בנאומו הבגיניסטי שזכה לתשואות מעיתונאים כמו ארי שביט, הִקצין ראש הממשלה בנימין נתניהו את תנאי ישראל "לשלום", וניסה להכתיב לפלסטינים בפרט ולערבים בכלל תנאי כניעה משפילים. אבל בצד התורה המפורשת יש גם תורת רזים נסתרת, מעין תושב"ע שביבי הפך לכהן הגדול שלה. נוסף על התנאים הידועים, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, קבלת כל עמדות ישראל לפני המשא ומתן ושאר התביעות ההזויות מבית מדרשם של ותיקי האצ"ל, חבויות גם מלכודות אחרות, שהגיע הזמן לספר עליהן לקוראים.

אבל פטוּר בלי סיפור מתאים אי אפשר, והמזרח הערבי מספק לנו אלפים כמוהו. הסיפור עוסק בעצם ב"מדינה המפורזת", ולכן אין מנוס ממנו. בדואי אחד, כך מספרת האגדה, קיבל מקוסם נוֹכל אבקה כדי לייצר זהב ליד האוהל שלו. המטלה של הבדואי הייתה קלה יחסית: הוא קיבל אבקה צהובה, שאותה יש לערבב במים פושרים, לבחוש היטב ומקץ שעה קלה פשוט להוציא מֵטיל זהב ענק למכירה. הבדואי היה מאושר, אבל לפני שהקוסם נטש את המקום הוא אמר: "בעוד דקות אחדות תהיה אדם עשיר, אבל עליך לזכור דבר אחד חשוב. תוך כדי הכנת הזהב אסור לך, בשום פנים ואופן, לחשוב על דובים לבנים." הבדואי בחש ובחש אבל אחרי שעות אחדות אמר נואש: "בכל ימי חיי גרתי במדבר," כך סיפר, "ומעולם לא ראיתי דובים כלשהם. אבל עכשיו, דובים לבנים ממש מרקדים בתוך סיר הזהב שלי."

ואלו הם תנאיו החשאיים של ראש הממשלה:

1. בכל עיר פלסטינית גדולה יש לקרוא רחוב או שדרה על שם הציונות.
2. ביום אלטלנה יש לקיים טקסי זיכרון בבתי הספר בפלסטין המפורזת.
3. את מסגד אל-אקצה חייבים הפלסטינים לכנות בשם "בית המקדש".
4. כל משחקיה של בית"ר ירושלים ישודרו בטלוויזיה הפלסטינית.
5. בשיעורי ההיסטוריה יש להסביר את עליונותו של זאב ז’בוטינסקי על פני יריבו המתון חיים וייצמן.
6. את התנאי האחרון, ארגון מסע קונצרטים של אריאל זילבר בפלסטין, הסכים ביבי לבטל אחרי שבני בגין הסביר לו שמדובר בגזירה שהציבור אינו מסוגל לעמוד בה.
 
                                       *

אני מקווה שתאמינו לי שהתכוונתי להתייחס לנאום המזויף שראש הממשלה נשא, בפני אוהדים מפוחלצים וקונפורמיסטים באוניברסיטת בר-אילן, במלוא הרצינות ולכן השהיתי קצת את תגובתי. אחרי הכול, נתניהו הגיב לנאומו של ברק אובמה בקהיר, שנחשב בכל העולם לפריצת דרך היסטורית ביחסים בין המערב לבין העולם המוסלמי. בכל הנוגע לקטנוניות, להתחשבנות "ציונית" בנוסח הירחמיאלי ביותר ולפריטת החלום למעוֹת קטנות ופעוּטות ערך, הנאום היה ממש זהה לזה של מנחם בגין במליאת הכנסת ב-20 בנובמבר 1977, בנוכחות נשיא מצרים אנואר סאדאת. בשני המקרים ניסו המנהיגים שחונכו על תורת זאב ז’בוטינסקי להטיף את עיקרי האידיאולוגיה שכוחת האל שלהם, ולא הבינו את התפקיד שמעצמת העל שמפרנסת אותם ממלאת כאן. ההבדל בין מנחם בגין לבין נתניהו נעוץ דווקא בביקורת האמנותית ולא הפוליטית על שני הנאומים. אם בגין (האב) נשא נאום עתיר השראה מילולית, הרי נתניהו דיבר כמו עסקן ליכוד ברמת גן, המבקש לשכנע את חברי הסניף לבחור בו לכהונה נוספת בתפקיד כלשהו.

בטלוויזיה קוננו על "התגובה הפושרת" של נשיא ארצות הברית, ומי שקרא את היסטוריית היחסים בין ביל קלינטון לביבי, הבין בוודאי כי אובמה הטיח קללות לא פרלמנטריות בחדרי חדרים, ושהקרירות שלו ייצגה בעצם רגשות של זעם ותסכול. אני משוכנע שאביו של ביבי, ההיסטוריון הרביזיוניסטי החשוב בן-ציון נתניהו, היה מרוצה. לכן דרוש פסיכולוג ולא פרשן פוליטי כדי להבין את דבריו של ראש הממשלה לכל עומקם: הוא התכוון לרצות איכשהו ליברל צעיר היושב בבית הלבן, וסופו שהעלה חיוך גדול של קורת רוח על פניו של שמרן זקן היושב בירושלים. אישית, זה נוגע ללבי וגם אני עשיתי חשבון לאבי המנוח עד גבול מסוים; אבל מכאן עד לנאום שיתעלה לצורכי השעה ויקדם את האינטרסים של כלל הישראלים, הדרך רחוקה מאוד.

שמאלנים צעירים ומבוגרים, שלא לדבר על ורדרדים שטרם התקרנפו כליל, חגגו את צירוף המלים "מדינה פלסטינית", שנתניהו העלה על דל שפתיו כמי שכפאו שד. ייתכן שגולדה מאיר הייתה נוזפת בו על דברים כאלה, וקראתי השבוע מאמרים של יונים ממפלגת העבודה ז"ל, שהתפארו על נס המרד שהרימו נגד המנהיגה בשמם של הפלסטינים, והתקשטו בנוצות לא להם. אבל ההישג הדרמטי שלהם, שבא לסכם חמישים שנה של פעילות פוליטית, הוא עלוב. נתניהו הוסיף את המונח המעליב והמתנשא "מדינה מפורזת", ובכך הוכיח שהוא לא מנסה להגיע לשולחן המשא ומתן בתום לב. בעצם, הוא מבקש להכשיל כל הידברות מראש, ולנהל את מדיניותו מעמדה של עליונות חצופה וחסרת כיסוי. הוא בעצם גם מתעלם מהמסר החשוב של אובמה, וגם מסתתר מאחורי גבה של ושינגטון, כאשר הוא מאיים על העולם המוסלמי ומוכן להקצות לחלק קטן ובלתי מייצג בעם הפלסטיני יישות מוגבלת שתחיה בחסדיו.

תמורת המדינונת בנוסח סן מרינו שביבי מוכן "לתת" לפלסטינים, הוא דורש, לא רק מהם אלא מכל מדינות ערב, להכיר בישראל כ"מדינתו של העם היהודי", מונח אקס טריטוריאלי ואנטי-דמוקרטי שמדיר 20 אחוז מאזרחי המדינה מהשתתפות אמיתית ושוויונית בחייה. הוא תובע גם להנציח את "גושי ההתנחלויות" ולהפיץ סיפורי כזב שדרישה כזו הייתה מקובלת על האמריקאים בעבר. מי שמבקש להכשיל כל הסדר באזור מכתיב לערבים לא רק כניעה פוליטית-אסטרטגית, אלא גם הסכמה רעיונית לתפיסה הציונית במובנה הנִצי והקיצוני ביותר.

דובריו הרבים של ביבי בתקשורת האלקטרונית התפארו בעובדה שהוא ייצג בדבריו את הקונסנזוס הרווח בקרב אזרחי המדינה היהודים. אין בכך שום חידוש: כבר בתקופת הסכמי אוסלו נוצרה כאן הסכמה לאומית המבוססת על קריאה בלתי מציאותית של מצבה הגלובלי של ישראל. נתניהו עצמו נאלץ לקבל את ההסכמים כדי לנצח בבחירות של שנת 1996. רוב הסקרים העידו אז, שהציבור רוצה במשא ומתן ובלבד שלא ישובשו היחסים בין ישראל לבין ארצות הברית. בעזרת שגיאות איומות ששמעון פרס ועוזרו יוסי ביילין עשו לקראת הבחירות ההן, הצליח ביבי לשכנע את הציבור שמשא ומתן יעיל על בסיס אוסלו הוא אפשרי בלי הסדר בירושלים (לכל היותר באבו-דיס, גרס אז ביילין) ובלי ויתור על ההתנחלויות. נאום בר-אילן איננו אלא סיכום עגום של ניצחון הדמגוגיה של נתניהו על חזון השלום האמיתי. 

*התפרסם ב"כל בעיר".

Share on Facebook