מה שלא תהיה דעתנו על מק"י ועל זיקתה האיתנה לבריה"מ, מראשית קיומה של המדינה הסובייטית לאחר מהפכת אוקטובר עד לסופה ב-1991, איננו יכולים להתעלם מעובדת היסוד שמק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בגלגוליה ובשמותיה השונים לאורך ההיסטוריה הארוכה שלה, מילאה תפקיד חיובי בסכסוך הישראלי-פלסטיני הממושך. למעשה, היא היתה המפלגה היהודית–ערבית היחידה שפעלה במשך כל השנים בארץ, על פי דרכה המיוחדת למען שלום וצדק סוציאלי.
כמובן, מן הנמנע שסכסוך לאומי קשה ומסובך כמו הסכסוך הלאומי הישראלי-פלסטיני, לא ישפיע במידה זו או אחרת או יטביע את חותמו המכוער גם על טיב היחסים הפנים-מפלגתיים בין החברים היהודים והערבים במפלגה הקומוניסטית הישראלית.
נסקור כמה מהיבטי עימות לאומי אלה בתוך מק"י. אך תחילה יש להקדים הערה אחת חשובה.
עימותים פנים-מפלגתיים אלה בתוך המפלגה הקומוניסטית הם, למעשההשתקפות עקיפה של הניגודים הלאומיים בראי המעוות של הקולוניאליזם הציוני בתקופותיו השונות:
בתקופת המנדט הבריטי (1948-1918) הניגוד בין "היליד",התושב המקומי הערבי הפלסטיני
והמתיישב, המהגר היהודי, ("העולה החדש");
לאחר הקמתה של מדינת ישראל ומלחמת "ששת הימים" – הניגוד בין הכובש והנכבש, ובמילים אחרות: הניגודים בין הישראלים המהגרים ("עולים חדשים") לילידי הארץ ("צברים"), מתנחלים ופלסטינים, "ערבים ישראלים","תושבי השטחים",פליטים וכדומה.
אך יש פה מקום להתנגד בנחישות ובתוקף טיעונים של לאומנים ערבים, אנשי איסלאם, ואפילו של חוגי שמאל מסויימים על כביכול, "אי זכותה של מדינת ישראל להתקיים בגלל היותה תולדה של האימפריאליזם והקולוניאליזם הציוני". כי בשום פנים ואופן אין לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל כישות לאומית עצמאית לגיטימית. אם להשתמש בטיעון מוסרי טהור, גם לילדים שנולדו כתוצאה של אונס קולקטיבי יש זכות לקיום הוגן כמו לכל בן אנוש אחר. ההיסטוריה האנושית מלאת מעשי עוול, ורובן המכריע של הישויות הלאומיות נולדו באלימות, מלחמות ודיכוי "האחרים". אין זה מבטל את זכות קיומן.
בשנת 2009, שנת ה-90 לקיומה הפוליטי, מק"י בדרך כלל אינה מופיע בציבור בשמה הרשמי "המפלגה הקומוניסטית הישראלית". היא רק המרכיב המרכזי במסגרת הפוליטית המייצגת אותה בכנסת ה-18 , מפלגת חד"ש – "החזית הדמוקרטית לשלום". מסגרת זו הוקמה בשנת 1977 לקראת הבחירות לכנסת התשיעית, כשמק"י החליטה להתמודד ברשימה משותפת עם "הפנתרים השחורים" וחוגי שמאל אחרים בציבור היהודי והערבי.
בשנים האחרונות חל דלדול משמעותי במספר החברים היהודים הלא-קומוניסטים בחד"ש, בשל התפנית הימנית הלאומנית שחלה בדעת הקהל הישראלית. ובבחירות לכנסת הופיעה חד"ש לסירוגין עם רשימות לאומיות ערביות שונות כמו, בל"ד ותע"ל. בכנסת הנוכחית היא מופיעה כרשימה נפרדת ועצמאית.
חד"ש מגדירה את עצמה כרשימה יהודית ערבית ואכן, אחד מ-4 נציגיה בכנסת הנוכחית הוא יהודי. אך רובם המכריע של חברי המפלגה הזאת ומצביעיה הם בני המיעוט הלאומי הערבי המדוכא בישראל. לכן חד"ש נחשבת ומקובלת בציבור הישראלי כמפלגה ערבית.
אגב, מבחינה היסטורית זו אינה תופעה חריגה במיוחד שבני מיעוט לאומי יהוו את רוב החברים בארגון קומוניסטי או סוציאליסטי. יש לכך כמה תקדימים באירופה המזרחית של המאה שעברה, שבמפלגות סוציאל-דמוקרטיות וקומוניסטיות היה ייצוג למיעוטים לאומיים מעל לפרופורציה שלהם באוכלוסיה. כך למשל, היהודים ברוסיה הצארית לפני מהפכת אוקטובר, היו מיעוט לאומי מדוכא, אך במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית על שני פלגיה – המנשביקים והבולשביקים –
היה ליהודים ייצוג נרחב הן כחברים פעילים מן השורה והן כחברי הנהגה מרכזיים.
מתוך שיקולים סבירים למדי של תועלת פוליטית ושל סיכויי הצלחה ממשיים, הנהגת חד"ש מעדיפה להדגיש יותר את היותה מפלגה שמייצגת נאמנה את האינטרסים של המיעוט הלאומי המדוכא בישראל, מאשר להופיע במעמד המסובך יותר של מפלגה קומוניסטית לאחר נפילתה של ברית המועצות. וזאת כנראה הסיבה העיקרית לכך שבשנים האחרונות מק"י חדלה להופיע בשמה המפורש במגזר היהודי של ישראל. כך למשל, אפילו מודעה אחת בחתימתה לא פורסמה במערכת הבחירות לכנסת ה-18!
אולם, למען היושר יש לציין בהזדמנות זאת, ש"רוב ערבי" אינה תופעה חדשה במיוחד במק"י.
מאז ייסודה של מדינת ישראל ב- 1948 רוב חברי המפלגה באו מקרב בני המיעוט הערבי המדוכא. אבל אז יעצו כנראה הידידים הסובייטים של הנהגת מק"י, שמתוך שיקולים טקטיים עדיף שמזכיר המפלגה וחלק משמעותי של הקאדר המנהיגותי יבואו מקרב הרוב.
עם נפילתה של ברית המועצות כל זה השתנה, כמובן. כיום מזכיר המפלגה ומרבית אנשי הקאדר המנהיג הם ערבים ומתוך ארבעת חברי הכנסת של חד"ש, שלושה הם חברי מק"י
ובהם יהודי אחד, שאף הוא נבחר, כנראה בחלקו לפחות, בזכות קולות הערבים. כי במגזר היהודי אין כיום מספיק קולות אפילו למנדט אחד של מק"י!
הרושם שמשקיף חיצוני עשוי לקבל, הוא, שחד"ש מתפקדת היטב, אבל למרות זאת יש בה מתחים פנימיים. כהוכחה לכך יכול לשמש מאמרה של תמר גוז’נסקי, חברת הלשכה הפוליטית של חד"ש, בכותרת: זה לא ויכוח בין מק"י לחד"ש, זה ויכוח רעיוני במק"י, שפורסם ב-1 ביולי 2007 ב"הגדה השמאלית", ועורר פולמוס ענק. והרי לדוגמה דברי אחד המתווכחים:
הצרה היא, שכיום חד"ש היא בדיוק זה: עוד מפלגה ערבית, שיש לה גם תמיכה מצד יהודים. כלומר, אני בהחלט מודע לכך, שהסיבה לכך היא שמספר הקולות, המגיע מנצרת, הוא גדול בהרבה, ממספר הקולות, המגיע מתל-אביב (שלא לדבר, כבר, על ערים "יהודיות" אחרות). ואולם, מצב זה מזין את עצמו.
יש לחד"ש נטיה (אם כי כעת פחות מאשר בקדנציה הקודמת, לשמחתי), לעסוק *בעיקר* בעניין הערבי, הפלסטיני ועוד, ומעט מדי, יחסית, בכל נושא אחר עד כדי כך שגם אני, בתור שמאלני רדיקלי, מתקשה מאד לראות, איזה הבדל קיים, למשל, בין מוחמד ברכה ובין עזמי בשארה. ואם כבר בל"ד, אז נצביע לבל"ד המקורית – ודי בכך! עם כל הרצון, לראות בחד"ש מפלגת שמאל אמיתית, הרי עדיין, קיים בה גורם ערבי-לאומני-שמרני חזק ביותר, אשר אינו שותף, בהכרח, לעמדות שמייצג ח"כ דב חנין, למשל.
אולי שורש הבעיה הוא בכך, שחד"ש ומק"י *מאפשרות* את הגדרת הפעילים, בתור "יהודים" ו"ערבים", תחת להצהיר ולקבוע, שאין דבר כזה "יהודים" ו"ערבים"!! לו במקום להגדיר את עצמה, כמפלגה "יהודית-ערבית" – או "ערבית-יהודית" – היתה חד"ש מגדירה עצמה כמפלגה חברתית ואנטי-לאומית, מתקבל על הדעת שפני-הדברים היו אחרים.
הדרך לכך, לדעתי, צריכה להיות בתוספת אידאולוגיה שמאלנית, רדיקלית ומהפכנית ובבידול אינטנסיבי, מכל גורם לאומ(נ)י שהוא. למשל: יותר ויותר התבטאויות, גם של ח"כ מוחמד ברכה, בנושאים כלליים ופחות בנושא הפלסטיני. למשל: לא להביא להפגנותינו, לא דגלי-ישראל ולא דגלי-פלסטין, אלא להצהיר על שניהם כאחד כמייצגי לאומנות בורגנית ריאקציונרית, ולפיכך מוקצים מחמת מיאוס. למשל: לפעול בחזיתות שונות להפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה ולמען חילון כלל האוכלוסייה בהתאם לאידאולוגיה המרקסיסטית. למשל: לקרוא ל(ולפעול למען) ביטולו המוחלט של מושג הרכוש. כלומר, לנטוש את דרך הרפורמיזם המתפשרת ולהתחיל להיות מהפכניים באמת!!
רק אז, תהפוך חד"ש לאלטרנטיבה ראויה, למשהו חדש באמת!! כי, כרגע – סתם, עוד מפלגה, בין מר"צ לבל"ד… וחבל. כי כרגע ישראל משוועת לרעיונות חדשים, רדיקליים ואלה, חוששני, צצים ומופיעים, אך ורק מן הצד הימני הכהניסטי-פשיסטי של המפה הפוליטית.
חיוני להתחדש באמת. ואין לנו חד"ש אחרת…
עוזי בורשטיין, בתגובתו למאמרי על "היובל שנשכח", מסתפק רק בציון העובדה שב-1948 שנתה פק"פ, המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, את שמה למק"י- המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא לא מספר את הסיפור כולו שהוא סיפור די מעניין. אם כך, אנסה אני לספר אותו:
בשנת 1948, המועד המדויק אינו ידוע לי, התקיימה בחיפה בבית הקולנוע מאי, ועדת האיחוד של הפלג הקומוניסטי היהודי פק"פ, בהנהגתם של מאיר וילנר, שמואל מיקוניס ואסתר וילנסקה עם הפלג הקומוניסטי הערבי, "הליגה לשחרור לאומי", בהנהגתם של תופיק טובי אמיל חביבי וד"ר אמיל תומא. בחמש השנים שלפני ועדת האיחוד פעלו שני הפלגים הקומוניסטים, היהודי והערבי בנפרד, ולעתים אף זה כנגד זה, תוך כדי ייצוג האינטרסים האמיתיים או המדומים של שני העמים הנמצאים בעימות על אותו חבל ארץ!
המפלגה הקומוניסטית המאוחדת פ.ק.פ. התפלגה בחודש מאי של שנת 1943, לאחר שבקושי רב היא התאוששה אז מן משבר הלאומי הקודם שלה מימי "המאורעות", איך שבישראל נוהגים לכנות עד היום את המרד הערבי הגדול של השנים 1936-1939 נגד שלטון המנדט הבריטי והמפעל ההתיישבותי הציוני. החברים הערבים של המפלגה הקומוניסטית תמכו במאבק המזוין
נגד השלטון הבריטי וההתיישבות הציונית, שראו בו מאבק אנטי-אימפריאליסטי מתקדם. גם החברים היהודים תמכו עקרונית במטרות המרד הערבי, אך התנגדו לאלימות נגד האוכלוסייה היהודית. חברים יהודיים רבים נטשו אז את המפלגה, ואחרים, שנשארו אמנם נאמנים לרעיונות הקומוניזם, אך התקשו להתמודד עם העימותים הלאומניים בארץ, העדיפו לנסוע לספרד, שבאותן שנים השתוללה בה מלחמת אזרחים, בעקבות המרד של הגנרל פרנקו. הם העדיפו להשתלב במאבק האנטי-פשיסטי העולמי.
מה היו הסיבות לפילוג הפק"פ ב-1943?
פירוק הקומינטרן באותה השנה הביא, בין השאר, גם להדגשת יתר של אופיים הלאומי של המפלגות הקומוניסטיות. הקומוניסטים הערבים בארץ שאפו להגברת צביונה הערבי של פ.ק.פ.ורצו להגביר את מאבקם נגד השלטון האימפריאליסטי של המנדט הבריטי ונגד המפעל הציוני ההתיישבותי. הם היו בעד הקמתה של מדינה פלסטינית דמוקרטית עצמאית שבה יהיו ליהודים רק זכויות אזרח. לעומתם, החברים היהודים של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית הושפעו מקריאות הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי מקובישב שבברית המועצות, שקרא לסולידריות בינלאומית יהודית במאבק נגד גרמניה הנאצית. החברים היהודים של פ.ק.פ רצו להשתלב במאמץ המלחמתי של היישוב היהודי נגד הנאצים ולהתגייס לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי. הם רצו גם להשתתף בשביתת פועלי מחנות הצבא הבריטי בהנהגתה של "ההסתדרות הכללית של הפועלים העבריים", שהחברים הערבים של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית. ראו בה בצדק ארגון גזעני שאינו מקבל פועלים ערבים לשורותיו. החברים הערבים הקומוניסטים פרשו מ-פ.ק.פ. והקימו את "הליגה לשחרור לאומי" שהתנגדה לרעיון חלוקת הארץ
ולהקמתן של שתי מדינות – יהודית וערבית. הם דגלו במאבק נגד האימפריאליזם הבריטי ונגד הציונות ובעד הקמתה של מדינה פלסטינית דמוקרטית, שבה יהיו ליהודים זכויות אזרח מלאות.
הם הפרידו בין התנגדותם לציונות ליחסם ליהודים, והם התנגדו בחריפות להכרזות התנועה הלאומית הפלסטינית באותם הימים בהנהגתו של המופתי ג’מאל חוסייני, על כך שיש לגרש את האוכלוסייה היהודית.
החברים היהודים שנשארו בפ.ק.פ. קיימו כנס ארצי שקראו לו הוועד ה–8 של פ.ק.פ. הם טענו שגם ליהודים יש אינטרסים לאומיים בארץ, ושביישוב היהודי יש "דיפרנציאציה" פוליטית, שקיימים בו גם "אלמנטים פרוגרסיביים" שאיתם יש לשתף פעולה. ואכן, הקומוניסטים היהודים השתתפו בבחירות לאסיפת הנבחרים של היישוב היהודי בשנת 1944 וחברי פ.ק.פ. היהודים השתתפו במועצת העם של היישוב היהודי בשנים 1947-1948. מאיר וילנר,מנהיג פ.ק.פ., חתם על מגילת העצמאות.
רק לאחר נאומו של גרומיקו, נציגה של ברית המועצות, בעצרת האומות המאוחדות בשנת 1947, שינתה הליגה לשחרור לאומי את עמדתה והסכימה לרעיון שתי המדינות לשני העמים.
ויש לציין, שהם גם התנגדו בפועל לפלישת צבאות ערב לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948. 17 שנים לאחר ועדת האיחוד בחיפה בקולנוע מאי ב-1948, שבה התאחדו שני הפלגים הקומוניסטים – היהודי והערבי – במסגרת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, התרחש בשנת 1965 פילוג נוסף במק"י:
לקראת הוועדה ה-15 של המפלגה התגבשו שתי דעות בדיון על ראשי הפרקים לוועדה – "דעה א’ ודעה ב’", שגרמו לבסוף לפילוגה של המפלגה.
קבוצת מיקוניס- סנה, שמשכה אתה את רוב החברים היהודים, קיבלה יותר ויותר צביון ציוני, ותוך שנים ספורות בלבד נעלמה כליל מן הבמה הפוליטית של מדינת ישראל. פילוג זה הגביר כמובן את אופייה "הערבי" כביכול של מק"י, שוויתרה למעשה על קיומה הגלוי בציבור היהודי והפכה לחלק בלבד (עיקרי אומנם) בתוך חד"ש.
נספח
קטע מתוך מאמרו של יהושע פורת
הליגה לשחרור לאומי
(עצבת את תחרר אל-וטני)
תקומתה,מהותה והתפרקותה.
(1943—1948 )
פורסם ב"המזרח התיכון" 1964 חוברת 4 (56) עמודים 365-364
נשאלת איפוא השאלה:
מה גרם לפירוד זה ומה היו ההבדלים בין שתי המפלגות?
הבדלים אלה סבבו בד"כ סביב שאלת ארץ-ישראל, על כל הכרוך בה. הליגה המשיכה לתבוע את הגשמת המדיניות של הגבלה על קניית הקרקע על ידי היהודים, כפי שנקבעה בספר הלבן. ואילו המפלגה הקומוניסטית החלה למן 1843 להתנגד לספר הלבן.
נראה לי שהבדל זה אינו גדול, שכן אפשר להבין שגם ארץ-ישראל כלולה במסגרת הארצות הערביות. כי הלוא בעיני הליגה פלסטין (א"י), ארץ ערבית הנה.
הבדל יותר גדול ולמעשה, העיקרי, היה קיים בעמדה לגבי עתידה של ארץ ישראל.
הליגה תבעה כי תוקם מדינה פלסטינית, עצמאית ודמוקרטית וכי ומדינה זו תהיה "מולדת ערבית וחופשית אשר תפעל למען אושר תושבי הארץ ורווחתם, ותגן על המיעוטים הלאומיים".
כלומר, הליגה הייתה מוכנה להעניק ליהודי ארץ-ישראל זכויות אזרח בלבד.
לעומתה, היכירה המפלגה הקומוניסטית החל ב-1943 בקיום זכויות לאומיות ליהודים בארץ.
הכרה זו הלכה והתפתחה ולבשה אחר כך צורה של תביעת אוטונומיה לאזורים הרצופים שבהם היו היהודים רוב. יותר מאוחר הסכימה המפלגה על הקמת מדינה פדרטיבית.
בעיני המפלגה הקומוניסטית לא היו ההבדלים הללו הגורם המכריע שקבע את עמדת הליגה ביחס לשאלת האיחוד. לדעתה, העדיפה הליגה להופיע במסגרת ערבית טהורה, המהווה חלק מהתנועה הלאומית הכללית, כדי שיקל עליה להפיץ את עקרונותיה בציבור הערבי ולפעול בקרבו.
בעיני המפלגה הקומוניסטית עמדת הליגה היתה אופורטוניסטית.
היה מקום להבליט ולהרחיב בדבר הפעולות של הקומוניסטים הערבים שהתנגדו לציונות ,אבל יחד עם זאת יצאו בגלוי נגד המופתי ואנשיו בהנהגה שדרשו גירוש יהודים מארץ ישראל.
זו תעודת כבוד לקומוניסטים הערבים שבתנאים הקשים ביותר גילו הבחנה בין התנגדותם לציונות ובין דרישה לאומנית של הנהגה ערבית הדורשת גירוש גורף של היהודים. אות כבוד הוא למנהיגים כמו תופיק טובי ואמיל חביבי וד"ר אמיל תומא.
יפה שכותב המאמר תיקן את עצמו במאמר הזה לאחר שלמד קצת מתמטיקה אלמנטרית של בית ספר יסודי.
במאמר הראשון קבע שמק"י גורם זניח בחד"ש , ולאחר שעשה את שיעורי הבית במתמטיקה הבין ששלושה חברי כנסת, חברי מוסדות מרכזיים במק"י, מתוך ארבעה חברי כנסת זה גורם משמעותי.
אני מרגיש לא נוח להתיחס בנימה של לעג לכותב המאמר , אבל חשתי נימה של בוז ויהירות במאמר הראשון של הכותב כלפי מק"י ואת הנימה הזו הוא מאוד מאפק במאמר השני ומנסה להיות עניני.
היה לי קשה מאוד לקבל את נימת הלעג של הכותב כלפי המאמץ של מארגני כנס מארכס להקים מסגרת עיונית לדיון בנושאים חברתיים .ואני שמח שהנימה הזו נעלמה.וזאת בתוספת של אמירות לא נכונות.
מר בן חורין, כולנו כואבים את העובדה ,שרוח הפרצים הלאומני המלווה בשנאה תהומית לערבי באשר הוא ערבי מכה בציבור היהודי. לרוח הזו יש השפעה ישירה על מספר התומכים היהודים במק"י.ומה שמשתמע מדבריך, שמק"י אשמה בכל שמספר החברים היהודים הוא מועט.
ביטוי כה אנושי "אחווה יהודית ערבית" שנושאת מק"י בגאוה מתקבל ,לצערי, באלימות מילולית קשה ולעתים פיזית מצד הציבור היהודי. לכן אני מעריץ כל יהודי שמחליט להצטרף לפרויקט הזה של אחוה בין יהודים וערבים, שהוא המנוע המניע את המפלגה הזו. במציאות קשה זו בוודאי שהמסגרת הזו נקלעה למתחים ולעתים אף שגתה. ושני המרכיבים-היהודי והערבי- לא חפים משגיאות. אך כשהמפלגה הזו משקיפה על תשעים שנות פעילות היא יכולה לאמר בגאווה, שהיא עשתה את הבלתי אפשרי, בכך שלמרות הכל הראתה שאפשר לבנות מסגרת יהודית ערבית.
כמי שבפעם הראשונה הטיל את האות "ו" בקלפי בבחירות האחרונות, אני מודע לקושי של מצביע יהודי להשתחרר מרוח הפרצים הלאומנית הנושבת ברחובותינו .
שלום, לאריה המוכשר ותודה על מאמר מעולה שמרגיש רלוונטי עד היום.
אני עורך עבודת חקר אקדמי ללימודי התואר הראשון על מק"י ועל התמורות שחלו בה בעקבות נפילת ברית המועצות. ראיתי את הידע הרחב שיש לך על תולדות המפלגה ולאור זאת אשמח לקבל ממך המלצות על קריאות חובה ומתודות מומלצות בעבודת החקר הזו.
בברכה, hacohen20@gmail.com