המשבר הפיננסי שפרץ בשלהי 2008 בארה"ב ומשם הלך והתפשט ברחבי העולם ואף הלך והתפתח למשבר כלכלי כולל, נידון בדרך כלל באחד משני האופנים הבאים: כלכלנים נוטים לפרש אותו מפרספקטיבה כמותית, כתוצאה של אי-איזון: עודף אשראי זול אשר בהעדר בטחונות מספיקים יצר בועה פיננסית הגדולה מדי ביחס לערכים הריאליים במשק. מדעני מדינה נוטים לפרש אותו מפרספקטיבה מוסדית, כתוצאה של אי-תיפקוד ראוי של הפיקוח המדינתי, שגרר פעילות ספוקלטיבית וסיכונית של חברות פיננסיות.
לניתוח הכלכלי והמוסדי יתרון ברור – הם מצביעים על תופעות בנות כימות ועל שחקנים חברתיים גלויים (כגון חברות עסקיות או מוסדות מדינתיים), והם אכן מאירים היבטים חשובים של המשבר. עם זאת, ניתוחים אלה חסרים פרספקטיבה מבנית, כזאת החושפת את המגמות הנסתרות וארוכות הטווח, שמעבר לתופעות המיידיות והגלויות. מטרת הרשימה הזו אינה להסביר את המשבר הנוכחי, אלא למקם אותו במסגרת ניתוחית רחבה יותר מזו המקובלת בשיח הציבורי השוטף. פרספקטיבה כזאת יכולה להראות כי, ראשית, המשבר הנוכחי הוא חוליה אחת בשרשרת היסטורית מתמשכת של משברי הקפיטאליזם (ולא אירוע חריג); שנית, כי המשבר כרוך בשינויים מערכתיים במשטר ההצבר הקפיטליסטי (ולא רק בהיבטים כמותיים שלו); ושלישית, כי המשבר הוא בראש ובראשונה גילוי של קונפליקט בין-מעמדי מתמשך בין ההון לעבודה (במשולב עם היבטים כמותיים ומוסדיים, וכן היבטים טכנולוגיים ובינלאומיים).
התפתחות הקפיטאליזם מאופיינת באופן היסטורי ב"גלים כלכליים" ארוכי טווח, המתחילים בצמיחה, עד להגעה לנקודת שיא, ומשם בהצטמצמות עד להגעה לנקודת שפל, שממנה מתחיל גל חדש של צמיחה וכן הלאה. את המחזוריות של הגלים הללו אבחן בשנות העשרים של המאה העשרים הכלכלן הסובייטי ניקולאי קונדראטייף (Kondratieff), והם מכונים על שמו גלי קונדראטייף (או בקיצור גלי ק.; K Waves). כל גל כזה נמשך בערך חמישים שנים (למעשה בין 45 ל 60 שנים), והוא מתחלק לשני חלקים פחות או יותר שווים במשכם של כ 25 שנות צמיחה (;Phase A שלב א’) והצטמצמות (שלב ב’;Phase B). הגלים הללו מתרחשים קודם כל ב"מרכז המערכת העולמית" (בריטניה, ארה"ב וכו’ – על פי התקופה ההיסטורית) אך כמובן מקרינים משם על שאר הכלכלות בעולם. בתחום הכלכלה המדינית מתנהל דיון נרחב באשר למדדים האמפיריים של גלי קונדאטייף (מחירים, תוצר לאומי לנפש, תוצר של ענפים מובילים וכיו"ב); באשר לחלות הגלים ( התרחשותם במקביל או בהפרשי זמן ועוצמה בכלכלות שונות); ובאשר לסיבות התרחשותם (תנועה של השקעות, כגירסת קונדראטייף עצמו וכלכלנים נוספים; חידושים טכנולוגיים, כגישת ג’וזף שומפטר ו"ניאו-שומפטריאנים" אחרים; ונטיית שעור הרווח לקטון כתוצאה ממאבק מעמדי, כגרסת ארנסט מאנדל ומרכסיסטים אחרים).
אף כי יש אסכולות שונות בעניינים אלה ואחרים, קיימת הסכמה רחבה לגבי עצם קיומה של תופעת גלי קונדאטייף או ה"גלים ארוכי הטווח" (ויש לציין כי מתקיימים במקביל גם גלים בעלי טווחים שונים). לגבי "תבנית העומק" של הגלים אדגיש כאן את ההסבר המעמדי. במרכז ההסבר הזה ניצב ההיגיון הבסיסי של הכלכלה הקפיטליסטית – היינו השאיפה לרווח מצד אחד, אך נטיית שעור הרווח לקטון, מצד שני. ניגוד זה הוא תוצר של הסתירה הבסיסית של הקפיטאליזם – בעלות פרטית על אמצעי הייצור, ולעומת זאת חיברות מעמיק והולך של תהליך הייצור. כמו שהסביר כבר מרקס, בעוד שבכלכלות לא-קפיטליסטיות מוצרים מיוצרים כדי להשתמש בהם, ולפיכך המחזור הכלכלי הוא "מוצר—כסף—מוצר"; הכלכלה הקפיטליסטית מתייחדת בכך שמוצרים נוצרים כדי להפיק מהם רווח ולפיכך המחזור הכלכלי הוא "הפוך": "כסף – מוצר—כסף", כאשר כמות הכסף בסוף המחזור גדולה יותר מאשר בתחילתו, ומכילה את הרווח, או את "הצבר ההון". מטרת הפעילות הכלכלית היא, אם כן, הצבר הון, או במושגים מוכרים על התשואה להיות גדולה יותר מהתשומה. אופן הארגון של הייצור והמבנה החברתי המתאים לו מוכוונים לתכלית זאת. כאשר נוצר השילוב המתאים בתנאים נתונים, המשק הקפיטליסטי מתנסה בצמיחה (שלב א’). אך במהלך הזמן נוצר או גדל ה"חיכוך" בין כוחות הייצור הקיימים לבין היחסים החברתיים בהם הם מעוגנים – כלומר מתערערת ההתאמה שהתקיימה בתוך "תצורת ויסות הצבר ההון" שהתמסדה (mode of regulation of capital accumulation) או "התצורה החברתית של הצבר ההון" שהתמסדה (the social structure of accumulation). מעמד העובדים – שמהם מופק הרווח (או "הערך העודף" שהוא הבסיס ל"הצבר ההון") גורם לכך ששעור הרווח נוטה לקטון (וכך גם אף התחרות המתקיימת בין בעלי ההון עצמם) – אם בשל מאבק להגדלת שכר והטבת תנאים (שכאשר הוא מצליח מתחולל משבר הכרוך בנטיית שעור הרווח לפחות), ואם ההפך, בשל יכולת הצריכה המוגבלת שלו (הגורמת למשבר של צריכת-חסר [underconsumption] או הצבר-יתר [overproduction]). לפיכך מתחילה שקיעת דפוס הייצור הקיים וההסדרים החברתיים הכרוכים בו (שלב ב’), וזאת עד להתגבשות דפוסים חדשים ויצירת דינמיקה חדשה של גידול בשיעור הרווח, צמיחה בפעילות הכלכלית ובהצבר הון (שלב א’(, וחוזר חלילה.
על בסיס דגם הסברי זה נציין את המהלך ההיסטורי של גלי קונדאטייף ונדון במאפיינים העיקריים של הגלים, תוך הדגשת ההיבט המעמדי שלהם, וזאת עד למשבר הנוכחי.
גל קונדראטייף מס. I: 1790–1847/8
גל זה מציין את תחילת הקפיטאליזם התעשייתי במה שמכונה המהפכה התעשייתית הראשונה בבריטניה. הענף הראשוני שבו התרחשה המהפכה היה הכותנה, ואמצעי הייצור העיקרי בה היה נולי טוויה שבסוף התהליך היו מונעי קיטור. כאן החל להיווצר מעמד עובדים התלוי למחייתו בשכר. רווחיות ההון התבססה על "ניצול אקסטנסיבי" של העובדים, כלומר העסקת יותר עובדים (כולל נשים וילדים), יותר שעות, תוך ריכוז העבודה ב"מאנפקטורות" (manufacture) – בתי מלאכה שבהם שררה השגחה קשוחה. שלב הצמיחה של גל זה נמשך עד 1825/6 ואז החלה נסיגה. נסיגה זאת נבעה מהתארגנות מעמד הפועלים ומדרישות גוברות לחקיקה סוציאלית (שעות עבודה וכו’) אך גם מן המגבלות הטבעיות של הניצול האקסטנסיבי – אחרי הכל ב 24 שעות היממה לא ניתן לייצר יותר מ 24 שעות.
גל קונדראטייף מס.II: 1847/8–1893/4
המוצא מן הנסיגה של הגל הראשון נמצא ביישום של מקור אנרגיה חדש – מנוע הקיטור (וכריית פחת להפעלתו) ובהיווצרות של ענפי ייצור מובילים חדשים – בעיקר יציקת פלדה, וייצור הפעלה של רכבות ומסילות ברזל. עתה נעשה המעבר מן המנפקטורה למפעל התעשייתי (machinofacture), היכן שהפועלים איבדו לחלוטין את שליטתם בתהליך הייצור. באמצעות הטכנולוגיה החל תהליך "ניצול אינטנסיבי", היינו הגדלת התפוקה של כל יחידת עבודה. בין אמצע המאה ה-19 והרבע האחרון שלה התרחש בבריטניה ה"בום הכלכלי הוויקטוריאני". כאשר זה מיצה את עצמו, נכנסה הכלכלה הוויקטוריאנית למשבר ברבע האחרון של המאה ה 19. ארגון העסקים בקפיטאליזם המנפקטורי והתעשייתי, במהלך גלי קונדארטייף I ו-II התאפיין ביזמות פרטית ומשפחתית ובתחרותיות, והוא מכונה קפיטאליזם של "יוזמה חופשית" (laissez faire) או "קפיטאליזם תחרותי" או גם "קפיטאליזם ליברלי". בארה"ב זוהתה התקופה המקבילה עם ה"עידן המוזהב" ((Gilded Age ועם "ברונים השודדים" אשר הניחו את המסד של הקפיטאליזם האמריקני העולה.
גל קונדראטייף מס. III: 1893/4–1940/45
בעשור האחרון של המאה ה-19 מתחיל גל חדש של צמיחה והתפשטות, המכונה "המהפכה התעשייתית השנייה". גל זה נמשך עד תחילת מלחמת העולם הראשונה. הצמיחה בתקופה זאת קשורה למספר גורמים: התפתחות של ענפי ייצור וטכנולוגיות ייצור חדשים, בעיקר בתחומי הגז, הכימיה והחשמל; מעבר של התחבורה הבינלאומית לספינות מונעות קיטור; מהפכות תעשייתיות מהירות בארצות נוספות, המתחרות עם בריטניה על הבכורה – גרמניה וארה"ב; החדרת צורות ארגון וניהול עבודה חדשות ("טיילוריזם", "ניהול מדעי" וכו’); תחרות בין המעצמות התעשייתיות, שהתבטאה באימפריאליזם ובקולוניאליזם בעיקר באסיה ובאפריקה. ניתן לראות מהלכים אלה כ"ניצול אקסטנסיבי" חדש, גיאוגרפי, המספק כר זול לחומרי גלם, להשקעות הון ולשווקי צריכה. כל אלה הביאו לצמיחה מהירה, וזאת עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתקופה זאת גם נוצרים ומתעצמים איגודים מקצועיים ומפלגות פועלים, וכמובן מתחוללת המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. כל אלה נתפסים כאיום על הקפיטאליזם ובכך יצרו לחץ למיתון נזקיו החברתיים בהמשך.
לאחר המלחמה מתחיל מיתון שאפיין את התקופה שבין מלחמות העולם, ובליבו "המשבר הגדול" של קריסת הבורסה בניו-יורק ב 1929. התוצאה של המשבר היא שינוי מהותי במשטר ההצבר הקפיטליסטי, שבראשו מהלך גדול של התערבות ממשלתית (הניו-דיל בארה"ב) הנוגדת את המגמה המשקית, תוך השקעה גדולה במפעלים ציבוריים ויזום יצירת מקומות עבודה, על בסיס של תקציב גירעוני. זוהי המהפכה הקיינסיאנית (ע"ש הכלכלן הבריטי ג’ורג’ מיינראד קיינס), שתכליתה הצלת הקפיטאליזם באמצעים מדינתיים אך ללא-סוציאליזם (במקביל, גרמניה הנאצית יצאה מהמשבר באמצעות כלכלת מלחמה; וברית המועצות עברה תיעוש וקולקטיביזציה תחת הטרור הסטליני). בתקופה זאת גם נוצר והתמסד המשטר הכלכלי המכונה "פורדיזם" (או "קפיטאליזם מאורגן" או "קפיטאליזם מונופולי"), הכולל ייצור של מוצרים סטנדרטיים בפס ייצור וכן – לראשונה – עידוד של צריכה המונית של העובדים כדי לספק ביקוש ולהימנע ממשברי עודף-יצור (את המכונית החלו לייצר במפעלי פורד לצריכה המונית ב-1913, ובמהלך המאה היא הפכה – יחד עם שאר אביזרי "המשפחה הממוצעת" — למנוע צמיחה כלכלי בפני עצמה). כן חלה מ"מהפכה הניהולית" כאשר החברות הקפיטליסטיות עברו מיידי מייסדיהן לניהול בירוקרטי.
גל קונדראטייף מס. IV: 1940/5—1980/5
ההכנות למלחמת העולם השנייה והמאמץ הכלכלי שדרשה המלחמה עצמה העצימו את המגמות של התערבות המדינה בכלכלה, הניהול הבירוקרטי של המשק, והתעסוקה המלאה. עם סיום המלחמה השתנה מאזן הכוחות הכלכלי והפוליטי העולמי, כאשר מעצמות הציר – גרמניה ויפן, ואף מדינות רבות שהיו קורבן לתוקפנותן נותרו חרבות, ואילו ארה"ב החליפה את בריטניה כמעצמה הפוליטית והכלכלית הראשונה. ארה"ב ביססה את מעמדה תוך הגשת סיוע ותמיכה למדינות שבתחום השפעתה, ובראש ובראשונה לגרמניה המערבית וליפן, זאת תוך כפיה של כלכלת שוק ומשטר דמוקרטי עליהן, ותוך יצירת משטר כלכלי ופיננסי (סחר ומטבע) בינלאומי תחת הנהגתה החד-משמעית (הסכמי ברטון-וודס). במדינות המערביות המתועשות התבססה והגיעה לשיאה מדינת הרווחה ובחלק מן המדינות הפוסט-קולוניאליות צמחה "מדינה מפתחת". כל זה היה הבסיס ל"תקופת זוהר" חסרת תקדים של פריחה כלכלית בתקופה שבין סוף מלחמת העולם ועד שנות השבעים הראשונות של המאה העשרים (שלב א של גל ק. הרביעי). תקופה זאת זכתה לכינויים כמו "הקפיטאליזם המתקדם" או "הקפיטאליזם המאוחר". מדינת הרווחה סיפקה "מנועי צמיחה" ציבוריים וגם דאגה לחלוקה מחדש של התוצר והביאה לרמה הגבוהה ביותר של שוויוניות בהיסטוריה החדשה. הבסיס לזה היה הסכמה חברתית מאזנת בין שלושת הקודקודים החברתיים החזקים: ארגוני העובדים, ארגוני התעשיינים, והמדינה.
תקופת הזוהר הזאת הגיע לסיומה בשלהי שנות השישים ובתחילת שנות השבעים (והחל שלב ב’ של גל ק. הרביעי). הגורם לכך היה ירידת שעור הרווחיות של ההון. הסיבות לכך היו בעיקר עלייה במחירי חומרי הגלם (משבר הנפט) והעלות הגבוהה של העבודה, שהצליחה להשיג תנאי עבודה, שירותים חברתיים ובטוח סוציאליים ראויים. אף שכל אלה הם מקור לפיתוח חברתי וכלכלי, חלקו הפוחת יחסית של ההון נתפס כבעיה, ולפיכך ארגוני העובדים, והמדינה המתערבת — הממסה והמחלקת — הפכו ל"אוייב מספר אחד" של הימין החדש.
גל קונדראטייף מס.V שלב א’: 2008-1980/5
בשנות השבעים המאוחרות ובשנות השמונים נפלו בזה אחר זה המשטרים הסוציאל-דמוקרטיים במעצמות התעשייתיות ועלו לשלטון בהן משטרים המייצגים את "היוזמה הפרטית": השמרנים בבריטניה, הרפובליקנים בארה"ב, הנוצרים-דמוקרטים בגרמניה ועוד. גם כאשר מעת לעת עלו לשלטון מפלגות "שמאל" (הסוציאליסטים בצרפת, הלייבור בבריטניה, הדמוקרטים בארה"ב), הן פעלו במסגרת מה שהפך ל"חוכמה המקובלת" של הכלכלה הניאו-ליברלית. שלב א’ של גל ק. החמישי החל בשנות השמונים. מבחינה טכנולוגית שלב זה מאופיין בהטמעתן של טכנולוגיות ייצור אלקטרוניות חדשות, בתפקיד המוביל של תעשיית ההי-טק והמידע, ובתפוצה המונית של אמצעי תקשורת חדשים. אמצעים אלה אף הפכו לנשאים של אשראי המוני לצרכנים (כרטיסי אשראי; משכנתאות ועוד) ושל "כלכלה פיננסית" עצומה שצמחה במרחב הכלכלי הווירטואלי החדש (וכונתה בין השאר "קזינו קפיטאליזם"). התאגידים הפכו לטראנס-לאומיים; תהליכי הייצור והעבודה הוגמשו; הרגולציה הממשלתית על המטבע הוסרה; חברות ציבוריות ושירותים ציבוריים הופרטו; תקציבי המדינה קטנו; האיגודים המקצועיים הצטמקו; המיסוי ומיכוס הופחתו; תקציבי הרווחה קוצצו; יכולת ניוד ההון לעבר מקורות עבודה זולים ובלתי מוגנים גדלה; והתרבות המודרניסטית-ליברלית סבלה ממשבר לגיטימיות ומתחרות רב-תרבותית ופוסט-מודרנית.
המהלך הניאו-ליברלי והפוסט-פורדיסטי הזה, אף שנעשה בחסות המדינה, פרע את החפיפה היחסית שהתקיימה בין היחידה הפוליטית האזרחית (מדינת הלאום) לבין המשק הכלכלי על מרכיביו, ובכך ניטרל את היכולת של התערבות דמוקרטית בניהול הכלכלה. עקב כך, העבודה המאורגנת נחלשה וההון הפרטי התחזק. התוצאה החד-משמעית הייתה שינוי המגמה של חלוקת העושר: מגמת הרווחיות של ההון עלתה וחלקם היחסי של העובדים בתוצר ירד. בתקופה זאת הצטרפו למועדון הקפיטליסטי חברות חדשות כערב הסעודית ונסיכויות הנפט, דרום-קוריאה וסין וכן הגוש סובייטי לשעבר, ומעמדה הכלכלי של ארה"ב ירד יחסית, אם כי היא נותרה במרכז המערכת הגלובאלית שנוצרה.
אך ב-2008 התברר כי כלכלת המידע והפיננסים, המחלישה או אף מייתרת חלקים גדלים והולכים באוכלוסיה, אינה בת-קיימא. התברר כי חלק גדול מן ההון היה "נומינלי" בלבד, וכאשר נעשה הניסיון להגיע לתחתיתו ה"ריאלית" – התברר כי ההשקעה הריאלית בפיתוח יציב וארוך טווח נזנחה לטובת הרווחיות קצרת הטווח של הון.
כאן מתחיל שלב ב’ של הגל החמישי. זהו הרגע ההיסטורי בו אנו נמצאים.
ניתוח המשבר הנוכחי (ובוודאי ניתוח מופעו בישראל) הוא מעבר לגבולות הרשימה הנוכחית, אך יש לקוות כי העקרונות המרכזיים של ניתוח אפשרי כזה הונחו ברשימה לעיל. הצבענו על כך כי "המשברים הכלכליים" של הקפיטאליזם אינם רק פרי של חוסר איזון כמותי או של טעויות ניהול מוסדיות. משברים אלה מתרחשים ברמה המדינתית והגלובלית בהקשר של ההתמודדות הנמשכת בין הון לעבודה על השליטה בכוחות הייצור, במהלך הייצור ובפירות הייצור. גם השימוש הכלכלי בטכנולוגיות ובמוצרים חדשים מהווה חלק מהתמודדות זאת.
נרמוז רק, לסיום, כי השאלה הניצבת כיום על סדר היום היא זאת: האם כאשר הכלכלה הקפיטליסטית קורסת, המדינה תחלץ להציל את העובדים (כולל מעמד הביניים המתפרנס משכר, שהם הרוב המוחלט של האזרחים) ולקחת אחריות לעתידם, או להציל את בעלי ההון (שהם מיעוט שבמיעוט באוכלוסיה). כרגע נראה כי הכף נוטה לצד השני. וההצדקה לכך ברורה (לכאורה): במצב הנתון התמוטטות ההון הפרטי גוררת איתה גם את התמוטטות העובדים. אך הצדקה כזאת מתעלמת מכך שההיקף והעומק של שליטת ההון הפרטי היא גם הסיבה להתמוטטות, וכי מצב נתון זה הוא תוצאה של מדיניות קודמת שמוטטה את השליטה והתכנון הציבורי במשק כפי שאלה נהגו במדינת הרווחה. כשם שמשבר העלויות של מדינת הרווחה נוצל כהזדמנות להשתלטות ההון הפרטי על החברה, כך ניתן לנצל את משבר ההון הפרטי הנוכחי כדי להחזיר לידיים חברתיות את השליטה על ההון שהורחק מהן. ניתן עתה לחזור מ"הפרטה" ל"החברה". אך כדי ששעת הכושר שזימן המשבר הנוכחי תנוצל כדי להחזיר את האחריות הציבורית על העושר הציבורי, פיתוחו וחלוקתו – ולא כדי לחלק שוב עושר ציבורי להון הפרטי — יש צורך לחרוג מן הקונצנזוס הניאו-ליברלי ולחזור לחשוב על הכלכלה כעל מערכת ציבורית, הפועלת על-ידי הציבור ולמען הציבור. ברור כי מדובר כאן בנושא שאינו רק כלכלי אלא אף פוליטי, מסוג הנושאים שאינם נידונים בפוליטיקה הישראלית.
לקריאה נוספת:
Aglietta, Michael. 1979. A Theory of Capitalist Regulation. New Left Books.
Goldstein, Joshua S. 1988. Long Cycles: Prosperity and War in the Modern Age. Yale University Press.
Marshall, Michael. 1987. Long Waves of Regional Development (Critical Human Geography). Palgrave Macmillan.
Mandel, Ernest. 1995. Long Waves of Capitalist Development: A Marxist Interpretation (Based on the Marshall Lectures Given at the University of Cambridge). Verso.
המאמר שנכתב על ידי פרופ’ אורי רם, מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, פורסם בלקט שראה אור, ערב כינונה של הממשלה הימנית החדשה, על ידי מרכז אדוה. המאמרים הקצרים שבלקט מתמקדים בלקחים הכלכליים והחברתיים שניתן להפיק מן המשבר הקפיטליסטי העולמי. ברחבי העולם, המשבר מלווה בדיון ציבורי שמתמקד לא רק בשאלה כיצד ניתן להיחלץ מן המשבר אלא גם בשאלה, כיצד ראוי לשנות את המשטר הכלכלי-חברתי על מנת למנוע משברים שכאלה בעתיד, או לצמצם את נזקיהם.
הכותבים הנוספים בלקט הם עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, ד"ר יוסי דהאן, ד"ר אפרים דוידי, ד"ר עמי וטורי, יעל חסון, פרופ’ יוברט לו-יון, ד"ר דניאל ממן, ברברה סבירסקי, ד"ר שלמה סבירסקי, ולריה סייגלשיפר, ד"ר יצחק ספורטא, ד"ר דני פילק, פרופ’ מיכאל שלו וד"ר זאב רוזנהק. במקביל לפרסום הלקט פתח מרכז אדוה בסדרת דיונים פומביים תחת הכותרת "את, אני והמשבר הפיננסי".
לעיון במסמך המלא (61 עמודים):
http://www.adva.org/UserFiles/File/economic%20crisis%20israel%20heb.pdf
חומר לא קל מוסבר בצורה בהירה. מאמר מעולה.
אני מצטרף לברכות. מאמר מעניין מאוד והייתי מציע למרכז אדוה שפרסם את החוברת על המשבר הקפיטליסטי לתגרמה לערבית
רשימה לתפארת. רהוטה, מובנת, והגיונית כל כך. עתה מוטל עלינו לחפש פתרון לבעיה שהוצגה בסוף, כלומר כיצד נחלצים מהקונצנזוס הניאו-ליבראלי.
במדינת ישראל המיליטריסטית, השסועה-חברתית, וחסרת הסולידריות, זה נראה כמו משימה בלתי-אפשרימ.
אתה לא ליכודניק?
והמאמר הוא ג’יבריש אקדמאי רגיל מבחינתי. מה למאה ה-18 ולסאב פריים? תעזבו אתכם בחיאת. רואים שקראתם ספר, יופי.