מאמר זה הוא המשך למאמר שהתפרסם באתר לפני כשבועיים, כחלק מהדיון על בניית שמאל חדש. אתייחס כאן למשמעותה של סוגיית הזכות להגדרה עצמית של שני העמים, לחוק השבות וזכות השיבה בהקשר זה ואנסה להעמיק יותר במשמעויותיה המעשיות של חזון המדינה הדו לאומית.
הדיון על הזכות להגדרה עצמית חייב להתחיל בהסתכלות על העובדות הבסיסיות. ב 1948 גורשו (או עזבו ולא הורשו לחזור, למי שמתקשה להשלים עם המונח "גירוש") רוב תושבי הארץ הפלסטינים, במקביל להריסת מאות כפרים והפקעה מסיבית של אדמות ורכוש. מאז לא הורשו לחזור. התנועה הציונית בחרה הרבה לפני 1948 להקים כאן בית לאומי ליהודים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מקיומו של עם אחר שחי במקום. מבלי להכנס כמובן למאורעות השונים, לפרשנויות ההיסטוריות ולטיעוני הצעת החלוקה ועוד, העובדה הפשוטה היא שהגיעו מהגרים ופליטים יהודים מארצות אחרות למקום מיושב והצליחו להשתלט עליו ולהקים בו מדינה יהודית על שטח שרובו היה שייך לאחרים, לאנשים שסולקו ממנו או שנשארו בו במעמד רופף ונחות לעומת היהודים שהתגוררו בארץ ואלו שבאו בעשורים שלאחר קום המדינה. השתלטות זו גרמה למאות אלפי פלסטינים להפוך לפליטים ועקורים עד היום והובילה למצב בו המדינה והסוכנות היהודית (הקרן הקיימת לישראל) שולטות ב 93% מהקרקעות ומדיניותן נקבעת על פי שיקולים ציוניים (כך הם עצמם מגדירים זאת) ומתווה היכן ומתי יוקמו ישובים (ליהודים בלבד, כמובן).
בנקודה זו מתחיל הדיון על הזכות להגדרה עצמית, והניסיון לברר באופן עקרוני, מיהו המיעוט הפלסטיני היום בישראל, למה הוא מיעוט ושל מי המקום הזה? סיסמת "שתי מדינות לשני עמים" ניסתה לצמצם נזקים לאחר הכיבוש ב-67, לקדם נסיגה מהשטחים הכבושים ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית כצעד פרגמטי, שאינו עושה צדק, אך לפחות עשוי להתחיל תהליך שעשוי להוביל לאיזון כלשהו, לשלום ולתיקון העוול. הדיון במימוש הזכות להגדרה עצמית לשני העמים מתבסס על ההכרה בכך שאין בישראל כיום שני עמים ולשניהם זכויות קוליקטיביות. בין זה לבין תרגום הסיסמה לתמיכה ברעיון של ישראל כמדינה יהודית, המוגדרת על בסיס של שייכות אתנית-דתית ומקבלת רק מהגרים יהודים ע"פ אותו קריטריון (ויושבת על 78% מאדמת הארץ), קיים מרחק רב. תרגום זה הוטמע והושרש במשך עשרות שנים בשיח הישראלי, כפי שהוטמעה תפיסת הפלסטיני בישראל כאזרח על תנאי, כחשוד שצריך להוכיח נאמנות, או לפחות השלמה עם המצב כדי לקבל פירורי זכויות. מעמד הפלסטיני בישראל הפך לנושא לדיון ועימות בשאלה כיצד יש להתייחס אליו. יחד עם זאת, הדיון לא התקיים מתוך כוונה להתייחס אל הפלסטיני הישראלי כאל בעל בית, שיש לתקן את העוול שנגרם לו, ולאפשר לו להיות שותף מלא בניהול המקום וההחלטה על אופיו. יש לזכור שלפחות רבע מהאזרחים הפלסטינים הם עקורים שהמדינה הפקיעה את אדמותיהם, אותן הפכה לגנים לאומיים, שטחי אש, שטחים חקלאיים שסופחו לישוב היהודי הקרוב, או לשטחים ששימשו להקמת ישובים יהודיים חדשים.
אנו חיים במדינה בה מבקרים מדי שנה עשרות אלפי צעירים יהודים מרחבי העולם, אותם המדינה מעודדת לקבל אזרחות מיידית דרך תוכנית עם תקציב של שישים מליון דולר מכיסי הסוכנות היהודית. באותו זמן מנהלת המדינה מלחמה נגד אזרחיה הפלסטינים בנגב, בערים המעורבות, במשולש ובגליל ומונעת מהם לבנות בתים, להתפתח ואפילו מונעת אשרות תייר לפליטים פלסטינים ולבני משפחותיהם.
עיקר השיח הפוליטי בישראל סובב סביב הצעות הפתרון הכמעט הנדסיות ולא סביב התפיסות העומדות בבסיסן. השאלה המהותית איננה רק שאלת ההסדרים המדיניים. זו שאלה חשובה, אבל ישנן שאלות עומק מקדימות שמחייבות התייחסות של השמאל החדש. השאלה המהותית היא, האם יוצאים מנקודת מוצא שהקמתה של מדינת ישראל גרמה עוול לעם שלם, ויש לה כיום אחריות לתקן עוול זה (נקודת מוצא שבלעדיה לא ייתכן פיוס היסטורי ושלום בר קיימא בטווח הארוך), להתייחס למדינה כמקום משותף לשני העמים ולשנות את השיח הקובע כי "אנחנו פה והם שם". השאלה היא, האם התפיסה הציונית של "זה שלי" יכולה להשתנות לגישה אחרת של "זה שלנו". מרגע שמסכימים על כך בינינו, ניתן לעבור לדיון על פתרונות מדיניים מעשיים רצויים ואפשריים.
הפתרון המעשי יכול להיות מדינה אחת, כולל כל הפלסטינים (פליטים שיחזרו, שטחים כבושים, ופלסטינים אזרחי ישראל), וכל היהודים הישראלים, שתי מדינות נפרדות או קונפדרציה של שתי המדינות. הפתרון הפרגמטי הוא תלוי בניתוח הפוליטי בנקודת זמן נתונה, אך התפיסה העומדת מאחוריו צריכה להיות עקבית וברורה.
אז מה כן?
הפתרון ההגיוני ביותר, בנקודת זמן זו, הוא עדיין ההצעה לשתי מדינות ריבוניות בגבולות הקו הירוק. זוהי ההצעה הכי הגיונית מנקודת מבט פרגמטית בסיטואציה הפוליטית בארץ ובעולם ובהתחשב בעמדות הפלסטיניות, הישראליות והבין לאומיות. גם על הפרגמטיות של הצעה זו ניתן להתווכח, במיוחד לאור הגברת תהליך ההתנחלות ובניית הגדר ההופך אופציה זו לרחוקה יותר מיום ליום, אך לא אכנס כאן לדיון זה.
בישראל (ששמה בעייתי בפני עצמו) חיים שני עמים, עם פלסטיני ועם יהודי. לא אמורה להיות שום סתירה בין מימוש זכות ההגדרה העצמית של יהודים ישראלים לבין מימוש אותה זכות הגדרה עצמית של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל במצב הקיים היום. משמעות מימושה של זכות ההגדרה העצמית של פלסטינים אזרחי ישראל, היא סוגיה מורכבת בפני עצמה. מצד אחד איננו רוצים להנציח מצב של הפרדה לאומית או אתנית ולהציע שלטון בעל אופי המקבע הפרדה זו (דוגמת לבנון למשל או קיומם של מסגרות שלטון או ייצוג נפרדות). מצד שני, איננו רוצים בהמשך המצב הקיים, בו הרוב שולט ומדכא את המיעוט על בסיס אתני ובשם הדמוקרטיה. חד"ש מהווה שותפות דרך וחזון החוצים שייכות אתנית ולאומית, ויחד עם זה מכירה ונלחמת בשליטה והדיכוי הנעשים בשם הלאום כיום, תוך הכרה בקיומם של שני קולקטיבים לאומיים. לכן המאבק בדיכוי לאומי חייב להתייחס למנגנון השלטון הקיים ולצורך במאבק למען חלוקת כוח שלטוני בו מתקיימת הכרה בקולקטיב הלאומי הפלסטיני לצד זה היהודי בישראל. משמעותו של שינוי זה בפועל, הוא כי המדינה לא תוכל לכפות מדיניות בנושאים כמו תכני הלימוד, מינויי מנהלי בתי הספר, לימודים גבוהים בעברית בלבד, הקצאת קרקעות ליהודים בלבד, תנאי התאזרחות מועדפים, וכו’…
מהותו של שינוי שלטוני זה דורש לימוד מעמיק, אך כדאי לקדם את עקרון הדו לאומיות בתוך ישראל מתוך אותה תפיסה הרואה את הבעלות על המקום כמשותפת, ובכך ניתן יהיה לתקוף את התפיסה האתנו-צנטרית הלאומנית המצהירה כי פלסטין היא לפלסטינים וישראל ליהודים. זוהי אותה התפיסה המעוותת את המציאות הקיימת וחוסמת את האפשרות לראות את המשכיות התפשטותו של המפעל הקולוניאלי, תוך כדי הדחקת הנכבה הפלסטינית ותיחום גבולות השיח לדיון על מה שנשאר מהשטחים הכבושים.
יהודים המתנגדים לדו לאומיות מעלים מיד את טיעון ה "מדינה וחצי". זהו טיעון מוזר אפילו מהבחינה המתמטית, מאחר ומדינה פלסטינית, היושבת על 22% מאדמת הארץ (כשתקום בוא היום, אחרי פינוי מוצלח של כל ההתנחלויות) עם מחנות פליטים ושתי חתיכות בלי רצף טריטוריאלי זה לא בדיוק "אחד" וניהול מרחב משותף ביחד, גם זה לא חצי-חצי. טיעון זה נובע בדיוק מאותה תפיסה של "זה שלי" ושלי בלבד, ומתוך אי הכרה ולקיחת אחריות על איך "זה" הפך ל"שלי" וממי "זה" נגזל. במלים אחרות, נקבעו עובדות בשטח בכוח, מה ששלי שלי ועל שלך נדבר עד שיצא עשן לבן. לכן, כשמדברים על הזכות להגדרה עצמית, כדאי להתייחס לזכותם להגדרה עצמית של פלסטינים ויהודים בכל סוג של הסדר פוליטי עתידי.
חוק השבות וזכות השיבה
כמובן שיש לאפשר מקלט בארץ לאנשים נרדפים או בסכנה. הבעיה היא שחוק השבות מבוסס על שיווק הרעיון שכל היהודים תמיד נרדפו, נרדפים כיום ותמיד יירדפו ולכן צריך לאפשר להם מקלט בטוח בישראל. מדובר באותה ישראל, שאופייה ומדיניותה תורמים רבות להתפתחות רגשות שליליים נגד יהודים בעולם (מבלי לגרוע מקיומה האמיתי והמדאיג של האנטישמיות). חוק השבות נשען ומנציח את התפיסה שישראל היא בבעלות יהודית אקסקלוסיבית.
ברור שרובם המוחלט של יהודים המהגרים היום לישראל מגיע ממניעים כלכליים. מהגרים יהודים מקבלים הטבות שונות כדי לשמש כחיילים במלחמה נגד "הסכנה הדמוגרפית" ורבים מהם מקבלים דיור מסובסד בהתנחלויות ובכך משלמים את המס לפטרון שהביא אותם- התנועה הציונית (חלק נכבד מתהליך העלייה והקליטה מנוהל על ידי הסוכנות היהודית, מוסד השייך להסתדרות הציונית). במקביל, המוני פליטים פלסטינים לא מורשים אפילו לבקר בארץ, וחיים במחנות פליטים בארצות השכנות מעל לשישים שנה. בשל כך, הדיון על השבות והשיבה הוא דיון בסוגיה אחת ולא בשתי סוגיות נפרדות כפי שניסו להרגיל את כולנו לחשוב.
עמדתה הרשמית של חד"ש מכירה בזכותם של הפליטים שיבחרו לנכון לשוב לישראל, בהתאם להחלטת האו"ם. כדאי באותה נשימה להצביע על הקשר בין שתי הסוגיות, השיבה והשבות.
ניתן למשל להציע נוסחה בה מקודמת זכות השיבה כחלק מפתרון פוליטי, במקביל למאבק לשינוי חוקי ההגירה לחוקים נורמליים וע"פ קריטריונים שאין להם קשר ליהדותו או אי יהדותו של המהגר. שינוי בו תנאי הקבלה אינם מבוססים על שייכותך האתנית-דתית עד שלוש דורות אחורה! בו זמנית, חוקי ההגירה יכולים (אחרי כינון של הסדר צודק), לתת עדיפות לבעלי מוצא יהודי או פלסטיני הנמצאים בסכנה או במצוקה מיוחדת במקומות אחרים בעולם.
הדיון על השיבה והשבות מתנהל לרוב דרך פוליטיקה של פחד והפחדה. הפחדה ממה יקרה אם ישובו מיליוני פליטים לתוך ישראל ופחד ממה יקרה ליהודים אם לא ימצא להם מקלט בישראל. דיון זה משקף את הדרך השלילית שבה חושבים על הטווח הרחוק ואפילו על חזון החיים הרצוי.
אופציה אחת היא להנציח מאבק תמידי לשימור הרוב היהודי והנצחת שלטון המוגדר כמייצגו (גם אם נסכים שהשלטון לא באמת מייצג את רוב היהודים ובודאי שלא את האינטרסים החברתיים שלהם). אופציה שנייה היא חשיבה על תהליך הדרגתי בו נעשה תיקון לעוול ההיסטורי תוך כדי פיוס ומתנהלת חברה בה אנשים מתארגנים על בסיס תפיסות עולם, אינטרסים והעדפות החוצות לאומיות ושייכות אתנית וחיים במדינה שיש בה פלסטינים, יהודים ואחרים עם שלטון השייך לכל יושביה. כדאי לתקוף באופן ישיר ומוצהר את הקיבעון המחשבתי שהושרש בשיח הציבורי, בו מדינה יהודית היא מה שטוב ליהודים, ולחדד את ההבדל בין מדינה יהודית למדינה שיש בה יהודים, ואשר מחויבת תרבותית למורשת היהודית ולמורשת הערבית-פלסטינית. בכך נוכל להציע חזון חיובי ואלטרנטיבי, בו לקיחת אחריות על העבר וניתוק השלטון מהשייכות האתנית הוא מה שטוב ליהודים ולפלסטינים כאחד, לא רק מוסרית, אלה גם מעשית, כדי להבטיח את העתיד המשותף. כדאי לזכור שכל עוד לא מתקיים כאן פיוס אמיתי דרך עשיית צדק היסטורי, תצטרך מדינת ישראל להמשיך להסתמך על מדיניות צבאית, נשק ותמיכה כלכלית אמריקאית, שלא צפויים להתקיים לעד, מאחר ויחסי הכוחות הם לעולם משחק דינמי. אין בכוונתי לזרוע פחד, אלא לומר שזכות קיומה של הקולוניה הישראלית במזרח התיכון לטווח הארוך, תהיה פונקציה של יכולתה לרכוש זכות זו ע"י לקיחת אחריות על העוול לו גרמה ולהפוך מקולוניה לאומה דמוקרטית ודו-לאומית.
לסיכום, בעיני, דיון וחידוד גישה בסוגיות הנ"ל, הם תהליך שחשוב שילווה את המאמץ לבניית שמאל חדש ואת עיצוב אופיו, על מנת שהשמאל החדש אכן יהווה אלטרנטיבה לסדר הקיים. הדבר אף ימחיש את הסתירה הקיימת בין ציונות לבין שותפות ערבית יהודית. מה שחשוב עוד יותר לומר הוא, שדיון זה חייב להתקיים במסגרות משותפות כדי להימנע מהתפתחותן של פרשנויות שונות במהות לגבי משמעותו של חזון ערבי יהודי משותף. כדאי לשוב ולהזכיר לעצמנו, גם כפעילים הרוצים בשותפות, שאנחנו עדיין חיים בשתי חברות מופרדות בהן מתקיים שיח פוליטי ותקשורתי שונה בתכלית.
האם בחזון שתי המדינות יהיה מקום ליהודים גם בפלסטין (כולל על אדמות שנרכשו לפני מאה שנה) או שהמדינה הזו צריכה להיות "יודן-ריין"
היהודים נרדפים, תמיד נרדפו ותמיד ירדפו.
וואלה? וואלה.
לדעתי יש התנאי היחיד לקבלת זכות השייבה לפלסטינאים צריך להיות קבלת זכות העזיבה לתושבים היהודים. לאפשר למי שחפץ להמנע מהניסוי החברתי החשוב והמענין של קיום שתי אוכלוסיות המסוכסכות מזה 100 שנה בסיכסוך שנושא עכשיו אופי כמעט מיתי ותעמולה המציגה את ישראל כשטן עלי אדמות, לקחת את עצמו את משפחתו ולהגר יחד עם חבריו לכול מקום שבו יחפוץ. אני למשל אשמח לעבור לניו-זילנד. אין לי ספק שתושבי ניו זילנד שחיים על אדמה שנשדדה מבעליה החוקים ישמחו לסייע לפליטים מישראל במיקום מחדש.
הצבעתי חד"ש כי זו תנועה יהודית ערבית בארץ שיש בה שני עמים. לא בגלל "הם שם ואנחנו כאן". אם אני מבין, אתם אומרים מדינה יהודית-ערבית במקום מדינה יהודית. על זה לא שמעתי מדברים באמת עד עכשיו, על זה אפשר באמת לדבר. זה חזון. גם החלק שמבדיל בין שיבה של פליטים לשבות וקליטה לנרדפים, יהודים וערבים, שהם קרובים שלנו, מרגש בעיני.
ראשית אציין שחלק ניכר מהנחות היוסד של בכותבת שגויות לחלוטין.
א) הערבים הגיעו לארץ – ולמעשה פלשו – במאה השיביעית. בדרך דומה הגיעו לכאן היהודים במאות ה-19/20, וזה לא נותן למשתייכים לאחת הקבוצות יתרון על האחרת, ממש כמו שאין להם יתרון על עובדים זרים שזכאים להתאזרח בארץ לאחר מספר שנים.
ב) מדינה פלסטינית בקווי 67, כמבוסס על עקרון ההגדרה העצמית של עם בשטחים שבהם הוא מהווה רוב, לא תהיה על 22 אחוז מהארץ מכיוון שלארץ אין גבולות, רק למדינות יש גבולות; חשוב מכך, הגדרה של גבולות הארץ מהירדן עד הים מקבלת את ההגדרה הקולוניאלית של הבריטים שבוודאי אינה ההגדרה היחידה שאפשר להתייחס אליה. מדינה פלסטינית מהירדן עד הים תהיה 100אחוז מהשטחים שבהם מהווין הפלסטינים רוב ורוצים להיות במדינה כזו, ולאמיתו של דבר זו הליכה לקראתם שהרי מדובר במדינה ללא יהודים.
ג. מדינה לפסטינית בקווי 67 לא תהיה עם מחנות פליטים מכיוון שיעברו שיקום במימון כזה או רח, כפי ששוקמו פליטים אחרים שגורשו בשנות ה-40, כמו הגרמנים מפולין וצ’כיה בתוך גרמניה או הםפינים מצפון רוסיה ששוקמו בתוך פינלנד (אני כבר לא מדבר על זכות שיבה של יהודים למקמות שאולי היו בהם יהודים לפני 2000 שנה או לגוש קטיף).
אציין לזכות הכותבות כי נראה לי שבין השורות היא מקבלת את העמדה שיש הבדל בין זכות שיבה בעיקרון שהיא מוחלטת, לבין שיבה בפועל שהפליטים או נציגיהם רשאים לותר עליהם.במידה ויהיה פיצול בין הגדה והרצועה עם זכות מעבר , מצב הקיים הקיים במדינות אחרות כמו בין ארה"ב ואלסקה.
ולגבי מדינת ישראל – מדובר במדינת לאום כמו כל מדינה מודרנית, כלומר מדינה שקיימת בראש ובראשונה כדי ליישם את השאיפות הלאומיות של קבוצת הרוב. וכן, כמו בכל מדינה יש בה גם מיעוטים, ולמרבה הצער קיימת כנגד המיעוט מידה הרבה יותר גדולה של אפלייה מאשר דמדינות המערב (שגם שם קיומה אינו מוצדק), כל זה בהשפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אבל כמו בכל מדינה חוקי ההגירה, כמו גם סמלי המדינה, מוטים לטובת קבוצת הרוב. וכנראה שבישראל ההטייה היא באמת גדולה מדי.
הסדר פשרה של מדינה ליהודים לצד מדינה לפלסטינים נשמע לי כדבר הסביר ביותר
וזאת בתנאי
1. שיהודים יכלו לגור במדינה הפלסטינית
(ופלסטינים במדינה היהודית כמובן)
2.ההנהגה של שני העמים יפעלו להקטנת הפחדים
של הצד השני מחזרה למצב של פליט
(פחד מוצדק למדי)
כיום ההנהגה עסוקה בליבוי פחדים כאלו
ומה על מי שאינו חפץ בניסוי החברתי המעניין, ואינו חפץ לעזוב? ואם באדמות גזולות עסקינן, במה עדיפה אדמת ניו זילנד הגזולה על פני אדמת פלשתין הגזולה?
פאדי שביטה ממש איננו מייצג את עמדת חד"ש.
חד"ש המציאה את הססמה "שתי מדינות לשני העמים".
הקומוניסטים היהודים והערבים תמכו בהחלטת החלוקה של האו"ם מ- 1947 כביטוי של זכות ההגדרה העצמית של שני העמים.
כרגיל מאמר מצויין, שצודק כמעט בכל מילה. אני רק עדו הרבה יותר סקפטי מפאדי לגבי ההיתכנות של נסיגה מלאה של ישראל מהגדה המערבית לשם כינון מדינה פלסטינית. באמת ריאלי לצפות שייפנו מאות אלפי מתנחלים? באמת ריאלי לצפות שיבנו מעבר בטוח אמיתי בין הגדה לעזה? אני חושב שככל שנקדים להשתחרר מקיבעון השתי מדינות (שהיה מתאים לזמנו, שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80), כך ייטב לכולנו.
מילה אחרונה: יותר מדי זמן היה בגדה השמאלית חוסר תקשורת ולמעשה ניתוק בין החד"שניקים הערבים והיהודים. המאמרים של פאדי שביטה הם התחלה טובה של תיקון למען שיתוף פעולה אמיתי בין הפעילים משני העמים.
פאדי, זה טקסט מאוד בהיר ומרשים.
כשקראתי שאלתי את עצמי למה אתה כפלסטיני רוצה להסכים לשותפות, אם מה שאתה מתאר זה שהיהודים הגיעו והשתלטו לפסטינים על המקום.
אני שואלת את זה דווקא כי אני מסכימה עם הניתוח הזה שלך
אני משערת שזה עניין לא פשוט ולא מובן מאליו, ובאמת תוהה לגביו
שכל אחד יגור ויחיה היכן שירצה. עולם חופשי. ארצות חופשיות. יחי החופש! תחי המהפכה!
הנטייה הכללית שלי היא למדינה דו לאומית, או מדינה רב לאומית, שתכלול בתוכה פלשתיניים ויהודים גם כן. אני חושב שהנטייה שלי היא לכיוון השמאל ובכל זאת, קשה לי להבין למה שתי מדינות כשאחת בסבירות מאוד גבוהה – תיכשל ותהפוך למדינת עולם שלישי – תהווה סכנה לזו שלידה?
איך מנהלים מדינה דו לאומית? האם מנהלים אותה דרך שני פרלמנטים לשני לאומים? מי יקבע את החוקים למי שיבחר בפרלמנט הלא יהודי ומי ידאג שהפרלמנט לא ירצה להפיל את הפרלמנט שלידו? או שמא מדובר במדינה עם פרלמנט אחד – אבל בו באופן מובהר (כמו היום) יהיה יתרון ללאום היהודי כיוון שהוא הרוב.
הנטייה הכללית שלי היא למדינה אחת דו לאומית ולא לשתי מדינות לשני עמים מהסיבה הפשוטה: אני לא מאמין כל כך שלאום הפלשתיני במצבו הנוכחי מסוגל להנהיג מדינה משהו שלא תנסה להפיל את המדינה שלידה. והשאלה הגדולה שלי היא מה הטיעון השמאלי שרואה את פתרון שתי המדינות כלגיטימי אומר, כי אני יודע מה הטיעון השמאלי שלי אומר.
הדיון אכן חייב להתחיל בעובדות.
מתחילתהמאה העשרים התנגדו הערבים לנוכחות הלאומות של יהודים בישראל, והתנכלו לה באלימות.
ב 1947 הם דחו את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה.
ב 1948 הם הפסידו במלחמה, וחלקם גלו ממקום ישובם כתוצאה מהמלחמה וההפסד.
אתם משלמים את מחיר ההימור שלקחתם בנסיון לחסל ולסלק את היהודים שחיו פה.
מאז הפלסטינים ממשיכים לשלול ודחות את הנוכחות היהודית הלאומית בארץ, חלקם אף באלימות ובמלחמה ולא רק ברטוריקה גזענית ומלאת שנאה, וכתוצאה מכך הם ממשיכים לשלם את המחיר.
זכותכם להמשיך להלחם נגד הציונות והציונים, פאדי, בכל האמצעים שתבחרו. היחס שתקבלו מהציבור היהודי הוא המחיר שאתם משלמים על הזכות הזו.
את העובדות כולנו רואים. ההבדל בינינו הוא תפיסת הסיבה והמסובב, ושאלת האוניברסליות של הזכויות.
כמו שלכם יש זכויות, גם לנו יש. וכמו שאתם מרשים לעצמכם לשבור את כל הכלים בכדי להלחם על הזכויות האלו, כך גם אנחנו.
היה יכול להיות כאן דו קיום סביר, על אף הזכרון, אבל בשביל זה שני הצדדים צריכים להכיר בזכויות של האחר, ובטעויות של עצמם.
החובה הזו חלה לא רק עלינו, פאדי.
כאנרקכיסטית פעילה בחד"ש, אני רואה בפתרון שתי המדינות כרע במיעוטו. מדינה אחת היא פתרון גרוע, מאותה סיבה שמדינות בכלל הן פתרון גרוע. אבל לאחר ועידת רבאט הזכורה לטוב, שבה הכריזו הפלסטינים על הצעת הפשרה שלהם, נראה לי ששתי מדינות הן הפתרון הרע במיעוטו. באופן זמני, כמובן – עד להגעה לעולם חופשי. אם כי נראה שהמהפכה האנרכיסטית תוכרז עוד שנים רבות, ואולי לא נזכה לחיות אז.
אבל בנושא המקומי (כמו באיזורים אחרים רבים בעולם) יש צורך להמעיט (כמה שאפשר) מן האלימות למיניה, בכל כיוון אפשרי, וזה כולל את האלימות בין העמים. יש יותר תקווה לכך במצב של הפרדת העמים, כל אחד מהם למדינה משלו, כמובן בלי לחייב כל פרט, בדרך של טרנספר, לעבור ולחיות במדינה של עמו. פלסטינים יוכלו לחיות בישראל, אם יבחרו בכך.
ברור שלגבי המתנחלים היהודים, החיים כיום בפלסטין, אין זה כך. הם חיים על אדמות כבושות, ועליהם לפנותן ולבקש יפה סליחה. עלינו לסייע לעם הפלסטיני להשתקם מנזקי הכיבוש שלנו.
אני לא מכיר אף מצע של מפלגה שכלל את הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים". "שתי מדינות" כן, אבל לא "לשני עמים".
הבילבול נובע לדעתי מעודף יצירתיות של מחולל סיסמאות אנונימי. אני זוכר את הסיסמא הזאת מהפגנות משנות השמונים, אולם לא זכור לי שום מצע או כרוז שבו היא נכללה באופו פרוגרמטי.
אכן ,פאדי,דברים כדורבנות
אני רוצה לשאול אותך,כתומך בל"ד ,את שאלתך של אפרת:למה אתה כפלסטיני רוצה להסכים לשותפות, אם מה שאתה מתאר זה שהיהודים הגיעו והשתלטו לפסטינים על המקום.
ועוד שאלה:איך אתה רואה את השותפות הזו? את סיכוייה להצליח .אני לא רואה שום אפשרות שמישהו מבין היהודים,גם הלא ציוניים,יוכל לקבל עמדות כאלה.זה טבעו של המין האנושי.עמדותיך כלפי היהודים זהות עם עמדת בל"ד,לא עם העמדות הסהרוריות של חד"ש.השמאל מת,אין לו תקומה במדינת כל גזעניה וכל נסיון להחיותו הוא אמונה בניסים.
דרוש את המגיע לך,אל תבקש אותו,בטח לא ממהרסיך.בעוד 5,10,20 שנה האיום הגדול ביותר יהיה האיום הדמוגרפי.פשוט לא יהיה כאן מקום לכולם.חלק מהיהודים יביא את הטיעון:הישרדות קודמת למוסריות(כמו ה"שמאל שהתפקח"מבית מדרשו של ברק),רובם יעזבו את ישראל(זו שמה של המדינה הזו ע"פ חוק,נכון להיום),מעטים אך מפוקחים יצביעו בל"ד,לא כאידיאולוגיה צרופה,אלא כמסקנה עגומה מן ההתייחסות הציונית אליהם.
במקום להתעסק עם יהודים,שכנע את רוב הערבים להצביע,או ,לחילופין,שכנע את כולם להחרים.אין ספק כי הציונים צריכים את המפלגות הערביות בכנסת כעלה תאנה לדמוקרטיה בה הם מתהדרים.
גם להתחזות צריך לדעת. אתה נשמע כמו מישהו שחותם "אחמד" בטוקבקיה של YNET, ודורש לזרוק את כל היהודים לים…
קח דוגמה למשל ממ.ש. אצלו זה כל כך הצליח שהוא בעצמו כבר לא יודע מיהו ומהו ומה הוא רוצה בעצם…
יש לך כנראה בעיה בהבנת הנקרא, או שלא קראת בכלל את המצע של חד"ש, ואולי גם אינך יודע דבר על השוויון בין בני שני העמים בתוכה (בכל עניין – החל מאיוש כל אחד מן התפקידים וכלה מן העיסוק בנושאים הנוגעים לכולם. אני מציעה לך לבקש עזרה מחברים, בשפה שלך. כי זה אותו נוסח, רק עם תרגום מדוייק, בשתי השפות. וזה בשל העיקרון של שיתוף פעולה, בניגוד לטענתך המוטעית.
אורנה היקרה.
על מנת להיות בטוח, קראתי שוב את מצע חד"ש, ולא מצאתי שם "שתי מדינות לשני עמים". אכן יש מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, אבל לא "לשני עמים". למעשה הסיסמא הזאת שנחשבה למתקדמת בזמנה, בזמו שאש"ף לא הכיר בישראל וישראל לא הכירה בקיומו של עם פלסטיני, הפכה להיות סיסמא ראקציונית.