שנים רבות חלפו מאז שישבתי על סלע קטן ברחוב הירשנברג, והקשבתי לצלילי הפסנתר הענוגים, שחלחלו אל אוויר הרחוב המאובק, ריככו קצת את הארשת הנוקשה שרבצה על רוב הפרצופים שהסתובבו ברחוב, וכאילו הפכו את כולנו, לרגע קל מאוד, לאנשים טובים יותר. המורה לפסנתר שכר חדר בקומת הקרקע בהירשנברג 10, ובשעות אחר הצהריים הגיעו אליו התלמידים, בעיקר תלמידות, חלקם תאבי דעת ומלאי דרך ארץ, ואחרים שהגיעו לשם בשל לחץ מהבית. הוא היה מנומס ועצבני בעת ובעונה אחת, ואנחנו השתדלנו להתרחק ממנו גם משום שלא עלה כלל על דעתנו ללמוד ממנו לנגן. רק חביבי המורים היו נדחקים ללמוד משהו מרצונם הטוב, אחרי שעות הלימודים. אנחנו טיפחנו בדקדקנות את אתוס הפרחחות, וכל חברינו שאפו להתהדר בו.

את בן כיתתי משה הג’ינג’י הכריחו ללמוד לנגן בכינור, ולכן נעדר מרוב הפעולות בתנועה. לפעמים הגענו אל מתחת לדירתו ברחוב שמואל הנגיד, וניסינו להסית אותו לצאת מהבית. משה נהג לצאת למרפסת ולהציץ בנו בארשת מתחטאת אבל בלי חיוך. הבנו שהוריו בבית ושאין לו סיכוי להימלט. במקרים אחרים יצאה אמו למרפסת, ואז נסנו על נפשנו. לא רק השכנים, אלא גם העוברים ושבים הקבועים ברחוב שמואל הנגיד פינת בארי הכירו את הכינור של משה, ואפילו אנשים שהיו נעורים מכל השכלה מוזיקלית הבינו, שלא תהיה תפארתו על הנגינה הזאת. מיכאל נהג לומר, שהוא נשמע כמו איש שמן מאוד שהתיישב על שק מלא חתולים. אבל זה לא הפריע לאמו של משה הג’ינג’י לשלוח אותו להשמיע קטעי נגינה במסיבות של התנועה, או בבית הספר. משה לא התבונן בנו אפילו פעם אחת במהלך הרסיטלים האומללים שלו, אלא שלח את מבטו לנקודה סמויה בחלל החדר, וניסה לשגר אלינו איזה מסר של מצוקה עמוקה. לא כולם ידעו לפענח את המסר הזה, אבל לרגע קל התנערנו מציוויי הפרחחות, והיינו מנומסים להפליא. אולי המבוכה הגדולה של משה הג’ינג’י דבקה גם בנו, ובסוף היו גם כמה מחיאות כפיים בודדות, כמעט יתומות, ששיקפו את העגמומיות הכללית, את השיממון ואת התחושה, שמשה היה מעדיף להיות במקום אחר. כאשר הגיע לגיל 18 והתגייס לחיל התותחנים, נטש את הכינור ולא שב אליו עוד. יוסי סיפר שעודד שבר את הכינור לרסיסים בעצם יום הולדתו וברח לדודה שלו בתל-אביב. אבל אף אחד לא האמין לסיפור הזה. אפילו בתור שקרן יוסי היה כישלון חרוץ, כיוון שלא ניחן אפילו בשמץ של דמיון יוצר. אם היה שקרן מוצלח יותר היה אולי מבין, שמשה הג’ינג’י אינו מסוגל להתפרצות אלימה כלשהי. המרי החרישי, שהתבטא בזניחת הכינור לנצח, פשוט התאים לו הרבה יותר.

אבל ברחוב הירשנברג לא היו זיופים או צרימות. בשעה שש, אחרי שהתלמידים הלכו לבתיהם, ניגן הפרופסור לבדו. אלה היו רגעי הקסם האמיתיים. בתחילת האביב דעך אור היום לאטו, השמיים המנוקדים בעננים קלים לבשו גוון אדמדם, רוב הילדים התפזרו, הרעש שכך והפסנתרן חלש על הרחוב כמו שליט יחיד, אבל נדיב לב ונאור. מחלון הבית הסמוך הציץ פועל הבניין המבוגר, שישב על המרפסת וקרא את "על המשמר" לאורה הקלוש של נורה זולה. לעתים נהג להביא למרפסת ספר כחול של הוצאת "עם עובד" ולקרוא את הנפש הקסומה של רומן רולן בפעם העשירית. גולדברגר עבד שנים רבות ב"סולל בונה", והיה ציוני נלהב וגם מעריץ מובהק של סטאלין ושל ברית המועצות. הוא ואשתו תיעבו בגלוי את דוד בן-גוריון ואת מפא"י, אבל לא החמיצו את ערבי התרבות בבניין מועצת הפועלים ברחוב ההסתדרות, ליד קולנוע תל-אור. מחלקת התרבות של המועצה הייתה גאה מאוד בערבים האלה, שנערכו ביום שישי באולם מלא מפה לפה. גם אני נהגתי ללכת לשם עם הורי, ולשמוע את אהרון מסקין או את שמעון פינקל מהבימה קוראים קטעים ממחזות של שייקספיר או מיצירות שתורגמו מרוסית, של טולסטוי, דוסטוייבסקי או גורקי. המבטא הרוסי של האמנים נשמע לנו כדבר מובן מאליו, כאילו עברית חצי רוסית איננה אלא השפה האותנטית של האמנות שלנו. גולדברגר אהב מאוד את פינקל, והלך כמה פעמים להצגת המחזה "אותלו" באדיסון, כדי לראות את אלילו מגלם את יאגו השטני. גם אבי שיבח את פינקל, ונהג לספר כיצד סירב להצטרף לתשואות לשחקן בתום המחזה, כיוון שהוא המחיש את רשעותו של יאגו עד תום. רבים מבאי ערבי התרבות האלה היו עובדי כפיים, ביניהם דודי אריה, שגם הוא התגורר ברחוב הירשנברג והיה מנהל עבודה ב"סולל בונה". בביתם של הדוד אריה והדודה רחל היו מאות ספרים של "עם עובד", ובמשך הזמן קראתי את רובם. גם בחום הלוהט בקיץ, באקלים הכמעט מדברי של ירושלים ותחת ענני האבק שהיתמרו תמיד מעל הרחוב החולי, איפשרו לי הספרים להימלט לאירופה, להתמזג בנופים הזרים ובסיפורים המרגשים מלונדון, פריס, מוסקבה וסט.פטרבורג. כשהגעתי בפעם הראשונה לאירופה הייתי כבר בן 21, אבל לונדון ופריז היו מוכרות לי מהספרים. לעתים הייתה הקריאה בצ’כוב או בתומאס מאן מלווה גם בצלילי פסנתרו של הפרופסור, ואז חוויתי משהו דומה לאושר מושלם.

תמיד רציתי לנגן, ואחרי תחינות רבות קנו לי אקורדיון. הוא היה כבד מאוד, ואחרי תקופה קצרה של התנסות מאסתי במשא הזה. עד היום אני פוגש במרכז העיר את המורה לאקורדיון, שגם בשנות התשעים שלו הוא הולך זקוף ומלא הדר, ועדיין זוכר אותי ואת עריקתי משיעוריו. אף פעם לא הצלחתי להסביר להורי שלא רק משקלו של כלי הנגינה הרתיע אותי. משום-מה הצטייר בעיני האקורדיון ככלי גס במקצת, שמתאים יותר לערבי שירה והרקדה, שתמיד עוררו בי פחד ומיאוס. אבל המוזיקה של הפסנתרן מהירשנברג הרחיקה אותי מההמולה, הזיעה, הפמיליאריות המוגזמת של מרכז העיר. היא חיברה אותי עם משהו טמיר ומסתורי שתמיד חשדתי שהוא מקנן בתוכי, ורק מסתתר מפני העיניים החודרות של קרובים, שכנים וחברים בתנועה ובכיתה, שראו בחספוס הפלמ"חניקי את שיאה של החוויה הישראלית.

סמוך לשעה שבע בערב ירדה הגברת גרוס מדירת הגג שלה, והביאה לפרופסור פרוסת עוגה, מעשה ידיה. התבשמתי מניחוח המאפה תוך כדי ההאזנה הקסומה לנגינה, וידעתי שהשניים ישוחחו עכשיו קצת בגרמנית, לפני שהגברת גרוס תזעיק את כלבה בובי ותעלה בזריזות מפתיעה במדרגות התלולות המובילות לדירתה. דודתי סיפרה לי פעם, ברגע מיוחד של חסד, שאשתו של המורה לפסנתר נשארה "שם", כלומר בגרמניה. היא לא הייתה יהודיה ואביה, שהיה חבר במפלגה הנאצית, איפשר לפרופסור לברוח. דודתי הייתה שדכנית חובבת, אבל מיומנת מאוד, וניסיונותיה לשלח בו אישה ממכרותיה לא צלחו. בשנות המלחמה עדיין קיווה הפרופסור שאשתו עוד תחבור אליו, אבל אחרי המלחמה לא הצליח למצוא אותה. חברים סוציאל-דמוקרטים ששרדו בהמבורג אמרו, שהיא נהרגה בהפצצה בריטית של עיר הנמל הגדולה. אחרים טענו שהיא חיה עם נאצי לשעבר במזרח גרמניה. פעם חלמתי שאני יושב איתו בקפה "חרמון" ברחביה ושומע ממנו את כל הפרטים על החיים שם, באירופה מלפני המלחמה שתמיד גירתה את דמיוני הקודח. אבל זה היה בסך הכול חלום. מעולם לא הרהבתי עוז לפנות אליו בדברים, ואני לא בטוח שהוא היה מודע לעצם קיומי. שנים לא מעטות התפרנסתי משאריות צלילי המוזיקה שאותם קלטתי מבעד לחלון הפתוח ברחוב הירשנברג, עד שיום אחד פג הקסם.

הפרופסור עזב, אולי עקר לעיר אחרת, והייתה אפילו שמועה, שהוא חזר לגרמניה. זה נחשב לחטא אידיאולוגי חמור בתחילת שנות החמישים, אבל בהירשנברג לא נטרו לו על כך. היו שסברו, שהוא עבר לחיפה ששם התגוררה אחותו היחידה; מישהו הפיץ, שהוא התאבד בקפיצה מבניין גבוה "כמו האדון הס מחנות הספרים הכול לנוער ברחוב המלך ג’ורג’", אבל איש לא האמין לסיפור הזה. כעבור זמן מה חדלו כולם לדבר עליו. רחוב הירשנברג המשיך להתקיים גם בלי המוזיקה של הפרופסור וגם בלי גולדברגר והדוד אריה, שנפטרו מזמן ושרוב בני משפחתם עזבו את עירנו. כאשר עברתי בפעם האחרונה ברחוב, לפני שבועות אחדים, ראיתי שמישהו צבע מחדש את הבית מספר 10 והוסיף עליו גג אופנתי כאילו היה בקתה שוויצרית הררית. שום צלילים מיוחדים לא בקעו עוד משם. מהדירה בקומת הקרקע שבה לימד הפרופסור יצאו שתי ילדות קטנות ודיברו ביניהן אנגלית ברוקלינית. אביהן, בלבוש חרדי, יצא אחריהן והזהיר אותן לא ללכת רחוק מדי מהבית. הוא הציץ בי קצת בחשדנות, ולא עלה כלל על דעתי לומר לו, שבביתו חגגנו את ליל הסדר בכל שנה. הלכתי לאטי לקראת המדרגות בואכה רחוב נרקיס, ניסיתי לשחזר משהו מצלילי הפסנתר הישנים שניסרו בחלל הרחוב לפני שנים רבות, אבל לא העליתי דבר. הצלילים נעלמו יחד עם "על המשמר" של גולדברגר, "דבר" של הדוד אריה והפסנתר של הפרופסור, ונעלמו כלא היו.

* התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook