עזרא נאווי שובר את כל הסטריאוטיפים של פעיל שלום נגד הכיבוש. הוא מזרחי, הוא הומוסקסואל, ובמקצועו הוא שרברב.

עזרא הוא פעיל מרכזי בתעאיוש, שותפות יהודית ערבית, שמתמקד, בין השאר, בסיוע לפלסטינים תושבי אזור חברון בכלל ודרום הר חברון בפרט. בתוך הציבור הפלסטיני, החי במצוקה בתנאי כיבוש, תושבי דרום הר חברון, שחלק ניכר מהם גרים במערות, נמנים עם העניים ביותר שסובלים מידם הנוגשת של המתנחלים היהודים באזור. כמעט מיותר לומר, שצבא הכיבוש ומשטרת הכיבוש (מג"ב בפרט), הם חלק ממערכת הפרת זכויות האדם, ולא אחת חוברים למתנחלים בהתקפות על הפלסטינים.

עזרא נאווי מקדיש את מרבית זמנו החופשי, מרצו ומשאביו לתמיכה וסיוע לפלסטינים שהכיבוש אימלל אותם.

הפעילות של עזרא וחברי תעאיוש אחרים, נעשית בתנאים קשים במיוחד. הם פועלים בתוך אזור השורץ אלימות של מתנחלים וצבא, תוך הקפדה על שיטות מאבק בלתי אלימות. הם מלווים תלמידים לבתי ספר במטרה להגן עליהם מהטרדות המתנחלים, מסייעים לחקלאים הפלסטינים להגיע לשדותיהם, מביאים עימם סיוע הומניטרי, עובדים על פרויקטים של אנרגיה חלופית, ועומדים כתף אל כתף עם הפלסטינים בהתנגדות פסיבית להריסות רכושם.

עזרא נאווי, בגלל ייחודו, היה גם נושא לסרט "האזרח נאווי" שהוצג ב-2007 בפסטיבל הקולנוע בירושלים (במאי נסים מוסק). הסרט משרטט את דיוקנו המרתק של נאווי, אישיותו הצבעונית, שפתו הציורית, ומחויבותו ללא סייגים לזכויות אדם.

הסרט משקף את כל השנאות והפוביות של המתנחלים. אנשים אלה, עם פאות, ציציות וכיפות גדולות, שמתיימרים לייצג את היהדות והתורה, מתנהגים כאחרוני הפרחחים. מגדפים ומקללים את עזרא בלשון מזוהמת, גסה, כאחרוני עברייני ובריוני העולם התחתון.

עזרא נאווי הגיב באצילות אל מול התגרויות המתנחלים, חייך חיוך רחב והמשיך בדרכו לסייע לפלסטינים המעונים.

בסרט מונצח אירוע שהתרחש ב-14 בפברואר 2007 בו הרסו שוטרי מג"ב וחיילי הכיבוש פחון של משפחה פלסטינית באמתלה מגוחכת של "מבנה בלתי חוקי". 42 שנים אחרי הכיבוש, וטרם התרגלתי לשפת הכיבוש המכובסת לפיה כוחות הכיבוש הבלתי חוקי הופכים לשומרי החותם של החוק, שאינו אלא החוק של הרודן. נאווי יחד עם הפלסטינים ניסו בהתנגדות פסיבית למנוע את ההריסה. השוטרים פינו באלימות את הפחון, נאווי נעצר, הועלה על מכונית משטרה כשידיו אזוקות.

כוחות הכיבוש מכירים את מסירותו ללא לאות של נאווי למען הפלסטינים המדוכאים. המשטרה החליטה לנצל את אירוע פינוי הפחון כדי לתפור נגדו תיק, וכך לחבל בפעילותו. הוגש נגדו כתב אישום לבית משפט השלום בירושלים שמורכב מסעיפים של "השתתפות בהתפרעות" ו"תקיפת שוטר". כתב האישום הוא עלילה זדונית. נאווי לא התפרע ולא תקף שוטר. המתפרעים היו דווקא שוטרי משמר הגבול.

מי שמכיר את נאווי, ואני מכיר אותו לא רק כחבר ועמית לרעיון, יודע, שהוא לא ירים יד על שוטר במסגרת פעילותו בשטחים הכבושים. אירוע הריסת הפחון צולם, וברור על פניו כי איש לא היכה שם שוטרים, בוודאי לא נאווי. המשטרה התחכמה וטענה כי הכאת השוטר נעשתה בתוך הפחון כאשר "המצלמה לא ראתה".

המשפט התקיים בפני השופטת אילתה זיסקינד. לפני מספר שבועות ניתנה הכרעת הדין, לפיה הורשע עזרא נאווי בשני האישומים. קריאת הכרעת הדין מאפשרת להבין כיצד עובדת מערכת משפט טוטליטרית. עדי התביעה סתרו איש את רעהו, עדותם לא הייתה קוהרנטית, אבל מה זה משנה? השופטת החליטה כי היא מאמינה לשוטרים, וכל הטקסט נתפר לפי "האמונה".

הכרעת הדין היא דוגמה מצוינת כיצד הכיבוש כבש את השופטת, השתלט על מוחה עד כדי איבוד היכולת לראייה מאוזנת ובלתי תלויה, המצופה משופטים במדינת חוק דמוקרטית. אולם כאשר מדובר בשטחים הכבושים, ישראל זה שנים אינה מדינת חוק דמוקרטית, ומערכת המשפט שלה היא שפחה חרופה של שלטון הכיבוש. הדבר בא לידי ביטוי באימוץ שפת הכיבוש, מה שמאפשר לנו למצוא בהכרעת הדין משפטים אורווליאנים לרוב. כוחות הכיבוש המפעילים טרור נגד אוכלוסיה אזרחית כבושה, הופכים בהבל פיה "לכוחות שמירת החוק והשלום" ואילו נאווי וחבריו, המגוננים על עקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם, הופכים אצל "כבוד השופטת" ל"מתפרעים".

ליבי ליבי לעו"ד לאה צמל שהגישה סיכומים מפוארים המוכיחים את האבסורד שבאישומים, ועומדת אחת לאחת על כל הסתירות של עדי התביעה, אבל אין לה סיכוי. האמת המרה היא, שלא משנה מה תכתוב. משעה שהשופטת החליטה לאמץ את נורמות הכיבוש, המשפט הוכרע עוד בטרם התחיל. המשפט הזה הוא העתק של מערכת המשפט הגזענית בדרום ארה"ב בשנות ה-50 של המאה ה-20 כפי שבא לידי ביטוי בסרט המרשים "מיסיסיפי בוערת".

ולבסוף הצימוק. בצמוד להכרעת הדין מופיעה החלטת השופטת לפיה ב-1 ביולי 2009 יתקיימו הטעונים לעונש ומתן גזר דין. בסעיף 2 היא כותבת "המזכירות תזמן מתורגמן לערבית". במלים אחרות, השופטת סבורה כי עזרא נאווי הוא ערבי. (הסיכוי שיהודים מתנגדי כיבוש יזכו בימים אלו למשפט הוגן הינו נמוך מאד, אולם לאור האפליה המובנית במערכת המשפט הישראלית נגד ערבים בכלל ופלסטינים בפרט, האפשרות למשפט הוגן מדרדר לנקודת ההקפאה). לא עולה על דעתה הגזענית של השופטת שיש יהודי מזרחי "הנראה כמו ערבי" שמתנגד לכיבוש. אם הוא נראה כמו ערבי ומתנגד לכיבוש הוא לבטח ערבי. היא עוד לא התרגלה לרעיון שיש נשיא שחור בארה"ב.

סכנת מאסר מרחפת על ראשו של חברי עזרא שהורשע על לא עוול בכפו. עוצו עצה ותופר.

צבועים

הצביעות נשפכת כמים בהתייחסויות ישראליות למאבק באיראן למען דמוקרטיה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו התראיין לאחת מרשתות הטלוויזיה האמריקניות והביע את הערכתו להפגנות ההמוניות בעד דמוקרטיה תוך גינוי שיטות הדיכוי מצד משטר האייטולות.

נתניהו מוכר סחורה פגומה. הוא אישית אחראי לשיטות דיכוי לא פחות חמורות מאלו של איראן. חיילי הכיבוש הישראלי מדכאים הפגנות פלסטיניות התובעות חופש בשיטות אכזריות של הרג ופציעת מפגינים בדומה לנעשה באיראן.

עודד בן עמי, מגיש החדשות המרכזי של הערוץ השני, מביע מדי יום את תמיכתו בהפגנות החופש באיראן. חכם על אחרים. לא שכחתי כי רק לפני זמן לא רב כיהן בן עמי כדובר צה"ל בדרגת גנרל, הוציא הודעות תמיכה בפעולות ההרג והדיכוי של צבא הכיבוש הישראלי.

עיתונאי הספורט בישראל כתבו בהערכה על שחקני הכדורגל של נבחרת איראן האמיצים, שענדו סרטים ירוקים כביטוי לתמיכתם ברפורמה, שעה שהנבחרת האיראנית שיחקה בדרום קוריאה.

אותם כתבי ספורט לא מצאו לנכון לגנות את שחקני הקבוצה הגזענית ביותר בישראל, בית"ר ירושלים, על שלא מחו נגד הקריאות "מוות לערבים" שנהמו אלפי האוהדים.

מתי נראה בישראל הפגנות המוניות במחאה על ההרג והטרור שממשלת ישראל מפעילה נגד העם הפלסטיני? איראן זה כאן.

בשולי נאום בר אילן של נתניהו

לא הייתי שותף לטוטו הלאומי "מה יאמר נתניהו" שהשתלט על ישראל לקראת נאומו באוניברסיטת בר אילן. האם יאמר דברים חדשים, האם נראה את אופק השלום מתקרב מעט? לי היה ברור שנתניהו הוא עדיין בשלב של באר חרבה, שאינה מפכה מים חיים.

העובדה שלקראת סיום נאומו, שהכיל תעמולה לרוב ומעט אמת, הזכיר את שתי המלים "מדינה פלסטינית", לא עוררה בי התרגשות. הוא עטף את מילים אלו בכל כך הרבה הסתייגויות, עד שהמושג התרוקן מכל משמעות.

הדבר מזכיר בעל מכה שהבטיח להפסיק להכות את אשתו אם תציית לכל הוראותיו, תכין לו את כל הארוחות בזמן ותהיה שפחת מין שתעמוד לרשותו כל אימת שיצווה עליה.

"קום התנערה"

פיטוריו של העיתונאי והמחזאי ב. מיכאל מ"ידיעות אחרונות", לאחר 15 שנות עבודה, הוא לטעמי כמעט פצצת אטום תקשורתית, ובכל זאת התקשורת הישראלית ודעת הקהל לא זועזעו. השתלטות ההון על התקשורת, חיסול ההסכמים הקיבוציים והמעבר לחוזים אישיים, הפכו את העיתונאים לציבור חסר חוליות, כאשר כל עיתונאי מסתגר בחוזהו, נאטם בפני רעהו, וחושש מידם הנקמנית של העורך והמו"ל. הסולידריות מתה. אילו החוזה הקיבוצי היה בתוקפו, הפיטורים קרוב לוודאי לא היו באים לעולם, ואם כן, עיתון "ידיעות אחרונות" היה מושבת וב. מיכאל מוחזר לעבודה.

להלן שני מכתבים ששלחתי בדוא"ל לעורך "ידיעות אחרונות". טרם קיבלת תשובה.

8 ביוני 2009

לכבוד שילה דה-בר
עורך ראשי
ידיעות אחרונות

אישי העורך,

אני מבקש לצרף את קולי למוחים על פיטוריו של ב. מיכאל. דומני שגם אתה לא חולק על כך שמדובר באחד הכותבים המוכשרים ביותר שעבדו בעיתון. נכס עיתונאי ראשון במעלה. ב. מיכאל מצטיין לא רק באיכות כתיבתו, אלא הוא יחיד ומיוחד בעמדות שהביע.

בתשובתך לאחד המוחים כתבת כי "ידיעות אחרונות" הוא עיתון "שלא נתון ללחצים ומקדם כתיבה, מקורית, דעתנית, מנומקת והגונה". נשמע מעט סיסמתי וחלול לאור העובדה שהיה לך ביד יהלום כזה וויתרת עליו. כאשר עיתון מוותר על נכס כזה, הוא חייב הסבר לקוראיו. אלפי קוראים חיכו מדי שבוע לטורו של ב. מיכאל, וצינור החמצן החשוב הזה נותק, מבלי להסביר מדוע. בטורו האחרון (5.6.2009) צנזרתם את הסיומת הבאה: אפילוג :זהו מאמרי האחרון בעיתון זה. פוטרתי. שלום. אפילו להיפרד מקוראיו לא אפשרתם לו.

אתה כותב כי הסיבה "לפרידה" (מלה מכובסת לפיטורים) מב. מיכאל היא "פנימית" ובכך אתה פוטר עצמך מפירוט.

על פי המידע שברשותי, המבוסס גם על שיחות עם עובדי העיתון, החלטתם "להיפרד" מב. מיכאל באמצעות שיטה מאד משפילה: ביקשתם ממנו לוותר על חמישים אחוזים משכרו, בעוד אחרים בעיתון התבקשו לוותר על 12 אחוזים משכרם. המסר ברור: נוכחותך בעיתון אינה נוחה לנו. מדוע אינה נוחה? לא קשה לנחש: ממשלת הימין החדשה, עם חוקיה הגזעניים שהוגשו לכנסת, יוצרת מציאות חדשה בה אנשים כב. מיכאל הם "סמרטוט אדום" המתנוסס מדי שבוע בעיתון הנפוץ במדינה. כוחו לא רק בביקורת המושחזת המוטחת כלפיי גופי השלטון, אלא גם ביכולתו המופלאה, כמי שמכיר ומצוי היטב בארון הספרים היהודי, לייסר את הממסד הרבני והדתי המושחת בשפתו.

פיטוריו מהווה פגיעה חמורה בחופש העיתונות, ונראה כי זהו הקורבן שהעיתון מקריב למולך השלטון החדש. אתה כותב "אנחנו מחפשים תחליף לב. מיכאל", ואני שואל אותך: מדוע לחפש תחליף כשיש לך ביד את המקור?

אדרבה, אם אני טועה, אין קל מאשר להוכיח זאת על ידי החזרתו לעבודה מבלי לקצץ בשכרו. מודה מראש על תשובתך.

17 ביוני 2009

שילה דה בר שלום,

אתה בוודאי שוקד על תשובה מנומקת לדוא"ל הקודם אליך, (המצורף) , ואולי תוכל לשלב בתשובתך גם תגובה להערות הבאות:

ימים ספורים לאחר הופעת טורו האחרון של ב.מיכאל פורסם כי ניר חפץ, עורך 7 ימים, המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", מונה לראש מערך ההסברה של ראש הממשלה נתניהו.

גם מי שיראה בסמיכות זמנים זו מקריות בלבד, (שמעתי גם דעות אחרות), יש בכל זאת סמליות בסדר האירועים: ביום שישי 5.6.2009 מורד טורו של החריף והחכם שבמבקריו של נתניהו וממשלו, וביום רביעי ה- 10 ביוני מודיע ראש הממשלה על מינויו של עיתונאי בכיר אחר מאותו עיתון לתפקיד המסביר הלאומי. אין ספק שמלאכתו של ניר חפץ קלה לאין ערוך כאשר העיתון של המדינה משחרר את קוראיו מהטור שמציג את ההסברה של המדינה במערומיה.

בידיעה על מינויו של ניר חפץ הובאו דברים מפיך לפיהם הבעת סיפוק על כך שאיש של "ידיעות אחרונות" נבחר לשרת את המדינה.

חבל. מדוע יביע עורך עיתון המצהיר כי הוא בלתי תלוי ועצמאי, שמחה על כך שאחד מעיתונאיו בחר לשרת ממשלה שמדיניותה מעוררת מחלוקת קשה בישראל ובעולם? האם מי שמונה להיות אחראי על התעמולה הממשלתית "משרת את המדינה"? הצהרה מיותרת.

דפדפתי בעיתון של יום שישי, 12 ביוני 2009, הגיליון הראשון ללא טורו של ב. מיכאל, והוא נראה עני ודל. המשקל הסגולי של הטור לעיתון, עולה בהרבה על גודל השטח שהוקצב לו. לעומת זאת טורו של הטרוריסט מתנחל חגי סגל, כן הופיע. גם זו סמליות. שלא יובן חס ושלום שאני קורא להורדת טורו של סגל. בשום אופן!!! כחסיד חופש הביטוי, גם של דעות מקוממות, אין לי עניין בצנזורה או הסתרת דעות, מה עוד וסגל הוא היום במובנים רבים ביטוי לרוב, לערכים של מדינת הטרור הישראלית, כך שפרסום טורו גם לא מצריך אומץ רב. במציאות עצובה ומסוכנת זו, החשיבות של טור כמו זה של ב. מיכאל, היא ללא שיעור, שהרי דמוקרטיה בה המיעוט מושתק היא דמוקרטיה בגסיסה. זאת המשמעות של פיטורי ב. מיכאל.

אני חוזר וקורא לך להחזיר את הטור של ב. מיכאל ולרדת מכל השטיקים האלה של קיצוץ חמישים אחוז בשכר. אתה לא היית מסכים לכך, ואין לצפות שזולתך יסכים לכך.

ברכות,

גדעון ספירו

ויקטוריה בוך ז"ל

דקות לפני שליחת הטור לפרסום הגיעה אלי הידיעה העצובה על מותה בטרם עת של פרופסור ויקטוריה בוך.

היא הייתה גדולה מהחיים. שילוב נדיר של מצוינות אקדמית עם מחויבות לזכויות אדם.

השאירה מאחוריה שובל של מעשים טובים, שעוד ידובר ויסופר בהם.

היא ייסדה את מגזין כיבוש, אחד מאתרי האיטנרנט החשובים ביותר במאבק לחברה דמוקרטית, צודקת שוחרת שלום ושוויון.

היא מותירה אחריה הרבה אנשים עצובים משני עברי חומת האפרטהייד. היא הייתה גשר של הבנה, חברות וידידות במקום בו בנו חומות איבה ואדנות.

הציבור שוחר שלום וזכויות אדם יימצא את הדרכים להנציח את זכרה.

טור זה איבד קוראת נאמנה שעצותיה הטובות יחסרו לי מאד.

Share on Facebook