יתכן מאוד שאביגדור ליברמן אינו אלא אפיזודה חולפת בתולדות המדינה. יתכן שהשריפה שהוא משתדל להבעיר תדעך ותכבה מעצמה. או שחקירת המשטרה על פרשות השחיתות אדירות-הממדים שבהן הוא חשוד תביא להרחקתו מהחיים הציבוריים.
אבל יתכן גם ההפך. השבוע הבטיח לחסידיו להגיע לשלטון בבחירות הבאות.
יתכן שליברמן יתגלה כ"ישרא-בלוף" (ביטוי שבו הוא אוהב להשתמש), ומאחורי החזית מזרת-האימה מתחבא נוכל מצוי.
יתכן גם שליברמן אמנם ייעלם, אך שמקומו ייתפס על-ידי ליברמן אחר, גרוע עוד יותר.
כך או כך, מן הראוי להתמודד בגלוי עם התופעה שהוא מייצג. מי שמאמין שדברי ליברמן הם בעלי אופי פאשיסטי חייב לשאול את עצמו: האם קיימת האפשרות שיקום בישראל משטר פאשיסטי?
נטיית הלב היא להשיב ב"לאו" נחרץ. ישראל? מדינת היהודים? אחרי השואה שהפאשיזם הנאצי הביא עלינו? האם אפשר בכלל להעלות על הדעת שישראלים יהיו דומים לנאצים?
כאשר הפרופסור ישעיהו ליבוביץ המציא לפני שנות-דור את המושג "יודו-נאצים", רעשה הארץ כולה. גם רבים מחסידיו חשבו שהפעם הגזים הפרופסור הסוער.
אבל אמרות-הכנף של ליברמן מצדיקות את הפרופסור בדיעבד.
יש הממעיטים בחשיבות הישגו של ליברמן בבחירות האחרונות. אחרי הכול, "ישראל ביתנו" אינה הסיעה הראשונה שבאה מהאין והשיגה הישג מרשים של 15 מנדטים. את אותו המספר בדיוק השיגו בעבר "ד"ש" של יגאל ידין ו"שינוי" של יוסף לפיד – שתי סיעות שנעלמו כלעומת שבאו, מבלי להשאיר אחריהן עקבות.
אבל בוחריו של ליברמן אינם דומים לבוחרי ידין ולפיד, אזרחים נורמאליים שהתרגזו על תופעות מסוימות במדינה. חלק מבוחרי ליברמן הם עולי ברית-המועצות לשעבר, הרואים ב"איווט" שלהם, עולה ממולדבה הסובייטית-לשעבר, את נציג המגזר שלהם.רבים, אמנם, הביאו איתם ממולדתם הקודמת השקפת-עולם ימנית, אנטי-דמוקרטית ואף גזענית, אבל אין הם כשלעצמם מהווים סכנה לדמוקרטיה הישראלית.
תוספת-הכוח שהפכה את "ישראל ביתנו" לסיעה השלישית בגודלה בכנסת החדשה באה לה מסוג אחר של בוחרים: צעירים ילידי-הארץ, ביניהם לוחמי מלחמת-עזה. הם הצביעו בעדו בגלל אמונתם שהוא יגרש את האזרחים הערביים מהמדינה, ואת הפלסטינים מהארץ כולה.
אלה אינם אנשי-שוליים פנאטיים או מקופחים, אלא צעירים רגילים, חניכי תיכונים ויחידות-מילואים, הרוקדים במועדונים ומתכוונים להקים משפחות. אם אלה מסוגלים להצביע בהמוניהם בעד אדם בעל מצע גזעני מוצהר, שנודף ממנו ריח פאשיסטי חריף, כדאי מאוד-מאוד לחקור את התופעה.
לפני כמעט 50 שנה כתבתי ספר בשם "צלב הקרס", ובו תיארתי את עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. נעזרתי בזיכרונות-הילדות שלי. הייתי ילד בן 9 בגרמניה כאשר הנאצים עלו לשלטון. ראיתי את פרפורי-הגסיסה של הדמוקרטיה הגרמנית ואת הצעדים הראשונים של המשטר חדש, לפני שהורי, ברוב חוכמתם, החליטו להסתלק משם ולעלות לארץ.
את הספר כתבתי ערב משפטו של אדולף אייכמן, כאשר נוכחתי לדעת שהדור הצעיר בארץ אמנם יודע הרבה על השואה, אך אינו יודע דבר על מחולליה. אותי העסיקה בעיקר השאלה: איך הצליחה מפלגה מפלצתית כזאת לעלות לשלטון בדרך דמוקרטית באחת המדינות התרבותיות ביותר בעולם?
את הפרק האחרון בספר הכתרתי במילים: "זה יכול לקרות כאן". הן באו להזכיר את ספרו של הסופר האמריקאי סינקלייר לואיס, שנקרא "זה לא יכול לקרות כאן" למרות שתיאר בו איך מגיעה תנועה נאצית לשלטון בארצות-הברית.
טענתי בספרי שהנאציזם לא היה רק מחלה גרמנית דווקא, ושבנסיבות מסוימות יכולה כל מדינה בעולם להידבק בה – ובכלל זה גם המדינה שלנו. כדי למנוע סכנה זו יש להבין את הנסיבות הגורמות להתפתחות המחלה.
לטענה שאני "כפייתי" בעניין זה, שאני רואה ניצנים של סכנה נאצית בכל פינה, אני עונה: זה לא נכון. במשך שנים נמנעתי מלעסוק בנושא הזה. אך נכון שיש בראשי נורה אדומה קטנה, הנדלקת ברגע שאני חש בסכנה.
עכשיו הנורה הזאת מהבהבת.
מה גרם בעבר למחלה הפאשיסטית לפרוץ? מדוע פרצה בשעה המסוימת ההיא ולא אחרת? מדוע בגרמניה ולא בארץ אחרת, שסבלה מבעיות דומות?
התשובה היא שהפאשיזם הוא תופעה מיוחדת, ואין דומה לו. זה לא "ימין קיצוני", החרפה של השקפת-העולם הימנית ה"לאומית" או ה"שמרנית". הפאשיזם הוא ההפך משמרנות, גם כשהוא משתמש בהסוואה שמרנית. הוא תופעה מהפכנית. הוא גם לא הקצנה של הלאומנות המצויה, ה"נורמאלית", הקיימת בכל העמים.
הפאשיזם הוא תופעה ייחודית, ויש לה סימני-היכר ייחודים: תפיסה של עם עליון, שלילת האנושיות של עמים אחרים ומיעוטים לאומיים, פולחן המנהיג, פולחן הכוח, הבוז לדמוקרטיה, ההתעלמות מזכויות-האדם, הערצת המלחמה, הבוז למוסר המקובל. צירוף של כל התכונות האלה ביחד הוא שיוצר את התופעה, שאין לה הגדרה מדעית.
איך זה קורה?
נכתבו על כך מאות ספרים והוצגו עשרות תיאוריות, ואף אחת מהן אינה מספקת. אני מציע בכל הצניעות תיאוריה משלי, מבלי לטעון שהיא תקפה יותר מאחרות.
לפי תפיסתי, המהפכה הפאשיסטית מתחוללת כאשר אישיות מיוחדת מאוד נפגשת עם מצב לאומי מיוחד מאוד.
גם על אישיותו של אדולף היטלר נכתבו ספרים לאין-ספור. אין שלב בחיי האיש שלא נבחן במיקרוסקופ, אין מעשה שלו שלא נדון לפרטיו. אין סודות לגבי היטלר, אך היטלר נשאר בגדר סוד.
אחת מתכונותיו הבולטות הייתה האנטישמיות הפתולוגית שלו, שגברה על כל היגיון. הוא דבק בה עד הרגע האחרון של חייו, כאשר הכתיב את הצוואה שלו לפני שהתאבד. ברגעים הנואשים ביותר של מלחמתו, כאשר חייליו בחזית זעקו לתגבורת ולאספקה, הוסטו רכבות יקרות להובלת יהודים למחנות-המוות. כאשר הוורמאכט סבל מחסור בכל, נלקחו יהודים מעבודתם במפעלים חיוניים ונשלחו אל מותם.
הובאו הרבה הסברים לאנטישמיות פתולוגית זו, וכולם כאחד הופרכו. האם רצה היטלר לנקום ביהודים בגלל היהודי שחשדו בו שהיה סבו האמיתי? האם שנא את הרופא היהודי שטיפל באמו האהובה לפני שמתה? האם היה זה עונש למנהל היהודי של בית-הספר לאמנות, שסירב להכיר בכישרונו? האם שנא את היהודים שנתקל בהם כשהיה "הומלס" בווינה? כל זה הופרך. נותרה התעלומה.
הוא הדין לגבי תכונות והשקפות אישיות אחרות. מניין בא לו הכוח ההיפנוטי, ששבה את ההמונים? מה היה בו, שגרם לאנשים כה רבים, מכל שכבות החברה, להזדהות איתו? ממה נבעה תאוות-הכוח שלו, שלא ידעה גבול – פשוטו כמשמעו?
איננו יודעים. אין הסבר אמיתי ומלא. אנחנו רק יודעים שבין מיליוני הגרמנים והאוסטרים שנולדו בתקופה ההיא, ובין רבבות שגדלו בנסיבות דומות, היה (עד כמה שאנחנו יודעים) רק היטלר אחד, איש מיוחד במינו, איש חד-פעמי. אם לשאול מושג מעולם הביולוגיה, הוא היה "מוטציה" חד-פעמית.
אבל היטלר החד-פעמי לא היה הופך לדמות היסטורית, אלמלא פגש את גרמניה במצב מיוחד במינו, חד-פעמי.
גם על גרמניה של סוף הרפובליקה נכתבו ספרים רבים מאוד. מה גרם לה לאמץ את הנאציזם? סיבות היסטוריות, שמקורן בשואה הנוראה של מלחמת שלושים-השנה ואולי עוד מלפני כן? הרגשת ההשפלה אחרי התבוסה במלחמת-העולם הראשונה? הזעם על המנצחים, שהשפילו את גרמניה עד עפר והטילו עליה פיצויים עצומים? האינפלציה הנוראה של 1923, שנת לידתי, שמחקה את החסכונות של שכבות שלמות? המשבר הכלכלי האיום של 1929, שהשליך מיליוני גרמנים טובים וחרוצים אל הרחוב?
גם לשאלה זו אין תשובה מספקת. הרי גם עמים אחרים הושפלו. גם עמים אחרים הפסידו במלחמות. המשבר העולמי פגע בעשרות מדינות. גם בארצות-הברית ובבריטניה הושלכו מיליונים ממקומות-העבודה. מדוע לא הגיעו הפאשיסטים לשלטון בארצות אלה (מלבד איטליה, כמובן)?
לדעתי נדלק הניצוץ הקטלני ברגע הגורלי, כאשר העם המוכן לפאשיזם נפגש עם האדם בעל התכונות של מנהיג פאשיסטי.
מה היה קורה בגרמניה אילו היה היטלר נספה בתאונת-דרכים בסתיו 1932? יתכן שמנהיג נאצי אחר היה מגיע לשלטון במקומו – אבל השואה לא הייתה מתרחשת, ואולי גם לא מלחמת-העולם השנייה. מחליפיו האפשריים – גרגור שטראסר, שהיה אז מס’ 2, או הרמן גרינג, טייס-הקרב המכור למורפיום – היו אמנם נאצים, אך איש מהם לא היה היטלר שני. הם חסרו את התכונות השטניות שלו.
ומה היה קורה בגרמניה אלמלא הגיעה לתהומות הייאוש? מדינות-המערב יכלו להבחין בסכנה בעוד מועד ולעזור לשיקום הכלכלה הגרמנית ולצמצום האבטלה. הם יכלו לבטל את חוזה-ורסיי המשפיל שנכפה על גרמניה בתום מלחמת-העולם הראשונה, ולהחזיר לה את הכבוד העצמי. גרמניה הייתה מתאוששת. הרפובליקה הייתה מתחזקת, אנשי-הרוח שגרמניה הייתה משופעת בהם היו מחזירים לעצמם את המנהיגות המוסרית.
מה היה קורה אז? אדולף היטלר, שנשיא-המדינה הנערץ קרא לו בבוז "הטוראי-הראשון הבוהמי", היה חוזר להיות דמגוג קטן בשוליים המטורפים. המאה ה-20 הייתה נראית אחרת. 20 מיליון קורבנות המלחמה ושישה מיליון קורבנות השואה היו חיים את חייהם, מבלי לדעת מה עלול היה להתרחש.
אבל היטלר לא מת בגיל צעיר והעם הגרמני לא ניצל מגורלו. ברגע המכריע נפגשו זה בזה, ואז נוצר הניצוץ שהדליק את הפתיל אשר הוביל אל הפצצה ההיסטורית.
מפגש גורלי מסוג זה אינו מיוחד רק לפאשיזם, כמובן. זה קרה בהיסטוריה גם לאנשים מסוג אחר ובמצבים מסוג אחר.
וינסטון צ’רצ’יל, למשל. פסליו עומדים במקומות רבים בבריטניה, והוא נחשב לאחד הבריטים הגדולים בכל הדורות.
אבל עד לשנות ה-30 המאוחרות נחשב צ’רצ’יל לפוליטיקאי כושל. מעטים העריכו אותו, ומעטים מאוד אהבו אותו. רבים מעמיתיו תיעבו אותו ממש. הוא נחשב לרברבן, שחצן, דמגוג, אדם בלתי-יציב ושיכור. אבל ברגע של סכנה קיומית עליונה מצאה בו בריטניה את המנהיג שישמש לה פה וייטול לידיו את גורלה. ואז היה נדמה כאילו התכונן צ’רצ’יל במשך כל 65 שנות חייו עד אז לרגע האחד הזה, וכאילו בריטניה חיכתה ברגע זה לאיש האחד הזה בדיוק.
האם ההיסטוריה הייתה מתפתחת אחרת אילו מת צ’רצ’יל מהרעלת כבד בשנה שלפני כן, ונוויל צ’מברלין היה נשאר בשלטון? אנחנו יודעים כיום שצ’מברלין וחבריו, וביניהם שר-החוץ רב-ההשפעה, הלורד הליפקס, שקלו ברצינות אם לקבל את הצעת-השלום של היטלר, שהציע לחלק את העולם בין גרמניה ובריטניה.
או לנין. אלמלא העמיד המטכ"ל הגרמני לרשותו קרון רכבת כדי שיגיע מציריך לשוודיה, ומשם לסנט פטרבורג – האם הייתה פורצת המהפכה הבולשביקית, ששינתה את פני המאה ה-20? אמנם, טרוצקי כבר היה בעיר לפניו, וכך גם סטאלין. אבל אף אחד משניהם לא היה לנין, ובלי לנין זה לא היה קורה. בוודאי לא בצורה שקרתה.
אולי אפשר להוסיף לרשימה זו את ברק אובמה. איש מאוד-מיוחד, ייחודי במוצאו ובאופיו, שהייתה לו פגישה גורלית עם האומה האמריקאית ברגע חשוב של גורלה, כאשר היא נתונה בשני משברים – כלכלי ומדיני – המשליכים את צילם על העולם כולו.
ובחזרה אלינו. האם מדינת-ישראל מתקרבת למשבר קיומי – רוחני, מדיני, כלכלי – ההופך אותה לאומה בסכנה? האם ליברמן, או מי שעלול לבוא במקומו, יתגלה כאיש רדוף-שדים כמו היטלר, או לפחות מוסוליני?
נראה שיש למצב הלאומי שלנו כמה סימני-היכר מסוכנים. במלחמה האחרונה איבדנו כל קנה-מידה מוסרי. השנאה למיעוט הערבי במדינה גוברת, וכך גם השנאה לעם הפלסטיני הנרמס תחת רגלינו. בחוגים רבים מתפשטת ההערצה העיוורת לכוח. המשטר הדמוקרטי נתון בהידרדרות מתמשכת. המצב הכלכלי עלול להפוך לאסון, שיגרום להמונים להתגעגע ל"איש חזק". והרי האמונה שאנחנו "עם נבחר", אנחנו ואפסנו עוד, מושרשת כאן מזמן.
זה לא מוכרח להוביל לאסון. בהחלט לא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אומות במצוקה, שהתאוששו וחזרו למסלולן. לעומת היטלר האמיתי, שעלה לגדולה, חיו מן הסתם מאות היטלרים, לא פחות מטורפים ולא פחות מוכשרים, שסיימו את חייהם כפקידי-בנק או סופרים מתוסכלים, מפני שלא נתקלו בהזדמנות ההיסטורית.
יש לי אמונה חזקה בחוסנה של החברה הישראלית ושל הדמוקרטיה הישראלית. אני מאמין שיש בהן כוחות גנוזים, שיעמדו להן במבחן ההיסטורי.
שום דבר לא "מוכרח" לקרות. אבל כל דבר "יכול" לקרות. והנורה האדומה הקטנה מהבהבת.
שלום אורי,
מעניין אותי לדעת איך תראה "ישראל פשיסטית". ואני שואלת אותך בהנחה שאתה מאמין שהיום אנחנו מדינה דמוקרטית.
כי לדעתי, ישראל לא דמוקרטית גם לא ליהודים, משום שאינה דואגת לפרטים בה (אפילו לא לחיילים שלה, שלא לדבר על קורבנות וניצולי השואה שהיא כ"כ אוהבת לדבר בשמם). המצב בשטחים גרוע מספיק גם בלי שתהיה השמדה פיזית קולקטיבית. השמדת הרוח וחיסול התקווה, גם אם הגוף נשאר בחיים, זה חורבן וקטסטרופה שאין להפחית מחומרתה, ויש לחקור אותה כפי שחוקרים את השואה. והמדינה שאחראית לו,על מיליוני אזרחיה שטופי המוח,כשהיא מפעילה אותם שוב ושוב כשותפים פעילים בחורבן הזה, איך היא יכולה להיות דמוקרטית?
ואת ההבדל לדעתך יעשה ליברמן? הרי התשתית בנויה היטב, ליברמן הוא רק זרע נוסף שפוזר על מצע משגשג.
נראה לי שאתה סבור שגרמניה עברה אירוע שדומה למפץ הגדול. התגבשות של תנאים ואז תזוזה אחת, מקרית- והמפץ התרחש ושינה את פני ההיסטוריה.אבל אני לא חושבת שמה שקרה בגרמניה שונה ממה שקורה לאורך כל ההסטוריה ועוד יקרה בעתיד: אנשים רוצחים זה את זה והורסים זה את חייו ותקוותו של זה.
מלחמת העולם השניה, כמו אירועים אחרים, היא עוד "דרך" לעשות מה שנעשה כל הזמן. גם מדינה שמתעמרת באזרחיה שלה, כמו שעשתה לדוגמא קמבודיה, היא שואה נוספת ו"יחידה במינה" כמו הנאציזם. רציחות שלוו לכיבוש אמריקה, והגיעו למיליוני בני אדם, גם הם אירוע יחודי בהיסטוריה. אבל לכולם מכנה משותף מנצח: רציחת הגוף, חיסול הרוח והתקווה, הפרדת הקולקטיב לפרטים "שורדים" וביזת הרכוש. הסיבה ששואת היהודים מקבלת עדיפות מחקרית היא לדעתי, מיקומה הפיזי ומיקומה בזמן (גרמניה, רק לפני 70 שנה) ולאחר מכן תעמולה עיקשת, שלא מרפה, של מדינת ישראל, שלמרבה הצער, בתעמולתה, היא גם מתרחקת מרחק רב מידי מהאמת ההיסטורית.
ייתכן שישראל תינצל מפני מלתעותיה שלה, אך אני לא מאמינה שמדובר ב"כוחות גנוזים" של הדמוקרטיה הישראלית. אם כן, זה יהיה בעקבות לחץ עצום מבחוץ, כמו המלחמה של הרוסים נגד גרמניה. כי מעולם לא הייתה באמת דמוקרטיה ישראלית וגם ליהודים זוהי לא דמוקרטיה אמיתית כששוללים זכויות יסוד מפרטים בחברה על רקע צבא, דעות פוליטיות או אם נתפר להם תיק ע"י השב"כ (לדוגמא טלי פחימה, שאין לי מושג איך היא תוכל להתפרנס בכבוד בישראל היום, שלא לדבר על הוקעה חברתית). במקרים כאלו גם בג"ץ ה"דמוקרטי" משתף פעולה עם הלחצים הפשיסטיים.
אז עכשיו, זה משנה מי ילחץ על ההדק, אם זה יהיה ליברמן, ביבי או ציפי? הרי המערכה כבר מוכנה והתותח מכוון היטב. רק צריך ללחוץ על הכפתור וישראל ידועה כמדינה שלוחצת על כפתורים ורק אח"כ חושבת.
ליברמן מייצג תופעה מסוכנת מאז כהנא אף מפלגה לא העיזה לצאת בצורה בוטה כל כך נגד ערבי ישראל.
שאלה נוספת אורי לגבי פרשת קסטנר. שנים סברתי שהוא נפל קורבן לדמגוגים נוסח: ישראל גלילי ומנחם בגין לצד עו"ד שאפתן ועיתונאי כמוך שרק רצה לנגח את מפא"י.
בסרט התיעודי שנראה אתמול בהשתתפותך נשפך אור חדש על הפרשה. מתברר מתוך מסמכים שלאחר המלחמה קסטנר בשליחותם של הסוכנות ודוד בן גוריון סחטו נאצים שגזלו את רכוש היהודים בתמורה לכסף אז קסטנר העיד לטובתם. מה דעתך על זה?
רבים מחבריו של אבנרי מעידים עליו שבילדותו
העריץ את הנאצים ורצה להצטרף לתנועת הנוער
ההיטלראית
העובדה הזו רק מוסיפה משנה תוקף לדבריו
ויש להתיחס לדבריו במלוא הרצינות
מצד שני
הניתוח של אבנרי על השפעתם של יחידים בהיסטוריה הוא ניתוח קלסי של ימין קיצוני
ויש כאן סממן פאשיסטי על השפעתם של
הגיבורים ועל הצורך בגיבורים
הבעיה היא שישראל די נעלמה. היא איננה יותר מדינה עצמאית. היא חפץ אמריקאי. טיבו של חפץ משוכלל ככל שלא יהיה שבסופו של דבר מוצאים לו חלופה. ישראל שמה מרצון את כל הביצים (כולל התרנגולת) בסל האמריקאי עד כדי כך שקשה לראות היכן עובר הגבול בין השתיים.
לכן לא ברור מניין שואב אבנרי את האמונה בכוחות גנוזים או בחוסן חברתי. האם זה הקסם האובאמי שמפיח באבנרי רוח של תקווה זהירה?
לצערי אינני מוקסם (בינתיים) מאובאמה.
ואינני מוכן לרוחות של שלום שהוא הולך להביא לאיזור – נהפוך הוא. הסיפור עם אירן נראה נפיץ וכמו כן גם מדינות אחרות על הכוונת. הלוואי ואני טועה. ימים יגידו כיצד ומה הם מתכננים לאיזור. הרמזים בהם מדבר אובאמה הם עמומים מדי ולכן מעוררי דאגה.
מר אבנרי,
כשאתה מדבר על צעירים ישראלים בוגרי תיכון ישראלי שמצביעים לליברמן, אתה מדבר עליי. אני למשל, לא חושש כ"כ ממה שתיארת במאמר. התנועה האיסלאמית מפחידה אותי יותר. מצטער.
אבל בוא נניח לרגע…
נניח כי אכן ליברמן "משתלט" על ישראל והופך אותה לפאשיסטית. כנגד מצב כזה ברור שיש להלחם. ומי יוכל להלחם ? אנשים המאומנים בנשק. מתסריט קצר שהרצתי בראשי, נדמה לי כיבקרב חבריי הלוחמים בצנחנים, אני דווקא מהיותר "שמאלניים".
מי ירים את הנשק להלחם בשלטון זה ?
השמאל הפקיר את הלוחמה בידי הימין בלבד בטוענות כאלה ואחרות, שגם אם אינם משתקפות עם עולמו האגואיסטי- אינדיבידואלי, עדיין מדובר בפספוס של החברה כולה. נסיונות השפעה של השמאל מחוץ לצבא אינם צולחים. להיפך. כל התרחקות של השמאל מצה"ל רק מקצינה אותו, הופכת אותו לימני יותר. המצב בו כמעט כל האנשים המאומנים בנשק במדינה נמצאים בצד אחד של המפה הפוליטית אינו בריא בכלל.
אולי התיאוריה של אבנרי נכונה אבל יש בה שתי טעויות גדולות. האחת, הישראלים לא שונאים את הערבים. לא רק שהם לא שונאים אלא שבכל פעם שמדינה ערבית עשתה שלום עם ישראל ואפילו שלום קר הישראלים יצאו מגידרם מהתלהבות מיהרו לבקר באותה ארץ ולא תשמע את רובם אומרים מילה רעה עליה גם אם התנהגותה לא לרוחם. גם את הפלסטינים רוב הישראלים לא שונאים וזה לזכותם של הישראלים משום שכאשר מישהו מנסה לרצוח אותך שוב ושוב כאשר הוא מצהיר שמטרתו הסופית היא רצח כל הישראלים ממש כמו הנאצים זה מפליא שלא שונאים אותם. בהחלט נלחמים בהם אבל כמעט שלא נתקלים בגילויי שנאה כלפיהם. הטעות השניה היא המלחמה בעזה. אבנרי כתב שבמלחמה האחרונה איבדנו כל קנה מידה מוסרי. ההיפך הוא הנכון. למרות ההשמצות מצד שונאי המדינה הרגילים במלחמה האחרונה התברר שצה"ל מוסרי הרבה יותר ממשמיציו. התוצאה של מוסריות עליונה זו היא מספר אזרחים נפגעים נמוך מאשר בכל מלחמה אחרת בהיסטוריה בשטח בנוי. צה"ל סרב לסכן את חיי חיליו למען חיי סיעני טרור אבל למעט מקרים ספורים אבל לא מוכחים לא פגע באזרחים בכוונה.אני לא "נופל מהרגלים" מההשמצות חסרות הבסיס של רוב הכותבים והמגיבים באתר זה אבל אני כן תמה האם אבנרי מוכן להשבע שבזמן שרותו ביחידת הקומנדו הראשונה בצה"ל (שועלי שמשון) לא פגע בשוגג באזרחים עד שהוא מרשה לעצמו להתגולל בטענות חסרות שחר על צה"ל של היום.
ביום מן הימים אולי תבין כי שינויים בחברה והפלת משטר לא מתרחשת רק בכוח הזרוע. תנועות מחאה עממיות מבטלות את הליגיטימיות של מנהיגים מסויימים ומאלצות אותם לפרוש, במיוחד כשמדובר במדינה פחות או יותר דמוקרטית, כמו שלנו
אורי אבנרי מתעלם מזה שעוד לפני המשברים הגדולים שריסקו את הרפובליקה של וימאר המפלגה הנאצית כבר היתה קיימת ככוח סמי-צבאי מחכה לשעת כושר.זה ההבדל הגדול בעיניי.לליברמן עם כל התיעוב שהוא מעורר אין שום גייסות מאחוריו אפילו לא בנוסח החולצות הצהובות של כהנא.אני מוכן להמר שבבחירות הבאות המפלגה שלו תתרסק כי אין שם אף אחד שיתפוס את מקומו במקרה שהוא ייאלץ לפרוש מהפוליטיקה דבר שבנסיבות הקיימות בהחלט אפשרי.אם אורי אבנרי מחפש סכנה פאשיסטית שיפנה את הזרקור לאיחוד הלאומי כי משם הסכנה הגדולה.בניגוד לליברמן שלמרות הגועל אינו אלא יותר ממפלגת מחאה זאת תנועה אידאולוגית נחושה עם אנשים שמתהדרים בגאווה בעבר הכהניסטי שלהם.אם יש סכנה לדמוקטיה בישראל היא לא באה מישראל ביתנו אלא מהם.
יש כשל לוגי בטיעונים של אורי אבנרי.
אבנרי קורא לליברמן יודו-נאצי וטוען שיש פוטנציאל לסכנה איומה מצידו.
לשם הבהרה, אינני תומך ליברמן, רחוק מזה, ואני מסכים שיש חלקים גזעניים במצע שלו.
אבל אם ליברמן כל כך מפחיד ופאשיסטי, מה חושב אבנרי על החמאס? הרי ברור שמצע החמאס קיצוני הרבה יותר מהמצע של ליברמן. יותר מזה גם אלו שנחשבים מתונים אצל הפלסטינים מחזיקים בדעות בעייתיות בלשון המעטה, אבו מאזן לדוגמא מכחיש שואה (http://www.memri.org/bin/articles.cgi?Area=ia&ID=IA9502)
אבנרי לא רואה סכנה בתנועות הללו??
מה גם שלא מדובר ב 15 מנדטים בלבד. היקף התופעות הפשיסטיות בחברה הפלסטינית, גדול בצורה משמעותית מהמצב בישראל.
אם רואים בליברמן סכנה פשיסטית, אז בוודאי צריך לראות בחמאס סכנה פשיסטית, מה שממחיש את הצורך בצבא חזק.
כפי שציינתי אני לא חלילה מצדיק את ליברמן, אבל ה"סכנה" קיימת גם אצל הצד השני.
השמאל הקיצוני בוחר להתעלם מכך וחוטא בחוסר איזון משווע.
למי שכתב לי
ברור שמהפיכות לא עושים רק בנשק. במשטרים דוגמת גרמניה הנאצית, על המהפיכה להיות מוכנה לאפשרות של שימוש בנשק במידת הצורך. דוגמת הפרטיזנים באירופה. ברור שבדמוקרטיה הדרך המקובלת והנכונה היא דרך "שוק של דעות". המצב האפשרי שאבנרי מתאר הוא מצב שאין בינו ובין דמוקרטיה כלום.
אבנרי יוצא נגד פאשיזם אבל מאמרץ בלא דעת כנראה חלק מרעיונותיו: האיברמנשן עושים את ההיסטוריה" ומה שקובע היא "השאיפה לעצמה".
גם החידות שהוא מציב להופעת הנאציזם בגרמניה הן מוגזמות ביותר..
ולי יש תאוריה קצת יותר מתקדמת על עליית הנאציזם בגרמניה והתרחשות השואה, לדעתי שנאת הזרים והאנטישמיות הייתה חבויה במשך שנים רבות כמעט בכל אירופה , (פרעות וגירושים התרחשו בכל תקופה לאורך הדורות מימי הביניים), כי בגנום הנוצרי היה טבוע אשמת היהודים בצליבתו של ישו, שנאת היהודים הייתה למצווה נוצרית
לעם הגרמני הזדמנה שעת כושר להוציא לפועל את מחשבותיהם הזדוניות , התעצמות צבאית ושליטה ללא עוררין בזמן המלחמה בכל אירופה , תוהו ובוהו ומלחמה עולמית , כל זה בהשראתו של מנהיג טוטאליטרי שהיה הפרוייקטור הראשי בתוכנית השטאנית והמוציא לפועל את רחשות ליבם ושאיפתם של רבים מבני עמו , ההשמדה לא הייתה מתקיימת לולא שיתוף פעולה של רבים כל כך מבני העם ששירתו בצבא הגיסטאפו , האס אס , שומרי ומנהלי מחנות ההשמדה ועוד בעלי תפקידים כאלו ואחרים זו הייתה מערכת מתוזמנת ותעשייה שפעלה ללא לאות במשך שנים!
קצת קשה לי להאמין שעם כ"כ תרבותי , המשכיל והמתקדם ביותר באירופה באותם שנים עצם את עיניו ולא ידע שמתרחשת השמדת עם מתחת לאפו.
בל נשכח את מחנות ההשמדה שהוקמו דווקא בפולין
ולא סתם , כי הם נוצרים אדוקים ואנטישמים ותיקים אפילו יותר מהגרמנים.