עובדה ידועה היא שהמשבר הפיננסי של 2008 השפיע לרעה על החסכונות הפנסיוניים. מוצרי החסכון שנפגעו הם קרנות הפנסיה החדשות, קופות הגמל וביטוחי המנהלים. הם נפגעו כי כספיהם הושקעו במוצרים פיננסיים שהיו אמורים להניב רווחים גבוהים. בשנות הבועה הפיננסית העולמית, מוצרים אלה "סיפקו את הסחורה". כאשר הבועה התנפצה, נמחקו הרווחים כלא היו.
להלן אתמקד בקרנות הפנסיה החדשות, אולם חלק מהדברים נכון גם לגבי קופות הגמל וביטוחי המנהלים.
פנסיה בטוחה
ב-1995 נסגרו קרנות הפנסיה הוותיקות ועמיתים חדשים הופנו לקרנות חדשות. בקרנות הוותיקות, הקיצבה החודשית היתה ידועה מראש ((defined benefit והיא הסתכמה ב-2% מהשכר (ליתר דיוק, 2% מהחלק של השכר הנחשב כבסיס לפנסיה) עבור כל שנת עבודה. הקיצבה החודשית היתה ידועה מראש כי היא לא היתה תלויה בביצועי שוק ההון. בין השנים 1981 ו-1995, כמעט כל כספי הקרנות הוותיקות היו מושקעים באיגרות חוב ממשלתיות הנושאות ריבית מובטחת. ב-1995, כאשר נסגרו הקרנות הוותיקות לחוסכים חדשים ונפתחו הקרנות החדשות, שונה גם תיק ההשקעות – הן עבור הקרנות הוותיקות והן עבור אלה החדשות. באותה שנה נקבע שרק 70% מכספי הפנסיה יושקעו באגרות חוב ממשלתיות עם ריבית מובטחת; היתר יופנה לשוק ההון. עוד נקבע לגבי הקרנות החדשות, כי הקיצבה שיקבלו הפורשים לגמלאות לא תהיה ידועה מראש אלא תהיה תלויה ברווחי ההשקעות של קרנות הפנסיה. לכל חוסך וחוסכת "נפתח" תיק וירטואלי והקיצבה החודשית של כל אחד ואחת מתבססת על ההפרשות החודשיות + הריבית, פחות דמי הניהול.
דמי הניהול מהווים נושא בפני עצמו. ברבות מן הארצות שבהן שונתה שיטת הפנסיה, כולל צ’ילה המהוללת, הועלו דמי הניהול, ואלה כירסמו מאד בקיצבת הפנסיה. במקום דמי ניהול בגובה של 3.5% מההפרשות החודשיות שנגבו מעמיתי קרנות הפנסיה הוותיקות, נקבע שחברות הביטוח שרכשו (ב-2003) את הקרנות החדשות יוכלו לגבות דמי ניהול בסך של עד 8% – יותר מפי 2! ההעלאה בדמי הניהול הפחיתה את הקיצבה החודשית לעת פרישה. יחד עם זאת, עד 2003 המשיכו מרבית כספי החסכון הפנסיוני להיות מושקעים במקום בטוח: אגרות חוב ממשלתיות בריבית מובטחת של 5.57%.
ההסדר הזה החזיק מעמד פחות מעשור: ב-2003, במסגרת שינויים מבניים שנעשו בצל המיתון שהביאה האינתיפאדה השניה, הפכה ממשלת ביבי נתניהו את תיק ההשקעות של החוסכים בקרנות הפנסיה החדשות: מעתה, רק 30% מכספי החסכון הפנסיוני יהיו מושקעים באגרות חוב ממשלתיות מיועדות, במקום 70% קודם לכן. ועוד, הריבית שהממשלה מבטיחה על האגרות חוב שלה הופחתה מ- 5.57% ל-4.8% לשנה. ריבית של 4.8% היא עדיין תשואה נאותה – אלא שפחות משליש מהחסכון הפנסיוני מושקע מאז 2003 באגרות חוב ממשלתיות עם ריבית שכזאת. הרוב – 70% – מופנה לשוק ההון.
וזאת לא הייתה המכה האחרונה: באפריל 2004 הועלו שוב דמי הניהול: במקום 8% מההפרשה החודשית, נקבע שמעתה ניתן לגבות דמי ניהול של עד 6% מההפרשה החודשית, בתוספת 0.5% מהחסכון הצבור. כיוון ש- 0.1% מהחסכון הצבור שווה, בערך, ל-1.0% מההפרשה, יוצא שדמי הניהול עלו, למעשה, מ-8% ל- 11% (6% מההפרשה + 5% מהצבירה). הממשלה, מצדה, עודדה את קרנות הפנסיה להתחרות זו בזו באמצעות הורדת דמי הניהול, והקרנות אכן עשו זאת. כך קרה שב-2008, דמי הניהול הממוצעים בקרנות החדשות עמדו על כ-6% (כולל הפרשה + צבירה). אלא שממוצע זה מסתיר הבדלים בין חזקים לחלשים: עובדים השייכים לאיגודים מקצועיים גדולים זכו להנחות גדולות בדמי הניהול; עובדים בלתי מאוגדים המועסקים במקומות עבודה קטנים לא זכו לשום הנחות.
השינויים באופן ההשקעה נכנסו לתוקף מלא בתחילת 2004. מה קרה בין ינואר 2004 לדצמבר 2008? לפי דיווחים בתקשורת, המשבר הפיננסי העולמי גרם להפסד של כ-25% בסך החסכון הפנסיוני של הקרנות הפנסיה החדשות ולהפסדים דומים בקופות הגמל ובביטוחי מנהלים. לצד זה התפרסמו בתקשורת נתונים שונים ומשונים על רווחי קרנות הפנסיה בחמש השנים שקדמו למשבר (דהיינו, בתקופה שלאחר ההפנייה של מרבית כספי הפנסיה לשוק ההון). במרכז אדוה עשינו חישוב משלנו; להלן התוצאות:
הנחנו שבכל אחת מהשנים 2004, 2005, 2006, 2007 ו-2008 הפרישו עמית/ה פלוני/ת והמעסיק/ה שלו/ה לקרן פנסיה חדשה סך של 1,000 ש"ח. לאחר מכן בדקנו את התשואה של סכומים שנתיים אלה, על פי נתוני תשואה שמפרסם אגף שוק ההון במשרד האוצר. מצאנו שהרווח הרב-שנתי הממוצע של קרנות הפנסיה החדשות לאותן השנים היה 299 ש"ח. אילו היו הכספים מושקעים כולם באגרות חוב ממשלתיות בריבית של 5.57%, הרווח היה 900 ש"ח, ואילו הושקעו באגרות חוב ממשלתיות בריבית של 4.8%, הרווח היה 768 ש"ח.
מה קורה כשמפחיתים מכל אלה את דמי הניהול? ובכן, הרווח מתבטל כמעט לחלוטין. ואם נוסיף לכך את האינפלציה, שלא היתה גבוהה, הרווח הופך להיות שלילי.
השקעה "מניבה"
השינוי שנעשה בתיק ההשקעות של קרנות הפנסיה לא נועד להגדיל את הפנסיה של העובדים והעובדות. השיטה שמיטיבה עם העובדים והעובדות היא זו שהיתה נהוגה בארץ עד 1995 ואשר עדיין נהוגה בשוודיה, צרפת וגרמניה והקרויה שיטת ה-defined benefit – שיטה שבה הקיצבה ידועה מראש. בישראל, תיק ההשקעות של קרנות הפנסיה שונה כדי להגביר את כמות האשראי העומד לרשות המגזר העסקי. כיוון ששוק ההון בישראל אינו גדול, יוצא שהשינוי היטיב עם מספר קטן של משפחות בעלות הון, בשני אופנים: הוא הזרים כספים ישירות לכיסיהם, על-ידי הסטת כספי קרנות הפנסיה מאגרות חוב ממשלתיות לאגרות חוב קונצרניות; והוא הוזיל את האשראי העומד לרשות הסקטור העיסקי.
עד 2003, כאשר כספי החסכון הפנסיוני הושקעו באגרות חוב ממשלתיות מיועדות, הממשלה השתמשה בכסף למימון הוצאותיה השוטפות ולהשקעות בפיתוח. כאשר הכספים הופנו לשוק ההון – לאגרות חוב קונצרניות, למניות ולמוצרים אחרים – הם משמשים לאו דוקא לפיתוח הארץ, אלא – לעתים קרבות – לקניית נדל"ן בחו"ל ולפיתוח תעשיה ומסחר בארצות אחרות בהן שכר העבודה זול יותר מאשר בארץ.
התחרות בין קופות הפנסיה החדשות על החוסכים פעלה לעודד את מנהלי התיקים להשקיע במוצרים עם סיכוי לתשואה גבוהה. הבעיה היא שהשקעה עם פוטנציאל לרווחים גבוהים היא גם השקעה עם פוטנציאל להפסדים גדולים. זהו כלל ברזל. יתר על כן, כפי שלמדנו מהמשבר של 2008, אפילו מוצר בעל דרוג גבוה עלול להתברר כמוצר בעל סיכון גבוה.
דמי הניהול הגבוהים מבטיחים שחברות הביטוח, המחזיקות כיום בקרנות הפנסיה החדשות, יניבו לעצמן בכל מקרה רווחים; כל שעליהן לעשות הוא לגבות את דמי הניהול על ההפרשות ועל החסכון הצבור. אפילו במקרה של הפסדים, חברות הביטוח נהנות מרווחים נאותים: אין הן נענשות על הפסדים ואין הן נדרשות להשיג רווח מינימלי עבור עמיתיהן. אם יש רווחים מההשקעות, אלה מתווספים לרווחים הבטוחים – אלה הבאים מעצם העובדה שהכספים המופרשים אליהן מחוייבים בדמי ניהול.
הבעלות
חשוב לציין כי החוסכים בקרנות הפנסיה החדשות אינם הבעלים של התיקים הוירטואליים שלהם. כל השינויים שהונהגו ב-2003 וב-2004 נעשו ללא היוועצות בציבור העובדים והעובדות או בבאי כוחם – לא השינויים באופן ההשקעה ולא השינויים בבעלות על הקרנות.
הצעות תיקון
כאמור, פנסיה בטוחה אינה מתיישבת לא עם השקעות המניבות רווחים גבוהים ולא עם ויתור מוחלט על הבעלות על החסכונות. להלן מספר הצעות לתיקון.
1. קרנות הפנסיה תבטחנה לחוסכים ריבית מינימלית של 4% + מדד לשנה, באחת מהדרכים הבאות:
• חיוב הקרנות להבטיח תשואה מינימלית, כפי שנעשה בשווייץ. במקרה של תשואה נמוכה יותר, על החברה המחזיקה בקרן הפנסיה להשלים את התשואה ממקורותיה האחרים.
• השקעה של חלק משמעותי של החסכון – 70% לפחות – באגרות חוב ממשלתיות בעלות תשואה הולמת.
• הקמת קרן ביטוח בניהול ציבורי שתמומן במשותף על ידי שלושה גורמים: (א) המדינה, (ב) קרנות הפנסיה – באמצעות הפקדה שוטפת של 50% מדמי הניהול אותם הן גובות, (ג) העובדים והעבודות, באמצעות הפקדה שנתית של 0.1% מהצבירה.
הפתרון אינו מצוי בעיצוב תיק השקעות מסוכן לצעירים ותיק השקעות בטוח לעובדים המתקרבים לגיל הפרישה ("פתרון" שאומץ על ידי חברת "מנורה מבטחים" ואשר, לפי העיתונות, אנשי אגף שוק ההון במשרד האוצר שוקדים עליו), בין השאר משום שלעולם אין לדעת מתי יתרחש אירוע שיביא להפסקת חיי העבודה.
2. כיוון שלא כל הקונצרנים בישראל הם אמינים דיים ולא כל השקעה תורמת לכלכלה של ישראל ולהגברת הביטחון התעסקותי בה, מוצע:
• הקמת הנהלות ציבוריות לקרנות הפנסיה, עם ייצוג רחב של המגזרים השונים בישראל;
• קביעת מדיניות השקעות חדשה המעניקה עדיפות להשקעות במשק הישראלי, להשקעות בפיתוח הפריפריה ולמיזמים המגבירים תעסוקה הוגנת מבחינה מגדרית, עדתית ולאומית.
פתרון סוגיית הבעלות על החסכון הפנסיוני אינו מצוי במתן אפשרות לכל עובד ועובדת לבחור את אפיק ההשקעה המתאים להם, שכן רוב החוסכים אינם מצויידים בכלים הדרושים לעשות את הבחירה – אלא בניהול ציבורי של קרנות הפנסיה ובקביעת נהלים חדשים להשקעה שהם גם בטוחים וגם מביאים להגברת הפיתוח ומידת הצדק החברתי.
3. דמי ניהול בגובה ממוצע של 6% מההפרשה לחסכון מבטיחים רווח לחברות הביטוח ומונעים רווח מהעובדים והעובדות. על כן, חייבים להפחית את דמי הניהול (כולל החלק על הצבירה) בלפחות 50%. כיוון שחברות הביטוח וההשקעות לא תדרשנה עוד לחפש אפיקי השקעה בעלי תשואה גבוהה, לא תהיה עוד סיבה לשלם להן דמי ניהול גבוהים.
*
זהו מאמר מאת מנהלת מרכז אדוה, ברברה סבירסקי, שפורסם במסגרת הלקט שראה אור על ידי מרכז אדוה ערב כינונה של הממשלה החדשה. המאמרים הקצרים שבלקט מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.
הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ’ אורי רם ופרופ’ מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".
לעיון במסמך המלא (61 עמודים):
http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf
מאמר חשוב מאוד.
אחד החשובים שקראתי ב"גדה" בתקופה האחרונה.
זה בגלל שהוא לא נכתב על ידי "מהפכן שמאל אמיץ", אלא על ידי מומחית מקצוענית שעוסקת בתחום, לכן יודעת על מה היא מדברת ולא זורקת ססמאות.
יחי ההבדל הקטן.