בעבר הלא רחוק ניסיתי ליישב לעצמי את הסתירה שבין ההתנגדות הפוליטית של אנשי השמאל כאן למדיניותן של הממשלות השונות לבין תחושת השייכות הפשוטה והטבעית לחברה הישראלית. אחרי שתי מלחמות מטורפות ומיותרות בלבנון ובעזה (שאותן היה ניתן למנוע באמצעים דיפלומטיים) הדילמות התחדדו, התחושות הוחרפו וביטויי הייאוש הקיומי בשמאל הוחצנו. גם האתגרים קשים עתה הרבה יותר: האינסטינקטים של אנשי כוחות הביטחון לנהוג בשמאל באכזריות הם עתה ממומשים יותר ויותר, כיוון שיש לבריונים מהימין, במדים ובלעדיהם, תחושה ש"הממשלה איתנו". יש הבדל, בעיקר במישור ההתנהגותי היום-יומי, בין שרי ממשלה וביטחון בעבר, שהיו להם עכבות הנובעות מהתדמית העצמית שלהם ומקבוצת ההתייחסות המלווה אותם בדרכם הפוליטית, לבין השרים של היום, הבוטים והגזענים, שמבקשים לרצות דווקא את הימין האלים, הצמא לדמם של אנשי שלום ומצפון.

 במשרדים העוסקים בביטחון מכהנים כיום אנשים שזוממים לסבך את ישראל במלחמה כוללנית נגד העולם המוסלמי, עם או בלי תמיכה אמריקאית, ובדעת הקהל קיימת הסכמה או לפחות השלמה עם פעולה תוקפנית נגד איראן שתביא להחרמת מדינת ישראל ברחבי העולם ותמיט עלינו אסונות צבאיים, דיפלומטיים, כלכליים וקיומיים. ההכנות לפעילויות חריגות ומטורפות מלוות תמיד בשנאה איומה לכל מי שמתנגד באורח פעיל או סביל למעשים כאלה. אם במשטרה פעלו גם בעבר שוטרים פשוטים כמו טוקבקיסטים מן השורה, הרי שלדרג הפיקודי והפוליטי היה תמיד תפקיד מרסן, בעיקר מטעמי תדמית. אלא שלמדנו גם ביום האדמה בשנת 1976 וגם בחודש הראשון של האינתיפאדה באוקטובר 2000, שהריסון הזה לא היה קיים כלפי האזרחים הערבים. כעת הותרה הרצועה גם כלפי אנשי שמאל יהודים.

באותה שנת 1976 שבה נורו מפגינים ערבים ביום האדמה, ביקשו חברי כנסת ימניים להגביל את פעילותה של המועצה לשלום ישראל-פלסטין שבה הייתי חבר. רבים מאנשי המועצה הגיעו לישיבת הכנסת ושר המשפטים חיים צדוק הצליח להסיר את הצעת החוק הניאו-פשיסטית מעל סדר יומה של הכנסת. כך אופשרו פגישות עם החלק המתון בהנהגה הפלסטינית, שסללו את הדרך לאנשי ממסד להמשיך בדרכנו עד להסכם השלום. האיסור לפגוש אנשי אש"ף נדחה עד להקמת ממשלת הליכוד הראשונה. אם הממשלות של מפלגת העבודה נקטו במדיניות של מראית עין מתונה ותוקפנות קשה בחשאי, כיום שולט במדיניות שלנו הציר ליברמן-ברק, שפניו למלחמה חיצונית נגד האיסלאם ומאבק פנימי קשוח לא פחות נגד האזרחים הערבים, המתחייב מהתוקפנות שהם מכינים נגד איראן. מי שהיה אדיש להדרת האזרחים הערבים מהחברה הישראלית, ומדיכויים המתמשך בשם "הציונות", חייב להבין שעתה הגיע תורנו. כוחות המשטרה שפועלים נגד קבוצות תמיכה בסרבני הדיכוי בשטחים (שהם מלח הארץ בעיני כל אדם הגון) מגלמים עתה את רוח התקופה.

שונאי השמאל חוששים בעיקר מן המראה הענקית שאנחנו מציבים מול קלסתר פניהם המכוער. כפי שניתן היה לחזות כבר לפני עשרים שנה, הידרדרו רוב דוברי המרכז הלאומני בתקשורת להסתה נגד אנשים טובים מהם מכל הבחינות. דן מרגלית, ארי שביט, בן כספית ודומיהם אימצו את האידיאולוגיה השמרנית של הימין האמריקאי דווקא עכשיו, כאשר ג’ורג’ בוש שלהם ומשטרו פשטו את הרגל מכל בחינה אפשרית. מכאן הקצף שיוצא על הנשיא ברק אובמה, שמבקש להרגיע את הסכסוך עם איראן ולפתור אותו בכלים דיפלומטיים; מכאן גם הכעס על אנשי שמאל, שמממשים את זכותם הדמוקרטית להתנגד בכל מקום בעולם למדיניות הרת האסון של ממשלת ישראל. האידיאולוגיה שלנו היא אוניברסלית, לא לאומנית (אף שאנחנו מכירים בקיומו של רגש לאומי ומודעים למכנה המשותף המשמעותי שיש לנו עם בני עמנו ודוברי שפתנו) ובעינינו כל העולם הוא זירת מאבק נגד הכיבוש, הדיכוי, הגזענות, העוול, וניכוס רוב משאבי העולם בידי ההון.

מחמת הייאוש זנחו רבים מאיתנו את המאבק הפעיל, אבל שמרו על ההזדהות הבסיסית עם קורבנות הדיכוי בתוך תחומי השליטה הישראלית, החל מהפלסטינים המנושלים, דרך הערבים אזרחי המדינה, המזרחים, העולים החדשים, העובדים הזרים, השכירים החוששים מפיטורים או מקיצוץ דרסטי בשכרם ועד לפליטי סודאן ולקורבנות משטרים שרירותיים ואכזריים בכל מקום. בעידן שבו שונאים את יפי הנפש קשה עוד יותר להשתייך לציבור הזה, שרוצה חיים אחרים לא רק לעצמו אלא לכלל האזרחים. לכן חשוב להבחין, בכל פעולה ובכל התבטאות, בין הממשלה לבין העם, חרף העובדה שהוא בחר בממשלה הזאת מרצונו החופשי. הרעיון הזה מחייב שינון תמידי: אין טעם לדבר רק על האליטות, ואפילו לא על הדומיננטיות של אילי ההון במערכת הפוליטית. רוב העם מתנגד למצעו של השמאל הרדיקלי, ושכבות רחבות בקרבו נוטות לימין הקיצוני ומתרחקות אפילו מהמרכז הלאומני. המאפיינים של הימין הם עתה ברורים מתמיד: חשדנות רבה כלפי שלטון החוק ובתי המשפט; שנאה תהומית כלפי התקשורת, חרף התקרנפותה בשנים האחרונות; שנאת זרים, חוסר סובלנות לביקורת כלשהי; צדקנות הרואה בכל הטחה כלפי ישראל, כולל בנושא פשעי המלחמה בעזה, משום אנטישמיות; פוביה אנטי-איסלאמית, שהיא גם פרימיטיבית, רדודה ונעורה מכל הבחנה בין הגוונים והזרמים השונים באיסלאם. האוויר נעשה מעובה, מעופש ורעיל יותר מתמיד.

בצדם של אנשי הימין הגלוי מקננים תומכי המרכז הלאומני, שגם הוא מגוון אבל לא בדיוק פלורליסטי. גם הם כיום מאפשרים או תומכים בסתימת פיות ומפתחים את המערכת השלטונית שמטרתה היא למנוע את פינוי התנחלויות גם במחיר של מלחמה נגד כל מדינות ערב וכל העולם המוסלמי. ארי שביט יכול לחלום על חזית בין ישראל לבין הריאקציה הערבית; הוא לא מבין את הדינמיקה שתיווצר אחרי ההתקפה על איראן, שלא תאפשר לאף שליט ערבי לעמוד מנגד. לא רק אביגדור ליברמן ואהוד ברק, אלא גם ביבי נתניהו ושאול מופז ינהיגו את הכוחות שיתמכו בהפצצת איראן גם במחיר של בידוד בינלאומי. הנשיא שמעון פרס, שהתגייס לסייע לממשלה המסוכנת הזאת במלאכת הטיוח מול עולם משתנה, איננו ראוי לפרס נובל לשלום אלא לתואר של סייען בחרחור מלחמה שמנוגדת לאינטרס של העם בישראל.

רק כאשר נשתחרר מהתפיסה הגזענית, שמתעלמת מישראליותם של האזרחים הערבים, נבין שאנחנו שייכים לציבור גדול של ישראלים, יהודים וערבים, הרואים בכיבוש אסון פוליטי ומוסרי לבני עמנו. כך נרחיב גם את תמיכתנו בשוויון אזרחי וכלכלי לכולם, ונכלול בקטגוריה הזאת גם את העובדים הזרים החיים בתוכנו. מהתפיסה הזאת נגזרת גם האהדה שלנו למסרבים להשתתף בדיכוי בשטחים, בהפצצת נשים ולילדים וגם בפעולות תוקפניות מעבר לגבולות ארצנו.

* התפרסם ב"כל העיר"

Share on Facebook