דווקא לקראת הפגישות החשובות שהתנהלו השבוע בוושינגטון ירדה מאוד קרנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וכל מלחכי הפינכה שנהגו לשבח אותו עד לפני זמן קצר נאלמו דום. אחוזי הרייטינג שלו ירדו פלאים, ובעיתון "הארץ" הצטייר רוב שהעדיף אפילו את אהוד אולמרט על פניו. זהו באמת שפל חסר תקדים, והנפילה (אחרי ירח דבש קצרצר) הייתה מהירה ביותר.
נתניהו התייצב בראש קואליציה ימנית, ובהתגבשותה סביבו הצדיק את טענתו המפוקפקת לראשות הממשלה. מנקודת מבט היסטורית הימין תמיד ביקש, מעצם טבעו, להתהדר בתדמית גברית, נצית, תקיפה ונטולת התלבטויות בעיקר במגעיו עם העולם החיצוני. אבל כמה שבועות אחרי החגיגה הגדולה על מפלתו של המרכז הלאומני ועליית הכוחות הימניים נטו, שיוכלו כביכול להתמודד בהצלחה אפילו עם ארצות הברית, חוזרות אלינו קריאות השבר הישנות אודות "נתניהו הלחָיץ".
למרבה התמיהה, הנסיגה של ביבי מהפופולריות שלו בתחילת השנה לא נבעה מכניעתו ללחץ אמריקאי בנושאים המדיניים. המבחנים האמיתיים של ראש הממשלה מול הנשיא ברק אובמה רק החלו, לפגישות בוושינגטון השבוע יהיה המשך, והמאמצים הדיפלומטיים האמריקאים יחבקו את כל האזור, עם התמקדות מיוחדת במצרים. יש להניח שההטפות של ביבי בוושינגטון בנוסח הרביזיוניסטי הישן לא ישנו את המצב הבסיסי. אבל סימני השאלה המסורתיים סביב אופיו של נתניהו מעסיקים מאוד את הציבור הימני והשמרני, ורבים מדובריו הסיקו מסקנות מרחיקות לכת מהתנהלותו בנושא התקציב. הטענות נגדו נובעות דווקא מגמישותו היחסית במשא ומתן שקדם לגיבוש התקציב. מסתבר שביבי נסוג קצת מהתאצ’ריזם הקיצוני שאיפיין אותו מאז עלה על הבמה הציבורית. ייתכן שעקב אחרי ההתרחשויות בעולם והחליט להתאים את עצמו במידת מה לזרם המתון יותר בחשיבה הרכושנית, ולאמץ כמה עקרונות ממתנים, שאותם הוא מנסה לשבץ במסכת השמרנית שבה הוא עדיין מאמין.
כבר שנים רבות עברו מאז שעמדנו לראשונה על חוסר עקביותם של הפרשנים המדיניים והפוליטיים, על אמות המידה הכפולות שלהם, על צביעותם ועל הציניות שלהם. נתניהו, לא בדיוק גיבור חלומותיי, היה קורבן קבוע להתייחסויות כאלה בעבר. לעתים הוא קנה אותן בזכות מעשיו הרעים אחרי ששיקר, הכפיש, הכשיל והתעמר בשכבות החלשות; אבל במקרים אחרים סירבה התקשורת לסלוח לו על מעשים, הצהרות או מחוות שאותם קיבלה באהדה מפוליטיקאים אחרים. גם בנושא הזה יש דמיון עצום בין נתניהו לנשיא האמריקאי המודח (1974) ריצ’ארד ניקסון.
אבל למבקר פוליטי מהאסכולה הסוציאליסטית קל אולי יותר להשתחרר משיגרת המחשבה התדמיתית, ולנסות לבחון את המהות. האם עלינו לפסול "ויתורים" בתקציב לשכירים, או לגימלאים או למשרדים הממשלתיים החברתיים, רק משום שנתניהו נאלץ לבצע אותם? האם עלינו להצטרף למקהלת הלעג ללחיצוּת של ביבי, שהיא כמובן לחיצות לטובתנו ולא נגדנו?
מראש סברנו, שנתניהו איננו מסוגל לבצע את עיקרי מצעו המדיני, בשל הקונסטלציה הבינלאומית החדשה, בעיקר בעקבות המשבר הכלכלי החריף ועלייתו של אובמה לשלטון. ההשלכות של המציאות החדשה על התוויית המדיניות הכלכלית הן מרחיקות לכת. נתניהו לא רצה להצטייר בעיני הממשל החדש בארצות הברית כאיש ימין שמרני, הממשיך בדרכו של ג’ורג’ בוש גם בנושא הכלכלי חברתי. הליכי הכנת התקציב החלו במקביל להערכת מצב חדשה של ביבי, ולניסיון להוכיח לכל מבקריו שנתניהו חדש מפציע בחלל עולמנו. להלוך הרוח הזה התלוו גם אילוצים מעשיים, בשטח: הקואליציה של נתניהו עם מפלגת העבודה הייתה פרי עבודתו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, והאתנן שקיבל כלל ויתורים ידועים בתחום החברתי תמורת השתתפות העבודה בממשלה, שמכינה התקפה על האיראנים. עיני עצמו, שהפך לגיבורם של רוב הכתבים הפוליטיים, היה זקוק להישג ממשי.
נתניהו הנמהר מטבעו שגה כאשר ניסה ללכת בתחילה בדרכו המסורתית ולהטיל גזירות בעלות אופי חברתי, אבל עד מהרה הבין את המצב המהותי והתדמיתי, ונסוג מחלק מסעיפי הצעת התקציב שלו. לכן מגדיר יוסי ורטר ב"הארץ" את התנהלותו כ"כושלת" ומוקיע את "הזיגזגים התכופים" שלו. יש אמת בביקורת הזאת, וגם האיזכורים על תקופת כהונתו הקודמת של נתניהו כראש ממשלה (1996-1999) הם תקפים, אבל למרבה הצער הם חלק מהמסורת בעיתונות הישראלית לפחות מאז 1967: הביצוע יותר חשוב מהתוכן הפוליטי ומההשלכות המעשיות על גורלם של בני אדם. בשנות השישים עוד קראו לגישה כזו "ביצועיזם" והוקיעו אותה בשל העדר תוכן וכיוון רעיוניים; כיום היא מאפיינת את האסכולה הדומיננטית בתקשורת שלנו.
לכן מוטב לנו לשאול את עצמנו כמה שאלות נוקבות, עוד לפני שאנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה: האם אנחנו באמת רוצים שהוא יסרב בתוקף לכל הדרישות החברתיות הממתנות קצת את אופיו הקשה ממילא של התקציב? האם אנחנו מצפים ממנו להמשיך להתעלם מן העובדה שבשכבות החלשות יש לו מאות אלפי מצביעים, ושגם מצביעי ש"ס רצו בברית פוליטית איתו? מדוע עליו להתחשב בעמדת עיתון "הארץ" בנושא החברתי, ולהתעלם מקהל בוחריו אחרי שכבר שילם את המחיר על כך בבחירות 1999?
האם עלינו להתלונן על כך שהוא "לחיץ", דווקא אחרי שעמדתו גרמה למשבר עם ראשי האוצר, שבהם ראינו תמיד מבצעים אכזריים של מדיניות פערים מסיבות אידיאולוגיות ומתוך אינטרס אישי (ג’ובים בשוק הפרטי אחרי פרישה מהאוצר בגיל העבודה)? ואם הלחיצוּת שלו אילצה אותו להבטיח לראש סוכנות הביון האמריקאי ליאון פנטה לא לתקוף באיראן בלי תיאום מוקדם עם ושינגטון, מדוע שלא נחגוג כאן את התכונה הזו, שהיא כל כך שלילית בעיני התקשורת הקונפורמיסטית? האם אנחנו מעדיפים את הנחישות של אביגדור ליברמן ואהוד ברק לתקוף באיראן ולבנות התנחלויות, על הסיכוי שביבי ייכנע לאובמה? הרי אנחנו יודעים שגם אם ביבי ישתולל קצת בוושינגטון כדי לרָצות את הימין המתנחל ואת ידידיו הרבים, הוא עשוי לציית לדרישות מוושינגטון אחרי שמכבש הלחצים יתחיל לפעול.
אם ביבי באמת לחיץ, הגיע הזמן שחמישים ושבעה אחוזים מקרב הישראלים שדרשו ממנו להסכים להקמת מדינה פלסטינית יגנו עליו מפני הלחץ הסחטני של המתנחלים ובני בריתם. ביבי נוטה בלבו לתמוך בכל דרישות הימין, כפי שהיה רוצה לעזור לעשירון העליון לעשוק את כל יתר חלקי האוכלוסייה בשם הכלכלה הנכונה בעיניו. הוא איננו בן ברית כלשהו של החלק השפוי בציבור הישראלי, שלא לדבר על השמאל העקבי, המבקש להשתית את מדיניות הפנים והחוץ של ישראל על אדנים של שלום ושוויון. אבל מנקודת ראותנו, חולשתו כאדם וכמנהיג היא גם יתרונו היחסי הגדול ביותר. מוטב לנו לחיות עם ביבי הלחיץ, ובכך למזער את נזקי הציר ברק-ליברמן בממשלה הגרועה הזו.
* התפרסם ב"כל העיר"
חיים, כרגיל פותח את עינינו, ומנתח את
המפה הפוליטית כהלכה.
תודה לך חיים!