הציבור הדמוקרטי בישראל, נמצא עתה תחת הפגזה ארטילרית קשה מצד הימין הישראלי. במשך שבוע אחד התרחשו שורה של אירועים שכל אחד מהם לחוד דיו לעורר חרדה אצל שוחרי דמוקרטיה וזכויות אדם. בהצטברם הם מהווים הנפת גרזן על שיירי הדמוקרטיה שעוד נותרו בישראל.

להלן רשימה חלקית:
 
* בירושלים המזרחית שסופחה לישראל עם תום מלחמת יוני 1967 מתגוררים כרבע מיליון פלסטינים. ירושלים היא הבירה התרבותית הפלסטינית. בשבוע האחרון התקיים הפסטיבל הפלסטיני לתרבות וספרות בהשתתפות סופרים מרחבי העולם. לקראת פתיחת הפסטיבל בתיאטרון חכוואתי במזרח העיר, הגיעה המשטרה הישראלית, סגרה את האולם ואסרה על קיום אירועי התרבות. האורחים מחו"ל קיבלו שיעור מאלף על תפקודה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".
 משטרה שאוסרת על סופרים ומשוררים לשאת את דבריהם, מזכירה את הגרועים שבמשטרי העריצות. כל זאת מתרחש בעיר שמדי שנתיים מחלקת את פרס ירושלים לספרות הניתן על ידי עיריית ירושלים, במסגרת יריד הספרים הבינלאומי, לסופרים שהתמודדו בכתביהם עם נושאים של חופש האדם והחברה. הפרס חולק לראשונה ב-1963 והזוכה הראשון היה הפילוסוף והלוחם נגד נשק גרעיני, הבריטי ברטראנד ראסל. הוא בוודאי מתהפך בקברו לנוכח המתרחש כיום בירושלים בתחום חופש האדם.

* אלוף פיקוד המרכז הכריז על אזורי המחסומים בגדה כ"שטח צבאי סגור" כדי למנוע מנשות מחסום ווטש, לבצע את פעולות המעקב באשר להתנהגות החיילים עם הפלסטינים במחסומים. נשות מחסום ווטש הן היום כלי המידע המרכזי המפרסם את הטרטורים וההשפלות שהם מנת חלקם של אלפי הפלסטינים הממתינים שעות במחסומים. המגמה ברורה: צבא הכיבוש רוצה לפעול בבועה האטומה לביקורת העין הציבורית.

* "ידיעות אחרונות" פיטר את הפובליציסט ב. מיכאל לאחר 15 שנות עבודה. ב. מיכאל, איש שמאל דתי, כותב שנון ומבריק, הוא בעל הטור היחיד בעיתון המבטא עמדות נחרצות ונוקבות נגד הכיבוש, הפרת זכויות האדם, המתנחלים ושחיתות השלטון. כמי ששוחה היטב במקורות היהדות, ביקורתו על הממסד הדתי והרבני הייתה ייחודית והוא הצליף בהם ללא רחם. אינני יודע אם מערכת העיתון קיבלה הוראה ישירה מהשלטון, אולי מהנהגת המתנחלים, או שמא מהממסד הרבני, לפטר את ב. מיכאל. אבל אין גם כל צורך בכך. האווירה המתלהמת שממשלת ליברמן נתניהו יוצרת, הוא רמז עבה דיו לעיתון, להיפטר מעושי צרות המפריעים את מנוחת הצהריים של הממשל ותומכיו, אם ברצונו להמשיך ולעשות עסקים עם השלטון והסמוכים על שולחנו.

* ועדת השרים לחקיקה אישרה את "חוק הנכבה" לפיו אסור ביום העצמאות לבטא צער, כאב ועצב על אסונם של הפלסטינים. העובר על החוק דינו מאסר שלוש שנים. מול הכחשת השואה מציגה ישראל את הכחשת הנכבה, כביטויו המוצלח של ב. מיכאל. ביום העצמאות הקרוב לא נותר לי אלא לחגור שק אבלים, לאות סולידריות עם מיליוני הפלסטינים העקורים והמגורשים. אם מיליון אזרחים יעשו כמוני, תצטרך הממשלה להקים מספר מחנות ריכוז כדי לרכז בהם את כל העבריינים משביתי השמחה.

* הכנסת אישרה בקריאה טרומית את הצעת החוק של ח"כ זבולון אורלב ממפלגת "הבית היהודי" לפיה קריאה לשלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, באופן שיש אפשרות סבירה שיביא "לשנאה, בוז או אי נאמנות למדינה", דינה שנת מאסר. מאחר ואני סבור שמדינה יהודית ודמוקרטית היא תַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי, ומאחר ואני פועל נגדה, שופך עליה קיתונות של בוז ולא נאמן לה, אני כבר מכין את המזוודה לקראת שנת מאסר אם החוק יעבור סופית. יחד עם חוק הנכבה כבר אגרתי ארבע שנות מאסר.

* ח"כ דוד רותם ממפלגתו של ליברמן הגיש הצעת חוק לפיה כל אזרח יצטרך לחתום על הצהרת נאמנות לפיה ישראל היא מדינה יהודית וציונית, והוא מתחייב לשרת בצבא או בשרות לאומי. הצעה זו עוד לא התקבלה, אבל היא בצנרת הפרלמנטרית, ואני שוקל להקדים תרופה למכה, ולבקש מהממשלה לוותר על אזרחותי.

* שר הפנים אלי ישי דורש להכניס תיקון לחוק האזרחות לפיו יוכל לבטל את אזרחותם של ערבים ללא אישור בית המשפט וללא היוועצות ביועץ המשפטי. ישי, לאומן ופונדמנטליסט, מבקש סמכויות של דיקטטור כדי שיוכל לשלל אזרחות של ערבים כפי שבגרמניה שללו אזרחות של יהודים.

* שופטי בג"ץ, לוי, גרוניס ומלצר, הוסיפו אף הם את תרומתם לתמונה הקודרת כאשר אישרו את המשך מעצרו המנהלי של ד"ר ע’סאן חאלד, מרצה למשפטים באוניברסיטת נג’אח בשכם, שיושב כבר קרוב לשנה וחצי במעצר מנהלי. הוא לא יכול להתגונן כי אינו יודע במה מאשימים אותו. שוב חוזר על עצמו התהליך המעוות לפיו יושבים השופטים בחדר סגור עם שמונה אנשי שב"כ, ואלה מטפטפים את טיפות הרעל שלהם. השופטים נעתרו מיד ובו ביום האריכו את המעצר המנהלי. הליך פסול זה מתנהל בישראל תחת התואר "צדק", עוד תרומה ישראלית לשפת הכיבוש המכובסת. השופטים הפכו לכלבי ציד של השב"כ, העטים על טרפם במצוות אדונם. לא בג"ץ אלא בגלפ"ש (בית דין גבוה לפשעים שיפוטיים).

כל זאת כאמור בשבוע אחד. במסלול הנוכחי ישראל היא בדרך לגיהינום.

תרגיל העורף הגדול

ממשלת ישראל, באמצעות הצבא, המשטרה, וכל שירותי ההצלה קיימו זה עתה את תרגיל העורף הגדול, שדימה מלחמה בכל החזיתות, כולל ירי טילים מאיראן. התרגיל כלל השמעת אזעקות, ודרישה מהאזרחים לתפוש מחסה במקלטים ציבוריים. (שבחלקם הגדול נמצאו בלתי ראויים לשימוש).

הממשלה הכניסה את הציבור לפאניקה שבאופן טבעי לוותה בפחדים אדירים.

מטרת הציונות הייתה ליצור מקום בטוח ליהודים במסגרת מדינה עצמאית, ומה קיבלנו בפועל? את מדינת ישראל כמקום הפחות בטוח בעולם ליהודים. יותר ויותר אנשים שואלים עצמם האם מקום שמכין את אזרחיו למלחמה כוללת, בה יופעל גם נשק השמדה המונית, הוא המקום הנכון לחיי אושר ושלווה, לגידול ילדים? תרגיל העורף רק חידד רצון גובר לחפש מקום אחר לחיות בו, שרחוק ממלחמות, מטילים, ומנשק כימי, ביולוגי וגרעיני.

כשאני חושב על עתידה של נכדתי שבקרוב תחגוג את שנתה הראשונה, האינסטינקט אומר לי, לברוח מכאן מהר, לפני שמוכי השיגעון האלוהי בישראל ימיטו על האזור כליה.

מצפצפים על העולם

צפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני ועוררה זעם ברחבי העולם. המדינה המסוגרת, הנשלטת בידי דיקטטורה קומוניסטית מהדגם הסטליניסטי, ניתקה עצמה מהעולם, ומפנה את משאביה המצומצמים לבניית מכונת מלחמה אדירה, על חשבון רווחת העם. הניסוי הגרעיני עומד בניגוד להתחייבויותיה הקודמות של צפון קוריאה, אולם מדינה זו מצפצפת על העולם.

צפון קוריאה לא לבד. יש עוד מדינה המצפצפת על העולם, המוכרת לי היטב: ישראל. העולם מתנגד לכיבוש הישראלי, להתנחלויות, לנשק האטומי הישראלי, אבל ישראל מצפצפת על העולם. מצבה של ישראל טוב מזה של צפון קריאה. ישראל מצפצפת על העולם מאז 1967, אולם העולם הסתפק במחאות ורבליות, ולא הפעיל סנקציות על ישראל. התוצאה: משטר כיבוש ואפרטהייד הולך ומעמיק, במימון בינלאומי נדיב.

בימים אלה אנו מציינים 42 שנים לכיבוש. כאשר הכיבוש החל הייתי בן 32. ב-42 שנות הכיבוש השתתפתי במאות פעילויות נגד הכיבוש, בישראל ובשטחים הכבושים. נעצרתי אין ספור פעמים, הוגשו נגד כתבי אישום, והורשעתי לא אחת בכל מיני עבירות. הנני עתיר מעצרים והרשעות פליליות שיש עימן כבוד משום שכולן כרוכות בפעילותי נגד הכיבוש. בישראל של כיבוש ואפרטהייד אני עבריין מורשע, וספק אם הייתי מקבל תעודת יושר משטרתית כדי להיות נהג אוטובוס או נהג מונית. לאן נגיע אם נהגי מוניות יהיו נגד הכיבוש?

ילדיי נולדו לתוך מציאות הכיבוש, הגזענות והאפרטהייד, ובת זוגי ואנוכי השקענו מאמצים ניכרים כדי לחסן אותם מרעלי הכיבוש המאיימים עלינו ללא הפסקה, ולצייד אותם בערכים אוניברסליים של זכויות אדם. בעניין זה ראינו ברכה בעמלנו. לא כן בחיסול הכיבוש, בכך טרם הצלחנו.

תקוות מה אני מוצא בנאומו המרשים של הנשיא אובמה בקהיר שגינה מפורשות את הכיבוש, הדיכוי והגזענות של ישראל. אולי הוא מסמן התנערות מתמיכה גורפת בישראל ותחילתה של ידידות מופלאה בין הנשיא האמריקאי למתנגדי הכיבוש והגזענות בישראל.

Share on Facebook