הדברים המובאים במרכאות למטה הם ציטוטים שנאמרו ע"י חיילים בשתי כתבות. הציטוט הראשון, בשם לוחמי גולני, נלקח מכתבה ביומון "ישראל היום". דברים אלה לא זכו להסתייגות או לגינוי, בכתבה עצמה וגם לא עוררו שום הד מאוחר. שבעת הציטוטים העוקבים נלקחו מכתבה בy-net בשם "חצי עבודה" מאת יואב לימור שהביא מונולוגים של שבעה חיילים, מחילות שונים (כפי הנראה בעזרתו האדיבה של "דובר צה"ל"), שדבריהם מובאים כלשונם, בקיצורים נדרשים, אך ללא כל שינוי. כל החיילים (בלשון די דומה) אמרו בסיום המונולוג: מבחינתנו רק שיגידו לנו מתי חוזרים, אנחנו נהיה שם. וזה היה כנראה האינטרס של "דובר צה"ל" בפרסום המונולוגים. מונולוגים אלה של החיילים כלשונם והבתים השיריים העוקבים שחוברו על ידי בהתייחסות לדבריהם, סדורים במתכונת המבנית של "גבעת התחמושת". יחי ההבדל הקטן.
לוחמים מגדוד 51 של גולני:
"אנחנו לא מרחמים על אף אחד חוץ מאשר על התרנגולות"
על תרנגולת אנו לא יורים
לא שיש מחסור בכדורים
אך גם לנו יש סייגים
ברצועת התחמושת
על אף אחד לא מרחמים
כאילו אנחנו לא יודעים
שכולם כאחד חמאסניקים
ברצועת התחמושת
אנו לא יורים סתם מהנאה
אנחנו יורים להשגת הרתעה
צורבת עמוקה וארוכה
של רצועת התחמושת
אנחנו על עזה מורעלים
הם מזרע עמלק אמרו הרבנים
רק חייכם חשובים אמרו המפקדים
ברצועת התחמושת
סגן י’, טייס קוברה:
"מבחינתי זה התחיל ביום שישי. קיבלנו הודעה להגיע לטייסת.
אני כבר חצי שנה כשיר לגיחות מבצעיות, אבל עד היום לא יצא לי
כי היה שקט".
היה זה יום שבת בצהריים
השמש הגיחה בשמיים
לא היה יום יפה מזה לרדת
על רצועת התחמושת
מול מסדר של שוטרים
בטקס סיום מרשים
כשבני משפחתם כה גאים
ברצועת התחמושת
את יעודי אני מגשים
אני כבר חצי שנה כשיר
לירות את הטילים
ברצועת התחמושת
עד כה יריתי רק באימונים
עם כל הכבוד לתרגילים
זה לא כמו גפיים עפים
ברצועת התחמושת
סמ"ר ד’, רובאי גדוד 51, גולני.
במוצאי שבת הביאו אותנו לאלונית של כפר עזה,
וראינו משם מופע פירוטכניקה מדהים של חיל האוויר והתותחנים.
נכנסנו ברגל. אנחנו הובלנו את הגדוד,
ועד לגדר היו שירים וריקודים שחבל על הזמן מרוב ששמחנו להיכנס.
פתאום אני מסתובב אחורה ושומע איזה בום ענק בקצה הכוח,
ורואה כדוריות אש עפות באוויר.
החבר’ה התחילו לצעוק ‘פצמ"ר’, ‘מטען’ – היה המון בלבול, היו פצועים.
הבנתי שזה לא משחק.
המטוסים כבר שבוע כותשים
ביחד עם התותחנים
במופע פירוטכניקה מדהים
את רצועת התחמושת
ואנו להיכנס כבר מתים
במוצאי שבת אנו צועדים
תוך שירים וריקודים
לרצועת התחמושת
אנו היינו המובילים
פתאום כדור אש באויר
ראיתי את המם מם מחויר
ברצועת התחמושת
הבנתי שאנו לא משחקים
היה בלבול היו פצועים
ורעש עז של מסוקים
ברצועת התחמושת.
סמ"ר ע’, מבצעית גדוד רותם, גבעתי.
"נכנסנו בשבת בלילה, ברכבים,
לכיוון נצרים,
ומשם המשכנו עד לים.
זה היה לילה לבן.
היינו עם כוח שריון. דבר ראשון עשינו מגננים מסביב לבית ברדיוס של יותר מקילומטר.
הורדנו בתים ועצים שהפריעו לנו,
העיקר שלא יהיה מי שיסכן אותנו.
כשהבאנו די־9, פתאום ראיתי מטפחת אדומה מתנופפת.
יצאתי עם כוח חיפוי, ואז ראיתי אישה זקנה, בת יותר מ־80, פצועה כולה מההריסות.
חבשנו אותה והוצאנו אותה לכביש, כדי שאמבולנס יפנה אותה לבית חולים.
אצלי בפלוגה לא היה אחד שלא רצה או פחד להיכנס,
כי עזה זה הבית של גבעתי ואצל כולם כבר היה רעל להיכנס פנימה.
אם יקראו לי עכשיו, אני ישר עולה על מדי ב’ וחוזר לשם".
בשבת בלילה, ברכבים,
נכנסנו לכיוון נצרים,
הראשון בלילות לבנים
ברצועת התחמושת.
הורדנו בתים ועצים
יותר מקילומטר חשופים
עם די-9 בעל כח מעצים
ברצועת התחמושת.
מצאנו זקנה בת שמונים
חבולה בכל האיברים
חבשנו אותה בפצעים
ברצועת התחמושת
הוצאנו אותה אל הכבישים
שם אולי אמבולנסים עוברים
אם עליהם לא יורים
ברצועת התחמושת
סמ"ר נ’, פלס"ר צנחנים אני הייתי מבואס שהפסדתי את המשחק של מנצ’סטר יונייטד נגד צ’לסי,
אבל כשאחד הנהגים בא עם אספקה וסיפר שנגמר 0:3,
אמרתי שאני מוכן להישאר שם עוד שבועיים,
העיקר שניצחנו את הצ’לסי המאוסים האלה.
הפעם הבאה שלי תהיה כבר במילואים, אבל בטח שאבוא. אין בכלל שאלה".
אתם יודעים הצנחנים
מרב אומץ קצת אדישים
ממלחמה לא עושים עניינים
גם לא ברצועת התחמושת.
יותר מהאש והכל מסביב
אותי דווקא הכי הכי הטריד
שאני את המשחק מפסיד
ברצועת התחמושת.
מנצ’סטר יונייטד קבוצת לבי
נגד המאוסים האלה צ’לסי
ואני רובץ כאן לבדי
ברצועת התחמושת
כשהודיעו שנצחנו שלוש אפס
עוד שבועיים הייתי נשאר בחפץ
שוכב לי בטוח מכל נפץ
ברצועת התחמושת
סמל א’, פלחו"ד 52, חטיבה 401.
המג"ד ריכז את כל החיילים מסביב לטנק שלו, והביא לנו נאום עם מלא רעל.
בשטח הכל הלך חלק. הגענו במהירות עד לים,
ותוך כדי זה ירינו המון.
אמרתי לחיילים שלי שעץ אפשר לנטוע מחדש ובית אפשר לבנות שוב,
אבל חייל שחטף ונהרג אי אפשר להחזיר.
ירינו מאות פגזים, בעיקר לבתים.
תותחן שלי השחיל פגז משני קילומטר לתוך חלון באמצע שטח בנוי,
כי זיהינו אנשים שהסתובבו שם בשעות לא סבירות.
פגענו בהם.
חוץ מזה גם ירינו איזה אלפיים כדורים ביום, כל יום.".
עוד שהמטוסים היו ממעל
המג"ד נשא נאום מלא רעל
הטנקים שלנו רמסו כל שעל
ברצועת התחמושת
שעטנו במהירות לים
תוך תנועה על הזחלים
ירינו מאות פגזים לבתים
ברצועת התחמושת
השחלנו פגז משני קילומטרים
לחלונות עם אנשים חיים
שבשעות לא סבירות זזים
ברצועת התחמושת
אמרתי עץ אפשר לנטוע
בית אפשר לבנות
חייל הזכרתי, ילד שכחתי
ברצועת התחמושת
סמ"ר ר’, אח"י "חץ", שייטת 3 (סטי"לים)
איך שהגענו לעזה קיבלנו נ"צ והתחלנו להפציץ צירים מרכזיים שלהם,
כדי למנוע מהם לחטוף חיילים.
היינו צריכים לטהר שטח לצנחנים,
אז הורדנו יותר מ־100 פגזים בשבילם.
ואחרי שאתה מוריד את השכונה הם יכולים להיכנס על בטוח.
מהים אתה רואה את כל עזה בוערת.
היינו מאוד גאים שהפעולה הזאת הגיעה סופסוף ושאנחנו חלק ממנה,
היתה איתנו בחורה על הסיפון.
היו איתה צחוקים שחבל על הזמן כי היא דיברה כמו גבר,
גם על זיונים וכאלה,
וגם נראתה טוב – ככה שזה בהחלט עשה לנו אווירה טובה.
מחכים שייתנו לנו נ"צ ונחזור להפציץ".
אל הים בסטיל יצאנו
נקודת ציון כבר קבלנו
את התותחים הרעמנו
ברצועת התחמושת
צירים ראשיים הפצצנו
רחובות מרכזיים הפגזנו
חטיפת חיילים מרחוק מנענו
ברצועת התחמושת
ירינו מאה פגזים
לטהר שטח מבתים
הורדנו שכונה לצנחנים
ברצועת התחמושת
הייתה אתנו בחורה פצצה
דיברה כגבר על זיונים וכאלה,
גם עזה בוערת, אווירה טובה
ברצועת התחמושת
סמל י’, ס"פ (סילוק פצצות), גדוד יהל"ם.
אני אישית הייתי באותה שבת בבית.
חודשים חיכיתי לקבל את הטלפון הזה,
והנה זה מגיע.
חיל האוויר ושריון טחנו כל בית לפני שנכנסנו אליו.
בסילבסטר התבאסנו שאנחנו לא בבית, מבלים.
אבל כשנכנסנו לעזה צחקנו שקיבלנו שם מופעי זיקוקים גדולים פי אלף.
הייתי בשבת בבית
חודשים אני כוסס את צפורני
מחכה לטלפון שלא מגיע
להכנס לרצועת התחמושת
והנה זה מגיע עכשיו
חיל האויר עם טובי מטוסיו
מוריד שוב ושוב את פצצותיו
על רצועת התחמושת
ואז השריון טוחן נוראות
מותיר רק אבק וחורבות
ואנו עושים עבודות משלימות
ברצועת התחמושת
בסילבסטר היינו מבואסים
אך לנוכח פי אלף זיקוקים
הבנו שעשו אתנו חסדים
ברצועת התחמושת
אתה מצדיק את דברי החיילים "אנחנו לא מרחמים על אף אחד חוץ מאשר על התרנגולות" גם על רקע מה שאתה מתאר?
קבל פירגון
עבר לי איכשהו מתחת לראדר
היתה שם מלחמה? וממש חסר אנושיות, החילים אפילו חשבו שראוי ונחוץ לפגוע באלה שבמשך שלוש שנים (נספור רק מאז שישראל יצאה מעזה)רצחו אזרחים ישראלים והפכו את חיהם לסיוט ובתומכיהם? ממש לא מובן למה.
מודה ועוזב ירוחם
להיות חייל/ת, מכל סוג, זה פשע.
פה באה דוגבה לפשע מוגבר…
אני מודה באשמה, גם אני הייתי פעם פושעת – אבל כשהכנתי את זה, הענשתי את עצמי. כמה שיכולתי. כל פעם שאני רואה את הפושעים הללו ואת פשעיהם מול העיניים, אני נזכרת וקשה לי לבקש סליחה מאלו שנהרגו ע"י מי שירו בשמי על פני כדור הארץ, כולל במדינה הזאת.
החיים קשים, כל כך קשים…
האם יבוא סוף סוף החופש?
המסקנה מהדברים אינה ש"להיות חייל/ת, מכל סוג, זה פשע". אלא יותר איזה מרחק עברנו מאז ששת הימים ואיזה "שטיפת מוח" עוברים מרבית החיילים. יש מי שמכוון זאת והאשמה העיקרת מונחת לפתחם של אלה.
תודה!
נכון, יש מי שמנסה לשטוף גם את מוחותינו… אבל אין סיכוי לכך – ואני מתעקשת להאמין שיש תקווה, כי אתה ואני ושכמותנו ממשיכים בדרכנו האמיצה. אנו לא נלבש את מדיו של שום צבא, משום סוג. אנו לא נאחז בשום נשק, לא ניתן פקודות או נמלא אחריהן, לא נבקר בשום בסיס צבאי או שטח אימונים או שדה קרב. אנו לא נהיה חיילות/ים – לעולם!
ואם אתה לא מסכים אתי – אז זה זמני, אני מקווה…
אני שוחר שלום ולא פצפיסט. אני מכבד פצפיסטים, אך אהיה מודאג אם שיעורם יהיה כה גדול שלא יהיה בכוחנו להגן (לא לתקוף) על עצמנו.
בעולם אנרכו-פציפיסטי לא יהיו אלימויות, כולל בין העמים (או בכלל בין האנשים). מי שלא תוקפים אותו לא נדרש להגן על עצמו.
המצב כיום מזכיר לי תהליך של התבגרות. X רב עם Y, באה הגננת ומנסה להפריד. כל אחד מהשניים טוען שהשני התחיל במריבה, אז שהוא גם יהיה הראשון שמכריז שלום.
זה מזכיר לך משהו?
והנה דוגמה מהחיים, מלפני בערך שנה. הלכתי לתומי ברגל לסינמטק, ופתאום התנפל עלי גבר זר. הוא התכוון כנראה לגנוב את ארנקי.
כנכה, ידעתי שאין לי סיכוי להימלט בריצה. התישבתי על המדרכה, הוצאתי את הסנדויצים מהתיק שלי והצעתי לו אחד. הוא היה בהלם, אבל קיבל את ההצעה.
עברנו לדבר על הסרט שהייתי בדרך אליו, והצעתי שיצטרף אלי. הסברתי לו שכניסה לסינמטק ביחד אתי היא חינם. פריבילגיה בוהמית. הבחור סירב בנימוס, כי הסרט לא התאים לטעמו. הוא הסביר לי גם שעליו להגיע בעוד זמן קצר לפגישה אישית.
היה סרט טוב…
העולם האוטופי מציאותי אותו את מתארת הוא מרתק אך חריג. אם הייתם הולכים יחד לסרט ועוד היה מתפתח פרק נוסף, ניתן היה לעשות סרט מהעלילה הזו. המבקרים היו בודאי אומרים שזה "ריאליזם פנטסטי". מאחל לך בהמשך חייך רק סצינות הבנויות לפי השקפתך ולא כפי שמתארים העיתונים.
הנה דוגמה מההיסטוריה המדינית:
הודו זכתה בעצמאותה מבריטניה באופן בלתי אלים. הבריטים וההודים פשוט החליטו להפסיק לריב. הבריטים בקשו יפה סליחה ופינו את הודו, בלי לפצותה ובלי ויכוחים מיותרים.
מהטמה גאנדי ייזכר בהסטוריה כמי שהצליח להפסיק מלחמה ארוכה ועקובה מדם, ולחסוך בכך כאב וצער רב משני עמים. אני באמת לא זוכרת מי היה אז השליט הבריטי, שחתם על הסכם השלום עם ההודים. לא הצלחתי לברר. אודה למי יוכל לתת לי את התשובה לשאלה הזאת.
לא כל אנלוגיה היסטורית תופסת. בריטניה לא שוכנת ליד הודו אלא פקיסטן. לשתיהן פצצות אטום
נכון, דוד. אין שני רגעים בהיסטוריה שהם זהים, אבל נכון לימים ההם – להודו, פקיסטן ובריטניה לא היו פצצות אטום. הסכם השלום בין בריטניה והודו, שכלל מתן עצמאות להודו, נחתם לפני המצאת פצצות האטום.
נכון, יש הבדל. בין כל מצב לכל מצב יש הבדלים, ולא רק גיאוגרפיים ואטומיים. דווקא עם השכנים יותר חשוב לחתום הסכמי שלום.
גנדי אולי מנע מלחמה עקובה מדם כנגד הבריטים,אך גם בישראל שלפני פרוץ מלחמת השחרור,לא התנהל "מאבק עקוב מדם" כנגדם.נכון היו פעולות מרי-אך בפרוש לא בהקפים בהם נוהלה מלחמת השחרור.ובטח לא במה שבא אחרי זה.
כלומר הבריטים גם כאן וגם בהודו העדיפו לשחרר מדינות שהם שלטו בהן,זה היה חלק מהמדיניות שלהם אחרי מלחמת העולם השניה.
מה שאת לא יודעת זה שהבריטים לא רצו שאת השליטה יקבלו הקומוניסטים והסוציאליסטים,לכן עודדו תנועות לאומניות.כך נוצרו עימותים עקובים מדם בין המוסלמים להינדים בהודו שחייבו לבסוף טרנספרים אדירי מימדים שגובו בנהרות של דם וכך נוצר העימות המתמשך בין הישראלים לפלסטינאים.
אם היו הבריטים מאפשרים לכוחות סוציליסטים להתגבר בישראל ובהודו,לא היינו רואים את כל הזוועות.
כלומר גנדי עם כל הפציפיזם שלו,קיבע את נושא הלאומיות הדתית בהודו וסיע (בעל כורחו) לזוועה ההודית פקיסטנית שנמשכת עד היום.
הכי אבסורדי היה שסטאלין באותם הימים תמך בתנועות השחרור הלאומיות ובגד באינטרנציונל.
נכון, את/ה צודק. אבל צריך להדגיש שלא הקומוניזם הוא האלטרנטיבה, אלא הסוציאליזם. ואני מתקנת – סוציאליזם אנרכיסטי. האמת הי ששלום אמיתי לא יתכן בין מדינות בשום מקרה. יש למחוק את הגבולות בעולם, כדי להגיע לשלום בין בנות/י האדם.
והנה הסבר ברור יותר (תדמיין את זה): נניח שאנחנו שנינו עומדים משני צידי קו הגבול בין שתי מדינות. אנו מייצגים כאילו שני עמים. כל אחד מאיתנו רוצה להגדיל את שטחו, ולכן כל אחד רוצה להרחיק ממנו את הגבול לכיוון הצד השני.
אופס… הנה נפתחה מלחמה…
ועכשיו בא איזה מגשר, ואנחנו מתחילים להתווכח: הוא התחיל… לא, הוא התחיל… הי, אומר המגשר – מה זה משנה מי התחיל? רוצים או לא רוצים להפסיק לריב? נו, יאללה, לוחצים ידיים. מי הראשון שיושיט יד לשלום?
תראי,זה די קל כאילו לענות לך (למשל: שתמיד הצד שגזל יעדיף "לעשות שלום" מאשר להחזיר את הגניבה…או שמי שעומד משני צידי הגבול אינם ישויות שפויות,אלא סכיזופרניות בעליל,כלומר אם יד אחת תושט לשלום אז היד השניה תמהר להפליק לעצמה סטירה בפנים…וכו’ וכו’) כלומר "להסביר" לך שזה בלתי אפשרי.
אך דוקא בתור אחד שהוא אף נאיבי ממך לא אעשה זאת,אדרבא,רק אומר לך,שנאיביות היא לוקסוס,אם אינה מגובה בריאליזם.כלומר צריך כלים ריאלים ע"מ לממש חזון (ויהא נאיבי אשר יהיה).זה ברור נכון? ובכן מה הם הכילים הריאלים שעומדים לרשותנו?
כתבתי לך בתגובות למאמר "המלחמה היא פתרון גרוע במיוחד" של דביר שר-אבי,עשרה עקרונות ברורים: ארבעה מהם מדברים על מה שצריך לעשות באופן פרקטי מידי וריאלי ועוד שישה עקרונות על המהפיכה העתידה-ג"כ ריאליזם-כלומר מה צריך לעשות,חד וחלק.שילבתי ביניהם משום שלדעתי אלו הן עשר נקודות חיוניות לעשיה ולשמיעה.
מכאן גם תשובתי לשאלתך,מי יושיט יד ראשונה לשלום?
התשובה היא מי שיהיה מעשי (אסרטיבי).
מי שיתחיל לעשות מבלי להביט לצדדים ולהשוות למי יש יותר גדול.מי שדרכו תהיה בטוחה ונאמנה עבורו,כלומר שיהיה לה לב ואשר פעימתו תהיה נשמעת.
כלומר תני לי קבוצה של שלושים איש (ישראלים בני כל הדתות) שיתנדבו להחיל את הדמוקרטיה המהפכנית בגרעין קומונרי,מחד. ודחיפה מסיבית של שאר הציבור לעשיה בתחום הפיצויי המידי לפליטים מאידך.
אז לא תצטרכי "מגשר",משום שתהיי בעצמך עסוקה עד למעלה מהראש ביצירת משהו חדש ואמיתי שכבר יגרוף את כולם.שהרי ביננו למי יש זמן לויכוחים הילדותיים של:" הוא התחיל בריב","לא זה הוא,הוא אשם",שנמרחים עד אין קץ,כמו שציינת.לא עדיף פשוט להגיד:"יו,ילדים,תראו איזה פרח יפה מצאתי,אוי תראו את החתול המתוקי הזה…",ופשוט להסב את תשומת לבם אל משהו אמיתי?
יהודה עמיחי כתב שאלוהים מרחם על ילדי הגן ועל הגדולים לא ירחם עוד…לא,אנני אלוהים,אך בענין הזה אני חש כמוהו,מה לעשות?
זה למה מזמן עזבתי את הגדולים,ורק לקטנים אדבר.
ציפור בודד.
קחי את האי מייל הבא:
aophir38@walla.co.il
ונמשיך משם.
נכון, ציפור. בדיוק לזה התכוונתי. עכשיו מי מרים את הכפפה?
רשמתי, אבל האימייל שלי בעיייתי. מי את/ה?
אוי, כל חסרי השם האלו… הנה תגובה לעוד אחד כזה…
אתה הבנת נכון. לזה בדיוק אני מכוונת: יותר כדאי, מעשית, לחיות בשלום. פלות נזקים ויותר תועלת.
לאורנה:
האי מייל הוא שלי.שכחתי להזדהות טעות שלי,סליחה.
בקשר לכינוי שלי:
אני חייב לשמור על עילום שם,משום שאני חי ופועל בתוך סביבה נאצית ממש.אין לי ברירה.
לא ידעתי שאתה חי ברשות הפלסטינית.
אוקיי, אבל יש לי בעיה באימייל. כתוב אלי את מס’ הטלפון שלך. האימייל שלי הוא ornalavi@netvision.net.il
להתתת