"אין זה ראוי שמדינת ישראל תייבא ארצה אשה שעיקר מטרתה הוא להקים בית עם בן הארץ", אמרה האשה, שלטענתה משפחתה התפרקה בגלל עובדת זרה. בית הדין הרבני קיבל את עמדתה של האשה, ותקף את התופעה בחריפות בפסק הדין. "על הרשויות להגביר את ההקפדה על החוק והנהלים, על מנת לאפשר דרך נאותה לשמור על כבודן של בנות הארץ", קבעו הדיינים. אב בית הדין, הרב נחום גורטלר, אף טען "כי העובדות הזרות לא הובאו ארצה כדי לפגוע בזכויות הבסיסיות של בנות הארץ". "הן לא נועדו לשמש תחליף לבנות הארץ", אמר . "לא ייתכן שכאשר האישה מתבגרת ויופייה הוכחש מחמת גילה, בעלה ישלחה וייקח במקומה עובדת זרה צעירה, במחיר של נזיד עדשים".

כך שודר לפני מספר ימים באחת ממהדורות החדשות של "קול ישראל". זו ידיעה, כמובן, שאינה עוסקת במשבר או בקפיטליזם. אבל ברצוני להתעכב על דבריה של אותה אשה אלמונית שאמרה בבית הדין הרבני כי, "אין זה ראוי שמדינת ישראל תייבא ארצה אשה שעיקר מטרה הוא להקים בית עם בן הארץ". ניתן להציג את דבריה של אותה אשה בדרך אחרת: "ראוי שמדינת ישראל תייבא אשה שעיקר מטרתה הוא לעבוד ולשרת את בני הארץ". על פי המקובל מדינת ישראל מייבאת נשים וגברים, כפי שהיא מייבאת מכוניות ונפט. מהגרי עבודה, העובדים הזרים (או ככותרת ספרן של החוקרות אדריאנה קמפ ורבקה רייכמן, עובדים וזרים) אינם באים למדינת ישראל. הם מיובאים. הם לא יותר מחפץ בעלי זכויות מוגבלות ביותר. אין להם, למשל, זכות לעבודה. יש עובדים שרוכשים זכות לעבודה על ידי תשלום גבוה למאכערים למיניהם ולאחר מכן רישיונם מועבר למעסיקיהם. ישנם עובדים ללא רישיון וללא אישורים שהפכו ל"בלתי חוקיים". על פשע העבודה בישראל נגזר לשלם בגירוש ובחודשים ארוכים בבית הכלא, ללא כל משפט.

כך הצטרפה ישראל ל"מתוקנות שבמדינות העולם" קרי, המדינות הקפיטליסטיות הגדולות, שבהן נהוג להעניש עובדים מן הפריפריות הקפיטליסטיות (אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה) בגירוש ובכליאה. בתיקון לחוקה האירופאית, שהתקבל ביוני אשתקד, על פי הצעת הסיעה השמרנית בפרלמנט האירופאי, ניתן לכלוא עובד זר ללא משפט עד 18 חודשים. במילים אחרות, ניתן לגזור עונש אדמיניסטרטיבי של שנה וחצי מאסר לכל מהגר עבודה "ללא ניירות", כפי שמכונים מהגרי העבודה ה"בלתי חוקים" בצרפת.

יש סתירה בסיסית בעסקי ההגירה, ובמיוחד בהגירת העבודה. המשקים הקפיטליסטיים המפותחים אינם יכולים להתקיים ללא "עבודה זרה" בעיקר בענפי החקלאות, השירותים ובתעשיות עתירות עבודה מסוימות. אולם, המדיניות המקובלת- גם בארץ – היא של צמצום ההגירה. עם העמקת המשבר הקפיטליסטי מהקיץ שעבר, אף דרישות המינימום נעשו גבוהות הרבה יותר. בריטניה, למשל, הצהירה שהיא מוכנה לקבל מהגרים צעירים בתנאי שהם בעלי תואר שני המוכר על ידי מערכת ההשכלה הגבוהה הבריטית. וחמור מזה. באיטליה הכריז ברלוסקוני, שהמדינה איננה "רב-תרבותית", ולכן יש לעשות הכל על מנת להדוף את "הפלישה האפריקאית". הוא אישר גם להקים "משמרות שכנים להגנת רכושם של האזרחים האיטלקיים" בערים ובהן מתגוררים מהגרים רבים. משטרות הממשלה הסוציאליסטית של ספאטרו בספרד והממשלה השמרנית של סרקוזי בצרפת פתחו במבצעים ל"מיגור ההגירה הבלתי-חוקית", שהיו למעשי גירוש המוניים. בצרפת כל המעניק סיוע למהגר עבודה (והכוונה איננה למי שמעסיק – אלא למי שמעניק סיוע הומניטרי) עלול להישלח לכלא.

לכאורה, "פינוי" ענפים שלמים מהגירת עבודה ובייחוד בעת משבר, תורם להקטנת מימדי האבטלה במדינות השונות. הבעיה היא שבעתות משבר, הרפלקס המותנה של כל מעסיק הוא שיקום שיעורי הרווח שלו. ועל מנת לשקם שיעורי רווח אין דרך קלה יותר מהעסקה "זולה" קרי, מהגרי עבודה ובמיוחד מהגרי עבודה בלתי חוקיים. כך, שליד המדיניות המוצהרת מתקיימת מציאות כלכלית וחברתית שאיננה מוצהרת ב"כלכלה הריאלית" ובה הביקוש למהגרי עבודה, דווקא בעתות משבר רק גדלה. לא רק הביקוש גדל, גם ההיצע גדל בהתמדה. כי משבר הפריפריות הוא לרוב עמוק יותר וחמור מזה שבמרכז המערכת הקפיטליסטית העולמית.

כך, שהביקוש גדל גם ההיצע גדל, האבטלה גדלה, ואחת הדרכים הקלות ביותר של השלטונות להתמודדות עם משברים שהם מתקשים להתמודד מולם בהצלחה, היא שנאת זרים, גזענות והגברת המאבק על מקומות העבודה הפנויים. ממשלת ישראל הכריזה באחרונה על רצונה לגרש 100 אלף עובדים "בלתי חוקיים" מהארץ. כי לדברי שר האוצר הזוטר, הד"ר יובל שטייניץ, ישנם בישראל "יותר מ-400 אלף עובדים זרים". כלומר, הסיבות לאבטלה הגואה הן לא המדיניות הניאו-ליברלית של הממשלה או המשבר הקפיטליסטי, אלא אותם "400 אלף", מספר שאינו משקף את המציאות בשוק העבודה. על פי ההערכות מדובר במחצית מן המספר זה, כ-110 אלף עובדים בעלי אשרת עבודה ועוד מספר דומה של עובדים ללא רישיון.

אך מהגרי העבודה בעידן הגלובליזציה לא עובדים רק בבניין או בחקלאות. בסיליקון ואלי כשליש מן המהנדסים, המתכנתים והמנהלים הם עובדים זרים ובהם ישראלים רבים. אותם עובדים, פועל הבניין הסיני בתל-אביב ומהנדס התוכנה הישראלי בקליפורניה, משגרים מדי חודש עשרות מיליארדי דולר כדי לתמוך ולסייע לבני משפחותיהם. אין נתונים עדכניים על הזרמת ההון הגדולות, אבל השבועון הבריטי "אקונומיסט" העריך באפריל 2001 שכ-100 מיליארד דולר "נשלחים הביתה" מדי שנה על ידי מהגרי עבודה בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות. כך שהגידול בממדי ההגירה איננו עניין פרטי בלבד של העובדים, אלא יוזמה ממשלתית. במדינות אחדות כגון, הפיליפינים, ישנם משרדי ממשלה הפועלים למען הגברת ההגירה. גורמים ממשלתיים בעולם השלישי מתייחבים למהגרי העבודה כמקור הכנסה לא אכזב.

ארגון העבודה הבינלאומי פרסם באחרונה מסמך ארוך החושף את תנאי הניצול של מהגרי העבודה. בעקבות קריאת המסמך, נשאלות השאלות, אם מהגרי העבודה היו לתופעה של קבע, אם הרצון להעסיקם בעתות משבר רק עולה ואם הממשלות עושות שימוש במהגרי העבודה לצורך "הפגת מתיחויות" חברתיות, איך ניתן לעצור את מעגל השנאה? רק לקבוצה אחת בתוך החברה יש אינטרס מובהק לעצור את מעגל השנאה. וזו קבוצת הרוב: העובדים. קודם כל, כי מהגרי עבודה הם, בסופו של דבר, עובדים. וחלוקת העובדים על פי מוצא רק פוגעת בכלל העובדים (ולא רק במהגרי העבודה). שנית, כי איחוד כוחות יכול להדוף לחצים להורדת מחיר העבודה. שלישית, כי רבים מהעובדים בארצות השונות הם בעצמם צאצאיהם של מהגרים. הוריהם עמדו לפעמים בדיוק היכן שכיום עומדים ה"הזרים".

לכן, איגודים מקצועיים לוקחים על עצמם ברוב המדינות (זולת ישראל, כמובן, שבה מהגרי עבודה אינם יכולים להיות חברים בהסתדרות!) את הטיפול בייצוגם, קידומם ושילובם של מהגרי העבודה.

לדו"ח האחרון של ארגון העבודה הבינלאומי בשאלת מהגרי העבודה:

http://www.ilo.org/wcmsp5/groups/public/—ed_norm/—relconf/documents/meetingdocument/wcms_106230.pdf

Share on Facebook