אז האפיפיור לא התנצל על התנהגות הכנסייה הקתולית בזמן מלחמת העולם השנייה. אבל הוא גם לא ביקש שיכירו לו תודה על התנהגות האפיפיור יוחנן ה-23, כאשר היה עדיין החשמן רונקאלי בבולגריה באותה תקופה, ופעל במרץ להציל יהודים. מישהו כאן עוד זוכר את זה? מישהו כאן זוכר כמה ילדים יהודים ניצלו בזכות חירוף-נפש של נזירים ונזירות?
במילים אחרות, אין טעם לבקש מן האפיפיור שייתנצל על מעשים – או על אי-עשייה – של קודמו לפני כשבעים שנה, או שיתפאר במעשיו של אפיפיור קודם אחר באותה תקופה. שאלה יותר עניינית היא, כיצד נבחר האיש הזה להיות אפיפיור? אבל גם זו אינה מענייננו. לקתולים אין מה לומר על הרבנים הראשיים בישראל, ולהיפך. האשמה הכבדה באמת של הכנסייה הקתולית ההיסטורית ביחס ליהודים היא האינקוויזיציה, ועליה כבר ביקשו סליחה אפיפיורים קודמים. בכלל, לכנסיה הזאת יש קופת-שרצים לא קטנה: אנשיה הם שביצעו את הג’נוסייד (הידוע) הראשון באירופה – טבח מאות אלפי "מינים" אלביגנזים במאה השלוש-עשרה; טבח המוני, בעידוד הכמורה, באוכלוסייה המקומית באמריקה אחרי שנכבשה על ידי הספרדים; מאבקים אכזריים בפרוטסטנטים בארצות השפלה במאה ה-16, ועוד ועוד. בימינו אלה הסתבכה הכנסייה בשורה ארוכה של האשמות אישיות נגד כמרים שביצעו מעשים מגונים בילדים, ולא זו בלבד שלא נענשו, אלא שבמשך תקופה ארוכה חיפתה עליהם הכמורה הגבוהה. ידידה טובה שלי בשיקאגו, קתולית ממוצא אירי, התנבאה לפני קרוב לעשרים שנה שהכנסייה תסבול נזק כספי כבד מאוד ככל שהפרשיות הללו ייצאו לאור, כי היא תצטרך לשלם פיצויי עתק לקורבנות. ואכן כך קרה ועדיין קורה.
אבל מה לעשות? האיש הזה, כמות שהוא, עם ההיסטוריה האישית שלו, עומד היום בראש כנסייה ענקית ועתיקה, רבת השפעה. וכמו שלמדו חסידיו של סטלין, ששאל בבוז, ‘כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?’ – יש לו יותר "דיוויזיות" משיש היום ליורשיו של החבר דז’וגשווילי.
אז הרשו לי לספר לכם סיפור קטן שיוכל אולי להאיר את העניין מזווית שונה. לפני כעשרים-וחמש שנה התבקשתי על ידי אדם חביב מאוד, גרמני צעיר נשוי לישראלית-יהודיה, שהיה מארגן ביקורים של פרחי כמורה גרמנים בארץ הקודש, להיפגש עם קבוצה שהגיעה במסגרת ארגונו. המפגש התקיים במנזר רטיסבון, מקום המוכר היטב לירושלמים. כאשר נכנסתי לחדר ראיתי כעשרים אנשים צעירים, גברים ונשים, שעל פניהם היתה שפוכה ארשת מתוחה, חששנית, מבויישת, עם שמץ חיוך פייסני. לא היה קל לגרמנים צעירים לבקר בישראל, והם לא ידעו למה לצפות. כדי להפיג את המתיחות שאלתי אותם על עצמם, ולמדתי שאמנם אחדים מהם קתולים, אבל היו ביניהם גם לותרנים ופרוטסטנטים אחרים, כולל נשים העתידות לשמש כמרות בכנסייה המודרנית.
אבל המתח לא התפוגג, ואז החלטתי לתפוס את השור בקרניו. "האם אתם חושבים שאני, היהודיה היושבת לפניכם, אשמה בהריגתו של ישו?" שאלתי. החברה המסכנים הסמיקו, נבוכו מאוד, וכמובן מייד הנידו בראשיהם ואמרו בטון נחרץ: "לא! כמובן שלא!"
"יופי!" אמרתי אני. "אני שמחה… עכשיו הרשו לי לומר לכם שאני לא חושדת בכם שאתם אשמים בג’נוסייד שביצעו בני העם הגרמני ביהודים לפני שאתם נולדתם." אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה שלהם, ופניהם אורו. אחר כך האווירה היה טובה וניהלנו שיחה מצויינת.
אבל בכל זאת משהו נשאר לא פתור, ולקראת הסוף התחלנו לדבר על אחריות מוסרית-אישית. המסקנה אליה הגענו היתה שאם איננו יכולים להיות אשמים במעשיהם הרעים של אבותינו, אנחנו גם לא יכולים לדרוש זכות על מעשיהם הטובים והישגיהם. כלומר, אנחנו הישראלים והיהודים בימינו, לא יכולים לתבוע שום זכויות יוצרים, שום תמלוגים (כלכליים או מוסריים) על התנ"ך, כי אפילו נניח שאבותינו הגנטיים כתבו אותו, לנו אין עליו שום זכויות. באותה מידה, אין הגרמנים בני ימינו זכאים לשום אשראי בזכות יצירותיהם של גדולי עמם בעבר – גיתה ובטהובן, וכל השאר.
אחת התכונות הפחות סימפטיות של יהודים בכלל ושל יהודים-ישראלים בפרט, היא הנטייה להתחשבן בלי הרף עם ה"גויים". צריך לחדול מכך, ראשית משום שזה מכוער ודוחה, ושנית מפני שאת ההתחשבנות אפשר להפנות גם אלינו. בואו נתחיל לקחת אחריות על מעשינו שלנו, ועל המעשים הנעשים בשמנו על ידי מי שאמורים לייצג אותנו. נטיח האשמות באחרים כאשר ידינו יהיו נקיות למשעי.
דווקה מבחינת המאמין יש לנו זכויות על התנ"ך ובמיוחד על התורה שניתנה רק לעם ישראל לכל הדורות ("תורה ציווה לנו מורשה יעקב"), במידה ונקיים את הערכים שעליהם צווינו , יש לנו אשראי ואפילו הובטח לנו שנהפוך לעם סגולה ואור לגויים. ואפילו מותר לנו לדרוש ולהטיף לאחרים לנהוג על פי הערכים הללו וכפי שאכן קרה לאורך הדורות הרבה מן הערכים שכתובים בתורה הפכו להיות אוניברסליים , ואפילו הנצרות מבוססת על ערכים אלו ומייסדה ישו היה יהודי. לכן יש לדרוש אחריות מוסרית מהאפיפיור והמאמינים על פשעי הכנסייה בעבר לא למען הסליחה שהיא חסרת תועלת להווה , אלא כאות ואזהרה והבטחה למען העתיד שפשעים אלו שלא יחזרו
מכיוון שרוב דור 48 כבר איננו או לא יחיה עוד זמן רב אני מציע לפלשתינים וכמובן לבעלי בריתם הישראלים שלא יתחשבנו עם "המעשים הרעים" של הדור ההוא ויחיו את המציאות כמו שהיא – מדינת ישראל היא מדינה יהודית שבצידה ולא במקומה תהיה מדינה פלשתינית. או אולי מה שלוטן מציעה חל רק על מעשיהם הרעים של אחרים שהיהודים צריכים לשכוח אבל לא חל על "מעשיהם הרעים" של היהודים?
בכללי אהבתי את מה שכתבת ואף הזדהיתי.
אך בסוף דבריך את כותבת:"בואו נתחיל לקחת אחריות על מעשינו שלנו…וגו’".
אומר לך את האמת,כל מי שאומר לי או לאחרים : "בואו ו…",כבר פסול בעיני.מה זה ה"בואו ו…" הזה? דברי בשמך,היי צנועה והפסיקי להנהיג אם לא בקשו זאת ממך (אל תקחי זאת באופן אישי,אני מדבר באופן כללי).
מה עוד,שאת מה שאת כותבת,ביננו,קוראים רק כאלה שדברים נכונים ונכוחים כדבריך כבר הופנמו אצלהם מזמן.
אותם הערלים הבורים והנלעגים שכן מתמקחים בנושאם את שם האבות,הרי לא יקראו את דבריך ולא ישמעום.
ה"בואו ו.." שלך אם כך (שלא מרצונך),מתחסד וחסר כל ערך מעשי ופונה לאנשים שאינם זקוקים לשינוי שאת מכוונת אליו.
על הרשעים נאמר :"דרכם בראשם נתתי",כלומר עונשם הוא בדרכם הנלוזה.
איך מכניסים להם מכה ניצחת,או מענישים אותם כדבעי,זו שאלה אחרת.
יש לך איזה רעיון?
ציפור בודד.
איזה תפיסת עולם מוזרה יש לך יקירתי,
לותיקן אין שום קרדיט על מעשיהם של אינדיבידואלים קתולים בעת השואה, כפי שלפולנים אין קרדיט על מעשיהם של חסידי אומות עולם פולנים, הותיקן כמוסד, כמדינה כגוף ריבוני ידע על השואה ועל המתרחש ולא פצה את פיו ולא עשה מאום גם כשיכל לעשות. כמוסד רוחני מוסרי זהו כישלון שאין גדול ממנו אל מול פשעים מחרידים כנגד האינושות.
יש לותיקן בהחלט מקום להתנצל על השתיקה הרועמת שלו מול הג’נוסייד המתועש.
אין אף יהודי שלוקח לו "תמלוגים" על התנ"ך, אלא העם היהודי כקולקטיב רואה בתנ"ך חלק מהותי ממורשתו ההיסטורית והתרבותית והתנ"ך הוא אכן אחת התרומות התרבותיות של העם היהודי לעולם. כך בטהובן, גת’ה, ניטשה והיטלר הם חלקים בלתי נפרדים המורשת התרבותית הסטורית של העם הגרמני. אגב, האם לפי אותו הגיון אין לי שום אחריות לנכבא?
גם כל עניין הידיים הנקיות לא ברור, אין אדם בעולם או קולקטיב בעולם ש"ידיו נקיות" זהו מושג חסר כל תוכן אמיתי שכולו צביעות.
יעל,אני מסכים עם כול דבריך ובעיקר עם הסיפא המחייבת את הרפלקציה הפנימית וההתנהגות המוסרית שלנו כתנאי מוקדם וכתכלית של כול התייחסות ביקורתית אל העולם. בכול אופן, הייתי מוסיף עוד, שהבעיה הקשה היא דווקא עם אותה תפיסה של איזה "אנחנו" יהודי הקיים כשלעצמו ובשביל עצמו כישות רוחנית נשגבה הניצב מעל ומעבר לאומות האחרות.
בין הריגתו של ישו בידי ‘אבותינו’ ובין הריגתם של 6 מיליון יהודים בידי ‘אבותיהם’.
רק הנכבה היא עלינו ועל בני בנינו מדור לדור.
התגובה של האדם המסתתר מאחורי השם ‘אהבתי את ההשוואה’ ראוייה לתשובה נרחבת, אבל אשיב בקצרה. נכון שיש הבדל בין ה’אשמה’ העתיקה-מיתולוגית של צליבת ישו לבין האשמה הכבדה והממשית של מיליוני היהודים באמצע המאה ה-20. אבל הטיעון שרציתי להעלות הוא שכל אדם אחראי למעשיו, והדור הצעיר שגדל בגרמניה אחרי המלחמה לא חייב לחיות תחת הצל הנורא של הנאציזם. מה גם שגרמניה המודרנית הכירה באשמה, שילמה שילומים ופיצויים, הוציאה את האנטישמיות ואת הכחשת השואה מחוץ לחוק, והוכיחה את עצמה כדמוקרטית ופלורליסטית. אשר לאשמת דורנו בטרגדיה של העם הפלסטיני – כל עוד לא נעשה שום תיקון, כי אם להיפך, הקיפוח והאפלייה רק גדלים, והנטייה היא להכחיש שהקמת מדינת ישראל היתה אסון לעם הפלסטיני – הרי שאשמת הנכבה עלינו, החיים כאן ונהנים מן התנאים המועדפים שהמדינה הזאת מקנה לנו.