא סיסמה שהיה לה תפקיד הסטורי חשוב לאחר הכיבוש ב 67 מול מדיניות ההתנחלות, גזל הקרקעות והמשאבים, והנסיון הישראלי להתכחש לקיומו של העם הפלסטיני ("אין עם פלסטיני"), לזכויותיו ולטשטש את הכיבוש. בעבר זו הייתה סיסמה מהפכנית והעבירה מסר חשוב, יחד עם זה, יש לבחון היום מחדש את המסר מאחורי הסיסמה בשלב הנוכחי של ההיסטוריה של הסכסוך, ובעיקר לאחר הסכמי אוסלו שכשלו. חשיבות הדיון בסיסמה הוא הרבה מעבר לקופי רייטינג והתנסחות, זהו דיון באיך תוקפים את השיח המרכזי הקיים בישראל.
לאחר שבעקבות האינתיפאדה הראשונה נאלצו להכיר בכיבוש כמצב לא נורמלי ובקיומו של עם פלסטיני בעל זכויות, ממשלות ישראל, התנועה הציונית העולמית, ובעלי אנטרסים נוספים הצליחו למסד תעמולה שתחמה את השאלה הפלסטינית בגבולות המשא ומתן על מה שנשאר משטחי 67, ודחקה הצידה את הדיון האמיתי בהתנערות מאחריותה של ישראל לנכבה הפלסטינית על כל השלכותיה. אחריות לפתרון בעיית הפליטים, העקורים הפלסטינים אזרחי ישראל, הפקעות הקרקעות ונכסי הנפקדים, המעמד הנחות של הפלסטינים אזרחי ישראל, הכיבוש וההתנחלויות וכו… התמודדות שאמורה להתחיל מההכרה בגרימת עוול לעם אחר והאחריות לתיקונו. אם זה נשמע כהכל מיד או כלום, אז זו ממש אינה כוונתי. כוונתי היא שאתגור השיח הישראלי הדומננטי חייב לכוון לשאלות האמיתיות, ולא לאפשר את המשך ההדחקה, ללא קשר להסכם הפרגמטי שאנו מציעים שנראה היום רחוק לא פחות. הציבור בישראל וחלק נכבד מדעת הקהל העולמית מתיחסים היום לסכסוך כמשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית שקיימת כבר יותר מ 60 שנה, וכל זה בתנאי שהפלסטינים "ימלאו את חלקם". הציבור הישראלי וחלק גדול מהעולם רואים את ישראל כמדינה מערבית נורמלית עם קצת יותר בעיות, ולא כמדינה קולוניאלית שקמה על חשבונו של עם אחר וממשיכה לדרוס את זכויותיו באמצעים שונים (המשך תהליכי התיישבות גם בתוך הקו הירוק, אפליה שיטתית, מניעת פיתוח, גזל אדמות בשטחי הגדה המערבית, מניעת שיבה מפליטים ועקורים ועוד). מצב זה מביא לחוסר הבנה בסיסי של השורשים האמיתיים שגורמים להמשך הסכסוך. כדי שלא יהיו אי הבנות, כוונתי איננה להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור, אלא לצורך בלקיחת אחריות שמכירה בזכותם של שני הקוליקטיבים הלאומיים, של כל היהודים הישראלים וכל הפלסטינים (אזרחי ישראל, פליטים, ותושבי הגדה ועזה) על המקום, וקידום הסדר של פשרה היסטורית שיבלום סופית את תהליכי הנישול וההתפשטות, ויקח אחריות על תיקון עוולות העבר מבלי לגרום לעוולות חדשים,.
במלים אחרות, כדאי בעיניי לתקוף את התודעה שנבנתה ומוסדה בעמל רב, ולהציע תודעה של חיים דו-לאומיים המתחילה בהכרה בעבר ובהווה. בדיוק מהסיבות האלה, המשך השימוש בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" משיג היום את המטרה ההפוכה למה שסיסמה זו נועדה להשיג במקור, ומאפשר לציבור הישראלי להשטיח את הדיון ולהשאר כלוא בתפיסת ההכרח הקיומי במדינה יהודית עם רוב יהודי, חוק שבות, שליטה בקרקע, ולראות אפשרות זו כהתרגום היחיד האפשרי לזכות בהגדרה עצמית. השטחה זו לא מאפשרת לתקוף את אותה תפיסה שמוביליה את המדיניות הדמוגרפית בתוך ישראל. מצד שני, ברור שעל תנועה פוליטית להציע גם עמדה פרקטית ביחס לדרישה המיידית, העמדה שנראת עדיין כהכי ריאלית בינתיים היא שתי מדינות (למרות שזה הופך ליותר ויותר קשה למימוש עם הזמן. יחד עם זה, לא צריך לחשוש מלהגיד מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית-ערבית המבטיחה זכות הגדרה עצמית לשני הלאומים החיים בה. הצעה זו מתמודדת באופן ישיר וכנה עם המשוואה הגורסת- בטחון קיומי=שליטה יהודית בלעדית, ומתעקשת על האופציה ששותפות ופיוס אמיתי הוא מה שיביא לבטחון בר קיימא לבני ובנות שני העמים.
לסיכום, בנייתו של שמאל חדש המבוסס על שותפות ערבית יהודית מחייבת מצד אחד הבנה עמוקה של השיח והשפה בכל אחת משתי החברות, ויחד עם זה, מאמץ מתמיד לעיצוב אסטרטגיות ומסרים שמסוגלים לדבר בקול עקבי אחד לשתי החברות למען קידום החזון המשותף. כדאי להתיחס למשימת בניית שמאל משמעותי וגדול כאתגר רעיוני ומעשי בו זמנית. כמו שכבר נאמר בתשדירי בחירות "אנחנו, ערבים ויהודים, לאט לאט, בונים שמאל חדש".
1. מה ההגיון ב"מדינה פלסטינית" לצד "מדינה יהודית-ערבית"?
מי שאינו מחזיק בדבר יקבל מדינה וחצי, ומי שמחזיק בכל ישאר עם חצי זמני? למה שיסכים?
2. מתי הערבים יקחו אחריות לחלק שלהם במה שקרה? אחרי שיבוא המשיח, או שגם אז לא בטוח?
3. מה היה אחוז היהודים שהצביעו למפלגה הקומוניסטית בשנותיה הראשונות של המדינה מסך כל מצביעי המפלגה, ומהו עכשיו? האם תסכים כי עלית כוחה של חד"ש בא במקביל לירידת החלק היחסי של היהודים בה?
מאיר וילנר חתום על מגילת העצמאות של מדינת ישראל. היום, עם ההנהגה הנוכחית, זה לא היה קורה.
4. אתה דורש הכרה של השותפים היהודים בלגיטימיות של הלאומיות הערבית, אבל לא מוכן להכיר בלגיטימיות של הלאומיות היהודית בעצמך. איפה ההדדיות?
"החזון המשותף" שאתה מבקש לעצב דורש מאה אחוז של הבנה לצרכים של השותפים הערבים, ואפס אחוז של הבנה לצרכים של השותפים היהודים הפוטנציאליים שלך.
אם זה היה חזון מוצע למפלגה, זה בסדר. לסקטוריאליזם אנחנו כבר רגילים, אבל למדינה???
איזה אפיל יש לחזון שלך לחברה היהודית, שמהווה את הרוב במדינה הזו?
מאמר יפה עם אבחנות מדויקות- אבל אני שואל את עצמי, ואין לי תשובה ברורה- כמה היגיון יש בסיסמה של מדינה פלסטינית לצד מדינה דו לאומית. אני בכלל לא בטוח פאדי, שישראלים ייטו יותר לקבל את הפתרון הזה על פני מדינה דו לאומית על פני שטח כל הארץ. אני גם לא משוכנע שהוא פתרון יותר ריאלי כיום: בגדה ישנם מאות אלפי מתנחלים יהודים. עד כמה ריאלית הציפיה להחזיר את כולם לתוך הקו הירוק, או הציפיה שזה יעבוד בפועל, בהסתמך על ההיכרות שלנו עם הציבור הזה ועם בעלי בריתו בתוך הקו הירוק? יכול להיות שקריאה לפתרון של מדינה דו-לאומית על פני כל הארץ, שתנסה לפתוח דף חדש מתוך הסטאטוס קוו הקיים בשטח (מבחינת ההתנחלויות), תיענה בפחות התנגדות ותהיה בסופו של דבר ישימה יותר. מה גם שפתרון כזה ייקל על פתרון בעיית פליטי 48.
מאמר מעניין מאוד מאוד… רק שלי יש תהיות רבות לגבי מידת המאמץ שמשקיעה חד"ש ביצירת שיח פנים ערבי, לעומת הרצון להגדיל את התמיכה ברחוב היהודי. לדעתי, קיים מכנה משותף רחב יותר ביצירת שיתוף פעולה עם מפלגות ערביות כגון בל"ד, משום מה קיים פער מחריד בין שתי המפלגות, שמוביל לצערי לפילוג מיותר בתוך הרחוב הערבי, שלא בדיוק יוצר את הכוח הפוליטי שלו אנו זקוקים כמיעוט לאומי במדינה הזאת… יש לי עוד הרבה טענות כלפי חד"ש למרות שאני מעריכה רבות את העשייה שלה, שלא לדבר על התפקיד ההיסטורי שנטלה בסומוד שלנו כאן כפלסטינים.. אבל לא הוגן להמציא סיסמאות, ועכשיו להתעורר ולראות איך שתי מדינות לשתי עמים, ראו כמה ציני זה, הפכה לסיסמא שלבני מתגאה בה. ולא, זה לא הישג שחד"ש יכולה להתפאר בו, ואתה הסברת זאת בצורה יפה מאוד.
שוב, מאמר חשוב וחזק!!
בקיצור, הערבים מחו נגד הטבח בכפר קנא וקיבלו את ארועי אוקטובר.
ממש עובד, ההגיון הזה של ההחרמה.
צריך לתת מענה לשאלה הלאומית. חזון יהודי ערבי הוא בהחלט חזון מעורר השראה – אבל מנקודת ראות לאומית יהודית, הוא נראה כסוג של חזרה לגלות – ולפיכך מאיים.
המדינה הקולוניאלית אינה קיימת בתודעה היהודית – ואף להיפך, אמירה כזו נחשבת כסכין בזכות של היהודים להגדרה עצמית, וכתוצאה מכך לסוג של אנטישמיות. יש למצוא שפה משותפת אחרת, שתכיר בזכויות הלאומיות של האחר, ותנסה ליצר אחוות עמים המבוססת של הומניזם ושיתוף, תוך שימור הזהות האתנית/תרבותית/דתית.
קשה להצדיק מדינה פלסטינית "נקייה מיהודים" ומדינה יהודית ערבית נקייה מזהות לאומית – זה לא מסתדר, ונראה שזה פיתרון שמקפח את הצד היהודי דווקא.
צריך למצוא פיתרון טרטוריאלי סביר, ולגבש מדיניות של שיתוף פעולה הדוק בכל תחומי החיים. וכמובן, יש ליצור דיאלוג תרבותי. לדעתי זה צריך להתחיל מלימוד 2 השפות, ולהמשיך בשוויון הזדמנויות בעבודה, חלוקה צודקת של משאבים, ואף הגדרה מחודשת של סמי המדינה שיתנו יצוג למיעוטים החיים בה, ובפרט המיעוט הערבי.
ברצוני להתייחס להסתכלותך על תוצאות הבחירות,וכמו כן לשתי הסוגיות שהעלית.
ראשית,ההסתכלות:תקופת השפל של הפוליטיקה בישראל התרחשה בין 96 לבין 2001,להלן הסיבה,וכל מה שהתרחש אח"כ,החל מעליתו של שרון לשלטון ועד הטבח האחרון בעזה היא התוצאה הבלתי נמנעת של תקופה זו.בחירות 09 אינה תקופת שפל חריגה אלא נקודת זמן על ציר שתחילתו,וגם סופו,ידועים לכל מי שטורח לקרוא מחקרים אקדמאים או למצער,מאמרים בעיתון.
אך שים לב מה עוד קרה בבחירות 96 ו2001:הציבור הערבי אמר את דברו.ב96 הבהירו הערבים כי לא ישלימו עם פשעי מלחמה ובהמנעותם העלו את נתניהו לשלטון.השמאל הלא ציוני היהודי התפתל והתעקם,אך לבסוף לא נמנע,לפחות ברובו.כה גדולה היתה השנאה לנואם מככר ציון.
ב2001 כבר היה ברור כי המנעות היא האופציה היחידה.אפילו בשמאל הציוני לא יכלו לסלוח לקובר תהליך השלום,למרסק האמון בין שני הצדדים.
איך ולמה ביחד ולא לחוד?אתחיל באיך.
אני יהודי,הצבעתי לבל"ד,ודבר זה לא גרם לי להסתפקות בהזדהות מרחוק ולא להתנתק מהחברה אליה אניי משתייך.אני גם לא מתעלם,ההפך הוא הנכון,מההבדלים בגישות השונות בין בל"ד וחד"ש,ובוודאי איני מעוניין בהדרתו של המיעוט הפלשתינאי מגבולות השיח הפנימי בישראל.בנוסף לזאת הנני מכריז כי אין לי כל אחריות ושום חובה מוסרית או אחרת לפעול בתוך החברה היהודית ממנה אני בא! חד וחלק אומר לך זאת,אני מעדיף לפעול בקרב פלשתינאים מאשר בקרב אנשים הקוראים לי השכם וערב גיס חמישי ובוגד,כל אחד מאיתנו הרגיש זאת במהלך הטבח בעזה ועל כל אחד להסיק את מסקנותיו.
ולמה ביחד?נראה כי אתה עונה למה לא.
עם הציונים אינך מוכן להתעסק,במציאת המשותף,הרב מן המבדיל, עם בל"ד ועם רעם תעל אינך עוסק,וביהודים הקוראים לאיחוד אתה נוזף
.
ולסוגיה השנייה אותה העלית,אותה סיסמת בחירות של חד"ש ב96,שאותו אהוד ברק הוסיף לה כוכבית,בה ציין:"אנחנו פה,הם שם",אותה מהות שבהעדרה סירבה לבני להצטרף לממשלה,ובכן,את כל אותם הרעיונות ההצעות,תקיפת התודעה,את כל אלה החל ליישם,שני עשורים קודם,מועמד מס’ 4 של חד"ש בבחירות 96,עזמי בשארה.הוא פעל להעלאת התודעה הן בציבור הערבי והן ביהודי.אין ספק כי הצליח יותר בציבור הפלשתינאי מאשר היהודי.קריאתו למדינת כל אזרחיה היתה אירוע מכונן בקרב הפלשתינאים אזרחי ישראל.לעומתם הציונים נבהלו עד למאד מהאמת.אין שום דרך אחרת להסביר את זה,וסטטיסטית,זה תופעה נפוצה מאד בקרב המין האנושי.ראה את האמריקאים כשמזכירים להם את עברם,את אוסטרליה,את האימפריה
הבריטית ועוד ועוד.
משם ואילך אתה מצטט את מצע בל"ד עוד משנת 99:"קידום הסדר של פשרה היסטורית שתבלום סופית את הנישול וההתפשטות…"
ולגבי ההכרה בנכבה,עצתי לך,שכח מזה.הכרה בנכבה לא תהיה בקרוב אצל הרוב המכריע בציבור היהודי, להלן:הציונים.למד לקבל את הציונים כנתון ,ולפעול לחפש מכנה משותף,לא אידאולוגי אלא אינטרסנטי כמו למשל שיתוף הפעולה עם ש"ס בנושא קצבאות ילדים).
נראה לי כי דווקא נסיונות להדברות ואולי אף שיתוף פעולה עם לבני יכולות להניב את המיטב.
בבחירות הבאות ,אם וכאשר יתקיימו,תזכה לבני ברוב גדול,ותהיה לה לגיטימציה לתהליכים היסטוריים.לא כדאי לפסול על הסף,אולי תרצה לשמוע על הטעויות של רבין,אולי תשאף לא לחזור עליהן?לחד"ש יהיה אז תפקיד רלוונטי בגישור בין הציונים לבין המנהיגים הפלשתינאים.לו נאות היה רבין להפגש עם עבד אל שפי,הכל היה נראה אחרת.
"אני יהודי,הצבעתי לבל"ד,ודבר זה לא גרם לי להסתפקות בהזדהות מרחוק ולא להתנתק מהחברה אליה אניי משתייך.
…הנני מכריז כי אין לי כל אחריות ושום חובה מוסרית או אחרת לפעול בתוך החברה היהודית ממנה אני בא! חד וחלק אומר לך זאת,אני מעדיף לפעול בקרב פלשתינאים מאשר בקרב אנשים הקוראים לי השכם וערב גיס חמישי ובוגד"
לא הבנתי – לאיזו חברה אתה משתייך?
אם לחברה היהודית, איך אתה מגדיר "ניתוק"? טוען מצד אחד שאתה לא מנותק, ומצד שני פועל באופן אקסקלוסיבי בחברה הפלסטינית? מה זה אם לא מנותק?
לגבי ההכרה בנכבה – עצתי לך שתדבר עברית, כי המונחים הערבים מטושטשים ומטעים.
אין כמעט יהודי בארץ הזו שלא מכיר בכך שלפלסטינים קרה אסון, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית, כקהילה.
מה שכן, יש חילוקי דעות בעניין האחריות לאסון.
זאת אומרת שאם "נכבה" פירושה "אסון" – אין שום בעיה עם הציבור היהודי ברובו הגדול.
אם "נכבה" פירושה "אני ערבי קטן ומסכן.סתם ישבתי לי לתומי תחת גפני ותחת תאנתי, בבריזת הערב הקרירה והמלטפת, ושתיתי תה עם זוטה לבנה והרבה סוכר, ופתאום בא ציוני רשע ושבר לי את הראש עם מקל, בחיאת אבי ואמי עליה השלום שאין לי מושג על מה ולמה…" – כנראה שאתה צודק ואין על מה לדבר.
וזו באמת שאלה מעניינת, בשביל מה יש לערבים שני מונחים לאותו דבר: "נכבה" ו "נראטיב פלסטיני". זה בכדי לבלבל את האוייב?
קראתי ונדהמתי! האמנם???
"ולנברג הציל אלפי יהודים בשואה בכך שסיפק להם דרכונים שוודים ושיחד פשיסטים הונגרים ופקידים נאצים. פעולותיו זכו לתמיכה מצד שוודיה וארה"ב. אחרי קריסת המשטר הנאצי, ולנברג נעצר על-ידי חיילים סובייטים ועל-פי הערכות הועבר לכלא ברוסיה. "
מתוך
— קישור —
האם הח’ עוזי בורשטיין או אולי הח’ גוזנסקי יכולים אולי לספק מידע, מתוקף קשריהם הענפים עם עסקני המשטר הסובייטי דאז?
אני משוכנע שישנם אנשים כמוני המצביעים כמו המחבר אך נרתעים מרעיון של מדינה פלשתינית לצד מדינה דו לאומית. ממש לא בעקבות רצון כלשהו של מצוות יהדות על פי חוק וכפיה דתית כלשהי המעוגנת בחוק אלא בעקבות חזון מדינה עם רוב יהודי שתוכל להוות בית לעם היהודי (חוק השבות) שזו הסיבה ממנה באנו לכאן מלכתחילה. נכון, כפינו עצמנו על אוכלוסיה ערבית וישנו מיעוט ערבי גדול במדינת ישראל. לכן צריך להעלות את מעמדו, אך חלילה לא לצאת קירחים מכאן ומכאן באם תקום מדינה פלשתינית ביום מן הימים ולאבד את מטרתה העיקרית של המדינה-מקום בטוח ליהודי העולם (ובין היתר, מקום המכבד את מיעוטיו ומעניק להם מעמד הוגן). הרי אם תקום מדינה פלשתינית, למיעוט הפלשתיני במדינת ישראל תהיה אפשרות בחירה, כלומר, ברגע שיש מדינה לעמו מדינה ישראל אינה כופה עליו את עצמה. ישנם יהודים בתפוצות החיים בשלווה בארצותיהם בידיעה שיש להם בעולם מקום מפלט במדינת ישראל. ברגע שהופכים את ישראל למדינה דו לאומית, העם היהודי בכל העולם מאבד את מקומו (בתור לאום לפחות) על מנת שלמיעוט ערבי יהיה חלק שווה במדינה. במצב כזה, זאת אפילו לא שאלה של "אנחנו או הם ?", מכיוון שבאופן היפותטי להם כבר תהיה מדינת לאום אך לנו לא.
בנוסף, לא ברורה לי עמדת חד"ש בנושא. בחוג בית שבו הייתי, דב חנין טען שמההיסטוריה אנו למדים שמדינה דו לאומית היא רעיון לא טוב ושחד"ש רק בעד העלאת מעמדו של המיעוט ערבי. לעומת זאת, אני שומע כל מיני דיעות אחרות בסגנון זו שבמאמר. מישהו יודע באופן ברור מה עמדת המפלגה ?
במילים אחרות: מבחינתו של פאדי שביט כל הדיבורים בזמנו על שתי מדינות לשני עמים היו בלוף תעמולתי, שנועד רק כהקדמה לדרישה לחיסול המדינה היהודית.
ולרעיון המדינה הפלסטינית (שבה יחיו רק פלסטינים) לצד מדינה מעורבת שבה תהיה לכל אחד הזכות לחיות, יש לי רעיון יותר טוב: מדינה יהודית (שבה יחיו רק יהודים) ולצידה מדינה מעורבת שבה יחיו יהודים ופלסטינים. איך זה נשמע? גזעני? אולי סתם מטומטם? אז למה זה נשמע לחלק מהמגיבים כרעיון נורמלי לגמרי כשזה בא מהצד השני?
שלום פאדי
אכן מאמר מצוין אך אני חולק על כמה מקביעותיך. כתבת
"במסגרת הדיון על הובלת בנייתו של שמאל חדש, ברור שהחזית יכולה ורוצה להזמין כל מרכיב שמקבל על עצמו את העקרונות והחזון החברתי כפי שהוגדרו במצע. חד"ש יכולה וצריכה לעשות מאמץ להוות בית פוליטי לקהל זה, ולקהלים חדשים, וזה מחדד את הצורך להתמודד שוב עם שאלת הציונות והסתירה בין ציונות לבין שותפות ערבית יהודית ושמאל אמיתי. יש להבחין כאן בין תומכים ומצביעים המגדירים את עצמם כציונים בדרכם שלהם לבין מרכיבים אפשריים בחזית שאולי יגדירו את עצמם כשמאל ציוני."
ואני חושב:
א. המונח "שמאל אמיתי" לא אומר הרבה כיוון שכל אחד יכול להכניס את האמת שלו למונח זה.
ב. מה לעשות אבל בהחלט יתכן מצב שגוף ציוני יקבל את מצע חד"ש, שכן במצע אין התיחסות לציונות. האם גם אז תתנגד לשיתופם? אני לא.
"למהותה של התפיסה הציונית פרשנויות רבות, אך, באופן פשטני, כולן שותפות לזרם האדיאולוגי שגרם לנכבה הפלסטינית מתוך תפיסה של השתלטות אתנית יהודית, ועדיין מחזיק בתפיסה של מדינת לאום ליהודים ולא "לערבים וליהודים". "
נעם: מהו לאום זוהי בעייה קשה. לכן כדאי לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים. יש כאן עם ערבי – פלסטיני ועם יהודי ישראלי. כן אני יודע שיהדות זה דת ולאו דווקא בהכרח עם. אבל ניתן לומר שבני הדת היהודית בישראל הם עם בעל זכויות להגדרה עצמית. ולכן השאלה היא כיצד ממשים את זכויות ההגדרה העצמית של שני העמים.
"שותפות ערבית יהודית לא יכולה לחיות עם ציונות, ויש להדגיש כבר בשלב הזה שהחזית אינה יכולה לכלול מרכיבים המגדירים עצמם כציוניים, או בודדים שידברו רשמית בשם החזית וינסו להשכין שלום בין החזית לציונות."
נעם: למה לא? אם פרט או מרכיב מקבל את עקרונות החזית אהלן וסהלן. הסיכוי שזה יקרה אכן קטן, אבל יש יותר סיכוי שאנשים כאלה יפרדו מהאידאולוגיה הציונית תוך כדי פעילות בחד"ש מאשר מחוץ לחד"ש.
"הדרך לחזק את החזית ברחוב היהודי היא עקביות ובהירות לגבי התשובות החברתיות פוליטיות שיש לנו להציע, ובטח לא דרך של פשרות עם הציונות."
נעם: מה לעשות צריך פשרות בחיים קבלת זכות קיומה של ישראל, השתתפות בכנסת הם פשרה עם הציונות. שכן ללא הציונות הם לא היו קיימים.
.
למה
מדינה *פלסטינית*
לצד
מדינה יהודית *ערבית* ?
הרי מי שניסח את מסמכי החזון של ערביי ישראל מצהיר שזהותו היא *פלסטינית*, לא "ערבית" סתם.
אז אם ברחשי לב מדובר, ברור שהכוונה למדינה פלסטינית, ולצידה מדינה יהודית *פלסטינית*.
או למדינה ערבית (עוד אחת) ולצידה מדינה יהודית-ערבית.
מה פשר הבילבולציה? או שמא זו לא טעות אלא עניין בעל משמעות?
אפשר הסבר, או שזרקת פצצה וברחת?
מה זה בכלל מדינה יהודית ערבית, מאיזו בחינה היא יהודית ערבית, ולמה למיעוט של 20 אחוז מגיע להכתיב את זהותה של המדינה באותה מידה כמו לרוב?
מאיזה "גודל" לדעתך מדינה הופכת דו-לאומית?
למשל, האם 10 אחוז מוסלמים בבריטניה זכאים לדרוש שהזהות האנגליקנית תוחלף בזהות "מוסלמית-נוצרית"?
20 אחוז דוברי ערבית בצרפת יכולים לדרוש שהמדינה תגדיר עצמה מחדש כ"ערבית-צרפתית"?
???
לא ברור לי מדוע ציונות מוגדרת על ידך כשלילת זכויות המיעוט הערבי.
אני חושב שקיימת הגדרה פרגמטית של ציונות כבית לאומי ליהודים בישראל וזו לא שוללת מתן בית לאומי לערבים בישראל.
בחייאת
תהרגו אותי אך אנני מבין את המושג מדינה דו לאומית.כלומר מי שישראלי הוא ישראלי וזה גם הלאום שלו.נקודה.יהודי ישראלי,מוסלמי ישראלי,נוצרי,בוהיסט,באהאי ועוד ועוד למי שיש אזרחות ישראלית-יש השתיכות ללאום אחד:
י-ש-ר-א-ל-י.
כך גם עם המדינה הפלסטינית היה ותקום.
העובדה שאני חש כשיך ל"עם" מסוים היא כבר הגדרתית בלבד,משום שיהיו כאלה שיגידו שהם מרגישים כשיכים "לחברה",או ל"אג’נדה" או "לישות" או "למשפחה" או השד יודע למה.לכולם יש זכות להרגיש כך.אך בפירוש זו אינה סיבה לקרוע מדינה לחלקיה.
כלומר על מדינת ישראל להיות מדינת כל אזרחיה.נקודה.כל מי שנושא תעודת זהות ישראלית הוא בעל לאומיות ישראלית.נקודה.
אפשר להזדהות עם מדינה שכנה או עם ה"עם" שלה. ואפשר גם לא להזהות עם מדינה או עם ה"עם" שלה,אפילו כאשר אתה אזרח באותה מדינה.זוהי הדמוקרטיה.
מכאן שצריך לעשות את ההפרדה בין עם ללאום.
כלומר מדינה דו לאומית,הינו משחק מילים ותו לא: סתרי דסתרי.אפשר אולי לראות פדרציה או קונפדרציה,אימפריה או מעצמה כמורכבות ממספר לאומים.אך אז לא מדברים על מדינה אחת אלא על ארגון של כמה מדינות.
מה שנדרש בישראל (ולא רק כאן כי אם בעולם כולו) היא דמוקרטיה אמיתית.
ע"מ ליצר דמוקרטיה אמיתית,כזו בה יש הפרדת רשויות מוחלטת כולל שלוש בחירות נפרדות לכל רשות,נדרשת מהפיכה בעיקר בראשו של הבוחר-לשם כך נדרש בנוסף למוח חושב גם אומץ לביצוע.
כל זמן שלא תהיה דמוקרטיה כזו.כוחות אינטרסנטיים כלכליים רבי עוצמה,יפעלו מאחורי הקלעים וינסו לבסס את אחיזתם בדרך האפשרית הכי יעילה,כלומר: לדאוג לכך שהסכסוכים בין אנשי המדינה לבין עצמם ובין המדינה לשכנותיה ימשכו כמה שיותר זמן ואם אפשר אז לנצח.
מה לא ברור כאן? הסתכלו נא סביבכם ואימרו לי שאני טועה.
אך כל ילד יודע שהמהפיכה מתחילה בבית.
מי שאינו מיצר דמוקרטית אמת בתוך שורות מפלגתו,מדוע שילין על בעיות מדיניות כלליות וכוללות תוצרת אותו עוות עצמו.
האם גם הוא שותף לקומבינה ורק משמיע "קולות של שטיח"?
תמהני.
העניין הוא שלפי תפיסת הרוב, מדינת ישראל היא כבר "מדינת כל אזרחיה" בפועל, אלא שהיא גם הבית הלאומי של העם היהודי.
הפלסטינים לא מסכימים עם המאפיין הזה, ומה שמציק להם הוא חוק השבות.
הם דורשים לבטל את חוק השבות, ובמקביל לפתוח את ישראל להגירה ערבית מסיבית.
היות ורוב היהודים בתפוצה היום חיים במדינות בהן הרווחה גבוהה מישראל, ורוב הערבים חיים במדינות בהן הרווחה נמוכה בהרבה מישראל, לפי חוק כלים שלובים, יהיה לחץ הגירה לתוך ישראל מצד ערבים שירצו לשפר את מצבם, ככל שהארץ תתמלא בערבים היא תהפוך פחות אטרקטיבית ליהודי התפוצות (בפרט שאפילו סימבולית היא כבר לא תהיה "בית לאומי"), וגם פחות אטרקטיבית ליהודי ישראל עצמם, לכן מהגרים יהודים לא יגיעו, וישראלים יברחו מערבה ככל הניתן.
אתה יודע מה מצחיק? רוב הא-יינה ישראלים(יהודים) שתומכים בדבר הזה, בכלל חיים בחו"ל, או שהם עם רגל אחת בחוץ. ערביזציה של ישראל לא מפריעה להם או מאיימת עליהם, כי ישראל אינה הבית שלהם, לא במובן הנפשי ולא במובן הפיסי.
היא כן מפריעה ומאיימת על מי שרואה בישראל את הבית שלו. היא מפריעה ומאיימת כי לא די שהתרבות הערבית העכשווית מפגרת בכמה דורות אחרי המערב, יש בה עליה של מגמות ריאקציוניות. ככל שהתרבות הערבית תהיה דומיננטית יותר פה, ככה המצב של כולם יהיה יותר גרוע.
שאלות לחד"ש:
א) האם המאמר של פאדי שביטה מייצג את עמדות המפלגה?
ב) מדוע לא פורסם המאמר לפני הבחירות?
אם חד"ש זונחת את רעיון שתי המדינות, סיסמאותיה על "שמאל חדש" ישארו על שולחן הגרפיקאים.
לציפור בודד
אולי כל נושאי תעודת זהות ישראלית הם אזרחי ישראל ולאו דווקא בני הלאום הישראלי.
כמו שאמרתי לאום הוא יצור מסובך ולא תמיד ברור כיצד נוצר. כך לדוגמא את האומה (לאום) האמריקאי במשך שנים השחורים בארה"ב לא יכלו לראות את עצמם כבני האומה האמריקאית זו שהחזיקה אותם כעבדים ואחר כך כמודרים ומופלים. שחורים באמריקה רצו להקים מדינת לאום שחורה באמריקה שאינה חלק מארה"ב. זה לא צלח וכרגע נראה שהשחורים בארה"ב הם חלק מהאומה האמריקאית.
המונח אומה/לאום ישראלי עמןס בקונוטציות מהיהדות כך שבמידה רבה הוא נכפה על הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל. באיזה מידה הישראליות תהפוך גם למקובלת על הערבים בישראל אולי תלוי במידת השויון שיהיה לפלסטינים במדינת ישראל ובמציאת פתרון בצורך לביטוי ללאומיות הפלסטינית.
נטישת עיקרון "שתי מדינות לשני עמים" והתנגדות לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי לצד ההגגדרה העצמית לעם הפלסטיני היא סתימת הגולל על המאמץ לבנות שמאל חדש.
חוסר היכולת להכיל ולקבל פרטים וקבוצות התופסים את עצמם כציונים תהפוך את חד"ש לבל"ד 2.
לעומר,
1. עמדתו של פאדי שביטה בנושא הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית-ערבית" עומדת בניגוד לעמדה של חד"ש והיא נסיון גלוי (ןמזיק מאוד, לדעתי)לבצע בה רוויזיה. את העמדה המדוייקת ניתן לקרוא במצע חד"ש לבחירות לכנסת, המתפרסם באתר חד"ש.
2.משום מה פאדי שביטה לא הזכיר, כי עמדה זו היא עמדה מוצהרת של קבוצת "התחברות-תראבוט", אשר הצטרפה לאחרונה לחד"ש, תוך שהיא מודיעה, שהיא מקבלת את כל נקודות המצע שלה. בפועל הקבוצה מערערת על אבן היסוד של הצעת חד"ש לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
3. הנפנוף ב"הגדרה עצמית" למיעוט הלאומי הערבי-פלסטיני בישראל מביא נזק כפול ומכופל:
הוא עורם מכשולים בדרך ליישום זכות העם הפלסטיני למדינתו העצמאית בצד ישראל, בגבולות ה-4 ביוני 1967;
בדרך זו הוא מחבל בסיכוי להשגת שלום צודק ויציב, המבוסס על כיבוד זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני בצד מדינת ישראל, שהיא מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי החי כאן;
הוא מכשיל את המאבק נגד האפלייה ולשוויון זכויות אזרחי מלא של האזרחים הערבים ולהכרה בהם כמיעוט לאומי במסגרת מדינת ישראל.
יש פתרון יותר טוב משני אלו.
מדינה אחת – בין הים לירדן עם שיוויון זכויות מלא לכל, מדינת כל האזרחים יהודים כפלסטינים. כיום האוכלוסיה היא חצי חצי, וזהו הזמן לדרוש זאת. חצי מיליון יהודים בגדה לא יפונו ככל הנראה לעולם, ומדינה פלסטינית אם תקום אף פעם לא תהיה יותר מפארסה כשכל גבולותיה ואף ציריה המרכזיים בשליטה ישראלית לנצח. זהו הפתרון הדרא"פ.
שתי שאילות לכולכם :
איך תוכלו לבנות מחדש משהו שלא נבנה בכלל במציאות אני והמון מחבריי הינו מאוד תומכים בשמאל אבל ותודה לאל סוף סוף אתם נתנתם לנו להבין שדרכנו מאוד שונה מדרככם כי אף פעם גנב ובעל בית לא יושבים ביחד על מיינת להחליט איך מחלקיים את הבית ביניהם ולמי יהיה השלטון !!?
אם אתם עדיין מאמינים שאפשר להפוך את החלום למציאות
איך אפשר לבקש מאיתנו לבנות שמאל מחדש ברגע שהרחוב היהודי אמר את מילתו והצביע בקוח רב לימין ודפקה לימין הכי קיצוני ואפה היתם כשנהרג בעזה יותר מאלף וארבע מאות בני אדם חפים מפשע האם יכולתם לעצור כדור ירי אחד האם יכולתם לעצור טנק אחד האם יכולתם למנוע הריסת ביתי הספר ובתי התושבים
לצערי לא יכולתם לעשות את כל זה
והדמות האמיתית של ממשלתינו יצאה על ידי פושעי המלחמה שהדין מחכה ליום לעמיד אותם מול ההסטוריה ?
הועלתה כאן טענה שהמאמר מתנגד לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, עוד טענה שמדובר בהצעה למדינה וחצי, יש עוד צורך בלחדד את הכוונה במשמעותה השלטונית של מדינה דו לאומית (מה שלא הייתה לו כאן התיחסות), נשאלה שאלה לגבי למה ציונות נתפסת כשלילת זכויות המיעוט הערבי, ועוד סוגיות חשובות. נשאלה גם השאלה אם זה מייצג את עמדת חד"ש. כל זה ממחיש שגם בתוך חד"ש כרגע קיימות תפיסות שונות וניגודים שעדיין לא פתורים לגבי סוגיות מרכזיות. אין מקום בתגובה להתיחס לכל זה, ולכן אכתוב עוד מאמר המשך בשבוע הקרוב. אבל בכל מקרה, הדיון הזה חייב להתקיים, והוא חייב להתקיים במסגרות משותפות, כמו שהדיון על אופיו ודרך בנייתו של השמאל החדש חייב להיות משותף ורחב. המטרה העיקרית הייתה להציף שאלות אלה ולהמשיך לדון בהן, ואני מקווה שאצליח לתרום להתנעת התהליך.
מאמר חשוב שמצביע על אחד ממוקדי הדיון שיש לקיים בקרב פעילי השמאל הישן, החדש והמתחדש…
1.לאלו השואלים מדוע מדינה יהודית-ערבית בגבולות 48 – וטוענים שמדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית תעניק למיעוט הפלסטיני בישראל "זכות הבחירה" – ובכן, הפלסטינים החיים בישראל לא היגרו לכאן, ו"פתרון" נוסח – ‘שיבחרו איפה הם רוצים לחיות’, מתעלם מנתון זה, ולדעתי אינו מהווה פתרון צודק – לא מוסרית ולא פוליטית.
2. על כך שישראל צריכה לצאת מהשטחים ולסיים את הכיבוש (מכל הבחינות) – אני משערת אין עוררין. בשטחים קיימת תנועה לאומית הדורשת את זכותה להגדרה עצמית, גם אם נראה לנו כי בעתיד, לפחות לפי מצב העניינים הנוכחי, קיומה של מדינה אחת משותפת ריאלי ויציב יותר.
בישראל של גבולות 48 קיים מיעוט פלסטיני, ולא בכדי מציין פאדי את היחס הקולוניאלי של המדינה ל"אזרחיה" הפלסטינים – שהרי הוא ממשיך גם היום דרך מדיניות הקרקעות, האזרחות, השפה והסמלים, התרבות וכו’. לכן, בתוך ישראל, עלינו לדרוש שיוויון זכויות מלא – והרי שיוויון מלא, ולא מס שפתיים של "שדרוג זכויות", כולל בתוכו את זכות ההגדרה של שני העמים החיים בארץ, ולא רק זה היהודי.
חשיבה מתוך שותפות יכולה לענות על הצרכים של שני העמים. כך לדוגמא, יכול להכלל סעיף בחוק אזרחות שיוויוני שיכיר בהסטוריה שהובילה להקמת המדינה, ויעניק מקלט ליהודים אשר נרדפים בשל יהדותם – וזה להבדיל ממקלט לנרדפים עי רשויות החוק בארצם והינם במקרה יהודים. באותו אופן, חוק אזרחות שיוויוני יכול להכיר בזכויות של פליטים אשר גורשו מן הארץ, ולאפשר את חזרתם – אם יחפצו בכך. מעבר לכך, חוקי האזרחות צריכים להגדיר באופן דמוקרטי ושווה לכל נפש, כיצד ניתן להתאזרח בארץ הזו – כך לדוגמא, מהגרי עבודה שחיים פה כבר שנים והמדינה לא מהססת לנצלם, יוכלו לזכות באזרחות אף הם.
לגבי שאלת "שני מדינות לשני עמים", אני מסכימה שבמציאות הנוכחית הסיסמא הזו איננה "מובנית מאליה" ובפועל מעלימה את שאלת הפלסטינים אזרחי ישראל מההצבעה על פתרון עתידי לסכסוך (ולא רק לכיבוש). בנוסף, סיסמת שתי המדינות הפכה לשגורה בפי מפלגות אשר בינן לבין החזון של חד"ש המרחק עצום. כך, לא רק שהסיסמא אינה מקדמת דיון על אזרחות בתוך ישראל, היא גם לא מחדדת את החזון של סיום הכיבוש ומה הוא כולל (מהחזרת ההתנחלויות ועד פירוק הגדרות, שליטה משותפת על מקורות המים, חשמל וכו’).
אני רוצה לציין שאני רואה במאמר זה הזמנה לדיון במסגרת השמאל וגם אם זו לא עמדת חד"ש הנוכחית, הרי שיש מקום לקיים דיון פנימי בין הפעילים ותמיד אפשר לאתגר תפיסות קיימות.
אני חוזרת עכשיו מיום מתיש של דיונים על דברים שוליים של כיבוד לישיבות וציוד משרדי. שכן אחד, רמי המסגר, עזר לי לסחוב את הכסאות עד הבית, וכרגיל דיברנו על אנרכיזם ועל פוליטיקה.
רמי טוען כבר מזמן (מאז ששכנעתי אותו שאנחנו צודקים) הוא רב עם עצמו כי ברור לו כמו שברור לי שמדינה אחת לשני העמיםהיתה עדיפה, אם היא היתה אפשרית, אבל היא רחוקה מלהיות אפשרית כיום.
רמי מאמין שאולי נצליח פעם לשכנע את הישראלים, ואז נוכל לאחד את שתי המדינות לאחת. הקשיתי: והדגל: והסמל? וההמנון? לא רק הצבא, החינוך וכד’… איך תשכנע את הישראלים לשנות את היצוג שלהם? הרי הדברים האלו הם הנשמה שלהם…
עניתי שאסור לנו להתייאש. אבל בינתיים, בתור הרע במיעוטו, שיהיו שתי מדינות… אה, רמי?
הדיון לא נגמר, כי בא לקוח והתחיל להתווכח עם רמי על (איזו מלה גסה) כסף. טוב, אנחנו שכנים. הוא עובד עם אביו במסגריה ליד הבית שלי, ואנחנו נפגשים לדיונים כאלו כל יום. הוא גם מייצר בשבילי כל מיני דברים במסגריה שלו, ואנחנו עושים ארוחות על האש על המדרכה. אז עוד יבואו המשכים…
אז להתתתתתתתתת
לא סתם אני קורא לעצמי צפור בודד משום שלפעמים חש אני כתוכי המדבר במידבר לכל דבר.
ובכן,כולם רואים שהברברת על טיבו של הפתרון הנכון והיעיל לפתרון המשבר במזח התיכון,לא מביאה לשום מקום.נכון,אורי אבנרי יכול לטפוח על כתפיו,משום שהיום כביכול מדברים יותר ויותר על פתרון שתי מדינות לשני העמים.אך ביננו,יש תהום עמוקה בין שתי מדינות נוסח אבנרי-לשתי מדינות נוסח ליברמן.ממש כמו שתהום פעורה בין מדינה אחת לשני העמים נוסח הבית הלאומי או מדינה אחת לשני העמים נוסח האינטרנציונל החד"שי.תסכימו איתי.
כלומר הכל סמנטיקה.
אני חוזר אם כך ודורש מכולכם להפסיק להיות עצלנים ולהבין שרק עשיה תוכל באמת לקדם ולפתור את הנושאים הכואבים כאן.
כלומר לעזאזל אם המילים הגבוהות,ההצעות חמורות הסבר לת"ס של מדינות בחצר המסדרים של כל הנפוליאונצ’יקים כאן,המזיזים שתי מדינות לימין ושלוש במקום דרוך.
מה עם הפליטים? צריך לדחוף את האלונקה אל חדר המיון מבלי לברבר ולבזבז זמן על הבדיקה לאיזו חברת ביטוח בדיוק שייך הפצוע.
אפשר יהיה לעשות זאת אחר כך,כאשר יתאושש.
אוףףף
מדינת ישראל קמה מתוך אנטישמיות אשר בשיאה השואה. מדינת פלסטין אשר עוד לא קמה, אם וכאשר תקום, תקום מתוך אפליה וקיפוח רב שנים אשר בשיאו מלחמת 48 (עצמאות או נכבה, תלוי את מי שואלים), והמשכו בארועי דמים מתמשכים אשר הסתיימו לאחר הרג רב של פלסטינים – כפר קאסם, סברה ושתילה, ענבי זעם, ארועי אוקטובר, חומת מגן, עופרת יצוקה ודומיהם. עלינו לזכור שכל נסיון פיוס אמיתי מתחולל מתוך המציאות הקשה הזו, ומתוך תחושות של פחד, שנאה, ועוינות.
לדעתי,אחת הבעיות העיקריות, היא מי ישלוט במוקדי הכח – הממשלה והכנסת, הצבא ומנגנוני הבטחון, מערכת המשפט.כיום השליטה היא יהודית. כאשר אנו לוקחים בחשבון את נסיבות הווצרותה של מדינת ישראל ואת העימות המתמיד אשר מלובה על ידי זרמים אלימים בקרב הפלסטינים וכן נתמך באופן מפחיד על ידי גופים לאומנים וגזענים היושבים במנגננוני השליטה בישראל, קשה לראות כיצד השליטה במנגנונים תשתנה.
כיצד יסמכו מספיק היהודים על הערבים על מנת להפקיד בידיהם את המושכות ולתת להם תפקידים בכירים בממשלה ובצבא (במקרה של מדינה אחת דמוקרטית, ללא חוק שבות ואחרי אזרחות של כלל הפלסטינאים9), לאור העבר הקודר שממנו הגיעו?
כיצד יאמינו הפלסטינאים ליהודים ויניחו את נשקם ויניחו ליהודים לשלבם אט-אט במנגנוני השליטה (בדומה לאפרו-אמריקנים שהשתלבו בארה"ב) לאור העבר הצבאי האפל של ישראל ולנוכח הממשלה הלאומנית-גזענית היושבת בשלטון?
לדעתי, כל פתרון אשר ניתן לחשוב עליו ייקח דור או שניים, שכן עלינו לתת לזמן לצנן את המתים ולתת לדם לרדת מהמוח, אך כיצד נעשה זאת כאשר המציאות מסביבנו מעלה שוב ושוב את אותן קולות מלחמה ואת אותה תחושת ייאוש?