ההפגנות יתחילו הערב, בכפר יאסיף שבגליל המערבי. מחר, יום ששי, יפגינו בערים תל-אביב, ירושלים, חיפה, עכו וטייבה. ובשבת: ברחוב המרכזי של נצרת. מי יפגין? מה יפגין? אלה יהיו הפגנות האחד במאי, יום העובד הבינלאומי, שחוזרות ובגדול. כמד חום הבודק את מצבו של המשטר הקפיטליסטי, כך תחיית האחד במאי, מחאות האחד במאי, הן האינדיקציה הטובה ביותר שהמשטר חולה – ויש הטוענים שהוא חולה מאוד.
סביר להניח שהפגנות הימים הקרובים לא ישנו את הסדר החברתי מן היסוד. אבל לכל הפחות יציבו כמה סימני שאלה לסימני הקריאה לכותרות העיתונים ובהן מככבת המילה "משבר!". וזאת, ימים ספורים לאחר שהוצגה תכנית ההפרטות המסיבית ושל הקלות על ההון (ועל בעלי ההון) מבית מדרשה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. כן, אותה ממשלה שהוקמה תודות לפועלו של מי שאמור היה להנהיג את העובדים באחד במאי: יו"ר ההסתדרות, אבל שמסיבותיו שלו החליט לתת יד דווקא לעושקי העובדים.
ומה לנו וליום העובד הבינלאומי? בימים בהם נאבקים מנחי האוניברסיטה הפתוחה להכרתם כעובדים בעלי זכויות ואף דורשים חתימה על הסכם קיבוצי, לשאלה זו תשובה ברורה: כולנו מנחי האוניברסיטה הפתוחה. קרי: רוב העובדים בישראל אינם מאורגנים בוועדים או באיגודים וכך גורלם הוא להפוך קרבנות המשבר הכלכלי. זהו סודו של יחסי הכוחות החברתיים הלא שוויוניים בחברה הישראלית. למעלה: הם מאורגנים היטב ויש ממשלה שלמה הדואגת לאינטרסים שלהם. למטה: רק אחד מכל חמישה או שישה מאורגן.
ומדוע חשוב להבין את יחסי הכוחות החברתיים? כי אחד במאי הוא יום הכיפורים של מעמד העובדים. או במלים אחרות – זהו יום של מאבק, אבל גם של חשבון נפש. חשבון נפש שכה חסר בארגוני העובדים, וההסתדרות בראשם.
ומה בדיוק רוצה הממשלה? כאמור ממשלה זו משקפת נאמנה את האינטרסים של השכבה העליונה של בעלי ההון, בייחוד בעלי ההון הפיננסי, הקשורים בקשר אמיץ עם הקפיטליזם האמריקאי. צו השעה של הקפיטליזם האמריקאי בעולם שצלל אל משבר כלכלי עמוק, הוא להבטיח שליטה על שווקים ולהבטיח רווחים. האינטרס המשותף של הקפיטליסטים משם ומכאן הוא "הגמשת שוק העבודה", "הוזלת עלויות הייצור" ו"התייעלות". כל אלה הגדרות הבאות להסתיר מציאות עגומה של העמקת ניצול העובדים כדי להמשיך ולהרוויח.
אז מהי בדיוק מדיניות הממשלה? הממשלה חותרת, דווקא בעת משבר, להוזיל את שכר העובדים על מנת להבטיח שמירת שיעורי הרווח של בעלי ההון, במערכת הפיננסית (בנקים וחברות ביטוח), המונופולים הפרטיים הגדולים (בבעלות מקומית וזרה) וחברות היצוא (אף הן בבעלות מקומית וזרה). בשם "הוזלת העבודה" ניתן לנקוט באין-ספור צעדים: פיטורי עובדים המוניים והעמקת האבטלה (על מנת שהיצע העבודה יגבר על ביקוש לעובדים וכך לגרום לירידת השכר), הפרטות מסיביות, פגיעה נוספת בקצבאות וה"רפורמות" למיניהן: רפורמה במיסים, רפורמה בנמלים, רפורמה בשירות התעסוקה, רפורמה בחברת החשמל, רפורמה בפנסיה…
להסביר, לארגן ולהנהיג
עד כאן ארבע הקושיות ותשובותיהן. אבל תשובה החשובה היא החמישית – המענה החברתי למתקפה הבלתי מרוסנת של בעלי ההון וממשלתם. ובמרכזה של התשובה החברתית הסוגיה: איך לשנות את יחסי הכוחות. כוחו של מעמד העובדים לא נמדד רק במשקלם של העובדים, המובטלים, הגמלאים ובני משפחותיהם בחברה הישראלית. כי במונחים מספריים, מעמד העובדים הוא המעמד הגדול בישראל. כוחו נמדד בעיקר בתודעתו המעמדית. וכאן טמונה הבעיה. התודעה הרווחת בקרב העובדים איננה התודעה המעמדית – אלא אי-שבעיות רצון מהמצב הכלכלי והחברתי, יחד עם נכונות למאבק (ולפעמים מעבר לנכונות, גם הרצון לצאת למאבק) אבל ללא אסטרטגיה כוללת לשינוי חברתי מן היסוד.
שלושה הם המכשולים העומדים בפני התעצמות התודעה המעמדית: חלקים גדולים של המעמד אינם מאורגנים והיו לטרף קל לניצול בידי בעלי ההון המקומיים והזרים, רוב העובדים מעצבים את התודעה "תודות" לאמצעי התקשורת שבבעלות פרטית או ממלכתית השטופים מסרים לאומנים, גזעניים וניאו-ליברליים; והיעדר הנהגה מעמדית. אם לשפוט על פי העמדות הננקטות בשאלות יסוד על ידי האיגודים המקצועיים הגדולים (ההסתדרות הכללית, הסתדרות המורים וארגון המורים העל-יסודיים) התודעה המעמדית רחוקה מהם כמזרח ממערב.
לכן, בפני אלה הדוגלים בחיזוקם של ארגוני העובדים, העמקת התודעה המעמדית והשינוי החברתי מן היסוד (שלילת הקפיטליזם וקידום החלופה הסוציאלסיטית) עומדות שלוש משימות עיקריות: לארגן את העובדים ולהתארגן כעובדים, להסביר את עיקרי הפוליטיקה המעמדית ולהנהיג בכל מקום בו העובדים מתארגנים ונלחמים על זכויותיהם. חג אחד במאי שמח!
מילים כדורבנות.
זה כמובן מתקשר למה שהגבתי במאמר הקודם של דווידי- שהמטרה העיקרית והכי חשובה של כל פעיל שמאל בימינו, היחידה שיכולה להיות בעלת השפעה מרחיקת לכת על המציאות, היא הקמת ארגון עובדים חדש,עצמאי,רדיקלי ודמוקרטי.
במדינה קפיטליסטית כמו שלנו, הצפי הוא הגדלה מהירה של הפערים, במהירות הולכת וגוברת. זה מתחיל בפערי שכר, אבל מזה נובעים פערים בכל תחומי החיים. על כך אין צורך להרחיב, אין צורך לטחון את מה שכבר טחון. כולנו יודעים מה הבעיות, לאן נושבת הרוח ומה עלינו לעשות כדי לשנות את כיוונה.
אנחנו לא מדינה עצמאית באמת, כי אין בעולם כיום הרבה מדינות עצמאיות באמת.העולם ברובו נכבש ע"י ארה"ב. הנשיא האמיתי שלנו איננו פרס, אלא אובאמה. ואנחנו אפילו לא בחרנו בו…
העולם הוא פירמידה גדולה, הבנויה מפירמידות קטנות. איפה אתה נמצא בפירמידה – זה נקבע לפי מאפייני הסביבה שלך, המוצא וכל שאר המאפיינים, שעל פיהם נקבע מעמדך. לפי זה נקבע מצבך הכלכלי, ולפי מצבך הכלכלי נקבעים רובהמאפיינים הנ"ל… אופס. מעגל סגור?
הנה המשימה שלנו: עלינו לפרוץ את המעגל, ויפה שעה אחת קודם. מה שעה? דקה! מהר! נו? זה דחוף, יש לי שכן שאין לו כסף לשלם לאמבולנס שיקח אותו לבית החולים, כי הוא רק נקע יד באמצע הלילה… אם הוא היה שובר אותה, הוא לא היה צריך לשלם, אבל זה לא הצליח לו… אז דחוף, עלינו לתקן את המצב, כדי שלנעמי (שכנה אחרת שלי) יהיה כסף לשלם לוטרינר, שמטפל במסירות בחתול שלה! ואני צריכה ירקות לשבוע הבא, ואין לי כסף ליותר מיומיים, אם אני רוצה סלט… וכד’…
החבר דוידי כתב לעניין. אם כי הוא היה צריך קצת להרחיב בנוגע למצבם של העובדים בעולם. במצרים, למשל, יש גל שביתות ללא תקדים במדינה. ולא רק שם. אך אני מצטרף לקריאתו: חג פועלים שמח!
לאפרים דוידי היקר ולשאר משפחת הגדה השמאלית הלוחמת והאמיצה,ברכת חג האחד במאי לכולכם על פועלכם ותרומתכם.מי יתן ותמשיכו להוות לכולנו אור ומגדלור לשנים רבות ולעשיות מגוונות.
אחת ולתמיד, אם אפשר, מהי עמדתו של החבר דוידי בנוגע לארגון "כוח לעובדים".
[בבקשה גרסה זאת]
טרור פנימי, כוחניות ושיח צדקתני-נברני
בישראל יש טרור פנימי רב, אולי יותר מכל מדינה אוטוריטרית אחרת הידועה לי. לפי תחקיר ב"הארץ", מצותתים בישראל לרבבות אנשים.
השחיתות כאן פוגעת בכל הטבואים המקובלים, בניגוד למאפיות אחרות בעולם – בזקנים, נכים, ניצולי שואה.
הצרכנות – מכה שלא כתובה בתורה. מאידך, כמה מאות אלפי אנשים כאן עושים חיים, נסיעותיהם לחו"ל ממומנות על ידי משלם המיסים. יכולים כאן לרדת לחייו של אדם באופן קשה רק משום שתרומתו בתחום כלשהו נוכסה על ידי "אינסיידרים".
במובנים רבים זו מדינת אימים, מי שלא טעם מזה, לא יבין במה המדובר.
איני מבין מדוע מדינת ה"אין ברירה אחרת ליהודים" הפכה לכזאת זוועה, בכל תחומי החיים.
למשל – פקקי התנועה האיומים שאין דוגמתם בשום מקום בעולם, אולי פרט לג’קארטה בעולם השלישי. אין חשמליות, אין רכבת תחתית. ואנשים סובלים זאת יום יום בנסיעתם לעבודה ובחזרה ממנה – משרד התחבורה אפאטי לנושא, וגם הציבור אפאטי.
וקיימות הסחות דעת "ביטחוניות-מדיניות" מהבעיות הממשיות, למרות שלישראל לא נישקפת כל סכנה קיומית, זו מעצמה גרעינית כבדה, המוצפת במערכות הנשק המתקדמות ביותר בעולם.
השיח הפנימי בישראל, בפרט אצל אנשים הכרוכים ונישענים לפרנסתם השופעת מכספי משלם המיסים במשק הציבורי ובגורמי ממסד – מפעפע כולו בצדקתנות נברנית, מאזכר ככרוכיה אובססיבית "שואה", "אין ברירה", "הערבים", "רדיפות יהודים" – ניתן לחוש בנימה דביקה ורוגנת זאת כאן בהודעות באתר זה. זה גורם ראשי במעלה להסחת דעת מבעיות קיומיות אמיתיות, משכר העובדים, מכל נושא ממשי הכרוך ביצרנות, יצור, וזכויות היצרנים והעובדים.
מסיבה זאת יש הרבה סירבול ובלגנים – קשה לעבוד עם ישראלים מבני השכבה הבינונית-גבוהה הסמוכים על שולחן הממסד הדכאני:
בנושאי ביצוע דברים ועבודה משותפת – מה שאני מוצא בישראל זה סירבול וסיבוך איום – תוך נברנות, קטנוניות, סירבול הליכים, נימה מגנה ומאשימה, כוחניות – הכל פרט לענייניות מוכוונת ביצוע. אין לדעת מאיפוא זה נובע, כנראה לא מהדת, שהרי עם יהודים החיים מחוץ לישראל או ישראלים לשעבר החיים בחו"ל אין בעיות כאלה. משהו בקיום הישראלי יצר אלמנטים לא הגונים, חדורי נברנות אישית, כניסה לישבן של הזולת, כוחניות מוזרה.
הייתי בהפגנת 1 במאי בתל-אביב והאכזבה היתה גדולה. ציפיתי להיענות רבה יותר לאור המשבר הכלכלי, וההצלחה של תנועת "עיר לכולנו", אך לצערי לא ראיתי פנים חדשות. הקשבתי לנאום של דב חנין ולהגדרה שלו את 1 במאי לא כחג של מאבק הפועלים, אלא כחג של זכויות הפועלים. מובלעת בכך התפיסה האידיאליסטית-רפורמיסטית לפיה מעמד הפועלים הוא לא סוכן היסטורי לשינוי חברתי, אלא עוד קבוצת מיעוטים מקופחת שיש לדאוג לזכויותיה.
אני חושב שתנועת חד"ש עוברת את אותו משבר שעוברות מפלגות עובדים אחרות בעולם המערבי והוא הצורך לפנות לקהל מצביעים רחב, שמוביל את מקבלי ההחלטות במפלגה להימנע מרטוריקה רדיקלית. אולם בכך שהשמאל שובר ימינה, הוא רק עוזר לימין. המציאות המיוחדת של ישראל מכניסה למשבר הזה ממד חדש של עיוות, שלא קיים במפלגות עובדים אחרות: יכולתה של המדינה להסית עובדים אלה כנגד אלה היא יכולת שאין שניה לה בכל מדינה אחרת. האתגרים שעומדים מולנו גדולים מאד, וזה בדיוק הזמן לעמידה איתנה על עקרונותינו ולא להתפשר עליהן. ההתפשרות הביאה את השמאל העולמי למשבר שהוא מצוי בו היום תופעה שמתחדדת בישראל יותר מבארצות אחרות.