המשבר הכלכלי העולמי האחרון מלווה בתוצאות קשות למשק הישראלי, אך גם פותח בפנינו הזדמנות לחשוב מחדש על תפקיד המדינה בכל הנוגע לשירותי רווחה ציבוריים. יש לזכור שהזעזוע העולמי התחיל דווקא בהתפוצצות הבועה הספקולטיבית בשוק המשכנתאות בארה"ב. מסתבר כי המגזר של הון מימון ונדל"ן הפך להיות מגזר הון מוביל במשטר הקפיטליסטי העולמי המאוחר. התפתחות זו משקפת את הג’ונגל המסוכן אליו הוכנס שוק הדיור בכל מדינה הקשורה למשטר הקפיטליסטי הגלובלי. הבה נזכור כי אחד מעמודי התווך של המשק הניאו-ליבראלי הוא נסיגה של המדינה מאספקה ישירה של דיור הולם לתושביה מצד אחד, ונסיגה מפיקוח ובקרה על מנגנוני מימון מצד שני. נדמה כי למרות כל המלים המרגיעות שאנו שומעים בזמן האחרון, ניתן בשלב זה להסיק שתי מסקנות די מבוססות:
א. השוק ה"חופשי" אינו יכול לספק פתרון לכל למבקשי דיור הולם ובטוח;
ב. יש להפריד הפרדה ברורה בין אלה שמחפשים דיור כאפיק השקעה הכרוך בהימור לבין אלה המחפשים מחסה סביר ובטוח להפוך לבית.
יש מומחים הטוענים שהסיבה שמדינת ישראל יצאה מן המכה הראשונה של המשבר בצורה יחסית חלקה היא שבמשק שלה שוק מימון הדיור לא היה כה "ממונף". במילים אחרות, למרות שכל מנגנוני ההימור בהון הדיור, כגון קרנות גידור, שוק משני של משכנתאות וכו’ כבר קיימים בארץ, הרי שהמבנה, הגיל והתחכום הפיננסי של מוסדות אלה אינם מאפשרים להם לקחת הימורים מסוכנים ולשאוף לרווחים משתוללים כמו במדינות קפיטליסטיות הגדולות. אם כן, אולי זה הזמן לעצור ולחשוב: האם ייתכן כיוון אחר או הסדר מערכתי אחר שיוכל להבטיח דיור הוגן לתושבים עם פחות זעזועים וסיכונים לחסכונות של התושב הפשוט?
אמנה חדשה לקראת הסדר חדש
הגיע הזמן לנסח אמנה חדשה בין האזרח והמדינה שעיקרה הצהרה מפורשת על דיור הולם כזכות בסיסית של כל אזרח. דיור סביר הוא מרכיב מכריע של סל תנאים מינימליים המאפשרים חיים בכבוד. לפיכך, יש לשים את אספקת הדיור ההולם בראש האמנה שבין המדינה והאזרח בכל הקשור לאספקת שירותים ציבוריים. כרקע תפיסתי לקראת שנוי מהותי זה, מוצעים כאן שלושה כיווני שינוי אפשריים ורצויים:
1. הגדרה חדשה של הדיור הציבורי
יש לחזק את שוק הדיור, הבנוי על צריכת דיור כבסיס לחיים חברתיים תקינים, וזאת בניגוד למגזר אחר של השוק, הבנוי על דיור כמוצר רכישה לצורך השקעת הון. מעורבות חדשה של הממשלה בדיור פרושה לאו דווקא מעורבות פעילה בבנייה ובאכלוס כפי שהיה בשנים הראשונות של המדינה. מה שנדרש בשעה זו הוא סדרה של פעילויות המלוות שינוי גישה מצד השלטון. הפעילויות העיקריות הן:
א. הקטנת ההטבות הסמויות והגלויות המיועדות לעודד רכישה (מבצעי "בנה ביתך", הגנת הדייר בשכירות, ריבית על משכנתאות, זכאות לעזרה בשכר דירה וכו’) ולעומת זאת, השקעת מאמץ בקידום דיור בהישג-יד. ההטבות הסמויות, לא זו בלבד שהן מיטיבות רק עם חלק מן הציבור, יש בהן כדי לשמש כפיתוי המעודד כניסתם של מעוטי יכולת למאמץ של רכישה בכל מחיר, בהיעדר חלופות יותר צנועות התואמות את הכנסתם. למעשה אין שום סיבה לעודד רכישת בית, רכישת מכונית או רכישת יאכטה. במקום עידוד לרכישה יש להפנות משאבים ציבוריים לאבטחת השגת תנאי דיור מינימליים סבירים לכל מגזרי הציבור. מקובל לקבוע כי כל מי שחייב להקדיש שליש מהכנסתו החודשית לצורכי דיור מצוי במצוקת דיור. על הממשלה להבטיח היצע של דיור סביר בהישג-יד של כל רבדי האוכלוסייה. בדיוק כשם שעל המדינה להבטיח שכר מינימום, כך יש עליה לדאוג לדיור מינימום (מבחינת גודל שטח, סניטציה, בטיחות…) גם למעוטי יכולת. לשם כך יש להקים מנגנון ציבורי מייצג לקביעת קריטריונים וזכאויות בכל מגזרי הציבור.
ב. התערבות פעילה במגזר הפרטי התעשייתי של ייצור הדיור וזאת על מנת להבטיח היצע מספק של דיור "לא רווחי" למעוטי יכולת ודיור למטרת השכרה. הממשלה יכולה להשתמש בכל המנופים העומדים לרשותה למטרה זו, כגון קרקע זולה, התנייה באישורי תכנון עירוני, הפחתת מסים על חומרים וכוח עבודה, הגדלת כדאיות הבנייה, הסבה לשכירות וכו’.
ג. ניתוק, ככל האפשר, של שוק הדיור משוק הנדל"ן. שוק הנדל"ן הינו מגזר פיננסי הקשור למערכת גלובלית . שוק זה בנוי על ספקולציות במכשירים פיננסיים המורכבים מהלוואות, בעיקר משכנתאות. שוק זה הינו מורכב, פראי ומסוכן. יש להפריד את מנגנון המימון של הדיור הציבורי משוק זה. יש להקים מוסדות פיננסיים שהונם אינו מורשה להשתתף במשחקי ספקולציה. מימון הדיור חייב להיות מבוקר ומובטח על ידי המדינה כמו בזמן ה-New Deal בארה"ב.
2. ביזור שירותי דיור במרחב המדיני
שירותי הדיור, כמו שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, חייבים להיות נגישים לכל. לכן:
א. במסגרת הביזור, יש להעביר במידת האפשר את הממשק שבין השלטון לבין האזרח לרשות המקומית. מדובר בהעברה לרשות המקומית של משאבים (תוספות לתקציב שוטף), סמכויות ואחריות לגבי שירותים כגון ייעוץ, מימון, השכרה, רכישה, תחזוקה וכו’. בשלב ראשון, עקב הריכוזיות הקיימת בשלטון בארץ, יהיה צורך בהקמת סניפים של המשרדים הממשלתיים. אך במשך הזמן יש לשלב אותם במבנה השלטון המקומי. כך שה"כתובת" של מבקש הדיור תהיה קרובה ככל האפשר למקום מגוריו.
ב. אספקת הסיוע לדיור הממשלתי חייבת להיות משולבת בתכנון העירוני והאזורי הסטטוטורי. הדיון על כמות, איכות, ותפרוסת של סוגי דיור חייב להתנהל במסגרת של דיון כולל יותר בסוגיות כדוגמת רווחה חברתית, עיצוב המרחב ואיכות הסביבה המקומית הספציפית.
ג. התכנון והמבט המקומי חייב לכלול את האיזון בין כל סוגי הדיור- הפרטי, הציבורי והדירות להשכרה.
3. דה-פוליטיזציה של הדיור הציבורי
מאחר והזכות לדיור הוגן היא זכות אוניברסלית, אין להפלות בין אזרח לאזרח בגישה לאספקת שוויונית של עזרה ציבורית להשגת דיור הולם. אי לכך,
א. אין להתנות קבלת סיוע בשירותי דיור בתכונה או בשיוך או בכל מאפיין אחר של מבקש השירות. "קריטריונים" כגון שירות צבאי, דת, מקום מגורים וכו’ הם בבחינת שיקולים זרים ויש לבטלם.
ב. השימוש בדיור ציבורי כמכשיר לשליטה טריטוריאלית של המדינה הינו גורם מעוות ויש להפסיקו. יש לעמוד על העיקרון של ביזור מבלי "להפנות" אזרחים למקומות ספציפיים במדינה.
ג. לעומת זאת, יש להגביר ולהסדיר את האפלייה המתקנת של דיור סקטוריאלי כגון דיור לחרדים, ערבים, משפחות חד הוריות, מוגבלים, מיעוטי יכולת וכו’.
לסיכום, בשעה זאת תוצאותיה של המפולת הכלכלית עדיין מורגשות במדינות רבות וההרס בשוק הדיור הממושכן בארה"ב הגיע למימדי אסון. דומה כי צו השעה הוא לבחון מחדש את מיקומו של הדיור במערכת היחסים שבין המדינה והאזרח. מוצע כאן שינוי כיוון לקראת מדיניות אשר יש בה סיכוי סביר לחסוך מאזרחי המדינה את ההשפעות ההרסניות של המשק הניאו-ליברלי. במידה ונמצא הד חיובי אצל גורמי שלטון לתודעה הציבורית החדשה, יש להקים צוות משימתי של אנשי ציבור, אנשי מקצוע ויזמים פרטיים על מנת לנסח מנשר חדש הקובעת אסטרטגיה מפורטת וגיוס אמצעים למימושה.
מאמרו של פרופ’ יוברט לו-יון (הטכניון) פורסם בימים אלה בלקט מאמרים שפורסם עערב כינונה של הממשלה החדשה על ידי מרכז אדוה. המאמרים קצרים מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.
הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן; ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ’ אורי רם ופרופ’ מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".
לעיון במסמך המלא (61 עמודים):
http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf
באתר זה מתנהלים דיונים ארוכים ותפלים לא פעם על שאלות קטנוניות של לאומיות ומיעוטים. מעניין שלאנשים אין מה לומר בנושא הדיור המהווה את דאגתם הגדולה ביותר של רוב האזרחים. סדרי העדיפויות שמתווה לו יון בהחלט מחזירים דברים לפרופורציות.