"הארץ" היוני שוקד על קידום התזה שאובמה ונתניהו נמצאים במסלול התנגשות. בשבוע שעבר הוא פרסם סקופ (שלא אושר עד היום) שאובמה עומד לבקר בישראל בתחילת חודש יוני. העיתון גם דיווח על מסע המתנהל בקונגרס על ידי אנשי אובמה, מסע שנועד להכין את חברי בית הנבחרים לקראת עימות עם ממשלת ישראל הסרבנית.
יש חשש שדיווחים אלו מבטאים את רצון "הארץ" יותר מהמציאות בשטח. בכל מקרה, דני איילון, שגריר ישראל לשעבר בארה"ב ועסקן של ליברמן במשרד החוץ, עומד על כך שהיחסים עם ארה"ב מצוינים. ההנחה ב"הארץ" היא שנתניהו יוזמן בקרוב לבית הלבן כדי להפגין מחדש את העוצמה של "היחסים המיוחדים".
בשעה שאובמה חוזר על אמרות דמויות-בוש בדבר "שתי מדינות", ליברמן חוזר על ה"נייט" שלו. נתניהו ככל הנראה מוכן לנסח פשרה בין המשאלות החסודות של אובמה לסרבנות העיקשת של ליברמן. כאשר ליברמן אמר "לאו" לאנאפוליס, אובמה השיב ב"כן". כך יורד נשיא ארה"ב לרמה של החלפת הצהרות עם פושע ישראלי גזען מקומי. זה, אם להשתמש במילותיה המוכרות של הילארי קלינטון לגבי הריסת בתים בירושלים המזרחית, "פשוט אינו עוזר".
מיטשל שוב בדרך לכאן, אך ככל הנראה וושינגטון אינה מוכנה להגיד דבר מה חשוב לגבי שאלות הליבה. מכיוון שכך הדברים אפשר להעריך שהתוכנית בוושינגטון היא לאפשר לאובמה הישג סימבולי (אך ריק מתוכן) כמו חידוש המסע ומתן. צעד כזה יראה יפה אצל אלה שאינם מבינים את הנושא לעומקו. אך צעד כזה גם יגלה לכולם שאין לאובמה שום מושג כיצד להתקדם. עד כאן נתניהו מסתתר מאחורי ליברמן, בעוד שאובמה ירד לרמה של פולמוס ברור אם כי בלתי ישיר עם ליברמן, שהואיל להסביר לנשיא ארה"ב שעליו להמתין בשקט עד שישראל תנצל את זכותה הטבעית לשקול מחדש את האפשרויות המדיניות שלה. ייתכן שנתניהו יתגנדר בויתור מהותי בצורת הסכמתו לחזור לשולחן המסע ומתן. אבל המזרח התיכון למוד ניסיון. האזור היה עד לסיבובים רבים של שיחות ריקניות חסרות משמעות שמובילות לשום מקום…
צביעות אירופאית
האנשים בארץ משוחחים על ההשפעה האפשרית של המשבר הכלכלי על ההכנסות של הארגונים הלא ממשלתיים ("העמותות") בארץ התלויים במימון אירופאי. הרושם הוא שלאחר תקופה של ספקות ומתח לגבי תקצוב עתידי, הקהילה האירופאית ממשיכה ללוות את הארגונים הלא ממשלתיים. מעניין שאירופה, הניצבת מול משבר כלכלי ועוסקת בצמצום זכויות חברתיות, ממשיכה לייחס חשיבות גדולה למאמצים של הארגונים הלא ממשלתיים. בהתחשב במצב הכלכלי וברמה של הבזבוז והראווה בקרב הארגונים, חשה אירופה שהיא זוכה לתמורה ראויה עבור כספיה. הרי אירופה המעניקה תמיכה מוחלטת למדיניות ארה"ב באזור ונושאת באחריות מלאה לטרגדיה הנמשכת של העם הפלסטינאי ולקיפאון בתהליך השלום, אוהבת להצביע על הארגונים הלא ממשלתיים כתרומתה שלה לשלום ולצדק. קל יותר לממן ארגוני שלום וזכויות אזרח מאשר להסתבך בעימות מדיני ודיפלומטי עם ממשלת ישראל. הארגונים המקבלים את המענקים נמנעים מלגנות את הצביעות האירופאית. ככלות הכל אין זה נבון או נימוסי לנשוך את היד שמאכילה אותך.
שעה למבחן מחדש
פילנתרופיה היא עניין מורכב. בשורה התחתונה זו בעיקר שיטה להעברת סוגיות חברתיות שאמורות לזכות בטיפול ברמה ממלכתית אל הטיפול של הסקטור הפרטי. אמת זו תקפה גם בכל הנוגע לעבודת הארגונים הלא ממשלתיים.
ידוע לנו שמאות אנשים מסורים ובעלי הכרה פעילים בעמותות ישראליות ופלסטינאיות. ישנן עמותות שעושות עבודה רבת ערך ואפילו מסוכנת. אף על פי כן, המטרות, המימון והארגון של מוסדות אלה בעייתיים. מתברר יותר ויותר שאין בהם אלטרנטיבה מניחת דעת לקבוצות פוליטיות גלויות של השמאל, אם כי רבים סבורים בטעות שהעמותות ממלאות תפקיד כזה.
ככל שארגונים אלה מרחיבים את צוות העובדים השכירים ומפתחים היררכיה, הם נוטים לפתח סגנון עבודה ומנטליות הדומים יותר לאלה הקיימים בסקטור העסקי. מה שלא תהיה תרומתם של העמותות, אין הן יכולות לשמש תחליף לשמאל לוחם בעל מטרות פוליטיות ברורות.
פסקה רביעית שורה רביעית: שגיאת כתיב ב"משא ומתן".
אז רגע, עכשיו חידוש המשא ומתן הוא "הישג סימבולי (אך ריק מתוכן)?"? מה זה בדיוק אומר? שאם ישראל (נניח) מסרבת לשאת ולתת, אז היא סרבנית שלום מרושעת, ואם היא כן נושאת ונותנת, אז זאת מחווה ריקה שמאחוריה לא עומד כלום? האם יש משהו, אם כן, שישראל יכולה לעשות למען השלום? או שכל מה שהיא תעשה, היא כבר מסומנת מראש בתור הצד הרע בסיפור?
ולחשוב שבזמנו "משא ומתן עם אש"פ" היתה ססמת השמאל. זאת המציאות שכל כך השתנתה או השמאל שנהיה הרבה יותר פסיכי?
חן חן לראובן קמינר על שחלק איתנו את הגיגיו על "צביעותם" של אותם אירופים שתורמים ל-NGO’s בישראל ו"מעניקים תמיכה" למדיניות ארה"ב. רק חבל שהוא לא שם לב שמי שמעניק את התמיכה לארה"ב והגיבוי לראש הממשלה התורן אצלנו זה לא אותם ארגונים תורמים, אלא הממשלות של מדינות אירופה. לא צריך משקפת בשביל לראות שבאירופה יש פער גדול בין דעת הקהל (כפי שהיא מתבטאת בהפגנות פרו-פלסטיניות ואנטי-אמריקאיות) וכן בארגונים שונים לשינוי חברתי, לבין מדיניות-החוץ של ממשלותיהן של אותן מדינות. אבל לפרט הזעיר הזה ראובן קמינר כנראה לא שם לב. הרבה יותר קל ואופנתי לבקר כל מה שמגיע מאותה יבשת קולוניאליסטית, מאשר להתמודד עם המציאות המורכבת מעט יותר.
לא רק "הארץ" שוקד על קיום התזה.גם מעריב (שלום ירושלמי),ידיעות (התבונן בכותרת הראשית 16\4 )ואפילו אורי אבנרי,שאינו חשוד בציונות התריעו על כך.
נראה לי כי הכותב ערבב שני נושאים,שניהם חשובים ונכונים,אך התקשה לחבר אותם יחדיו.
הראשון,שותפות ותמיכת (או אי מניעה)ארה"ב ואירופה במעשי הציונים,והשני,זריית החול של התקשורת הציונית בעיני הציבור.
עקיבא אלדר (הארץ) ורביב דרוקר (ערוץ10) הם היחידים שמצאתי שהסתייגו מתהליך זריית החול.
שניהם אינם ממהרים לחרוץ דין(בניגוד לקמינר),ומציעים לבחון את מהלכיו של אובמה על פי מבחן התוצאה.
לנתניהו יש פרטנר-עקיבא אלדר
— קישור —
דרוקר:" על פי ההתבטאויות של אובמה מהשנים האחרונות, יש כמה עקרונות שהוא התווה, גם תוך כדי הקמפיין כשהוא היה עוד זקוק לקול היהודי. הוא מתנגד להתנחלויות ותומך בשתי מדינות לשני עמים. בניגוד לבוש, הוא אף סבור כי לא מדובר רק בסוגייה מקומית, אלא בכזאת שפוגעת באינטרסים האמריקניים. אובמה דיבר על סבל הפלסטינים ואמר כי נמאס לו שאי אפשר לדבר על העניין בצורה פתוחה עם ממשלת ישראל.
הנשיא הנבחר של ארה"ב בא מנראטיב שונה לגמרי משל רוב הפוליטיקאים האמריקנים. הוא מחזיק בקשרים מאוד אמיצים עם הקהילה הפלסטינית בשיקגו, עם חברים ערבים וזה מנהיג מסוג אחר. כל הדברים האלה יעשו חיים קשים אם ראש הממשלה יהיה בנימין נתניהו"
— קישור —
יש לציין שדרוקר,החשוד בציונות,היה הראשון בתקשורת הציונית שאמר כי מניעיו של ברק הם פוליטיים.אמנם עברו 4 ימים ונהרגו מאות מתושבי עזה,אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
ולגבי מסקנתו,הנכונה לדעתי,בחלק השלישי:"…
תרומתם של העמותות, אין הן יכולות לשמש תחליף לשמאל לוחם בעל מטרות פוליטיות ברורות."עניין זה נדון בהרחבה בתקשורת.
אף אחד מהמתדיינים לא טען כי יש בהם "…אלטרנטיבה מניחת דעת לקבוצות פוליטיות גלויות של השמאל, אם כי רבים סבורים בטעות שהעמותות ממלאות תפקיד כזה".כאן טועה,לדעתי,קמינר.כל המתדיינים הסכימו לקביעתו של קמינר בנושא.כאן גם אפשר למצוא את הקשר לחלקו השני של המאמר.גם באירופה פועלים ארגוני זכויות אדם,והם דורשים הסבר לאן הלך הכסף שנתרם.אפילו סתם אזרחים מודאגים,שואלים לאן הלך כספם,כספי משלם המיסים האירופאי.על התנהלות הארגונים התורמים נמתחה ביקורת רבה באירופה.(ועל זה דווח גם ב"הארץ")סמוך על האירופאים,הליך הסקת המסקנות שלהם יעיל ומהיר פי כמה מאלו של ישראל.
כאנרכיסטית הפעילה בחד"ש ביחד עם חברות/ים השונים ממני רבות (קומוניסטים ואחרים), אני רואה את המתואר ברשימה זו כהוכחה לצדקתנו, המהפכניות/ים האנרכיסטים.
זאת משום שרוב המפגינים והפעילים (ובמקומות מסוימים אף הלוחמים) הם אנרכיסטים וקומוניסטים, והסוציאליזם הוא המשותף להם.
חבל, אבל כמעט ואין שיתוף פעולה בין אלו ואלו. נכון, רב מאד הוא השוני האידיאולוגי – אבל בנקודה המסוימת שעליה מפגינים, כמו בנושאים רבים, המשותף הוא רב הרבה יותר מן השונה.
זה נכון גם למתרחש כאן ובפלסטין, ולא רק בתחום המדיני. אני מקווה שבאמת נפעל ביחד למטרות המשותפות. זה לא סותר פעילות נפרדת למטרות הלא משותפות!