ב-10 בדצמבר 2008 הוגש נגד זאב בראודה כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. כתב האישום ייחס לו שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 לחוק העונשין, בגין אירוע שאירע ימים אחדים קודם לכן, ב-4 בדצמבר, יום פינוי הבית המכונה "בית המריבה" בחברון. בכתב האישום נטען כי באותו יום הלך העותר בשביל המחבר בין קריית ארבע לאזור בית המריבה. הוא עזב את השביל, שלף אקדח, התעמת עם בני משפחה ערבית המתגוררת במקום, ובהמשך ירה בשניים מבניה ופצע אותם. האירוע תועד במצלמת וידאו בידי המשפחה הפלסטינית ופורסם בכלי התקשורת.

בעקבות הגשת כתב האישום חתם שר הביטחון, מכוח סמכות המוקנית לו על פי דין, על תעודת חיסיון המתייחסת למקורות המידע של השב"כ, לדרכי פעולתו ולפרטים מזהים לגבי יחידים ואישים הפועלים במסגרתו. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט העליון ובא כוחו של בראודה ביקש לגלות לו את החומר החסוי. נציג הפרקליטות התנגד לעתירה וטען, כי חשיפת החומר החסוי עלולה לפגוע בביטחון המדינה.

כרגיל במקרים כגון אלה, השופט העליון היושב לדון בתיק מקיים דיון במעמד נציגי הפרקליטות והשב"כ בלבד ובלי נוכחות הנאשם ובא כוחו. השופט מעיין בחומר החסוי, שואל שאלות ומקבל הסברים.

למזלו של העותר הובא תיק זה לפני השופט העליון אליקים רובינשטיין, אותו שופט שדן בשחרורו ממעצר בחודש דצמבר. בעקבות הדיון הודיעה הפרקליטות לבית המשפט העליון, כי ככל שיורה בית המשפט על חשיפת החומר תודיע המדינה לבית המשפט המחוזי על חזרתה מהאישום.

ב-7 ביוני 2009 החליט השופט רובינשטיין לקבל את העתירה, תוך הסתמכות על החשיבות העליונה שמייחס המשפט הישראלי לזכות ההליך ההוגן ולשמירת הזכויות הדיוניות. הוא הורה, כי בתיק קיים חומר העשוי לכאורה לתרום להגנת העותר, וכי "אין ספק שסניגור מוכשר היה יכול לעשות בו שימוש לטובת מרשו". מכאן נסללה הדרך להחלטה המורה על קבלת העתירה. הפרקליטות הכריעה, כי המחיר לציבור בחשיפת החומר גובר על האינטרס הציבורי שבניהול משפטו של העותר. בנסיבות אלה – בכפוף להצהרת המדינה בדבר חזרה מכתב האישום – התייתר הצורך לגלות את הראייה. התוצאה המבישה היא ביטולו של כתב אישום חמור.

אין ספק, שמדובר בהחלטה חריגה ויוצאת דופן. כל משפטן הוגן מגלגל עיניים ותוהה, מדוע דווקא בתיק זה מצא בית המשפט העליון לנכון להוציא הלכה חדשה המבכרת את הזכויות הדיוניות של הנאשמים על ה"הפרה הקדושה" של ביטחון המדינה. מדוע סניגורים מוכשרים, שהגנו עד כה על עשרות אלפי עצורים ועותרים פלסטינים, לא יכלו לעשות שימוש בבליל החומר הסודי שהוגש לעיונם של מאות שופטים שדנו בעניינם. הגשתו של חומר סודי בבתי המשפט בישראל, בתיקים פליליים בכלל ובתיקים ביטחוניים בפרט, הוא עניין שבשגרה. בתי המשפט דוחים עתירות לגילוי חומר חסוי חדשות לבקרים,מתוך העדפת ביטחון המדינה. הגשתו של חומר סודי לעיונם של בתי המשפט התפשט לכל ענפי המשפט: משפטים ביטחוניים, הריסת בתים, מעצרים מינהליים, איחוד משפחות של פלסטינים ותיקים אזרחיים של פלסטינים התובעים פיצויים מהמדינה. רעה חולה זו קיימת, למעשה, היכן שנמצאים פלסטינים שמגיעים לבתי המשפט ומייחלים לרגע של צדק, בעזרתו של סניגור מוכשר שידע לשטוח את טענותיו בפני שופט הוגן. אולם הם תמיד מתאכזבים וחושבים שלא בחרו ב"סניגור המוכשר". עתירותיהם לגילוי החומר הסודי נדחות, ובתי המשפט נותנים מעמד של בכורה לפרה השמנה והקדושה של האינטרס הציבורי וביטחון המדינה, ומעדיפים אותה על זכות הנאשם להליך הוגן בענייניו.

והנה, נמצא העצור המתאים: מתנחל בן 51, ללא כל עבר פלילי, שמצא לו את "הרב" המתאים; זה שאישר בדצמבר האחרון את החלטת השחרור שלו בתנאים של מעצר בית. בסופו של יום הוא גם זה שיחלץ אותו מהליך פלילי. אם היה מורשע בדין היה העצור נענש במאסר של שנים ארוכות מאחורי סורג ובריח.

לעומתו, עשרות אלפי פלסטינים מן השטחים ומישראל, שאף לא אחד מהם "אינו בן 51 ובלי עבר פלילי", ישבו ויושבים שנים על גבי שנים בבתי הכלא, אם כעצורים מינהליים ואם כאסירים. וזאת, בגלל השימוש במכבסת המילים של "החומר הסודי". מאות משפחות פלסטיניות נקרעו לגזרים עקב השימוש שעשה משרד הפנים בחומר שסווג כחומר סודי, ומי יוכל להבטיח לנו שחומר זה אינו שווה את צג המחשב שעליו מוצג החומר לשופט.

לרוע מזלנו, אנחנו נתקלים חדשות לבקרים בפסיקה עקבית המבחינה בין ענישת ערבים לענישת יהודים, ובמדיניות מפלה באכיפת החוק. מערכות דינים שונות מוחלות באופן בלתי שוויוני. מתברר כי אלת הצדק פיתחה שיטת ראייה יוצאת דופן, העוזרת לה לראות מעבר לכיסוי המוצמד לעיניה, ופוסקת על פי זהותו האתנית של האיש הניצב לפניה.

* חוסיין אבו חוסיין הוא עורך דין ופעיל זכויות אדם

Share on Facebook