נאומו של נתניהו נתפש בארץ ובעולם כתשובה לנאומו של אובמה בקהיר. בתור שכזה הוא עורר התעניינות רבה ומוצדקת. תוכן הנאום היה שגרתי, מסוגם של נאומים שראשי ממשלה בישראל נשאו כבר בעבר, באופן זה או אחר. מטרתם של כל הנאומים האלה הייתה תמיד להסביר לציבור בישראל ובעולם כי את הכיבוש אי אפשר להפסיק. ולא משום שישראל חשקה חלילה בכיבושים ובהתנחלויות, אלא מפני שהפלסטינים סרבנים. ישראל עצמה רוצה להיפטר מן השטחים, אבל הפלסטינים, בהיותם בלתי אמינים וטרוריסטים גם יחד, אינם מאפשרים לה. כך היה עוד בקמפ דיויד, כאשר אהוד ברק ביקש להחזיר להם "כמעט הכול", אבל לא היה לו פרטנר. נכון שגם אנחנו העמדנו כמה תנאים לשלום ולהפסקת הכיבוש, אולם תנאים אלה הועלו רק כתביעה מינימלית למען "ביטחון המדינה". "בטחון" שתמיד חייב סיפוח שטחים פלסטינים.
וכך היה גם בנאומו של נתניהו כאשר אמר "באומץ לב וביושר" ("הוא בעצמו אמר", כפי שנאמר באידיש), שהוא מציע מדינה לפלסטינים. נכון, היא חייבת להיות מפורזת ליד השכן החמוש מכף רגל עד ראש; הפלסטינים צריכים להכריז שהם מצטרפים להסתדרות הציונית ומכירים בישראל כמדינה יהודית; ירושלים תישאר "בלתי מחולקת", ועם חמאס (הממשלה הלגיטימית) לא נדבר. נתניהו לא דיבר על גבולות 67′ או על זכות השיבה, והוא התעלם גם מן היוזמה הערבית לשלום. המילה "כיבוש" לא יצאה מפיו; לדידו, זו "נוכחות" כוחותינו.
את פנייתו המתוקשרת של אובמה להפסיק את הבנייה בהתנחלויות דחה נתניהו באופן גס למדיי במילים, "אנחנו צריכים להמשיך ולספק את הצרכים הנורמליים בהתנחלויות."
אין כל טעם לדון בהצעה הבלתי רצינית הזו, הנטולה כל "אומץ לב ויושר". גם התגובות הערביות והפלסטיניות, שדחו בכל תוקף את "ההצעות הנדיבות" היו צפויות (וכונו מיד בפי דוברים ישראלים כתגובות של "סרבני שלום").
מעט פחות צפויות היו תגובות חיוביות אחדות שהשמיעו שוחרי שלום עם קבלות. הם ראו בנאום אשנב, אמנם קטן, אל עתיד טוב יותר.
אך חשובה הרבה יותר הייתה תשובת הממוען הראשי של הנאום – הנשיא ברק אובמה. אף שהוא לא טרח להקשיב לנאום, אלא בחר לשחק גולף, תגובתו הפומבית הראשונה, לפחות כפי שפורסמה בכלי התקשורת, הייתה כי נאומו של נתניהו הוא "צעד בכיוון הנכון".
בתקשורת הישראלית וגם בזו הפלסטינית הוצגה עמדתו של אובמה כלפי נתניהו כעמדה נוקשה. הלא גם אובמה "אמר בעצמו" שהוא ירדוף אחר השלום "באופן אגרסיבי". פרשן ישראלי כתב, שנתניהו היה צריך "לרופף את טבעת החנק האמריקאית שמתהדקת סביב גופו", בנאומו.
האם אכן נוצר עימות חריף בין ישראל לארה"ב אחרי נאום נתניהו, שהיה לפי סאיב עריקאת "סטירת לחי לאובמה"? מתגובתו הראשונה של אובמה לא נראה שעימות כלשהו מאיים על יחסי ישראל וארה"ב. אך בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם נתניהו וסביבתו יודעים משהו שנעלם מעינינו על יחסה של ארה"ב לישראל?
ואולי יש להדגשה האמריקאית המתמדת על כך שיחסי ישראל וארה"ב אינם ניתנים לניתוץ (unshakable), או שארה"ב "תדאג לביטחון ישראל", חשיבות גדולה הרבה יותר מזו שאנחנו מתארים לעצמנו?האם יתכן שגם אנחנו לא קראנו היטב את נאום אובמה בקהיר, ועקב כך נולדו בשמאל אשליות מופרכות, ואילו הימין הקיצוני הגיב בפחדים מוגזמים?
ושמא היתה מטרת הנאום לרצות את מי שנקראות בשפה האמריקאית "המדינות הערביות המתונות", ולספק להן תחמושת להתמודדות מול הערבים הקיצוניים, באמצעות שימוש בשפה חריפה מעט יותר כלפי ישראל? אולי מטרת הנאום כלל לא היתה קירוב השלום והפסקת הכיבוש?
קחו לדוגמה את המשפט המהדהד ביותר בנאום על כך "שההתנחלויות צריכות להיפסק". משפט זה התקבל בעולם כמציין מפנה חד כלפי ישראל. אולם במבט שני וקצת יותר מחדד עולה השאלה, מדוע בחר אובמה במילה "להיפסק" ולא במילה "להוריד"? האם אין בכך משום ויתור על הפסקת הכיבוש ועל הכשרתו העקיפה, תוך כדי רמיזה על כך שהדרישה להפסקת הכיבוש עצמו היא מעט גדולה על אובמה, ולפיכך הוא מסתפק בהפסקת ההתנחלויות? והאם אין כאן התחשבות מראש ב"גושי ההתיישבות", אשר כלולים כידוע בכל "תכנית שלום" ישראלית? כפי שאנחנו מתבשרים מוואשינגטון, אפילו דחיית התביעה הנחרצת להפסקת ההתנחלות שנתניהו השמיע בנאומו כבר זוכה ל"דיון".
למעשה, בתביעה הנחרצת מישראל להפסקת ההתנחלויות יש לא מעט צביעות והעמדת פנים. מנאום אובמה מתקבל הרושם שהקמת ההתנחלויות בכללותה היא באחריותה הבלעדית של ישראל. אך הלוא ידוע בוודאי לנשיא ארה"ב, שממשלות ישראל לא היו מסוגלות להקים ולו התנחלות אחת ללא הסכמתה של ארה"ב (ולענייננו אין זה חשוב אם מדובר בהסכמה מפורשת או ב"קריצה").
לכן, אילו היה אובמה מדבר בכנות היה עליו לומר: אנחנו נפסיק, ומיד, את התמיכה בבניית ההתנחלויות. אנחנו, שהרשינו את הבניה הזאת – בשיתוף עם הישראלים – הפרנו את כל ההסכמים הבינלאומיים והסכמנו עם הבנייה הנוגדת את החוק הבינלאומי בשטחים. אנחנו, שהתחמקנו מכל דיון, חיפינו על ישראל והגבנו במועצת הביטחון של האו"ם בווטו על כל גינוי של ישראל.
אילו אובמה היה מתבטא כך, הוא היה דובר אמת ושם קלפים פתוחים על השולחן. אולם במקום זאת הוא נעמד בפוזה של מטיף בשער, כפי שעשה גם בשאר חלקי נאומו, שגם בהם הסתיר יפה את מניעי המדיניות האמריקאית.
כך גם למשל כאשר אמר בנאומו, שארה"ב לא תכפה שלום על הצדדים וכי הם עצמם צריכים להחליט על כך. האם אובמה אינו יודע שזוהי בדיוק אותה מדיניות ישראלית, שנתניהו הדגיש היטב בנאומו, הדורשת "משא ומתן ישיר" עם הפלסטינים, ביודעה שכך היא לא תוותר לעד על הכנעת הפלסטינים?
בהקשר לזה חשוב גם לשים לב לעובדה, שלכל אורך נאומו אובמה לא הציע תכנית לשלום ולהפסקת הכיבוש. הוא לא הזכיר את גבולות 67′, את בעיית הפליטים, את ירושלים כבירתם של שני העמים ולא התייחס לאיחוד הפלסטינים. בכך הוא הקל על נתניהו להתייחס לסוגיות האלה כרצונו.
מקוממת במיוחד הייתה הפיסקה שבה דיבר אובמה על האלימות שהפלסטינים (ולא הישראלים, חס וחלילה) צריכים לחדול ממנה. וזאת הוא אמר אחרי "עופרת יצוקה", שהיתה לאחר היבחרו לנשיאות ולאחר שהוא אישר אותה בעצם שתיקתו.
ובכלל, הדיבור על הימנעות מאלימות מפי נשיא החולש על הכוח הצבאי הגדול ביותר בעולם ומחזיק ב-700 בסיסים צבאיים בעולם; נשיא שכבר הספיק להגדיל את התקציב הצבאי האמריקאי(!),לדחות את היציאה מעיראק ולהגדיל את ההתערבות באפגניסטן, הוא מוזר ביותר בלשון המעטה. ועוד לא הזכרנו את הקורבנות בעיראק ואת שפיכות הדמים הנמשכת שם (לפי הערכות שונות מניין ההרוגים והפצועים נע בין חצי מליון למיליון וחצי).
ולמרות כל זאת אובמה מטיף להפסקת האלימות. האם לא עלתה כאן הצביעות לגבהים שלא הכרנו קודם?
נאומו של אובמה מעיד על היחלשות מעמדה של ארה"ב בעולם, ובמיוחד בקרב הארצות הערביות והמוסלמיות. עברו ימי "ספינות התותחים" שנשלחו למוקדי ההתקוממות נגד אמריקה. אפילו פלישות גדולות בנוסח הפלישות לעיראק ולאפגניסטן קשות יותר לביצוע. קשה יותר גם להפעיל אמצעים מן הסוג של רציחות פוליטיות והפיכות פנימיות שהופעלו נגד איינדה בצ’ילה,קסטרו בקובה ומוסאדק באיראן.
היחלשות ארצות הברית נובעת הן מהתרופפות אחיזתה בכלכלה העולמית והן מן השינוי ביחסי הכוחות העולמיים – התעצמותה של סין ונחישותה החדשה של רוסיה. בין הגורמים המחלישים את ההגמוניה האמריקאית יש למנות גם את התנועה הלאומית- מוסלמית. התנועות הלאומיות הערביות–מוסלמיות הן מן האויבים הגדולים ביותר של ההגמוניה האמריקאית האימפריאלית. גם בשעה שתנועות אלה נחלשות במידה רבה כאשר הן הופכות מחילוניות-לאומיות לדתיות-לאומיות, הן ממשיכות להיות כוח גדול ועויין לארה"ב.
ארה"ב אינה מפחדת מן הגרעין האיראני, אלא מהשפעת איראן על התנועות הלאומיות האנטי-אמריקאיות מטבען. אובמה יודע שכל הארצות הערביות ה"מתונות" אינן נהנות מתמיכת עמיהם, והן חשופות להשפעה זו.
המומחים בבית הלבן הבינו היטב שיש להתרחק ממורשת בוש; שיש לשנות, אם לא את המדיניות – לפחות את הסגנון; שיש להנהיג שינויים כאלה או אחרים אפילו על חשבונה של ישראל. אובמה מוכן לעשות שינויים קוסמטיים מסוימים. אך הוא אינו חולם על שינוי ביחסים "שאינם ניתנים לניתוץ". לדעתי, המירב שהוא מוכן לו הוא הורדת מאחזים ועצירה מסוימת של התפשטות ההתנחלויות. את המירב הזה, בעטיפת הסגנון המיוחד לו, יגיש אובמה כמתנה למדינות הערביות "המתונות", כדי להקל עליהן את הלחץ שמפעילות עליהן התנועות הלאומיות הערביות.
אובמה הוא האיש המתאים ביותר לכך. בענין זה ניתן להשוותו לצ’רצ’יל שאמר, שהוא לא עלה לשלטון כדי לחסל את האימפריה הבריטית. אף אובמה אינו רוצה לחסל את האימפריה האמריקאית, אלא לשמור עליה. גם הוא, ואין לטעות בכך, נשאר ראש האימפריאליזם האמריקאי.
כך שבסופו של דבר שני הנאומים, זה של אובמה וזה של נתניהו, היו הצגה של "כאילו". שניהם יודעים מי כאן הקובע. אובמה היה יכול לחסוך מעצמו את נאומו ולהודיע לממשלה, שאם ישראל לא תיסוג מכל השטחים הוא יפעיל אמצעים כאלה או אחרים. אך אובמה אינו מתכוון לנהוג כך, כיוון שישראל משמשת כעמדה חשובה במערך האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון. ישנו תחום התמקחות צר למדי בין ישראל לארה"ב. נראה שעד כה תחום זה מוכר היטב לנתניהו. אולי אף יותר מאשר ליריביו.
ולמי מאתנו שתלו ותולים את תקוות השלום שלהם באובמה ובארצות הברית אני אומר בצער: ארה"ב אינה הפתרון, אלא הבעיה.
כותב המאמר, כמוהו כאנשי שמאל רדיקלי אחרים מצוי במילכוד מתסכל מאד:
חזקה עליו שהוא רוצה בכל מאודו בהפעלת כוח אלימה כלפי הציונים שנואי נפשו אך מצד שני אין הוא יכול להשתחרר מ"מסורת בית אבא" שאוסרת עליו לשבח את ארצות הברית בשל העובדה שעבורו היא נציגת ה"סיטרא אחרא" עלי אדמות.
נמצא שהשמאלני הרדיקלי מצוי בדילמה שכן אין הוא יכול לצדד בצד זה או אחר ועל כן המאמר פוסח על שני הסעיפים – אין הוא יכול להחמיא בשום אופן לממשל האמריקני על כך שסוף סוף נמצא גורם המפעיל לחץ על הציונים ואין הוא יכול להשתחרר מן המנטרה עתיקת היומית בדבר שיתוף הפעולה שבין האיפריאליזם האמריקני לבין הציונות הבינלאומית.
באופן עקרוני אני מסכים ללמאמר אך יש להבדיל בין שני הנאומים:
הכיבוש וההתנחלות לא יכולים להמשך ובכלל להתקיים אלא תחת הכותרת של "זמניות", אחרת ישראל היתה מוגדרת כמדינת אפרטהייד לא רק בחוגים שמאליים על כל הכרוך בכך. נאום נתניהו רק משפץ את התנאים של "הזמניות" בהתאם לרוחות הנושבות מהבית הלבן.
לארה"ב אינטרסים ראשונים במעלה במזרח התיכון לכן אינה יכולה לוותר על ישראל כנכס אסטרטגי וכתוצאה על יציבות השלטון בישראל. אבל, אפילו מטעמים של אינטרס אמריקאי ליצור חזית אחת של "המדינות המתונות" וישראל במסגרת שלום אמריקאי, לא היה נבון מצד אובמה להכנס לעימות לכל רוחב החזית עם ממשלת הליכוד ובכך להקדיח את תבשילו. לכן עדיף מבחינתו לחצוב ראש גשר בנקודה החלשה מבחינת ישראל, שיש לה כבר התחייבויות קודמות לכך, בענין ההתנחלויות.
במילים אחרות, מנאום אובמה אי אפשר להסיק על כוונותיו המרחיקות.
ישראל רוצה עד סוף כל הזמנים לנהל מו"מ ואת הכיבוש. אובמה יומר אולי כמה מילים מתריסות.
עופר צודק בהחלט.
ש.א..
שמה נעשית בנייה לא חוקית בקנה מידה אדיר ואין פוצה פה ומצפצף.
כל מאפייני הבנייה הלא חוקית ליהודה ושומרון מתקיימים גם כאן: פלישה לקרקעות לא להם, הקמת מבנים ללא רשיון וללא היתר חוקי, הפעלת אלימות כלפי צה"ל ונמשטרה, והפרת החוק בגלוי. ו
הפסקת הבנייה בהתנחלויות או התושבים העתידיים בהן לא משנה הרבה, כמו שאומרים "כסף קטן". הבעייה העיקרית היא ההתנחלויות עצמן כלומר המבנים והתושבים הותיקים יותר.
לפעמים אני תוהה אם אתם, השמאל ה"עקבי", הייתם פעם בשוק, קניתם טלוויזיה, או שכרתם דירה. זה כאילו שאין לכם שום מושג איך משא ומתן מתנהל.
אז לתשומת ליבכם – העמדות המוצגות בהתחלה הן לא העמדות המבוקשות. כל צד מציג עמדות מוקשחות, ואז לאט לאט מוצאים נקודת ביניים. בגלל זה זה נקרא משא ומתן, ולא סתם חתימה על הסכם. נתניהו מציג את נקודת הפתיחה של ישראל, לא את התנאיים הסופיים.
אובמה הגיע עם אותיות קטנות:
זהירות אני פטה-מורגנה.
תמיד חשוב לקרא את האותיות הקטנות…
אובמה גם הגון וגם חכם לכן ברור לו שהטרוריסטים סרבני השלום הם הפלשתינים. לכן כמו ברק הוא מציע כמעט הכל כדי לראות איך הצדיקים מסרבים לכל הצעה חוץ מהתאבדות כל היהודים. אגב גם כאלה כמוך שלא מבינים שתפקידם למות פשוט ירצחו כי אפילו הנהנים שונאים את הקוויזלינגים.
קץ ההיסטוריה לא יגיע אף פעם.אפילו אם בעתיד תוקם מדינה פלשתינאית.חבל שמתייחסים לאובמה כמו האל שהכזיב.לנאום של נתניהו חבל להתייחס אבל חבל שאף אחד באתר זה לא מאמץ את האמירה של הנהגת אל אזהר שנאום אובמה הוא בסיס להתחלה של דיאלוג בין דתי.זה נראה כאילו המילה דיאלוג מפחידה אנשים כאן שחושבים שהאשמה במלחמת הציויליזציות מוטלת רק על צד אחד.
מאמר מעניין ואני מסכים עם כל הדברים. כתוספת הערה אחת: השאלה לגבי נאום נתניהו איננה רק עד כמה הוא משתלב במדיניות ארה"ב, חלק מהאימפריאליזם האמרקאי, וגו’. לנאום נתניהו הייתה חשיבות רבה לביסוס אידיאולוגי, וללגיטמציה של מהלכי הימין הנוכחיים, להמשך הכיבוש מחדש של הארץ (וכאן הכוונה אינה לכיבוש הנוכחי אלא לכיבוש של אדמת אבותינו, שהתחילה בימי המרגלים שבאו אל הארץ). אני ראיתי כחשובות ביותר שתי פסקאות: זוהי ארץ אבותינו, והפלסטינים חיים בתוך ארצנו. והשניה שיר הלל לציונות ולחלוציות של המתנחלים. לפי ההבנה שלי לא מדובר בעוד נאום של ראש ממשלה. יש כאן עמדות ומתן לגיטמציה אידיאולוגית לימין הקיצוני, הרחק ימינה אפילו ממפלגת העבודה. ולראיה ראשי המתנחלים קיבלו את הנאום. במיוחד שהלגיטימציה הזו עטופה בהצהרות על מדינה פלסטינית (מה שהפך את נאום נתניהון לפופולארי גם בקרב המרכז, מצביעי קדימה וכדומה). זה לא מוסיף למצב הרוח של אנשי השמאל כיום.
אכן אובמה לא יביא חדש תחת השמש.
אובמה = פטה-מורגנה (במקרה הטוב).
הרקבון – מגיע עד המצח.
אבל כל עוד המערב שבע הוא משלים בשקט.
מה לעשות רושפקו צדק.
בניה בלתי חוקית קיימת , במידה כזו או אחרת, בכל מדינה ובכל אזור. זו לא הבעיה בהתנחלויות אלא עצם המצאותם של המתנחלים מעבר לקו הירוק.
במאמר של שמואל אמיר כמו במאמרים ודעות של אנשים רבים מהשמאל העקבי ישנו הדיסוננס התמידי בין הפחד מההשפעה האדירה "והמזיקה" של ארה"ב, לבין הרצון הילדותי והבלתי נשלט לקנטר את ארה"ב ולהראות כיצד היא מאבדת את חוזקה ואחיזתה כמעצמה מספר אחד בעולם.
אותו סימפטום בא לידי ביטוי, כמובן, גם בהתייחסות לישראל וצה"ל: שוב ושוב חוגגים את "תבוסות" צה"ל בכל חזית ואת החלשותו כביכול, וזאת בו זמנית יחד עם הבעת פחד ואימה מכוחו ותוכניות קברניטיו.
אז באמת, שמואל אמיר, למה לרקוד על שתי חתונות?
לך בבקשה עד הסוף עם ההנחה שארה"ב דועכת.
תשמח, תחגוג, תפתח בקבוק שמפניה
ותן לכוחות החדשים והרעננים (אוי לנו על רעננות שכזו) של רוסיה וסין להוביל אותנו בגאון אל מעמקי המאה העשרים ואחת שהן מתכננות לנו, ובעיקר תן להן להוביל את תהליך השלום במזרח-התיכון.
הרי אין כמו היושרה הסובייטית והסינית,
ממש מעצמות של אינטגריטי, של הגינות ושל שמירה על זכויות אדם ועל קדושת הריבוניות של מדינות שכנות ולא שכנות.
ה"פזורה הבדווית", כפי שאתה מכנה אותה, חיה באזור זה כבר כמה מאות שנים, ובניגוד לעם היהודי, מעולם לא עזבה את הנגב. הבניה שלהם הפכה לא חוקית רק כאשר המדינה שהופיעה סביבם עשתה אותה לכזו. בניית ההתנחלויות אינה חוקית על פי המשפט הבינלאומי, האומר כי אסור ליישב אזרחים בשטח כבוש. נראה לי שעל זה מדובר כאן.
תשואות למאמרו המצוין של שמואל אמיר!
מילים כדורבנות! כל מילה בסלע!
חזק ואמץ!
ש.א. לא מצפה בכליון עיניים לעלייתו של הציר רוסיה-סין. זה העולם הישן באמת.
הוא מעדיף את הציר איראן-ונצואלה.
כזה עוד לא היה לנו….
"בדואים" בהגדרה הם ללא שטח כי הם נוודים,אם הנגב שלהם אז גם כל מצרים,ירדן,וחצי האי ערב.למעשה הם התחילו לבנות אחרי שנוצרו גבולות (כי כבר לא הייתה את אותה חופש תנועה).אז- 1."חיה באיזור"-באיזה איזור בדיוק? 2."מעולם לא עזבה"-עזבה גם עזבה,זאת מהות הנוודות 3."הבניה שלהם הפכה לא חוקית רק כאשר המדינה שהופיעה סביבם עשתה אותה לכזו"-כאמור קודם הייתה מדינה=גבולות ואז ישובי קבע ,לכן לא הייתה בניה לפני ומתוך כך גם לא "הופיעה מדינה מסביבם" . כמו שאומרים אף אחד עוד לא הצתער על תגובה שלא נתן,קצת השקעה מחשבתית זה לא יותר מידי לבקש אפילו מסמולן
שלום מיכה, אני מסכים בהחלט לדבריך. אני כתבתי רק על החלק הפוליטי של נאום נתניהו. טוב שאתה השלמת בבושא. אני מבחין לאחרונה נסיגה באידיאולוגיה הציונית של הימין נסיגה בחלק החילוני. הם מתרכזים יותר ויותר בתנ"ך בזכות המוחלטת של היהודים על הארץ וכדומה. אחת הסיבות היא לדעתי שכל כך הרבה יסודות של הציונות הקלאסית התמוטטו ולכן טוב לסגת לתנ"ך ולמיתוסים. סיבה שנייה למגמה זו היא שבאווירה הלאומנית היום אין כבר צורך "להוכיח לטעון". אפשר לפנות ישירות לציבור ולומר: הארץ היא שלנו ודי.
מאמר מעולה.
אני מסכים עם רוב הניתוח.
במיוחד אהבתי את האבחנה לפיה הנאום של אובמה מייצג היחלשות אמריקנית, ולא חזון חדש שנובע מראייה פוליטית נאורה כלשהי.
נראה שהעולם מסכים למצב הנוכחי בשטחים הכבושים, אחרת לא היה מתיר לו להסתבך כך במשך 42 שנה. אובמה הוא אכן לא הפתרון. נראה שהפתרון מצוי בשינויים מקרו-כלכליים שקשורים באנרגיה (נפט – למי יש, למי אין) ולשינויים בכוח צבאי (גרעין, טכנולוגיה, מאזני-אימה).
אם להיות ציני, הרי שהתנגדות מוסרית לכיבוש בעידן אובמה היא נאיביות תהומית. הלקח הוא להמתין בסבלנות עד שיתפתחו תנאים כלכליים וצבאיים אחרים באזור הדואב שלנו.
שתי הערות
כותב מיכה רחמן:"…וללגיטמציה של מהלכי הימין הנוכחיים, להמשך הכיבוש מחדש של הארץ (וכאן הכוונה אינה לכיבוש הנוכחי אלא לכיבוש של אדמת אבותינו, שהתחילה בימי המרגלים שבאו אל הארץ)."
עיין בפרשנותו של עגנון לכיבוש הארץ:"בדור של ניחול הארץ מלחמה עם הגויים,בשאר כל הדורות מלחמת היצר" -הדום וכסא,פרק ו
כותב ש.א. בתגובתו למיכה:"…הם מתרכזים יותר ויותר בתנ"ך בזכות המוחלטת של היהודים על הארץ וכדומה. אחת הסיבות היא לדעתי שכל כך הרבה יסודות של הציונות הקלאסית התמוטטו ולכן טוב לסגת לתנ"ך ולמיתוסים"
הלוואי והיה כך,שכן ספרי יהושע ושופטים אינם קבילים בביה"ש בהאג.מדאיג יותר הוא חוסר ההכרה בכך ש"כל כך הרבה יסודות של הציונות הקלאסית התמוטטו" וראה למשל חיים גנז-מאבדים גם את צדקת העבר (הארץ)
— קישור —
והמדאיגה ביותר היא מסקנתו,הנכונה כל כך,של אמיר:"באווירה הלאומנית היום אין כבר צורך "להוכיח לטעון". אפשר לפנות ישירות לציבור ולומר: הארץ היא שלנו ודי."
המשך בכתיבתך,שמואל אמיר.היום רק קומץ קוראים מוקירים את תרומתך,מחר גם ההיסטוריה תוקיר לך את תודתה על מחקריך ועל חשיפת האמת
מן הראוי היה ללכת אל המקורות ההיסטוריים והיווכח פעם אחר פעם כי האוכלוסיה הבדואית כמוה כאוכלוסיה הפלסטינית, ברובה הגדול היגרה אל ארץ ישראל מן הארצות השכנות במהלך המאה ה 19 ותחילת המאה ה20.
בסיפרו המצויין "מסע תענוגות בארץ הקודש" מתאר מרק טויין את אשר ראו עיניו במסעו בארץ ישראל בשנת 1865.
מרחבים עצומים ריקים מכל סימן של התיישבות ובכלל זה גם חבלי הארץ הפוריים יותר.
הישובים המעטים בהם נתקל במהלך מסעו מתוארים כמקבץ עלוב של חושות בנוית מבוץ וקש שיושביהן "עלובים יותר מכל אנדיאני המסכן ביותר במולדתי" כעדותו.
עיון במפת ז’אקוטן אותה שירשש המהנדס הצבאי שנלווה למסע נפוליון בסוף המאה ה 18 מגלה מיד כי מספר ישובי הקבע בכל ארץ ישראל המערבית היה מועט ביותר ורבים מן הכפרים המוכרים לנו כיון לא היו קיימים כלל בעת ההיא.
גם הישובים הקיימים היו קטנים מאד בשיטחם – לכל היותר מספר עשרות מטרים רבועים.
גם המפה ששורטטה על ידי הקרן לחקירת ארץ ישראל בשנת 1878 מגלה שלא השתנה הרבה בתקופה שחלפה מאז ששורטטה מפת ז’אקוטן – יישובים מועטים, קטנים בשיטחם, ואילו בשטחי הנגב ומדבר יהודה אין שום יישוב קבע אחד לרפואה.
כל אותו טיעון פלסטיני על היותם "עם ילידי" מופרך לחלוטין על פי התיעוד ההיסטורי המצוי בידנו, או במילים אחרות -קישקוש בלבוש.
יש תיאוריה שאומרת ששנייה לפני בריאת האדם החליט אלוהים לברוא מאובנים, כדי לנטוע בבני האדם אשליות בדבר אבולוציה וכך לבחון את חוסן אמונתם בכתבי הקודש.
יש תיאוריה דומה, שאומרת שהפלסטינים, קרי הפלאחים והבידואים תושבי פלסטין, הומצאו, ירדו מהשמים, שנייה לפני שקמה תנועה בקרב יהודים אשר החליטה לתת ביטוי פוליטי אקטואלי וקונקרטי לזיקה רגשית ודתית של היהודים לארץ ישראל.
ב-1878 לא היה כמעט אף אחד. אך אבוי! דווקא כשהוקמו פתח תקווה וראשון לציון ונס ציונה וזכירון יעקב ורחובות ונס ציונה תמיד היה שם איזה ערבי שרבו אתו על אדמת המרעה, על המים בבאר, חופש התנועה, תעסוקה ולפעמים, גם על צורכי המין והזיווג (הטרוס’ והומוס’).
כשאחד העם כתב בסביבות 1890 את מאמרו "אמת מארץ ישראל", הוא תיאר את כל המושבות הציוניות החשות כנמצאות בגבולו של יישוב ערבי כלשהו.
הוא התלונן על כך שהמתיישבים "מסיגים גבולם של ערבים שלא בצדק". הוא לא אמר "אלה שיש בגבולם מתיישבים", כי זה היה ברור שלכולם יש.
על ההמשך אין צורך לדבר. ב-1908, בעקבות מרד "התורכים הצעירים", התכנס לראשונה פרלמנט באימפריה העותמאנית. היו בו נציגים ערבים מפלסטין, וכולם התלוננו על ההגירה הציונית שדוחקת את רגליהם.
בני העלייה השנייה, שדגלו ב"עבודה עברית", תבעו בכל מבני המושבות לפטר את פועליהם הערבים. לא היה מקום אחד שבו לא היו כאלה.
אגב, מונגוליה כיום היא גדולה כמו מצרים אבל מספר תושביה הוא פחות מאשר בישראל. האם המונגולים הם עם ילידי?
דלילות האוכלוסייה מוכיחה שהייתה זו ארץ ענייה ודלת משאבים, כמו אזורים אחרים רבים בעולם, אז וגם היום.
בכל מדבר סהרה אין קילומטרים על קילומטרים ללא אנשים? ובחצי האי ערב? ובמדבר הסורי? ובדרום איטליה? באותה תקופה החל באזורים הללו ריבוי טבעי בשיעורים גדולים, ואוכלוסיות באורים מסוימים התרבו פי 10 ופי 20 תוך שנים ספורות.
כל המזרח התיכון היה דליל. פתאום כל הערבים בחרו להגר דווקא לפלסטין, כמו יהודי פולין לארצות הברית? זה נשמע הגיוני?
רחבעם זאבי אהב לנפנף במיתוס מוחמד עלי, כאילו כל הפלסטינים הופיעו בארץ בעשר השנים ששליט מצרי זה שלט בפלסטין (1840-1830). עופרי אומר שגם ב-1878 הארץ רק חיכתה לגואליה הציוניים.
איך היה, אגב, בכל מרחבי ארצות הברית? האינדיאנים שם, כלקטים ציידים, ודאי היו מעטים מאוד ביחס לשטח. מעטים כל כך שבקושי אפשר היה לסמן אותם במפה בעלת קנה מידה נורמלי.
אני מקווה שהעובדה שהאינדיאנים באמריקה הם עם ילידי, ושהאירופים השמידו אותם, היא כיום בגדר עובדה ידועה.
באמת, אם הם מעטים כל כך, למה הקולוניזטורים השמידו אותם ולא הקיפו אותם או פשוט התעלמו מהם? כי אנשים הולכים לגור במקום שיש כבר אנשים, כי במקום שאין אנשים כנראה שגם הם, הכובשים, יתקשו להתקיים.
לכן הציונים לא הלכו להתיישב בנגב, הם קודם בדקו היכן חיים אנשים במספרים סבירים, כי רק במקומות כאלה היה אפשר להתיישב, אולם היה לכך מחיר:
דחיקת רגליהם של המקומיים, או ה"ילידים" תוך התנגדות ברורה, טבעית וצודקת מצדם.
סליחה, כתבתי "עופרי" והתכוונתי לזה שענה לעופרי.
תמיד בכל ויכוח על ישוב הארץ שני מאמרים יאוזכרו, הראשון מאמרו המפורסם של מרק טווין על מצב הארץ והשני מאמרו של אחד העם שנכתב כ30 שנה מאוחר יותר. שני המאמרים לא רלוונטיים לדיון כלל וכלל.
ברור לכל אדם שהיו ערבים שחיו בפרובינציה העותומנית שהינה ישראל של היום, הם היו מעטים ורחוקים אחד מהשני ובוודאי שלא היו ישות לאומית בשום מובן ואף לא תפסו את עצמם כך. אין הדבר כמובן מוריד מאומה מזכותם לחיות בארץ הזאת. מאידך אין שום ספק שהתנועה הציונית הביאה לפיתוח הארץ, הביאה דרישה לידיים עובדות ועודדה באופן פסיבי הגירה של ערבים ובאופן אקטיבי הגירה של יהודים אל תחומי הארץ, כפי שהיא עושה עד עצם היום הזה, כזכור לכל בשנות השמונים כל ה"עובדים הזרים" בישראל היו פלסטינים מהשטחים ואפילו היום אלפי שב"חים מסכנים את חייהם וחירותם על מנת לעבוד בישראל. אז אם כל העובדות ידועות, על מה מתווכחים כאן? הויכוח הוא על הזכות, האם הייתה זכות מוסרית ליהודים להתיישב בארץ הזו.
ההשוואה של הלפרין לאינדיאנים של אמריקה היא מצויינת, למעשה הלפרין מעלה את הטענה לפיה מרחביה העצומים של אמריקה הצפונית כולה שייכים מוסרית באופן מוחלט ובלעדי למיליון האינדיאנים הנוודים שחיו בערבות האינסופיות והזדקקו לאלף מיילים מרובעים לנפש. הוא מתעקש ש200 אלף אבוריג’נים ציידים מלקטים עם חניתות היו בעליה החוקיים של אוסטרליה העצומה והריקה כמעט לחלוטין. יש לזכור שבשנת 1900 להולדת המושיע חיו בלונדון לבדה כ6 מיליון נפש שחלק לא מבוטל מהם חי בתנאים אותם תאר דיקנס בכשרון לא מבוטל. בעני זוהי טענה אנטי מוסרית, זה סוג פטישיזם טריטוריאלי ובעיקר זו צביעות מונומנטלית.
שום דבר אינו מצדיק את הג’נוסייד הנורא והכחדת התרבות היחודית של האבוריג’נים של אוסטרליה או את דיכוי הילידים האמריקאים. אבל רחוקה הדרך מצער כן על תרבויות שכמעט ונמחו מעל פני האדמה ועד לטענה שלא הייתה זכות מוסרית ליישב את אוסטרליה או אמריקה בתחילת המאה ה19. זו טענה אנטי אנושית. ולמה?
משום שהאדם הלבן לא המציא את ההגירה, שחושבים על זה אפילו המין האינושי לא המציא אותה. הגירה אל מרחבים עצומים וריקים כמעט מאדם כפי שהייתה באמריקה ובאוסטרליה הייתה מוצדקת לחלוטין מהבחינה המוסרית, הפרקטיקה הייתה במיטב המסורת של המין האינושי – מחרידה. כפי שכיבושי המונגולים היו מחרידים, כפי שכיבושי הערבים היו מחרידים, כפי שמסעות הצלב היו מחרידים וכפי שמלחמות העולם היו מחרידות. אנחנו מין מחריד למדי.
עד כאן על ההגירה.
למרבה הצער המאה ה19 הביאה איתה עוד רעה חולה אינושית, קולוניאליזם. מדובר בחיה אחרת לגמרי מהגירת קבע המונית לשטחי ארץ המיושבים בדלילות קיצונית, מדובר בשליטה פוליטית צבאית של מדינה אחת על מדינה אחרת החלשה צבאית ממנה למטרות ניצול כלכלי, שוד מחצבים, אוצרות טבע וצבירת עצמה גיאופוליטית. אין כאן התיישבות בשטחים ריקים, אין כאן פיתוח אמיתי, אין כאן בניית אומה, רק ניצול ואונס.
העובדה היא ששתי התופעות הללו כרוכות זו בזו באופן שלעיתים קשה להתרה שכן ההגירה ההמונית בדרך כלל מתחילה בשליטה קולוניאלית באדמה. גררה אחריה סוג של פשטנות הנפוצה בעיקר בחוגי שמאל, פשטנות הכורכת את שתי התופעות לתופעה אחת של קולניאליזם לבן. זה די מצער משום שמדובר בתופעות נפרדות לגמרי שקל מאד להבחין בניהן על אחת כמה וכמה ביחוד בראיה הסטורית.
עכשיו, לדידי ההתישבות היהודית בפלסטין שייכת לסוג הראשון, כלומר הגירה למטרת התיישבות ופיתוח בשטחים המיושבים בדלילות קיצונית, הלפרין רואה בציונות קולוניאליזם מנצל, אלא שהוא מסתייע בדוגמה של אמריקה שדי מזכה את הציונות מטענות על קולוניאליזם. ככה זה שפשטנות, שום דבר לא יוצא כמו שרוצים.
"ב-1878 לא היה כמעט אף אחד. אך אבוי! דווקא כשהוקמו פתח תקווה וראשון לציון ונס ציונה וזכירון יעקב ורחובות ונס ציונה תמיד היה שם איזה ערבי שרבו אתו על אדמת המרעה, על המים בבאר, חופש התנועה, תעסוקה ולפעמים, גם על צורכי המין והזיווג (הטרוס’ והומוס’)."
אפשר עוד מידע על הנושא האחרון (ריבים סביב זיווגים הטרו- והומו-סקסואליים)?
אין לי מידע מוצק על זה. בעיקר מדובר בשמועות וברמזים.כעורך לשוני המתעד בין השאר סיפורי חיים זה תמיד מופיע כשמועות עקשניות על "ההוא" או על "ההיא", וכאחת הסיבות המיידיות להתפרצות מריבות בין יהודים לערבים.
אנשי דת בשני הצדדים האשימו את בני הדת האחרת ב"פיתוי הנערות", וגבר יהודי שהיה מקיים קשרים חברתיים הדוקים "מדי" עם ערבים מיד היה נחשד בהומוסקסואליות.
יש סיפורים על אישים יהודים בולטים ש"ראו נערים ערבים נכנסים ויצואים מביתם". היות שכל שמועה כזאת יכולה להיות נכונה וגם לא נכונה, אני לא אכנס לפרטים אבל זה סודות די גלויים.
יש דמות אחת שפחות או יותר ידועה כהומוסקסואל בעל קשרים עם גברים ערבים.
הוא ידוע כחרדי אנטי-ציוני אך לארץ הגיע כציוני.
נושא מעניין
אם תמצא מקור, מאמר או ספר יהיה נחמד אם תפרסם כאן. זה שווה מאמר ב"גדה" לפחות.
אם כבר מדברים על זה, כדאי להזכיר את החברה חיה תומא ז"ל, בת זוגו של החבר אמיל תומא שנפטרה לפני ימים אחדים.
ומכאן אני נזכר גם בסיפור האהבה בין דאוד יסמיני מיפו לחנה זיידרמן מתל אביב. חנה נרצחה על ידי הלח"י ב-1 בפברואר 1948, ועל האירוע נעשה הסרט "אש צולבת" (שם הם מופיעים בשמות אחרים).
פעם הוקרן הסרט בקפה יאפא, ובסופו זכיתי לקרוא מכתב מחיה תומא שכתבה בו על "קשרים מעורבים" מנקודת מבט אישית ופוליטית.
בהמשך לתגובחו של חיים ו. –
נדידה, הגירה, דחיקת "מקומיים" לטובת "חדשים", השתלטות של ציביליזציה בעלת חיות ועמידות חזקים יותר על מרחבים טריטוריאליים שהיתה קיימת בהם ציביליזציה אחרת = אלו מאפיינים של ההיסטוריה האנושית.
מה שאתה קורא "אינדיאנים" לא היו עם אחד, אלא קבוצות בעלות שונות רבה שנלחמו זו בזו ואף דחקו והכחידו אחת את רעןתה בשעת הצורך.
ההתייחסות לכל שוכני שתי האמריקות לפני בוא האנשים באירופה בשם הכולל והמאחיד "אינדיאנים" מעידה על בורות והתנשאות פטרנליסטית.
ואם לא אכפת לך, אותם "אינדיאנים" הם עצמם צאצאי "פולשים" ממזרח אסיה, שלא לדבר על כך שמוצאו של האדם ה"אירופי" הוא ב"פולשים" מאפריקה ומאסיה.
תהליך ההגירה וההשתלטות התרבותית קורה כל הזמן, וממשיך לקרות גם כעת, כאשר מהגרים מאסיה ואפריקה חודרים לתוך "מעוזי האדם הלבן" באירופה ואמריקה הצפונית, יוצרים בהם איים תרבותיים מ"המולדת הישנה", ועקב ריבוי טבעי גבוה הרבה יותר מזה של ה"מקומיים" הלבנים, וחןסר רצון "להטמע" בתקבות המקומית, מעמידים את ה"ציוויליזציה האירופית" בסגנת הכחדה בטווח הארוך…
הטיעונים שלך בזכות ה"מקומיים" לדחות באלימות את ה"מהגרים" ואיום ההשתלטות ש"זרים" מהווים לתרבות המקומית, משתלבים יפה מאוד במצעי ה BNP, וולאמס בלאנג, מפלגת החירות, חירט ווילדרס, לה-פן, ועד "האומה הלבנה" בארה"ב.
החור הענק בתיאוריות הפוס-קולוניליסטיות והפוסט אימפריאליסטיות הוא –
1. שהן שואפות ומאמינות שניתן להקפיא את הזמן איפשהו בתחילת המאה החמש-עשרה, להחזיר את הגלגל לאחור לאותה נקודה בדיוק ולעצור אותו שם. (מדוע נבחרה דווקא אותה נקודה, ומה מייחד אותה – ל"פוסטים" למיניהם פתרונים)
2. שהן לא מכירות בכך שאותה נקודה מקודשת בזמן בה לכאורה הכל היה לעמוד מלכת, היא בעצמה צילום מצב של תוצאותין של קולוניאליזם ואימפריאליזם קדום – לא "אירופאי", שגם אותו בתורו צריך לפי ההגיון הזה להרוס, בכדי לחזור לזמן "תמים" יותר. זמן שכמובן אינו קיים, ומעולם לא היה קיים.
כל תיאוריות ה"פוסט" המוכרות הן פרדוקסליות מעצם טבען, משום שהאידאל שלהן ל"אחרי" ההווה הוא בעצם העבר. מה שעושה את זה עוד יותר מופרך ומצחיק הוא שהעבר שבו מדובר הוא עבר מדומיין.
מתי תפנימו, רבותי המלומדים – אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים, משום שגם הנהר לא אותו נהר, וגם הטובל השתנה בינתיים והוא אדם אחר.
ומתי תפנימו שאם משהו מת ונכחד, לא רק שאי אפשר להחזיר אותו, אלא שלא כדאי לעשות זאת, משום שעובדת מותו מעידה שהוא לא היה מתאים לשרוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר במשהו שמת לפני שהצליח להוולד.
אנחנו לא אלוהים, ואין בכוחנו להפיח רוח חיים בגוויה מרקיבה, וגם לא בעובר נפל. מה שאין לו חיים משל עצמו, לא בידינו לתת.
לדוקטורים המלומדים שמנסים להרוג יצור חי בכדי שלפגר שהם מנשימים מפה לפה יהיה "מספיק אוויר" – המקסימום שתצליחו ליצור זה זומבי, וגם הוא לא ישרוד. בינתיים את מה שתרצחו אי אפשר יהיה להחיות שוב.
זאת אומרת המקסימום שתשיגו הוא שתי גוויות, אבל לעומת זאת יתפנה לכם הרבה מאוד זמן להגג בו על מוסר ועל צדק.
אתה לא מתכוון חס ושלום ליוסף חיים ברנר, נכון?
יופי יובל, עקפת באלגנטיות….
גברים יהודים ונשים ערביות – רק במקרה שהערביה המדוברת נוצריה ולא מוסלמית, ואתה יודע את זה מצויין.
מה שמעניין זה לא "ההלכה" אלא הנוהג, כך שההלכה היהודית לא רלוונטית כאן, וממש לא היה מקום להזכיר אותה על תקן "אבל גם אצלנו זה ככה ואפילו יותר גרוע".
מה שמעניין בעיקר הוא הסנקציות שהחברה מטילה על מי שהולך נגד הנוהג.
בחברה היהודית הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא נידוי, וגם זה רק במקרים קיצוניים.
הסיבה שלא תראה נשים מוסלמיות עם גברים יהודיים (או נוצרים) היא שהסנקציה שהחברה הערבית-מוסלמית מטילה על החורגת מהנוהג היא מוות.
מאותה סיבה בן-הזוג של עזרא נאווי, למשל, מחפש מקלט ב"מדינת האפרטהייד הפשיסטית והרצחנית" שלנו, או במדינה "מערבית אימפריאליסטית" כלשהי, ולא בשום מדינה ערבית או מוסלמית נאורה וסובלנית ושומרת מכל משמר על זכויות האדם פחחחח.
מדינה מהסוג שאליו תהפוך ישראל אם היוזמה שלכם לחיסול "הישות הציונית" המשוקצת לטובת "פלסטין של כל אזרחיה" תצלח.
משקל ההלכה והמסורת בתרבות הערבית מוסלמית לא רק "היה" הרבה יותר חזק. הוא מספיק חזק גם בהווה, ועם הרדיקאליזציה שהחברה הזו עוברת בשנים האחרונות, הוא יהיה עוד יותר חזק בעתיד.
ממתי נשים מוסלמיות ב"פלסטין" הסתובבו עם כיסוי פנים מלא? תסתכל על תמונות מלפני 48 – גם הכפריות הסתפקו במטפחת לבנה, אפילו לא חיג’אב. והעירוניות בכלל התלבשו "פראנג’י".
הניקאב (רעלה שמשאירה רק סדק לעיניים) הוא מנהג חדש ומתפשט. ***מנהג*** לא הלכה.
היום בעזה, מחר בגדה המערבית, ומחרתיים בישראל.
ביום שאחרי מחרתיים, אם יצליח לכם מה שאתם מנסים להשיג, גם נשים יהודיות יאלצו להסתובב ככה.
לא.
ברנר הגיע לארץ ציוני וסיים את חייו ציוני, לא חרדי ולא נעליים.
אולי אם הפורעים הפלשתינים הנחמדים היו נותנים לו הזדמנות, הוא היה נהיה חרדי אנטי ציוני, אבל הוא לא הספיק.
נשאלת השאלה איך בכלל היו ערבים בארץ ישראל במאה ה19? וניתן להוסיף ולשאול איך הם הגיעו למרוקו ולוב ומיצריים וסוריה ועיראק ולבנון ושאר ארצות המיזרח התיכון , הרי ידוע שעד תקופתו של מוחמד היו כל הערבים בעולם מרוכזים בחצי האי ערב(סעודיה של ימינו).
מי שיצליח לענות על השאלה בלי להשתמש במילים "כיבוש", "נישול" ו"רצח" יקבל פרס.
ראשית, לא אמרתי מה לעשות אלא מה היה. הגבתי לכותב שניסה למצוא סימוכין לטענה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".
דווקא משום שאני לא "פוסט" אני מאמין שלמעשה כל ויכוח, מתחת לכל מיני עטיפות רטוריות, הוא על עובדות, על אמת או שקר.
הוויכוח מה קרה בפלסטין בשנים 1882-2209, או באמריקה הצפונית בשנים 1500-1890 בערך, דומה לוויכוח אם סולימאן אל עביד רצח את חנית קיקוס או לא רצח אותה.
אני לא מאמין ב"נרטיבים", אלא ב"אמת" שאליה מתקרבים באופו פסילה הדרגתית של טיעונים בלתי סבירים.
גם בענייני דת הוויכוח הוא בעצם אם העולם נברא בשישה ימים או לא,
או אם כדור הארץ מסתובב סביב השמש או לא,
או אם הייתה יציאת מצרים או לא.
נקודה.
מתוך קריאה נכונה של העבר תבוא כבר המסקנה הפוליטית, ואילולא היו לכך השלכות אקטואליות, הרי שבדיעבד לא היה מתפתח פולמוס בשאלות שלכאורה הן "נחלת העבר".
איש לא יחזיר את האינדיאנים לחיים, אך זה לא אומר שהשמדתם אינה עניין אקטואלי, בדיוק כפי שאני תומך ברדיפה עקשנית אחר כל פושע נאצי בן 75, 83 או 94.
כאמור, אין לי קשר לשום "פוסט". המאבק בקולוניאליזם החל הרבה לפני שנוצרו מושגי ה"פוסט". הביקורת שלנו על תופעות מסוימות נאמרה מרגע שהן החלו, בעיקר על ידי הנפגעים הישרים שלהן.
אילו הייתי ערבי והייתי אומר
"הציונות היא תנועה קולוניאלית"
"זכותי לחזור לכפר שלי"
"שראל היא מדינת אפרטהייד"
וכד’,
היית מן הסתם מתווכח על עצם הטענות. ברגע שאני יהודי ישר אתה יורה "פוסט פוסט פוסט".
אני לא חושב שיש "אמת שלי ואמת שלך", וגם לא "צדק שלי וצדק שלך", וגם בניתוח תופעות בעבר הרחוק מעורב שיקול מוסרי, בין אם נרצה בכך או לא.
רק פרספקטיבה היסטורית שתאשר חד משמעית את העובדה שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת על הנחות כזב, והלאומיות הפלסטינית שהתפתחה כתגובה לה היא כורח המציאות ותוצאה צודקת של אותו אי צדק.
רק מתוך הכרה שמתחת לכל המורכבות יש בכל זאת שחור ולבן, רק כך אפשר יהיה לנטרל באופו מרבי את השPG, עיוותי העבר על חיינו בהווה. לא השבת הגלגל אחורה אלא קטיעת עוולות המתמשכות ומתגברות עקב אי הכרה באותה מציאות, שאין בלתה.
התכוונתי – בעניין הנערים הערבים שנראו נכנסים ויוצאים מביתו.
דרך אגב, יש לך סיפורים יפים גם על גברים יהודים ונשים ערביות-מוסלמיות?
אם לא, יש לך תיאוריה שעשויה להסביר למה אין סיפורים יפים כאלה?
יש לי סיפורים על גברים יהודים ונשים ערביות, אבל מהיום והרבה פחות.
פעם שמעתי למה:
ההלכה היהודית אוסרת גם על גברים וגם על נשים להתחתן עם מי שאינו יהודי/יה,
בהלכה המוסלמית לאישה מוסלמית אסור להתחתן עם גבר לא מוסלמי אך לגבר מוסלמי מותר להתחתן עם אישה לא מוסלמית.
ואצל הערבים משקל הההלכה והסורת היה הרבה יותר חזק.
1. כשאמרתי על מקרים שאני מכיר, התכוונתי שהאישה מוסלמית והגבר יהודי.
2. המדינות המפותחות מבחינה כלכלית ליברליות יותר בתוכן, אך יש להן אינטרס להנציח את הריאקציה ואת כבלי המסורת במדינות העולם השלישי הנתונות למרותן הצבאית או הכלכלית.
מודרניזציה במדינות ה"עולם השלישי", יכולה לבוא רק כתוצאה של התרסה כנגד ה"מערב", ולא כתוצאה מהתבטלות כלפיו או כחיקוי מכאני של הדמוקרטיה הפרלמנטארית.
הבריטים לא ביטלו את משטר הקאסטות בהודו, רק התנועה הלאומית שצמחה מתוך איבה כלפי השלטון הזר הולידה צורך לחקות את ערכיו המוצהרים וכך לאמץ כלים שיכולים לנערו.
ה"מערב" תמיד העדיף משטרים "מסורתיים", כמו מרוקו, ירדן או סעודיה. גם איראן תהפוך לבסוף למעין "סעודיה שיעית".
משטרים בעלי אוריינטציה מודרנית תמיד פגעו בדומיננטיות של המעצמות האימפריאליסטיות ובנכסים שלהם, והרבה פעמים הפטריוטיזם הוא רק מסווה למאבק מעמדי פנימי.
ה"מערב" לא נאבק על אידיאולוגיה, אלא על הנצחת עליונותו. מה שהדאיג בנאצר היה רצונו להלאים את תעלת סואץ. האידיאולוגיה שלו הייתה כולה מערבית והתבססה על מושגים מערביים, אבל דווקא משום כך ה"מערב" העדיף את המלך פארוק.
כשהקומוניסטים בארץ טיפחו ביישובים הערבים תודעה לאומית כלל פלסטינית, הם יצאו בד בבד נגד המוכתרים, ראשי החמולות וחלק ניכר מאנשי הדת – בעלי הברית הטבעיים של הממסד הציוני.
אם אתה באמת רוצה לקדם את זכויות האישה, ההומוסקסואלים, הלסביות וקבוצות אחרות בעולם הערבי (יש כאלה שעבורם זה רק אמצעי הסברה להצדקת הכיבוש) – הדרך היא לא "פרו מערביות" לא פונדמנטליזם אסלאמי וגם לא דמוקרטיזציה ליברלית (שמצלמת ומנציחה את הסטטוס קוו הערכי הקיים) –
אלא לאומיות חילונית בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, החייאת השמאל בעולם הערבי אשר נציגו הבולט ביותר היה הנאצריזם במצרים והעקבי ביותר – המשטר הסוציאליסטי בתימן הדרומית, ובכל מקרה יהיה זה תהליך ארוך.
לגישתך, במאה ה-18 קמה בבריטניה דמוקרטיה ליברלית ומאז כל המדינות מחקות אותה בצורה "מכאנית" בזו אחר זו. המציאות, מה לעשות, שונה: הנתונים מצביעים על כך שבאופן עקרוני, ככל שמדינה מפותחת יותר כך היא פתוחה יותר לסחר בינ"ל, שוויונית יותר, דמוקרטית יותר ומושחתת פחות. כמובן שיש יוצאי דופן וגם תקופות של ריאקציה אבל זו התמונה הכללית.
ואני לא יודע אם המערב העדיף משטרים מסורתיים או שאלה העדיפו את המערב – זו שאלה אם העגל רוצה לינוק וכו’.אבל מה שבטוח הוא שגם ברה"מ ידעה לתמוך במשטרים טוטליטריים שהקשר שלהם לסוציאליזם הוא מפוקפק מאוד, כמו קדאפי ומשטר הבעת’. ולאחר תום המלחמה הקרה משטרים רבים הפכו לדמוקרטיים מכיוון שאם נתמכו קודם ע"י ברה"מ נותרו בלי בעלת ברית, ואם נתמכו ע"י המערב הרי שכעת כבר לא היה זקוק להם.
מה שבטוח, מי שמחפש זכויות אדם לא כדאי שיבנה על דיקטטורות בולשביקיות למיניהן. למשל בנושא ההומוסקסואליות שהוזכר בדיון, נישואים חד-מיניים קיימים, אם בכלל, רק בדמוקרטיות מטיפוס מערבי.
ולמען הדיוק – פושע נאצי הוא לפחות בן 89 כיום, מכיוון שאם הגיע לגיל 18 אחרי פרוץ המלחמה גויס מיד לצבא וגם זה כטוראי.אגב, אני מאמין שהעולם נברא בשישה ימים אבל "יום" יכול להיות כל תקופה ולא 24 שעות (בהתחלה לא היתה שמש ובוודאי שלא שעונים). אני לא רואה סתירה הכרחית בין המדע לדת.
לרצון שלי או שלך יש השפעה מועטה מאוד על המציאות. השפעה שמוגבלת בדרך כלל לחברה שבה *אנחנו* חיים. ההשפעה חזקה יותר קרוב למעגל הפנימי, ונחלשת עם המרחק.
את ההחלטות לגבי מה שתעשה אתה צריך לקבל מתוך קבלת המצב הנתון, ולא מתוך "כאילו" יש מצב אחר. "ישראבלוף" מרמה רק את עצמו.
זאת אמרת, צריך לעבוד עם המצוי, ולא עם הרצוי.
עוד שתי נקודות –
1. הקומוניזם כשיטת שלטון נכשל כישלון חרוץ. יש הטוענים שזה משום שבניגוד ל"תהליך" המרקסיסטי שדורש התפתחות ומעבר חברתי דרך מהפכה תעשיתית וממשל ליברלי, כל המדינות שאמצו שלטון קומוניסטי היו בעצם דיקטטורות אגרריות פיאודליות ומסורתיות, שהחליפו אליטה עריצה אחת באחרת, בלי שינוי אמיתי ביחס שבין שלטון לעם.
אין סיכוי שבעולם שחברה ערבית תכנס לפאזה של סוציאליזם חילוני הומאניסטי בלי לעבור קודם כל תהליכים שעברו על חברות מערביות. אין קפיצת הדרך בעניין הזה.
2. הקשר של גרורותיה מהעולם השלישי של בריה"מ עם בריה"מ לא היה על רקע שותפות ערכית, אלא על רקע התנגדות ל"מערב" מצד מדינות שזה עתה השתחררו מהקולוניאליזם. זה היה קשר "אינסטרומנטלי" משני הכיוונים.
אפשר להבין (גם אם לא להסכים) את הנכונות לשתף פעולה עם מדינות שהמשטר בהן הרבה יותר גרוע מהמשטר במדינה בה אתה נלחם.
מה שלא ברור זה למה לעשות לשותפים המכוערים אידאליזציה או אפולוגטיקה, ומאיפה הנכונות לסכן את החברה שבה אתה חי בהתדרדרות למקום שבו היא תדמה לאותם משטרים מכוערים.
מעבר לכך, יש איזו אי הבנה בסיסית בדיון, ששווה אולי לתת עליה את הדעת –
1. יש מפלצת.
2. כולם מסכימים שהמפלצת אכן מפלצת.
3. השמאל העקבי טוען ש X אשם בהיווצרות המפלצת.
האם מ"טענת האשמה" נובע שעל X להרשות למפלצת לטרוף אותו או להתעלל בו, או לחרב לו את הצורה עד שהוא יהיה מפלצת בעצמו?
אם התשובה שלך חיובית, הדיון הזה הופך לדיון אקדמי.
בדרך כלל כאן מגיעה התחמקות מסוג: –
1. זו מפלצת חסרת כוח אמיתי להזיק למישהו אחר חוץ מלעצמה.
2. מי שיצר מפלצת יכול באותה המידה "לתקן" אותה.
שתי טענות שאין להן שום ביסוס במציאות, והן יותר בגדר משאלת לב.
רק כי אני חובב מפלצות:
מה על הטענות:
אין מפלצת, מדובר בבני אדם.
או בטענה החתרנית עוד יותר: אתה המפלצת. או לפחות, אתה מפלצת עבור אותם אנשים שאתה חושב שהם מפלצת.
ומכאן למסקנה שאולי אם תפסיק להתנהג כמו מפלצת אולי גם בני האדם בצד השני יתגלו לך פתאום כבני אדם ולא מפלצת.
אולי השאלה של אשמה לא ממש רלוונטית כמו השאלה האם אתה הופך למפלצת, או ראית אנשים אחרים כמפלצות.
ואם אתה מפלצת והוא מפלצת אולי בכל זאת יש קרקע משותפת ואפשר להגיע להסכם.
סתם כמה אעיונות מפלצתיים.
אתה מתאר מציאות מעט הזויה…
אתחיל דווקא מהמשפט שלך "כשהקומוניסטים בארץ טיפחו ביישובים הערבים תודעה לאומית כלל פלסטינית "…
סתם מתוך סקרנות אני תוהה מיהם אותם קומוניסטים?
האם אתה מתכוון למשל לתנועות הקיבוציות למיניהן? אלו ש(אם לומר בעדינות) לא ראו את הערבים ממטר?
הפליק-פלאק שאתה עושה בדיון על גברים יהודים ונשים ערביות הוא מרשים!
איך אתה אומר? "פעם שמעתי למה"…
מהיכן כמויות ההיתממות האלו?
האם לא ברור לך שאישה ערביה שתתרועע עם יהודי תחוסל תיכף ומיד ע"י גברברי משפחתה על רקע חילול כבוד המשפחה?
הרי נשים ערביות כבר נרצחו ע"י בני משפחתן על הרבה פחות מזה.
כתבת על כך שלמדינות מפותחות יש אינטרס להנציח את הריאקציה ואת כבלי המסורת במדינות העולם השלישי.
ארה"ב הוכיחה את ההיפך כששיקמה את יפן אחרי המלחה"ע השניה, והרי לך מודרניזיצה שדווקא לא באה "רק כתוצאה של התרסה כנגד המערב".
עוד הוכחה היא התמיכה האמריקאית המאסיבית בשלטונו של מובארק במצרים. לשיטתך ארה"ב היתה מעדיפה שם את שלטון האחים המוסלמים, שלא לדבר על המאמצים שארה"ב השקיעה באפגניסטן, שוב, לשיטתך הטאליבן היה יכול להיות יופי של שלטון מבחינת האמריקאים.
כשאני מדבר על מודרניזציה ועל שחרור מכבלי המסורת, אני מדבר על משטרים אנטי-אימפריאליסטיים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, ולאו דווקא על דמוקרטיות פרלמנטריות.
הדבר אינו סותר את העובדה שגם דמוקרטיות פרלמנטריות ברוב חלקי העולם קמו וגובשו בעקבות מאבק חזיתי נגד המדינות שאצלן נולד הרעיון הזה. הדוגמה הטיפוסית ביותר לכך היא כמובן הודו. גם בכמה ממדינות אמריקה הלטינית נוצרה הדמוקרטיה הפרלמטרית למרות בחישתו של האימפריאליזם האמריקני.
אך את הוויכוח על טיבם של משטרים כאלה או אחרים לא נמצה כעת.
לפיכך כעת אני מעדיף להתמקד ברמת המיקרו.
מי שהיה לפחות פעם אחת בהפגנות נגד הגדר רואה שעצם הסיטואציה מערערת את המבנה החברתי הקיים של היישוב המפגין. יש כפרים שבהם נשים מקומיות משתתפות בהפגנות ויש כאלה שלא, אבל תמורה חברתיתי בכל זאת מתחוללת.
יש כאלה שיגידו שאני רואה מה שאני רוצה לראות, או שלפחות אני מפריז. אם טיעונים פסיכולוגיים כלפי עצמך קשה להתווכח, אבל זה לא מטריד אותי במיוחד, כי המאבק נגד הגדר ונגד שאר תופעות הכיבוש חשוב כשלעצמו, בלא קשר לתופעות הלוואי שלו, ואם מתעקשים לדבר על סדר עדיפויות, הוא כרגע בקדימות עליונה.
גם עזרה נאווי (חזק ואמץ לעת המשפט!) ובן זוגו יודעים זאת.
הקומוניסטים היו הפק"פ ומאוחר יותר הליגה לשחרור לאומי. לאחר 1948 מדובר כמובן במק"י.
האיסלם הקיצוני (באופן ספציפי המוג’האדין) אכן היו השלטון הרצוי באפגניסטן, אותם טרחה ארה"ב לחמש ולאמן בשנות ה-80, ובכך טמנה את הזרעים למשטר הטאליבן.
יובל כותב,
"…פרספקטיבה היסטורית שתאשר חד משמעית את העובדה שהאידיאולוגיה הציונית מבוססת על הנחות כזב, והלאומיות הפלסטינית שהתפתחה כתגובה לה היא כורח המציאות ותוצאה צודקת של אותו אי צדק"
האידילוגיה הציונית לא יכולה להיות מבוססת על הנחות כזב משום שהיא לא מבוססת על הנחות.
היא מבוססת על פרשנות אישית וסובייקטיבית של המציאות על ידי יהודים נרדפים במאה ה19.
תפיסת המציאות הזו שלהם הובילה אותם למסקנה שבריחה המונית של היהודים מאירופה היא הפתרון היחיד לרדיפתם השיטתית. בפרספקטיבה הסטורית מה שהתרחש באירופה באמצע המאה העשרים מלמד שכנראה תפיסת המציאות שלהם לא הייתה כלכך רחוקה מהאמת הזו שאתה מדבר עליה.
המולדת המיתולוגית של העם היהודי הייתה אז פרובינציה שוממת(בכל קנה מידה) של האימפריה העותומנית ז"ל וההגירה היהודית אליה היתה חוקית, מוסרית ולגיטימית. הריאקציה להגירה היהודית הייתה זהה לריאקציה האירופאית להגירה ממדינות אפריקה קרי, חשדנות ושנאה. הקסנופוביה של תושבי המקום הייתה מלווה באלימות וברצח, אפשר כמבון להעלות טענות על גירוש פלאחים מקרקע זו או אחרת, אבל הרוב העצום של ההתיישבות נבנה על קרקעות לא מיושבות, אדמות ביצה וחולות, כך שהרבה תירוצים לקסנופוביה הערבית אין. מאידך ההתיישבות היהודית הביאה לפיתוח עצום, לבניה, להקמת תשתיות, ערים, כבישים וכו. זה לא שהציונים הגיעו לכאן ושדדו משהו מהמקומיים, לא היה מה לשדוד, המהגרים היהודים באו לבנות את חייהם כאן, לא כשליחים של מישהו, לא כתושבים זמניים, לא כאורחים.
אל מול היקף הפיתוח היהודי, הערבים הפלסטינים פיתחו את הקסנופוביה שלהם לכלל תודעה לאומית שהינה יחידנית בעולם כולו, תודעה לאומית שכל מהותה שלילת לאומיותו של האחר, הפלסטינים לא דרשו עצמאות מהמצרים בעזה, גם לא בגדה המערבית לפני 67′, הם למעשה עד היום לא מבקשים עצמאות מבית המלוכה הסעודי שהבריטים השיתו עליהם בחלקה המזרחי של פלסטין ההסטורית. זו לא תודעה לאומית זו תודעה אנטי-לאומית ואם היא צודקת בעניך אולי קצת טיעונים פסיכולוגיים עצמיים לא יזיקו.
תגובתך אמנם מתארת מציאות יבשה, אך שטחית ומוציאה לחלוטין דברים מהקשרם:
ארה"ב אולי תמכה באיסלם הקיצוני האפגניסטן בשנות ה-80, אך זה היה אך ורק כחלק מהמלחמה הקרה כנגד בריה"מ, שכידוע לא טמנה ידה בצלחת.
אין בתמיכה הזו של ארה"ב בטאליבן דבר וחצי דבר ממה שאמר יובל הלפרין.
עובדה היא (עובדה ממנה התעלמת לחלוטין ובצורה מחשידה בתגובתך) שארה"ב נלחמת היום באותו טאליבן במקום לטפח אותו.
יובל, מדוע אתה חומק מהתייחסות ישירה לטענותיו של חיים ו’? מדוע לדעתך ההגירה הציונית לא"י לא הייתה מוסרית? אנא אל תתחמק ממתן תשובה ע"י אמירות כלליות כמו "הנחות כוזבות". דיברת על עובדות, על אמת ושקר, עמוד מאחורי מילותיך והסבר עפ"י גישתך זו היכן בפרקטיקה בא הכשל המוסרי של ראשית הציונות לידי ביטוי.
מישהו אמר שארה"ב מעדיפה תמיד משטרים פונדומנטליסטים באשר הם? זה טיעון מארץ הקש.
הטיעון שלי ושל יובל היה שבתקופות מסוימות, בעיקר כאשר האלטרנטיבה היתה משטרים סוציאליסטים מתקדמים (יחסית), ארה"ב תמכה וחימשה כל מיני ארגונים דתיים קיצוניים. הדוגמא הכי טובה היתה החימוש המתמשך של המוג’האדין באפגניסטן (שהתחיל אגב, לפני שהסובייטים נכנסו), וכמובן בית המלוכה הסעודי איתו מקיימת ארה"ב קשרים הדוקים מאז שנות ה-50.
בקשר לעיראק: אף אחד לא טוען שארה"ב תקפה את עיראק כי סדאם היה חילוני. זה עוד טיעון קש. ארה"ב בחרה לתקוף את עיראק משלל סיבות (שליטה על נפט היא אחת הראשיות שבהן), תוך אצטלה של "מלחמה בטרור", זאת למרות שעיראק של סדאם היתה סוג של שסתום אזורי שעמד בפני אל-קאעידה. זה לא אומר שהחילוניות של סדאם היא טיעון בעד ההתקפה, אלא שמלחמה באיסלם הקיצוני הוא כנראה לא הגורם המרכזי שלפיו מחלקת המדינה בונה את מדיניות החוץ שלה.
אתה מזכיר לי את תחום הלוגיקה הפורמלית
אליו נחשפתי אי שם בעבר הרחוק:
נניח שקיימים חמישה פילים ירוקים, האם זה אומר שכל הפילים הינם ירוקים?
לא ולא!
ואם גם קיים פיל אחד אפור (= שאינו ירוק) אזי הטענה הופרכה באופן סופי.
והנמשל:
אתה אומר שבסכסוכים מסויימים תמכה ארה"ב בצד הפונדמנטליסטי ולכן מסקנתך (השגויה לחלוטין) היא כמו של יובל הלפרין, דהיינו שהמערב תמיד העדיף משטרים "מסורתיים".
הבאתי מספר דוגמאות נגדיות שמפריכות את הטענה הנ"ל ואתה ממשיך בשלך.
לא רק זה, אלא שהדוגמה של ארה"ב ועיראק היא דוגמא די צולעת:
מנין לך שארה"ב תקפה את עיראק בגלל חילוניותה? מניין לך שהבחירה של ארה"ב במלחמת איראן-עיראק נובעת מהמניעים אותם מציין יובל הלפרין?
הרי שלטון סאדם חוסיין הוא מפגר ובעייתי בדיוק כמו שלטון דתי-פונדמנטליסטי, ואם נלך לפי הקו של יובל הלפרין – הוא עושה את אותו שרות למערב. לכן המשטרים באיראן ובעיראק אמורים להיות היינו הך מבחינת ארה"ב…
רק בכדי לסבר את האוזן:
כל תושבי הכפר ג’יסר א זרקא למשל הם צאצאי מתיישבים סודנים שהיגיעו לארץ ישראל ביחד עם צבאותיו של מוחמד עלי במאה ה 19.
עד למועד זה לא היה במקום שבו מצוי כיום הכפר שום מקום יישוב.
המקרה הזה הוא לא היחידי, כמוהו ככפרים רבים בכל ארץ ישראל המערבית שלא היו קיימים כלל לפני 150 שנה.
ארץ ישראל לא משכה אליה מהגרים עד למחצית השניה של המאה ה19 כמוה כמחוזות אחרים של האימפריה העותמנית המנוונת בעת ההיא.
בד בבד עם הפיתוח הכלכלי של הארץ -שבחלקו הגדול נעשה על ידי יזמים מארצות אירופה – החל גל עליה גדול מכל הארצות השכנות. המנדט הבריטי היווה "קפיצת מדרגה" משמעותית בפיתוח הכלכלי ועימו גדל זרם המהגרים.
באופן פרדוקסלי דווקא בזמן מלחמת העולם השנייה ההגירה הגיעה למימדים עצומים וזאת בעיקבות גידול עצום בעבודות שונות שבוצעו לצרכי הצבא הבריטי -שדות תעופה, גשרים, כבישים, ביצורים, מאגרי תחמושת וכדומה.
מחנות עבודה שבהם התגוררו אלפי מהגרי עבודה היו פזורים בכל רחבי הארץ ומהגרי עבודה אלה שחלק גדול מהם הגיע מן הארצות השכנות נשאר בארץ ישראל גם אחרי סיום המלחמה.
כך שהטיעון כי חלק גדול מן האוכלוסיה הפלסטינית "יושבת על אדמתה במשך מאות שנים" מופרך לחלוטין לאור המציאות בפועל.