הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 באפריל, 2009 2 תגובות

אחת השאלות המטרידות העולות בעקבות המשבר הפיננסי והכלכלי, מהחמורים ביותר שפקדו את העולם במאה השנים האחרונות, היא: היכן הייתה התקשורת? על פי התפיסה השגורה, אמצעי התקשרות אמורים לתפקד כ"כלבי השמירה" של המשטר הדמוקרטי. הם אמורים להבטיח שהאזרחים ייהנו ממידע מגוון, בלתי תלוי ואמין ולחשוף מחדלים ושחיתויות של השלטון ושל קבוצות כלכליות וחברתיות בעלות עוצמה. אם אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר, כאמרתו של השופט האמריקני לואיס ברנדייס, הרי שאמצעי התקשורת אמורים לשמש מקור האור של המשטר הדמוקרטי ולהבטיח את זכות הציבור לדעת. התנהגות התקשורת במשבר הנוכחי מגלה כי היא רחוקה מאד מלעמוד במחויבויותיה הדמוקרטיות והמקצועיות. במקום להאיר את ההתרחשויות הכלכליות והפוליטיות החשוכות שגרמו למשבר, נדמה שהתקשורת הייתה שותפה מרכזית בהגברת העלטה.

סקר שערך לאחרונה מכון מחקר אמריקני מעלה שמתוך 100 עיתונאים שנסקרו, 62 ביקרו את תיפקוד התקשורת בכיסוי המשבר הפיננסי; בעיניהם, התקשורת הייתה נלהבת מדי מהמצב הכלכלי ונכשלה בהבנה ובדיווח על סדרת האירועים שהובילו למשבר.


מבקרים טוענים כי מלבד יוצאים מן הכלל מעטים, התקשורת מעלה בתפקידה, כשלה בהבנה ובתיאור של השוק הפיננסי ולא הזהירה מפני הסכנות. התקשורת מיעטה לסקר לעומק את המכשירים הפיננסיים האזוטריים שגרמו לחלק גדול מהבעיות שהובילו למשבר. פעילים חברתיים בתחום הדיור הקהילתי טוענים כי אמצעי התקשורת לא שעו לאזהרות אודות הבעייתיות הרבה במתן אשראי והלוואות של בנקים למשכנתאות, הלוואות שיצרו את בועות הנדל"ן והאשראי שהובילה למשבר. אמצעי התקשורת נקטו בנימה אוהדת ואופטימית והרבו לצטט בעלי הון, מנהלים ויועצים בעלי עניין שהפיקו רווח מהדיווחים הללו – ובכך תרמו לניפוח הבועה. גם כאשר הופיעו ידיעות ומאמרי ביקורת נגד הפרקטיקות הללו, היו אלה דיווחים חד פעמיים ללא מעקב המשך, ללא ירידה לפרטים וללא התעקשות על חשיפת מידע שהיה עשוי לסייע במניעת המשבר.


הכישלון הכבד אינו מקרי והוא משקף במידה רבה את אופיים הפוליטי והכלכלי של אמצעי התקשורת בדמוקרטיה קפיטליסטית. ספרות מחקרית עשירה מתארת ומסבירה את הפער הקיים בין המציאות התקשורתית לבין האידיאל הדמוקרטי שצריך להנחותה. לפער זה מספר הסברים ובהם: ריכוז הבעלות על כלי תקשורת בידי מספר הולך ומצטמצם של בעלי הון, היחלשות מעמדם של העיתונאים שאיבדו מעצמאותם והפכו תלויים באינטרסים הכלכליים והפוליטיים של הבעלים וצמצום משמעותי בדיווחי חדשות ובתחקירים רציניים, הנובע מכך שבעיני תאגידי התקשורת הבינלאומיים, השיקול השליט בקביעת תכנים הוא השורה התחתונה במאזן הכספי.


בישראל, התמונה דומה. רוב הדיון הציבורי מתנהל כיום בתקשורת המסחרית, הנשלטת בידי בעלי הון ומאופיינת בריכוז בעלויות, בבעלויות צולבות (שליטה של בעלים ביותר מכלי תקשורת אחד) בהחזקות אנכיות (שליטה של בעלים אחד על מספר מרכיבים של תחום התקשורת – לא רק תוכן אלא גם הולכה, כמו במקרים של עיתונים המחזיקים בחברת הכבלים) בדירקטורות צולבות (אנשים המשרתים ביותר מדירקטוריון אחד בתחום התקשורת) ומימון מסיבי שנותנים בנקים לבעלי הזיכיונות בתקשורת.


בתקשורת מסחרית שבה שולט מספר מצומצם של תאגידים כלכליים, הסטנדרטים העיתונאיים כפופים לשיקולי הרווח התאגידיים. וכיוון שעיתונים ותחנות טלוויזיה מסחריות תלויים במידה רבה בהכנסות מפרסומת, הם חייבים לקחת בחשבון את האינטרסים של המפרסמים ושל פלח הצרכנים אליו פונים אותם מפרסמים. שיקולים אלה גורמים לכך שתוכן החדשות והמידע, שאמור להיות מונחה אך ורק על ידי האינטרס הציבורי, מונחה בעיקר על ידי האינטרסים של הבעלים או של המפרסמים. התוצאה היא הזנחה של נושאים חברתיים, של סוגיות הנוגעות לשכבות מעוטות הכנסה, של סוגיית הצדק החלוקתי – או בחינה של אלטרנטיבות אחרות למצב הקיים.


כשלון התקשורת האמריקנית בסיקור המשבר הפיננסי נבע, לדעת מבקרים כדני שכטר, מכך שלתקשורת הכתובה היה עניין לתמוך בבועת הנדל"ן כיוון שהפרסום מענף הנדל"ן מהווה מקור מרכזי של הכנסה של העיתונים, שחלקם אף מפרסמים מוספי נדל"ן מיוחדים. כך גם הכנסות מפרסומת של חברות אשראי וחברות מימון. במובן מסוים, ההצלחה הכלכלית של העיתונות הכתובה הייתה קשורה להצלחה של ענף הנדל"ן. לטענת שכטר, "תעשיית העיתונות שימשה כזרוע השיווקית של תעשיית הנדל"ן". בתנאים הללו לא פלא שלעיתונים לא היה תמריץ לדווח על התופעה של אנשים חסרי אמצעים כלכליים שקנו בתים באמצעות משכנתאות שהם לא יכלו לעמוד בתשלומיהן.


בעוד שמדורי הכלכלה והעסקים – שמדווחים על עולם העסקים מנקודת מבטם של בעלי העסקים ומנהליהם – הלכו והתרחבו, צמצמו העיתונים את התקציבים המוקצים לתחקירים ולדיווחי עומק. עיתונאים רבים נדרשים להמעיט בתחקירי עומק ולהרבות במשימות קצרות מועד וקצרות טווח, בשעה שחלק גדול מהם חסר את הכישורים והידע הדרושים להבנת הסוגיות המורכבות שהם אמורים לכסות.


בישראל המצב חמור אף יותר, כיוון שלא מעט מבעלי התקשורת המסחרית הם בעלים של עסקים רבים אחרים, כולל מוסדות פיננסיים וחברות נדל"ן, והתמריץ לערוך תחקירים מקיפים ונטולי פניות בענפי כלכלה שבהם מעורבים בעלי התקשורת אינו קיים.


בעוד שהעיתונות העולמית נתונה מזה זמן במשבר חריף הגורר סגירתם של עיתונים רבים ופיטוריהם של עשרות אלפי עיתונאים, בישראל, העיתונות הכלכלית הלכה והתרחבה לאחרונה. מוספי הכלכלה והעסקים של העיתונים גדלו והלכו. כך למשל "דה מארקר", המוסף הכלכלי של עיתון "הארץ", הלך ותפח עם הזמן, עד כדי העלאת השאלה האם "דה מארקר" הוא מוסף של "הארץ", או שמא "הארץ" הוא מוסף של "דה מארקר". המשבר גם לא מנע מ"ידיעות אחרונות" להשיק עיתון כלכלי חדש – "כלכליסט".


מוספים ועיתונים כלכליים תלויים לקיומם בפרסום מודעות. שוק נדל"ן, שוק מניות ושוק אשראי גואים מהווים תנאים אידיאליים לגיוס מודעות. למעשה, הגאות בשווקים אלה הוא בבחינת אינטרס מסחרי של העיתונות ומכאן שאין לה תמריץ מובנה לפרסם תחקירים המטילים ספק בבסיס הכלכלי של הצמיחה המדומה. קשה "לקלקל את החגיגה", כאשר התקשורת עצמה נהנית מזרם המודעות והפרסומות. כך קרה שהתקשורת מיעטה לבקר את "הרפורמות המבניות" שנעשו בשוק ההון הישראלי – בין היתר, מכירת קרנות הפנסיה לחברות ביטוח, או ההסדר החדש שעל פיו רק 30% מכספי עמיתי קרנות הפנסיה מושקעים באגרות חוב ממשלתיות המבטיחות תשואה קבועה, לעומת 70% בעבר – שני מהלכים שהרחיבו מאוד את שוק ההון. בתי השקעות חדשים הציפו את העיתונים הכלכליים במודעות על מנת למשוך אליהם את הלקוחות. רק עם פרוץ המשבר התברר כי הפניית כספי הפנסיה לשוק ההון גרמה לשחיקה דרמטית בכספי העמיתים.


הסבר נוסף לכישלון העיתונות בדיווח על המשבר הפיננסי מצביע על הקירבה האינטימית מדי בין העיתונאים למושאי הסיקור שלהם וליראת הכבוד שהם רוחשים למוסדות הפיננסיים שאותם הם אמורים לבחון ולבקר. העיתונאי ג’ון פרידמן, שנכח במסיבת העיתונאים שבה הוכרז על רכישת מריל לינץ’ על ידי בנק אוף אמריקה, מספר: "העיתונות הייתה מנומסת מאוד ורוחשת כבוד ליושבי הראש של שני המוסדות הפיננסיים הללו: הם התנהגו כאילו מסיבת העיתונאים הייתה מסיבת ניצחון לתעשיית השירותים הפיננסיים". ההזדהות של כתבים המדווחים על שוק ההון וכלכלה עם מושאי סיקורם רבה מאד: הם מסתובבים באותם מעגלים מקצועיים וחברתיים בעולם מצומצם ונפרד המנותק מהעולם החברתי והכלכלי שבו חיים מרבית האזרחים.


גורם נוסף הוא אידיאולוגי. התקשורת אינה מסקרת את המציאות החברתית והכלכלית באופן נייטרלי. העיתונאים אינם נטולי הטיות הכרתיות וערכיות. הם יוצרים סיפור עלילה אודות ההתרחשות המסוקרת, שמעניק לה משמעות ייחודית וגורם לקוראים, למאזינים ולצופים להתייחס אליה באופנים מסוימים. בבסיסו של כל סיפור תקשורתי קיימת מסגרת. מסגור ההתרחשויות, כפי שכותב רוברט אנטמן, "משמעותו בחירת אספקטים מסוימים של המציאות כפי שאנו תופסים אותה והפיכתם למרכזיים, באופן המגדיר את הבעיה, מעניק פרשנות סיבתית, הערכה מוסרית והמלצות לטיפול". מסגור הדיווח התקשרותי קובע מי הם "הגיבורים" ומי "הנבלים", הוא מגדיר אלו התרחשויות תיחשבנה כמזיקות לחברה ואלו כמועילות לה ומהן הדרכים הרצויות לפתרון הבעייה המסוקרת. מסגור הסיפור גורם לנו לתפוס את המציאות באופן מסוים ולא אחר. המסגור קובע את גבולות השיח הציבורי הלגיטימי – מהם הסיפורים התקשורתיים הראויים והבלתי ראויים, תוך יצירת היררכיה הכרתית וערכית בין האפשרויות השונות של תיאור ההתרחשויות.


המסגור האידיאולוגי של סיקור הכלכלה בשנים שקדמו למשבר הכלכלי, למעט חריגים, נשא אופי ניאו-ליברלי. הוא התבסס על תמונת עולם אידיאולוגית שהוצגה כמובנת מעליה וכמבוססת על יסודות מדעיים ניטרליים מוצקים. עורך בכיר לחברה וכלכלה בעיתון יומי כינה את היסודות הללו בשם "אקסיומות מדעיות".


המסגור האידיאולוגי הניאו-ליברלי כולל מספר הנחות יסוד ובהן: צמצום מעורבותה של המדינה בחיי הכלכלה, בטענה שמעורבות זו מובילה לחוסר יעילות כלכלית ופוגעת בחירויות הפרט. צמצום זה צריך לבוא לביטוי בהפרטתם של מפעלים ושירותים ציבוריים, בטענה ששירותים אלה כמו גם רשת הביטחון הסוציאלי מעודדים תלותיות וניצול ומונעים מיחידים לגלות יוזמה ולקחת אחריות לחייהם. הנחות יסוד נוספות כללו החלת עקרונות שוק כלכליים על תחומים חברתיים כחינוך, בריאות ועוד, בנימוק של הגדלת היעילות והבחירה החופשית; הפרטה של יחסי העבודה, כולל מעבר מהסכמים קיבוציים לחוזים אישיים; התנגדות לעבודה מאורגנת ויצירת תבניות העסקה חדשות כגון העסקה באמצעות קבלני כוח אדם וקבלני שירות; וכן צמצום מרבי של רגולציה מדינתית על הפעילות בשוק הכלכלי, בנימוק שרגולציה מערימה קשיים בירוקרטיים על פעילות השוק החופשי ומונעת ממנו להשיג יעילות מרבית.


טענות אידיאולוגיות ניאו-ליברליות אלו הוצגו כטענות מדעיות המבטאות אמיתות כלכליות אובייקטיביות וניטרליות – ולא השקפת עולם ערכית השנויה במחלוקת. טענות של מי שחולקים על אידיאולוגיה זו הוצגו כבלתי רציונליות, אידיאולוגיות ורגשיות. תוצאה חמורה יותר היא שהשלכותיה החברתיות של המדיניות הניאו-ליבראלית – הגידול בעוני, התרחבות הפערים החברתיים והכלכליים בין קבוצות אתניות ולאומיות ומאידך – התעשרותה של שכבה קטנה של בעלי הון ומנהלים, הוצגו כתוצאות בלתי נמנעות של חוקי הכלכלה שיש להתייחס אליהם כאל חוקי טבע דטרמיניסטים.


בשלושים השנים האחרונות, האידיאולוגיה הניאו-ליברלית היתה בסיס למעין קונצנזוס "מדעי" וערכי בעיתונות הכלכלית. עיתונות זו, המתפרנסת מהכנסות מפרסום מודעות של גופים כלכליים ואשר קהל קוראיה המרכזי הוא בעלי הון ואנשי עסקים, תמכה במתן חירות ל"כוחות השוק" לפעול את פעולתם, בין היתר על ידי צמצום הרגולציה המדינתית על עולם העבודה ושוק ההון. מייצג מרכזי של גישה זו היה אלן גרינספאן, מי ששירת כנגיד הבנק הפדראלי בארצות הברית, שזכה במשך כל שנות כהונתו למעמד של סמכות כלכלית מקצועית ראשונה במעלה ואשר את עמדותיו אימצה התקשורת הכלכלית ללא כל ערעור. רק בעקבות המשבר הכלכלי התוודה גרינספאן בשימוע לפני הקונגרס כי "השוק החופשי נכשל".


בישראל, המסגור האידיאולוגי אומץ באדיקות רבה על ידי העיתונות הכלכלית. זו קידמה את המדיניות הניאו-ליברלית של מקבלי ההחלטות בתחום הכלכלי בשנים האחרונות, ביניהם שרי האוצר ובראשם בנימין נתניהו – מבטא אדוק וקיצוני של התפיסה הניאו-ליברלית. בכנס חגיגי של העיתון הכלכלי "דה מארקר" התוודה נתניהו כי הופתע ממידת התמיכה לה זכה ב"הארץ" וב"דה מרקר". לתמיכה זכו גם נגידי בנק ישראל שקידמו את האידיאולוגיה הניאו-ליברלית ובראשם פרופ’ יעקב פרנקל. פרנקל הפך מאוחר יותר לסגן יו"ר תאגיד הביטוח הענק AIG, שפשט את הרגל כתוצאה מהמשבר הפיננסי ובימים אלו הוא מושא מרכזי של תכנית החילוץ הכלכלית של הממשל האמריקני, הכוללת, בין היתר, סיוע בסך 150 מיליארד דולר מכספי הציבור. דוגמה מעניינת ליחסים שבין התקשורת ומעצבי המדיניות הכלכלית, הוא הדיווח של סבר פלוצקר, הכתב והפרשן הכלכלי הבכיר של "ידיעות אחרונות", מהכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי שנערך בדאבוס בשווייץ בראשית 2007: "מיודענו פרופ’ יעקב פרנקל, שבזכות תחזיותיו הכלכליות הקולעות קנה לעצמו מוניטין רב בדאבוס, רואה את התמונה אחרת לגמרי. השווקים המתוחכמים והמקיפים, אמר לי פרנקל, מאפשרים לכלכלת העולם לצמוח למרות כל השגיאות והטעויות של המדינאים. המכשירים הפיננסיים החדשניים ממתנים ומחלישים את עוצמתן של תופעות, שבעבר היו עלולות לגרום למשברים קשים. ‘השווקים החזקים’, אומר פרופ’ פרנקל, כיום סגן יו"ר התאגיד הפיננסי הענק AIG, ‘מעניקים לעולם הריאלי סוג של הגנה חדשה מפני מעידות במדיניות כלכלית, שהיו עולות לנו ביוקר רב בעבר. הם לוקחים את הסיכונים כסחורה, אורזים אותם, מוכרים וקונים, ובכך מנטרלים חלק מהשפעותיהם קצרות הטווח’. גם פרנקל, כמו הנבחרת המכובדת של פרופסורים לכלכלה ולפיננסים שהרצו בדאבוס, מחזיק בדעה ש-2007 תהיה טובה לפחות כמו 2006. ואחר-כך? אחר-כך יעלו לסדר היום נושאים אחרים, ובראשם: החלוקה-מחדש של העושר העולמי לטובת סין, הודו ושווקים מתעוררים אחרים". פרנקל לגלג באותה הזדמנות על דברי האזהרה שהשמיע הכלכלן נוריאל רוביני אודות ההתפוצצות הקרובה של בועות הנדל"ן ושוק האשראי, כשאמר "הדובים שאורבים לנו ביער, מגדלים בסופו של דבר קרניים והופכים לשוורים".


בסדרה של שלוש כתבות שפירסם אורן פרסיקו בכתב-העת לענייני תקשורת "העין השביעית",הוא מציג מבחר דוגמאות להתנהגותה של התקשורת בחודשי טרום המשבר ואחריו. כותרת ראשית בעיתון "גלובס", בינואר 2007 בישרה "אופטימיות בדאבוס: צפויה עוד שנת צמיחה", והדיווח המלא, שהופיע בראש עמ’ 10 של העיתון, בישר כי "צפויה להיות שנת ‘סינדרלה’ למשק הגלובלי". כותרת ב"דה מארקר" הכריזה באותו חודש "לא מ-פ-ח-ד-י-ם", והיא גובתה בציטוטים של משקיעים וכלכלנים ה"עומדים פעורי פה לנוכח הגאות המסחררת בשוק ההון". שבעה חודשים לאחר מכן, למרות נפילת שתי קרנות הגידור של התאגיד הפיננסי בר סטרנס, המשיכה התקשורת הכלכלית הישראלית לשדר אופטימיות רבה. סבר פלוצקר אמר לקוראיו שאין מחנק אשראי בעולם וכי "כלכלת אמריקה תשרוד גם קשיים חולפים אצל שכבה די צרה של בעלי משכנתאות. […] במקרה הרע, ימחקו כמה בנקים לא זהירים כמה עשרות מיליארדי דולרים כהלוואות אבודות; אמריקה לא תיפול מזה". ועל שער המוסף "מארקר וויק" מאותו סוף שבוע, סיפר פרסיקו, כיכבו הברוקרים צבי סטפק ובנו אבנר, בתמונה שבה הבן נושא את האב על גבו ושניהם מחייכים חיוך רחב. אופטימיות רבה עלתה גם מדברי פרשנים ומומחים אחרים שהתייחסו לתחילת המשבר הפיננסי כאל "תיקון" שגרתי המתרחש בדרך כלל לאחר רצף של עליות שערים. גם כאשר הופיעו דיווחים אודות הסכנה הטמונה בשוק הנדל"ן ובשוק האשראי, הם נבלעו בגל האופוריה ששטף את העיתונות הכלכלית.


המסגור האידיאולוגי שעטף את דיווחיה ופרשנותה של העיתונות הכלכלית והלל את נפלאות "השוק החופשי", הציג את בעלי ההון, מנהלי התאגידים כלכליים, היזמים העסקיים, מנהלי הקרנות, הבנקאים, האנליסטים והיועצים פיננסיים לא רק כגיבורי הכלכלה שהצלחתם תיטיב עם כולנו, אלא גם כפרשנים מרכזיים של המציאות הכלכלית שהם מעצביה. כפי שמציין בצדק אורן פרסיקו, אנשים אלה, שהם בעלי עניין מובהקים, זכו לבמה חופשית להשמיע את עמדותיהם, באמצעות טורים אישיים ובראיונות אישיים, כאילו הם מומחים אובייקטיבים המסבירים לאזרחים את המציאות הכלכלית, מנפקים תחזיות ומשיאים עצות פיננסיות, ללא כל הטלת ספק מצד המראיינים.


הבולטות והמקום המרכזי להם זוכים גורמים כלכליים בעלי עניין בעיתונות הישראלית נובעת בין היתר מחולשתם הגוברת והולכת של העיתונאים בישראל. שוק העבודה העיתונאי הפך בשנים האחרונות לשוק מעמדי שבו שתי קבוצות: קבוצה מצומצמת של סלבריטאי תקשורת, אליטת כוכבים – "טאלנטים" בעגת הענף, המשתכרים סכומים גבוהים מאוד וזוכים להטבות ניכרות, ופרולטריון של עיתונאים. ה"כוכבים" חצו את החומה שאמורה להפריד בין העיתונות המקצועית לבין הבעלות הכלכלית והפכו בעצמם לטייקוני תקשורת בעלי עניין. מתחתם יש שכבה רחבה ובה רובם המכריע של העיתונאיות והעיתונאים בעלי שכר נמוך וסל זכויות מצומק. התקווה המסורתית שאי התלות, העצמאות, המקצועיות והאתיקה של עיתונאיות ועיתונאים מן השורה יעמדו בפני לחצי בעלי השליטה הכלכלית היא במקרים לא מעטים תקוות-שווא. לראייה ניתן להביא את מרדכי גילת, ניר בכר ומירון רפפורט, שנאלצו לעזוב את "ידיעות אחרונות" לאחר שלא נענו ללחצי בעלי העיתון ונציגיהם במערכת, להימנע מפרסום מזיק לבעלי הון ולפוליטיקאים רבי עוצמה.


המשבר בתקשורת הישראלית אינו ייחודי; זהו משבר הפוקד את העולם כולו. המשבר הוא תוצאה לא רק של המשבר הכלכלי הנוכחי אלא גם של הופעת ערוצי חדשות ברשת האינטרנט, שגרמה לירידה דרסטית במספר קוראי העיתונים ולירידה בהכנסותיהם מפרסום. חברות שבבעלותם עיתונים איבדו 52% מערכן בשלוש השנים האחרונות. חברות שרכשו עיתונים רק לפני שלש שנים ראו את ערך מניותיהם צונח בעשרות אחוזים. מניות העיתון "ניו-יורק טיימס" צנחו מסוף 2004 ב-54%. מאז 1990, רבע מהמשרות בעיתונות האמריקנית נעלמו. מספר הקוראים, בעיקר בקרב צעירים, הולך וקטן, ומספר השעות שמקדישים אנשים לקריאת עיתונים גם הוא הולך וקטן באופן דרמטי. רק 19% מקרב גילאי 34-18 דיווחו שהם קוראים עיתון יומי.


בעלי העיתונים מגיבים בסגירת סניפים, קיצוץ בכוח האדם והקטנת גודל העיתון – מה שלא הפך את העיתונים לאטרקטיביים יותר. בנוסף לכך, אמון הציבור בעיתונות הכתובה הולך ומתדרדר. פחות מ-20% מהאמריקנים מאמינים לכל או לרוב מה שכתוב בעיתונות.


כיום, יותר ויותר אנשים צורכים חדשות באינטרנט, אולם הפרדוקס הוא שרוב החדשות שהם צורכים באינטרנט נשען על מה שמייצרת העיתונות המודפסת. אולם כפי שמציין מבקר העיתונות אריק אלתרמן, באתרי אינטרנט, בניגוד לעיתונות הכתובה, לא ניתן למצוא דיווח חדשותי מקורי והעבודה העיתונאית שנעשית שם היא שולית לחלוטין לעומת זו הנעשית בעיתונות הכתובה המסורתית. בעוד שבעיתונות המודפסת קיים הליך מסודר ומקצועי של בדיקת עובדות ועריכה מקצועית, בעיתונות האינטרנט אין הליך המתקרב לזה ומידע רב מתפרסם ללא כל אישוש עובדתי.


לסיכום: חיזוקה של הדמוקרטיה משמעו חיזוקה של עיתונות עצמאית ובלתי תלויה. חיזוק זה משמעותו קיומה של תקשורת ציבורית עצמאית ובלתי תלויה. קיומו של ערוץ ציבורי עצמאי שאינו תלוי בגורמים מסחריים והממומן מכספי הציבור הוא תנאי הכרחי לקיומה של תקשורת דמוקרטית. ניסיוני כחבר מליאת רשות השידור לימד אותי שהשידור הציבורי בישראל רחוק מאידיאל זה. רק רפורמה משמעותית שתנתק את השידור הציבורי מתלותו בפוליטיקאים תבטיח זאת.


עיתונות עצמאית דמוקרטית ובלתי תלויה תתקשה להתקיים גם ללא קיומה של עיתונות כתובה פלורליסטית ותחרותית. רוברט מקצ’סני, חוקר, היסטוריון ופעיל בתחום קידום תקשורת דמוקרטית בארצות הברית, הציע לאחרונה הצעה רדיקלית שעיקרה מימון העיתונות הכתובה על ידי המדינה. סיוע ציבורי קיים במדינות דמוקרטיות רבות. סיוע שכזה יכלול סבסוד הוצאות המשלוח והדואר של כל עיתון ומגזין שנפח המודעות בו אינו מגיע ל 25% מתוכן העיתון וכן מענק של 200 דולר לכל אזרח המעוניין במנוי לעיתון יומי אחד. לאחרונה הציע נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הצעה דומה: סבסוד ממשלתי למינוי על עיתון חינם לכל צעיר צרפתי בן 18 למשך שנה; כחלק מחבילת תמריצים בשווי 600 מיליון יורו, שנועדה לחלץ את תעשיית העיתונות בצרפת מהמשבר בו היא נמצאת. מקצ’סני מציע גם מימון מדינתי של עיתוני בתי-ספר תיכוניים על מנת ליצור קהל קוראים ואזרחים דמוקרטיים ביקורתיים. צעדים אלו יביאו ליצירת פלורליזם תקשורתי, לחיזוק מעמד העיתונאים והעיתונאיות, ליצירת קהל קוראים משכיל וביקורתי ולחיזוק משמעותי של הדמוקרטיה.


* מאמרו של ד"ר יוסי דהאן, החטיבה לזכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים, פורסם בלקט שראה אור ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה על ידי מרכז אדוה. המאמרים הקצרים שבלקט מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.


הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, ד"ר זאב רוזנהק, פרופ’ אורי רם ופרופ’ מיכאל שלו. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".


לעיון במסמך המלא (61 עמודים):


http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf


 

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. עופר הגיב:

    יחד עם הסכמתי העקרונית לבעיות שמעלה הכותב, אני די סקפטי בקשר לפתרונות המוצעים. יתכן שבעוד פחות משנות דור עיתונות מנייר תהיה מוצג מוזיאוני.

  2. יעל לוטן הגיב:

    מאמר מצויין! לעיתים רחוקות אנחנו זוכים לניתוח כה יסודי ומפורט של תהליכים מורכבים, המכילים בתוכם גורמים שונים. יש קשר ישיר בין ההתפתחויות החברתיות של ‘הקפיטליזם המנצח’ (והטורף) של עשרים השנים האחרונות, לבין ההתפטרות מכל אחריות של התקשורת הציבורית, לבין מצבה העגום של העיתונות המודפסת, והעליבות של האליטות המשכילות. אבל מעטים הצליחו לחשוף את הקשר הזה -בין המעטים ראויה לשבח נעמי קליין, מחברת הספר The Shock Doctrine – וגם יוסי דהאן. למדתי משהו!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים