למיטב זכרוני, טרם הופיע באתר הגדה השמאלית דיון ממצה בשאלה מדוע התרסקה מרצ בבחירות האחרונות. דברים אלו אינם מתיימרים להיות תחליף לדיון הזה, אלא רק להשתעשע בשאלה מנקודת מבט פסבדו-כלכלית.
מנקודת מבט זו, יש לשאול, מהו ה"מוצר" או השירות שמרצ מכרה למצביעיה הפוטנציאליים? והאם הסיבה שהם לא קנו את המוצר, כלומר לא הצביעו לה, נבעה מאיכותו, מדרך שיווקו, או פשוט מפני שלא היה להם צורך בו?
אני חושב שהתשובה נעוצה באופציה האחרונה. ישנן מפלגות המכונות סקטוריאליות – אלו מספקות למצביעיהן את האשליה כאילו ההצבעה להן תחזק את האינטרסים האישיים והמיידיים של חברי אותה קבוצה. למרצ היה פעם נתח שוק כזה, כאשר נתפסה כמפלגה שתגן על זכויותיהם של החילונים. ייתכן שקומץ קיבוצניקים ולהט"בים עדיין מצביעים לה מתוך סיבה זו. אך על רוב נתח השוק הזה השתלטה שינוי – ואז שרפה אותו לטווח זמן בלתי ידוע.
מהו המוצר העיקרי, אם כן, ששיווקה מרצ עד הבחירות האחרונות? לדעתי המוצר הזה הוא מירוק מצפוני. רוב המצביעים למרצ היו "ציונים מתונים" אשר עשו זאת כדי לזכך ולטהר את מצפונם מחלקם היחסי בפשעי הציונות, ולרוב זו הייתה פעילותם היחידה נגד פשעים אלו (ניתן לראות עדות לכך בבחירות הדמה שנערכו בקרב הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב: מרצ גרפה רבע מהקולות, אבל אין לה יותר משלושה פעילים אקטיביים בקמפוס).
אך כמו יצרני דיסקטים או מצלמות פילם, מרצ גילתה בבחירות האחרונות שלמוצר שלהם אין כבר ביקוש. על הסיבות לכך נכתב הרבה באתר הזה, דברים נכונים, ואין טעם לחזור עליהם. בכל אופן, מתקפת לבנון השנייה וטבח "עופרת יצוקה" הראו שהציונים, אפילו המתונים, רק יורים ומהללים, ולא משאירים מקום לבכי. חיים אורון זיהה את השינוי הזה בקהל הצרכנים, אך לא עשה את השינוי הנכון במוצר כאשר הנהיג את מדיניות התמיכה המסויגת, או "חצי תמיכה" במהלך שתי המתקפות האלו. זה היה בערך כמו לנסות לשווק טלפונים עם חוגה בעידן הסלולארי. הקהל כבר לא קנה את זה.
בבחירה בין מצפון לציונות, נתח השוק שאיבדה מרצ התחלק לשניים: החלק הגדול, שגילה כי הוא יכול ללכת עם (המלחמות והכיבוש) ולהרגיש בלי (רגשות אשם) עבר למפלגות ציוניות אחרות, בעיקר קדימה. חלק אחר, מיעוט כמובן, הבין כי אין אופציית ביניים בין מוסריות לציונות והצביע לחד"ש או לא הצביע בכלל.
מה המסקנות אותן צריכים להסיק מתחריה של מרצ? האם צריך להיכנס לשוק אותו איבדה?
זה לא שאין כיום שום שוק לקלטות וידיאו. יש ציבור קטן של מטורפים לדבר שמכורים לאיכות התמונה המגורענת של VHS וישמרו לה נאמנות באש ובמים. באותו מובן קיימת עדיין נישה צרכנית ל"ציונות המתונה", כלומר לאלו שאוהבים את הציונות, אבל לא אוהבים את מה שהיא עושה. אך האם זהו פלח שוק שרווחי להיכנס אליו? האם כדאי לנסות לשווק מוצר שאולי אבד עליו הכלח?
לחד"ש יש "מוצר" טוב ביד, עם קהל צרכנים קטן אך נאמן. המוצר שלנו טוב מפני שחד"ש אינה ציונית ולכן יכולה להציע מענה הומאני, עקבי והגיוני למשברים שהציונות מייצרת. אין טעם לנסות למכור ציונות מדוללת שפג תוקפה להמונים, אלא להמשיך ולחשוף את מה שיש לנו לכמה שיותר אנשים: דרך חינוך, דרך הרחבת תחומי המאבק ובאמצעים אחרים של שכנוע.
עד כאן ההשתעשעות במחשבה קפיטליסטית. מרצ התרסקה מפני שאפשר לעבוד על חלק מהאנשים רק חלק מהזמן. בואו לא נתכסה באצטלות לא לנו, אלא נוציא את האמת שלנו לאור.
היא שמצביעי מרצ הצביעו בהמוניהם ללבני על מנת שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה. וזה לא הלך, כמו שאפשר לראות. בבחירות הבאות לדעתי מרצ תתאושש.
"השמאל הציוני": חטא התמיכה במלחמה הברברית בעזה ועונש המפלה בבחירות לכנסת.
המאפיין את הקלגסים הציונים: יורים ובוכים!
מתוך מדריך לאזרח/ית ולחייל/ת : פשעי מלחחמה, בהוצאת "יש גבול" מרץ 2008:
"אחרי חודשיים ברפיח הגיע המפקד… אז יוצאים אתו לסיור ראשון. שעה שש בבוקר. רפיח, עוצר. אין כלב ברחובות. רק ילד קטן בן ארבע משחק בחול. הוא בונה מגדל כזה בחצר של הבית שלו. זה מתחיל פתאום לרוץ, כולנו רצים איתו. היה מהנדסה קרבית. כולנו רצים איעתו. תפס את הילד, נופר, אני מניאק אם אני לא אומר אמת. שבר לו את היד כאן בפרק. שבר לו את היד במרפק. שבר לו את הרגל כאן. והתחיל לדרוך לו על הבטן שלוש פעמים והלך. אנחנו כולנו עם הפה פתוח, מסתכלים עליו בהלם… יום למחרת אני יוצא איתו לעוד סיור וכבר החיילים התחילו לעשות את זה".
נופר ישי-קרין, "הארץ" 21.9.07
את השקר הזה צריך להפסיק.
הניסיון הנלוז של הכותב להתייחס אל המערכת הפוליטית כאל שוק חופשי ואל המפלגות כאל ספקיות שירותים מגוחך. לא ברור אם הוא נהנה לבעוט במרצ שהפכה לשק החבטות של השמאל הישראלי או שהוא מנסה לבקר את מרצ על כך שהיא לא מיישרת קו עם האידאולוגיה הלניניסטית של מק"י, אבל זה פתטי וגרוע בשני המקרים.
השקר שצריך להפסיק הוא שהציונות היא בהכרח תנועה נצלנית, גזענית ודכאנית. ציונות כמו שאמר עמוס עוז (אחת הדמויות שהכי אוהבים לשנוא בשמאל הרדיקלי) היא שם משפחה. יש זרמים בציונות. אין ספק שבמשך רוב השנים שלטו בציונות זרמים שלא הכירו בשוויון ערך האדם ופעלו בצורה מחריפה ובזכויות אדם ואזרח, אבל לאורך כל השנים התקיים בציונות זרם מתון, נאור ושוחר שלום. ייצג אותו משה שרת. ייצגו אותו חלקים במפ"ם. ייצג אותו תקופה מסויימת אפילו אורי אבנרי. של"י ומוקד. במובנים מסויימים גם בגין ובטח שרבין של 92 (למרות המגרעות) וחלקים מהצמרת של מפלגת העבודה כמו יוסי ביילין (בהקשר הציוני-מדיני ולא בהקשר הכלכלי).
האתגרים שעומדים בפני השמאל גדולים מדי מכדי שנשקיע אותם בדיוני מי צודק – השמאל הציוני או השמאל הרדיקלי. סביר להניח שמדובר בעמדות שהיסודות שלהם הם מעבר לדיון רציונלי תכליתי אלא מושפעים ממניעים פסיכולוגים מובהקים. אם רוזנר ופרנסי הגדה השמאלית רוצים להמשיך להתכתש בביצה בזמן שהליכוד וישראל ביתנו מחזירים אותנו 50 שנה אחורה בזמן אז הם חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון. זוהי העת לשיתוף פעולה של חזית רחבה נגד הפאשיזם ונגד הקפיטליזם. ראינו את זה באחד במאי בתל-אביב, אני מקווה שנצליח לראות את זה בעוד מקומות.
הבעיה היא שזו לא רק השתעשעות ודי. בדמוקרטיה דה לה שמאטע מפלגות פוליטיות הן הרבה פעמים לא יותר ממוצר צריכה שהדרכים בהן הוא משווק לא שונות משמעותית מהדרך שבה משווקים שמפו, משקה קל או מכונית.
אני חושב שהיא ‘נפלה’ פשוט בגלל שהמצביעים שלה הצביעו למפלגות אחרות בשמאל כמו במיוחד קדימה והעבודה. מתוך האמונה שמרצ היא קיצונית מדי בדעותיה (זו הדעה הרווחת בציבור) ואם הציבור יצביע בהמוניו אז הוא כבר יצביע לעבודה/קדימה, אז צריך לקדם אותם כביכול.
בנוסף לכך, המצביעים של השמאל הקיצוני לייט (מרצ) התבגרו והתמתנו, לכן אולי המגמה הייתה כזאת. לגבי הטעות של מרצ במלחמה או אי-הטעות שלה – בציבור הרחב, ולא בבועות השמאלניות-קיצוניות, אף אחד לא מאשים את מרצ על כך אלא אפילו מהלל אותה.
ו… אני לא חושב שהמצביעים של מרצ ברחו לחד"ש, ראיתי איזושהי מפה וכל יישוב למי הוא הצביע. הקיבוצים של מפא"י הצביעו לעבודה, והקיבוצים של מפ"ם הצביעו למרצ – אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עם שאר האוכלוסייה כי קיבוצניקים במילא לא ממש נשאר. לחד"ש הצביעו מעט בתל אביב, פחות מהמנדטים שלה, ובעיקר כנראה באזורים שגרה יותר אוכלוסייה ערבית.
אין כאן כזה סיפור גדול, רק תעמולת-נגד ביבי והצבעה אוטומטית לקדימה מתוך מתינות ושנאת ביבי.
לא ברור מדוע רוזנר קורא לנתוח שלו פסבדו כלכלי כשכולו נתוח פסבדו פוליטי. אבל זה אופיני לקומוניסטים נלהבים – אומרים דבר אחד ומתכוונים לאחר. לגופו של ענין מרצ ניגפה משתי סיבות. לאחת קוראים זהבה גלאון. אם להיות בעד חסול מדינת ישראל כמו גלאון אין סיבה להצביע מרצ וההצבעה הנכונה היא בעד מפלגה פלשתינית לאומנית כמו חד"ש.לכן מיעוט קטן ממצביעי מרץ עברו הצביע חד"ש.הסיבה השניה היא בפשטות יאוש מהפלשתינים וממפלגות כמו חד"ש שאומרות דבר אחד ובמצע שלהן כתוב דבר אחר.הפלשתינים הוכיחו מאז הסכם אוסלו שאן להם כל ענין בשלום עם מדינת ישראל והענין היחיד שיש להם הוא חסול מדינת שראל וכל תושביה היהודים (כן, גם אם הם הצביעו חד"ש).חלק מאנשי השמאל התאהבו בסיסמא שתי מדינות לשני עמים אבל כשהם קראו את מצע חד"ש לפני הבחירות האחרונות הם הבינו שאפילו מפלגה לאומנית פלשתינית ישראלית כמו חדש מתכוונת שתי מדינות לעם אחד.הפלשתיני כמובן.לכן רוב השמאל הציוני ברח בבהלה ימינה. אם הפלשתינים לא יתעשתו התהליך הזה ילך ויקצין ואז הנכבה הבאה אינה שאלה של אם אלא שאלה של מתי.ישראל כמובן תושמץ שהיא לא רוצה שלום ושהיא מבצעת פשעי מלחמה אבל המציאות תהיה שישראל תהיה ללא נוכחות פלשתינית ושוב יהיה לפלשתינים פחות ממה שהוצע להם קודם כפי שקורה מאז 1936.
הבעיה היא שמרצ לא מצאו סלוגן מספיק קצר שישווק את האידיאולוגיה שלהם. משהו כמו: "נגד הכיבוש אך בעד המלחמה" או "נגד המתנחלים אך אוהבים את החיילים" כל זה לא מצלצל מספיק טוב. למרות שגם ה "לא סחבק. מנהיג" שהיה קליט וכמעט נטול משמעות, כמו שסיסמא צריכה להיות, לא נחל הצלחה מסחררת, בטח שלא כמו "אין נאמנות- אין אזרחות" שקלע ישר להלך רוח הפשיסטי בהמוניו.
אני מציעה למרצ קודם לעשות סקר שוק של סלוגנים. ובסוף לצאת עם משהו כמו: ישראל צעירה- ציונות חזקה. או משהו כזה והתמונות צריכות להיות של חיילים, תיכוניסטים וסטודנטים מחייכים כשהם ישובים על טנק.
אם מקדונלדס זה בריא וקוקה קולה זה טעם החיים, גם מרצ יכולה.
אפשר גם לעשות בדק בית וכל זה, ולהגיד "טעינו" אבל זה יהיה טרחני ולא פופולרי. אז לכו על הסלוגן.
מסכים לחלוטין עם נמרוד ברנע. נמאס כבר מהבדלנות הזאת!
אפשר למצוא על אותה הדרך את הבעיות בחד"ש אבל אין טעם, זה זמן להתאחד.
המוצר שלה התגלה כפגום.
התברר שעל מנת להשתמש במר"צ 1.3, גרסת אורון, יש לעשות תיאום עם מוצר אחר, שנרכש בנפרד, שהוא חמאס 1.0, שמחליף את פתח 8.6, שכולנו זוכרים את אי היציבות הכרונית שלו.
השימוש בחמאס 1.0 התגלה כיציב עד מאד, אבל מסוכן למעבד, למערכת ההפעלה, ולדיסק הקשיח. ספרון ההנחיות למשתמשת של חמאס 1.0 דורש מהמשתמשת להחליף את המעבד, מערכת ההפעלה והדיסק הקשיח. בסוף ההוראות, יש להחליף גם את המשתמשת במשתמשת אחרת, סונית2000, ולקפוץ ראש לבריכה ללא מין וללא מים. במקרה של משתמש, מתברר שחמאס 1.0 מבטל אוטומטית, או חצי-אוטומטית, את פיקת הברך של המשתמש, ומשליך אותו מקומה גבוהה אל מדרכה קשה.
הבעיה היא לא בממשק המעולה של מר"צ, אלא במנוע החמאסי. חד"ש 17.1 באמת מעניינת, וכולנו תקווה שבאגים בגרסאות הקודמות תוקנו, אולם קשה להשתחרר מהחשד שגם הפעם אצבעותיו ומצפונו של המשתמש יכוו.
כותב יניב:" המוצר שלנו טוב מפני שחד"ש אינה ציונית ולכן יכולה להציע מענה הומאני, עקבי והגיוני למשברים שהציונות מייצרת". הוא גם כותב- "אין אופציית ביניים בין מוסריות לציונות".
יניב לא נותן לאופן בו מגדירים עצמם מרבית אזרחי ישראל לבלבל אותו. כמיטב המסורת של השמאל המתקרא משום מה "רדיקלי", הטון הפטרנליסטי כלפי המוחלשים אותם הוא מבקש לייצג מורגש היטב ובאופן אגרסיבי במיוחד. הדמגוגיה הזולה והדיכוטומית בין ציונות למוסר שייכת למגרש הפוליטי של הימין שלא רואה מורכבות. ההשטחה המוחלטת של הציונות נובעת מחוסר יכולתו של יניב להגדיר מהי הציונות בבסיסה- זאת ללא סרחים עודפים שהימין וגם השמאל הדביק לה. הציונות היא ביטוי למימוש לאומי של עם. היה בה את בובר, סימון ומאגנס, יש בה דמויות רבות המעוניינות לחזור לגבולות 67. מהי אם כן הסיסמא שמיטב מחבריי מנפנפים בה בלי לעמוד מאחוריה במיל- "שתי מדיניות לשני עמים" אם לא מימושה של הלאומיות היהודית בצד אחד של הקו הירוק?. במה אם כך שונה חד"ש ממרצ בקו המדיני שלה? בכלום. הרי פליטים לא ישובו לכאן כפי שהם לא שבו לשום מקום אחר לאחר מלחמה. ההבדל הוא שאנשים כמו יניב לא באמת מאמינים באימרה שתי מדינות לשני עמים.
הרוב המוחלט של אזרחי ישראל היהודים רואים עצמם כחלק מקולקטיב יהודי לאומי ומעוניינים לחיות במדינת לאום המבטאת את הזכות להגדרה עצמית שלהם. כפי שהדני, הצרפתי, הפלסטיני והסלובני רואים עצמם חלק מקולקטיב- כך גם היהודים בישראל. אין כאן כל רצון מצד שני הקולקטיבים הלאומיים כאן לבנות "זהות על" שתחליף את הלאומיות במעין הגדרה אזרחית גרידא למדינה שקיימת רק באקדמיה ובעולם אמורפי. האזור הזה כמו שאומר לי מרצה שלי- מהבלקן עד ערביסטן הוא אזור לאומי. מה לעשות- באסה- הארגון הפוליטי שלו צריך להיות בהתאם.
הטריטוריה המדממת שלנו מכילה שתי קבוצות המעוניינות במימוש לאומי. כך רואים עצמם תושבי האזור והשאיפות הפוליטיות הצודקות של השמאל יכולות לפעול אך ורק במסגרת בסיס פוליטי ותודעתי זה- להציע לו תצורות שונות-סוציאליסטיות, לא כובשות וצודקות יותר. אין לי מושג מהי פוליטיקה אנטי-ציונית כאשר תרגומה הממשי של הציונות היא ביטוי ללאומיות היהודית וכאשר מרבית אזרחי ישראל רואים עצמם באופן הזה ( יניב יגיד שהם לא מבינים באמת למה הם מתכוונים ). בעיני הפוליטיקה המסורסת הזו שאינה קשובה ואינה רולוונטית לאנשים עצמם, לשאיפות הלגיטימיות שלהם לחיות בשקט במסגרת מדינת לאום כמו בכל העולם היא גם פוליטיקה צבועה- בעוד אנחנו תומכים בפוליטיקה יהודית-ערבית, אומרים יניב ודומיו ( וגם אני תומך אך לא בדרך זו), אנו משילים מעצמנו כל סממן לאומי ומסרבים לומר "מדינת לאום יהודית", זאת בזמן שאת הלאומיות של חברינו הפלסטינים אנחנו מטפחים- זוהי צדקנות, חוסר יושרה אינטילקטואלית ובעיקר סירוס פוליטי.
האמרה לפיה אנשים עזבו את מרצ בגלל שהם סירבו להתקיים על המתח בין ציונות ומוסר ובחרו את המוסר מתקיים בגבולות שנקין-קינג ג’ורג’, מעל דפי עיתון "העיר" ובמקומות שבעים נוספים להם נראית הלאומיות הזו ( ולעתים גם הישראליות בכלל) מעין רגש פרימיטיבי שיש להסיר. האמרה הזו בלתי רלוונטית לקהל המובהק של השמאל שממנו צריך לקחת מצביעים ולא ממרצ-מעמד העובדים שמצביע לליברמן ולליכוד. להם- שיכולים ללכת לכיוון סוציאל-דמוקרטי שחותר באמת לשתי מדינות לשני עמים ושהצביע בחלקו לעמיר פרץ שהוא יונה מדינית, אין ליניב מה למכור.
אני ממליץ על הספר "ישראל ומשפחת העמים" של אלכס יעקובסון ואמנון רובינשטיין שמתמודד באומץ, ביושר אינטלקטואלי ועל ידי מבט השוואתי עם טענות כמו אלו שהעלה יניב.
השאלה אם תראה את זה במלחמה הבאה וזאת הבעייה שלך. להיות נגד הפאשיזם אבל להתייצב כשהפאשיזם בפעולה לא יוצר שום בסיס לחזית נגד פאשיזם
רמי היקר, בוא נעבור אחת-אחת על הטענות שלך:
"הציונות היא ביטוי למימוש לאומי של עם"
הציונות לא צמחה כתנועה לאומית, אלא כתנועה קולוניאליסטית. לא כתנועה שהתנגדה לכיבוש זר, אלא כתנועה שנשענה לכל אורך חייה על האימפריאליזם. לא כתנועה שאיגדה קבוצת אנשים שחיו על שטח מסויים, אלא כתנועה ששיכנעה בני דת מסויימת מהעולם הראשון להגר לארץ עולם שלישי ולשלוט בילידים. לא כתנועה שפעלה לשחרר אנשים מדיכוי, אלא כתנועה שכל שנות קיומה קידמה בעיקר גזענות כלפי הפלסטינים.
"היה בה את בובר, סימון ומאגנס, יש בה דמויות רבות המעוניינות לחזור לגבולות 67″
בובר תמך במדינה דו-לאומית.
"מהי אם כן הסיסמא שמיטב מחבריי מנפנפים בה בלי לעמוד מאחוריה במיל- "שתי מדיניות לשני עמים" אם לא מימושה של הלאומיות היהודית בצד אחד של הקו הירוק?"
פירושה חיים ללא כיבוש, ללא גזענות, ללא התנחלויות, ללא אפלייה, ללא אפרטהייד – משני צידי הקו הירוק. אם אתה חושב שהמשמעות של "שתי מדינות לשני עמים" פירושו שאנחנו סופרים בקדחתנות כמה אנשים מכל עם חיים בצד מסויים של הגבול, כנראה שאנחנו חלוקים.
"במה אם כך שונה חד"ש ממרצ בקו המדיני שלה? בכלום"
חד"ש לא תמכה בשתי מלחמות מיותרות בקדנציה האחרונה. אפשר להמשיך ולפרט, אבל בתור התחלה זה נראה לי משמעותי.
"הרי פליטים לא ישובו לכאן כפי שהם לא שבו לשום מקום אחר לאחר מלחמה"
כמדומני, הפליטים שברחו ממטולה בקיץ 2006 שבו במהרה לבתיהם. הזכות של פליטים לשוב לבתיהם היא מוכרת במשפט הבינלאומי, וזה גם די הגיוני – לאנשים שעזבו את הבית שלהם (או ליורשיהם) יש זכות לשוב אליו, ויש להם גם זכות שלא להיות במצב בו הם לא אזרחיה של אף מדינה.
אגב, גם הפליטים היהודים מאירופה קיבלו זכות שיבה. יש לי חברים שהוציאו דרכון אירופי, ואני מניח שגם לך.
"ההבדל הוא שאנשים כמו יניב לא באמת מאמינים באימרה שתי מדינות לשני עמים"
מי שמדבר על פטרנליזם.
"הרוב המוחלט של אזרחי ישראל היהודים רואים עצמם כחלק מקולקטיב יהודי לאומי ומעוניינים לחיות במדינת לאום המבטאת את הזכות להגדרה עצמית שלהם"
האנטי-ציונות של מק"י לא נובעת מהתנגדותה לזכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל. חבל להתווכח עם עמדה מדומיינת, זה כמו לדבר אל עצמך.
עם זאת, נסה לחשוב כמה מאזרחי ישראל היהודים מרגישים חיבור לאומי עמוק עם שאר יהודי העולם, שאינו עומד על קרקע דתית. יודע מה, נסה לחשוב כמה אתה מרגיש חיבור כזה. זאת אומרת, ביומיום, לא כשאתה מוצא את עצמך מתווכח עם שמאלנים-רדיקאלים-מנותקים-אקדמאים-עוכרי-ישראל-קומוניסטים-חרייניסטים שמסתובבים בשכונה שלך.
"כפי שהדני, הצרפתי, הפלסטיני והסלובני רואים עצמם חלק מקולקטיב- כך גם היהודים בישראל"
האמת שצרפת היא דוגמא רעה מבחינתך – מדובר במדינת כל אזרחיה בצורה הבוטא ביותר, כלומר לאומיות פוליטית-אזרחית לגמרי. הם תופסים את כל מי שאזרח כצרפתי, בלי קשר למוצאו. ובמצב בו אירופה כולה צועדת לכיוון של איחוד אירופי רב-לאומי, הדוגמא הופכת לעוד פחות רלבנטית.
ובקשר לפלסטינים – ובכן, הם תחת כיבוש. זה פרט בכלל לא שולי.
"הטריטוריה המדממת שלנו מכילה שתי קבוצות המעוניינות במימוש לאומי"
נו באמת. היהודים בישראל לא "מעוניינים" במימוש לאומי, מהסיבה הפשוטה שהם זכו בו לפני 61 שנים (ומספר ימים). יש כבר מדינה, היא אפילו כובשת עם אחר, לטעון שאנחנו כיהודים צריכים להיות "מעוניינים" במימוש לאומי זה מופרך.
כאמור למעלה: למרות שזה אולי קצת לא נעים לחזור על זה שוב ושוב, הפלסטינים חיים תחת כיבוש, ואנחנו לא. זה נשמע בנאלי, שנינו נולדנו אחרי שזה התחיל, כולנו התרגלנו – ועם זאת, זה הבדל עצום.
"אין לי מושג מהי פוליטיקה אנטי-ציונית"
אז למה לא לשאול לפני שמתלהמים? (:
"תרגומה הממשי של הציונות היא ביטוי ללאומיות היהודית"
אני מציע להחזיר את משטר האפרטהייד לדרום אפריקה כדי לבטא את זכות ההגדרה העצמית של הלבנים במדינה. ההיגיון דומה.
"יניב יגיד שהם לא מבינים באמת למה הם מתכוונים"
שוב, מי שמדבר על פטרנליזם, שלא יזרוק על בית האבן שלו זכוכית, או משהו בסגנון.
"אנו משילים מעצמנו כל סממן לאומי ומסרבים לומר "מדינת לאום יהודית", זאת בזמן שאת הלאומיות של חברינו הפלסטינים אנחנו מטפחים- זוהי צדקנות, חוסר יושרה אינטילקטואלית ובעיקר סירוס פוליטי"
לא. זה היגיון שמאלי מאוד מאוד בנאלי. כאנשי שמאל, אנחנו צריכים לראות באדם קודם כל אדם, ולכן זכויות האדם (האזרחיות והחברתיות כאחד) הן בראש סדר העדיפויות שלנו.
הפלסטינים בשטחים חיים ללא זכויות מינימליות. נתינים חסרי זכויות שלא משתתפים בבחירת הממשלה ששולטת בהם, שנשללות מהם זכויות בסיסיות, שחיים חיי עוני ומחסור באשמת מדיניות המחסומים והמצור. היהודים בישראל חיים במדינה עצמאית. לא סתם מדינה עצמאית, מדינה שכובשת את הפלסטינים בשטחים ומפלה את הפלסטינים בתוכה.
טיפוח סממנים לאומיים הוא לא טוב או רע כשלעצמו. הוא טוב אם הוא מקדם מאבק בכיבוש ולמען זכויות אדם, הוא רע אם הוא מקדם את ההיפך. ובמציאות הישראלית, אני חושב שברור מיהו העם המדוכא ומיהו העם המדכא.
"האמרה לפיה אנשים עזבו את מרצ בגלל שהם סירבו להתקיים על המתח בין ציונות ומוסר ובחרו את המוסר מתקיים בגבולות שנקין-קינג ג’ורג’, מעל דפי עיתון "העיר" ובמקומות שבעים נוספים להם נראית הלאומיות הזו ( ולעתים גם הישראליות בכלל) מעין רגש פרימיטיבי שיש להסיר"
זו לא טענה עניינית. זו אמירה שאפשר להפנות כלפי כל התארגנות שמאל, כי היא מבוססת על סטיגמה נפוצה בישראל, וכאילו אין צורך לבסס אותה על עובדות. למען האמת, אתה באופן אישי מפנה אותה כלפי כל ארגון שמאל אפשרי.
"לקהל המובהק של השמאל שממנו צריך לקחת מצביעים ולא ממרצ-מעמד העובדים שמצביע לליברמן ולליכוד"
אני לא חושב שהבעיה בפניה לציבורים האלו היא היעדר ציונות. עובדה שהשמאל הציוני מעולם לא הצליח לחדור לשם בצורה רצינית. למק"י היו דווקא הצלחות היסטוריות דווקא בציבורים האלה, וחד"ש הוקמה מתוך שיתוף הפעולה בין רק"ח לפנתרים השחורים.
אני חושב שיש הרבה בעיות אחרות, גם ארגוניות וגם פוליטיות, שמונעות מחד"ש להגיע לציבורים האלה. אם נפתור אותן, יש לנו סיכוי טוב לחדור ללבבות שם, עם או בלי הכותרות "ציונות" או "אנטי-ציונות". בסופו של יום, ישראל השנייה אף פעם לא הייתה חלק מהמיינסטרים הציוני, וישראל השלישית עוד פחות.
"עמיר פרץ שהוא יונה מדינית"
תגיד, אתה חייזר?
היית כאן בקיץ 2006?
"אין ליניב מה למכור"
אבל יש לו במה לשתף.
למעשה, ערביסטן אינה אזור לאומי. רחוק מכך. הערבים דחו ודוחים את הזהות הלאומית למען אל-קאעידה, והשייכות המדומיינת שלהם. הערבים מעולם לא החזיקו בהשקפה לאומית חזקה, ולמעשה כל עניין מדינת הלאום הערבית הוא חדש לחלוטין ולא מחזיק מים.
יניב, אני דווקא אהבתי את המטאפורה עם השוק החופשי. זו אותה מטאפורה ששומפטר השתמש בספרו "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה" משנת 1983, בה תיאר את המפגש הדינאמי בין הביקוש בקרב המצביעים-הצרכנים ובין ההיצע – המפלגות הפוליטיות.
לדעתי האישית טיעונך אכן מעט מופרך, כמו שחלק מהתגובות טענו. גם לדעתי מעט מצביעים ישראלים מתעסקים עם ציונות ועם מוסר. התרחקות הישראלים מחזון של שלום לעתיד הקרוב מאפשר לכל ישראלי טיפהלה שמאלני להצביע בשקט לקדימה ללא צורך להמשיך עוד שמאלה ממנה, בהנחה שהיא כבר שמאלה מביבי וליברמן, הנחה שאיננה לחלוטין מנותקת ממציאות. אתה צודק שמרצ איבדה את קהל בוחריה המעמד הבינוני החילוני, גם לקדימה וגם לתנועה הירוקה, למשל, שכמעט קיבלה שני מנדטים.
בענין חד"ש אני יכול להסכים איתך, במקרה זה חד"ש איננה ממש מצרך כשאר המצרכים, היא סוג של הפגנת יחיד מול הקלפי, וגם זה בסדר.
יניב, תודה על המאמר.
תמונות ה"שוק" וה"מוצרים" היא כמובן דימוי ספרותי ולא מציאות. אפשר להשתעשע בו, אך לא לקחת אותו ברצינות.
בניגוד למערכת הקפיטליסטית, כאן ה"צרכנים" עצמם, בעצם מעשה ה"רכישה", משפיעים על עיצוב המוצר. אם נסתער בחיפזון על קהל ה"צרכנים המאוכזבים" גם המוצר ישתנה ויתחיל להיות דומה יותר ויותר למוצר של מרצ, בעיקר באריזות שהוא נעטף בהם בקרב הציבור היהודי.
בארץ, בעיקר בקרב הציבור היהודי, מק"י וחד"ש אינן צריכות לפעול על רייטינג גבוה ועל קהל צרכנים לא מחויב. שעתה הגדולה של מק"י הייתה לדעתי בעת האופוריה שלוחת הרסן ביוני 67′.
אז מאיר וילנר כמעט נרצח וחברים רבים עמדו תחת איומים, נידוי וכד’.
בקרב הציבור היהודי ההשפעה שלנו לא מבוססת על אהדת המונים, אלא להפך – על עמידה איתנה נגד העמדות המוטעות הרווחות בקרבם. כשמישהו פורץ את גבולות הקונצנזוס הדבר מזרז את החלשתו ואת התפוררותו, אם כי לפורץ הדרך אסור לצפות ל"קרדיט" על כך. הוא ימשיך לספוג הסתייגות וחשדנות (במקרה הטוב), כי יש לו דרכים נוספות לפרוץ.
זה סותר דימויים שיש לנו ממפלגות שמאל אחרות בעולם, זה יוצר לנו תדמית אקסקלוסיבית שהיא היפוך גמור לעקרונותינו הבסיסיים, וזה אפילו שונה במקצת ממעמדנו בציבור הערבי בארץ, אבל הכול יחסי לתנאים הקונקרטיים, וזה תפקידנו בקרב הציבור היהודי במדינת ישראל כיום (יום ארוך מאוד…).
עמדותינו העקביות בעד כל קבוצה מדוכאת, פעילותנו בכנסת וברחוב למען זכויות נשים, התארגנות עובדים, נגד מדיניות העמקת הפערים והעשרת העשירים וכו’ לא תניב בטווח הנראה לעין תמיכה בקאדר או בקלפי. למה? כי גם למדוכאים יש אידיאולוגיה…
המסקנה הספציפית היא שכנראה עוד זמן רב יהיה קהל גדול יחסית הנע באזור הס?פר השמאלי של הציונות, פנימה והחוצה. חלקם הגיעו אלינו וחלקם עוד יגיעו, אבל טקטיקת "שיווק אגרסיבי" עלולה להביא אותנו אליהם.
שוב תודה ליניב.
הבעיה המרכזית של הסיפור הציוני הוא שהוא חי על הכחשת נרטיבים אחרים ועד היום אינו יודע כיצד להכילם. הבולטים שבהם: הנרטיב הגלותי-על כל הסיפור הרוחני הגדול של קהילות יהודיות בגולה,כולל הידיש ועוד, הנרטיב המזרחי, בראשית הציונות יהדי המזרח כמעט ולא נלקחו בחשבון בפרויקט הגדול של הקמת מדינה..לאחר מכן הן נאלצו לאמץ זהות "לא ערבית" כדי להתקבל וכמובן הנרטיב הפלסטיני-סיפורה של תנועה לאומית שטוענת שהשטח שבין הים לירדן הוא הוא מולדתה היחידה.
לתת לנרטיב מקום לחיות ולנשום איננו אומר בהכרח :"לקחת מזוודה ולקפוץ לים". מדובר בעיקרעל אפשרות לתת לנרטיבים השונים להתקיים ולהכיר בהם מבלי בהכרח לקזז מזכותם של היהודים לאחר שנים כה רבות לראות כאן את מולדתם או זכותו של הנרטיב הגלותי להילמד או זכותו של הסיפור הפלסטיני לספר עצמו וכד,. השינוי צריך להיות הוספת מקום ולא קיזוז של קבוצה אחת את השניה. (הערה זו מתייחסת בעיקר לשינוי תודעתי ולא שינויים בעלי אופי מעשי ומפצה שמקומם בדיון אחר).
מעניין איך זה שהסיבות להיעלמות שמאל ציוני קשורות כולן ליהודים בישראל וישנה תעלמות גורפת מהגורם הערבי…
האם בובר, סימון ומאגנס הם כמו הקדושים בדת הנוצרית הקתולית – שיש תיבת אוצר של חסדיהם המצטברים בשמיים, ושממנה יכולים המאמינים לשאוב חסד וצדקה כדי לכפר על חטאיהם בעולם הזה?
מתי בפעם האחרונה היה איזה מנהיג בישראל שהתנהל על פי הערכים של הנ"ל? מתי המדינה הציונית התנהלה לפי דרכם אפילו יום אחד? לא היום ולא כששולה אלוני הייתה שרת התקשורת.
כרגע תיארת את פעולתן של רוב התנועות הלאומיות בהיסטוריה. מחיקת תרבות וכינון בסיס משותף היא לב ליבה של הלאומיות המודרנית- כדאי לך להתחיל לאמץ מבט השוואתי במקום לשפוך את התינוק עם המים. זו בורות לשמה. הציונות אינה תנועה קולוניאליסטית- אכן יש לה מאפיינים קולוניאליים מסוימים אך היא בראש ובראשונה תנועת שחרור לאומי של עם. זהו בסיס כינונה. נראה לי שקראת יותר מדי ספרי עיון פשטניים, חד ממדיים מסלון מזל וכו’ ומעט מדי טקסטים רציניים והשוואתיים. הציונות נוצרה חד וחלק כדי לממש את הזכות להגדרה עצמית של עם. עוד שנייה תגיד שהציונות היא בכלל מזימה אימפרילאליסטית.
רוב הציבור הישראלי ומגדיר עצמו ציוני ומוכן לפשרה של שתי מדינות לשני עמים. אולי אתה וחבריך רוצים להסביר לו שבעצם מדינה יהודית זה רע? קדימה, בהצלחה בוא תנסה לבנות כוח פוליטי על שלילת הזכות היהודית למדינת לאום.
אני מסכים עם נמרוד ורמי לגמרי.
מי זה הקהל הזה שיניב מדבר עליו? הקהל שלא מוכן לקנות כל פוליטיקה שמקבלת את הנחת היסוד של הציונות של מדינת לאום יהודית ( על הגבולות, הארגון הפנימי, המשטר הסוציאלי וכו’ היו ועדיין יש אי הסכמות)? זהו קהל שינקינאי שהצביע לחד"ש מתוך "קטע" מגניב ומרדני כזה. לא הצביעו לחד"ש בבאר שבע, גם לא בשדרות, קרית שמונה, יבנה וראשון. הקהל שמאס במרצ בגלל שהיא ציונית מתקיימת במעגל המצומצם שיניב כנראה מסתובב בו ובו הויכוחים המתקיימים לא רלוונטיים בשום צורה למרבית אזרחי ישראל. שמאל קטן, מנותק ומרוכז בעצמו. אפס השפעה פוליטית על המציאות שהיא אכן לאומית.
אני מאשים אך ורק את איכות הכתיבה הירודה שלי, בכך שרוב המגיבים לא קלעו לנקודה שניסיתי להעביר.
אלה שלקחו את המטאפורה יותר מדי ברצינות זאת רק מטאפורה, ואני מודע לכך שהיא גרועה (השוק הקפיטליסטי הרי בכלל לא נותן מענה לצרכים אובייקטיביים שמתעוררים באופן עצמאי בקרב הצרכנים, אלא הוא מייצר את הצרכים בעצמם). אבל המטאפורה לא חשובה.
גם מי שמיהרו להגן על כבודה של מרצ טעו, כשחשבו שבמלל שהקלדתי ניסיתי להגיד עליה משהו משמעותי. מה אני בכלל יודע על מרצ? מי אני שאני אגיד למרצניקים מה נכון עבורם אם אני לא חבר במפלגה שלהם? הפאנצ’ליין פה נגע בכלל לחד"ש.
מכיוון שחירבתי כדרכי את הדברים, תנו לי לחזור ולשחזר את מה שניסיתי להגיד, כולל מה שהיה בין השורות:
יש מי שטוענים שמרצ, בעיקר בהתנהלותה במלחמות האחרונות, איבדה את דרכה. לפיכך, יש כביכול ציבור של מצביעים פוטנציאליים שמחפש בית פוליטי ושניתן להביא אותו לחד"ש. והדרך לעשות זאת היא להידמות למה שמרצ הייתה צריכה להיות, והיא כבר לא.
אני, לעומת זאת, טוען שהציבור הציוני הוא שאיבד את דרכה של מרצ, ולא להפך. כתבתי שאני לא רוצה להיכנס לדיון איך זה קרה החמאס, התקשורת, לא משנה מי אשם; אך דרך הפרספקטיבה של שתי המלחמות והבחירות שבאו אחריהן, אני מעז להניח כי שאלת השלום הפכה הרבה פחות משמעותית עבור הבוחר הציוני-השמאלי מאשר, למשל, השאלה של אישה או גבר בראש הרשימה. המציאות עצמה יצרה קרע בין מי שרוצה שלום לבין מי שציוני.
לכן, אני לא חושב שיש טעם לחד"ש לעשות אמולציה למרצ בתקווה לפרוץ לציבור הציוני המאוכזב ולזכות בשלל גדול. לא שחד"ש מושלמת ואין מה לשנות בה, אבל זה לא השינוי שצריך או כדאי לעשות בה. מה שצריך לעשות הוא לשנות את התודעה של הציבור הציוני, וזאת משימה שאני מוכן לקחת בה חלק, גם אם גדול עליי להסביר איך היא צריכה להיעשות.
המציאות לא יצרה קרע בין מי שרוצה שלום לבין מי ציוני. ההיפך הגמור הוא הנכון. המציאות היא שרוב הציונים רוצים שלום ויש אנטי ציונים, חד"ש למשל, שמתנגדים לשלום אם הוא כול בתוכו את מדינת ישראל כלומר הערבים רוצים שלום עם עצמם בלבד. זו הסיבה הבלעדית והיחידה לכך שהצבור בישראל פונה ימינה.
לא יעזור בית דין. רמי הוד צודק וכל המגיבים האנטי-ציונים, כולל כותב המאמר, יודעים את זה. הציונות תנצח, אם היא לא ניצחה כבר, ואין בכך רע. לכל עם יש זכות למדינת לאום משלו, במסגרת עקרונות ההגדרה העצמית שגם לנין היה שותף אליהם. לעם היהודי יש את הזכות למדינה. אין לו את הזכות לדרוך לאף אחד אחר על המדינה, לכן צריך לצאת מהשטחים שנכבשו ב-67′, אבל מה שקורה בתוך מדינת ישראל הוא עניינו של העם היהודי, במסגרת ריבונותו הדמוקרטית והעצמאית.
יניב היקר,
הבעיה היא בקביעות הפשטניות שלך כפי שפירטתי להלן ולא באיכות הכתיבה. הייתי אומר "פסאדו ניתוח" יותר מאשר "פסאדו כלכלית".
רק לא האידיש.
אם כל הפרוגרמה האנטי-ציונית של חד"ש מבוססת על מחיקת תרבות האידיש על ידי הציונות, עדיף שתתנדף כבר עכשיו.
הציונות והאידיש הלכו רוב הזמן יד ביד. רוב הוגי הציונות כתבו באידיש, וכשז’בו תקף את ההסתדרות הוא עשה זאת באידיש ("יה ברעכען"). חלקים מתנועת העבודה הציונית לא סימפטו את האידיש, שנתפסה בעיניהם, ובצדק, כסמל גלותי שמסוגל לדבר מקסימום ליהודי אירופה. על מנת לאחד את כל היהודים תחת שפה משותפת, היה צורך למצוא איזשהי נקודת אמצע, שהיתה העברית המחודשת. ראוי לציין גם שהעברית שנבחרה היא הניב הספרדי ולא האשכנזי, מה שמפריך עוד יותר את הטענה אודות האירופוצנטריות של הציונות.
מעבר לכך, יש עם יהודי, יש לו זכות למדינת לאום, ומדינות לאום מטבען מדברות לעם אחד ולא לעם אחר. מדינת ישראל היהודית לא תהיה פלסטין הערבית, בדיוק כמו שאיראן הפרסית-מוסלמית לא תהיה יהודית או דו-לאומית בגלל מיעוט יהודי קטן שחי בטהראן. כל אידיאולוגיה אחרת ששואפת למחוק את הריבונות היהודית בגבולות הסכמם החלוקה היא מוטעית, שגויה, חסרת סיכוי פוליטי ולמען האמת גם נגועה במידת מה בהנחות יסוד אנטישמיות.
שתי מילים על ציונות
חלק מהמשתמשים במושג "ציונות", פלסטינים וגם יהודים "מוארים" מסמל את הנאכבה, דיר יאסין, הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי, אינסטורמנטליזציה של השואה לצרכים פוליטיים, שימוש בדת ובאלוהים לצרכים פוליטיים, גזענות אנטי ערבית באשר הם, גם יהודים יוצאי ארצות ערב, מחיקת תרבות האשכנז הגלותית וכו’ וכו’
לחלק אחר מהמשתמשים במלה "ציונות" המשמעות היא פשוט לגדל פה ילדים בבטחון, לא לעזוב את הארץ, ולצאת ביחד לאכול בשר צלוי מדי שנה תוך האזנה למערכונים של הגשש החיוור. ציונות עבור חלק זה היא הרגשת שייכות, תרבות עברית, תחושת מולדת ובית, ולא אידיאולוגיה פוליטית.
יש לי הרגשה שאם ייאסר לאלתר השימוש במושג ציונות, הדיון יהיה קצת יותר פשוט, פחות דו שיח של חרשים, ויותר רלבנטי למציאות אובייקטיבית כלשהיא.
רמי הוד היקר,
לדעת לדבר עם רוב הציבור הישראלי זה מאוד חשוב. עם זאת, כדי שדיבור כזה בכלל יתקיים, תנאי מוקדם הוא שיהיה לנו מה לומר לאותו ציבור.
מה כוונתי? שלשתף פעולה עם ציונים זה דבר אחד. אני מאמין בחזיתות בכל התחומים הפוליטיים, בין אם מדובר על ארגון הפגנה ובין אם מדובר על רשימה לכנסת, ושיתוף פעולה עם גורמים ציוניים הוא לא דבר פסול. אבל למחוק את עצמך ולהיבלע, זה כבר דבר אחר לגמרי.
הציונות אינה, ומעולם לא הייתה, "ביטוי למימוש לאומי של עם". מיום הקמתה היא הייתה תנועה קולוניאליסטית, תנועה שלא מרדה באימפריאליזם אלא נשענה עליו, תנועה שאחראית לגירוש המוני ושלילת זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, תנועה שאחראית לאפלייתם ומחיקת תרבותם של יהודי ארצות ערב, תנועה שתרמה תרומה גדולה למחיקת האידיש ושקיעת התרבות האשכנזית.
להשיג שיתוף בין כוחות שמאליים על בסיס הסכמות פוליטיות משותפות, זה מעשה נכון וצו השעה. להתכחש לאידיאולוגיה שלנו ולתת הכשר לציונות, רק משום שהעמדות שלנו כלפיה מציבות אותנו בעמדת מיעוט, זה אופורטוניזם.
אתה ממחזר קלישאות מתוך בורות עצומה.
איראן איננה מדינה פרסית – יש בה מיעוטים לא פרסיים שיחד מהווים למעלה מ- 40% של אוכלוסייתה. הרפיבליקה האיסלמית של איראן היא כמובן לא מופת של דמוקרטיה ולא דוגמא חיובית כמעט בשום נושא, אבל איננה מגדירה את עצמה כמדינה פרסית או מדינתם של הפרסים. יום אחד כאשר ישראל תהיה מדינת אזרחיה, היהודים והערבים, היא תגיע בתחום הזה לרמת האינקלוסיביות של איראן – ואז יהיו לה אזרחים שיחושו ישראלים וערבים מבלי שתהיה בכך סתירה.
למגיבים האנונימיים – מחיקת האידיש, באופן טבעי, לא מהווה את הסיבה העיקרית להתנגדותי לציונות. היא הייתה תופעת לוואי לא נעימה, אך כמובן שהפשעים של הציונות כלפי הפלסטינים והיהודים המזרחים היו חמורים יותר. יחד עם זאת, אני רואה במחיקת האידיש וכלל התרבות האשכנזית כעדות לכך שהציונות לא הייתה תנועה שנועדה להביא לכדי מימוש את "הביטוי הלאומי" של היהודים, אלא קולוניאליזם לשמו.
עם זאת, לאור העובדה שהנושא הוא יחסית רחב, וגם לאור תגובתו הנכונה של יואב שמר קונץ, ראוי להמשיך את הויכוח הזה במאמר אחר.
נשגב מבינתי:
1 – כיצד שאיפה של עם להגדרה עצמית (יהודי, פלסטיני, קמבודי) ניתנת לגינוי כפאשיסטית גזענית קולוניאלית ופקה-פקה מסוג זה
2 – כיצד מצפים מי שמגדפים את השאיפה הזו (אשר נקראת בישראל בשם ציונות) לשיתוף פעולה מאותו עם בהשגת מטרות פוליטיות כלשהם
איך לומר זאת בקיצור האפשרי. שמאל ציוני הוא פאראדוקס. תנועה המגיעה לאזור של אוכלוסיה מעורבת ומתיימרת להקים מדינה יהודית ועוד דמוקרטית זו פארסה. מתנצל בפני כול האנשים עם רגשות חיבה לשמאל הישן אבל הוא לא יותר מאשר ניסיון לייצר אידיאולוגיה בעלת מראה אינטלקטואלי ומתקדם עבור אג’נדות נושנות המתבססות על טיהור אתני וקולניאליזם.
שטויות. איראן לא נותנת יותר זכויות רב-תרבותיות ורב-לאומיות לאזרחיה הלא-פרסים מאשר ישראל. שלא לדבר על אזרחיה הלא-מוסלמים. איראן כזכור מוגדרת כ"רפובליקה איסלמית", ודת כידוע היא משהו מאוד "אינקלוסיבי" וגם מתקדם, נאור, רב תרבותי וכו’.
ישראל לעולם לא תוותר על הציונות, כלומר על הגדרה עצמית יהודית. וטוב שכך. לכל עם מגיעה ריבונות (ווילסון, לנין שלכם), והעם היהודי אינו שונה במאומה. אלא אם כן אנחנו לא אוהבים יהודים מסיבות אחרות, אבל זה משהו אחר…