הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 ביולי, 2009 22 תגובות

אליבא דתום שגב , עאדל מנעא, קולגה ממכון ון ליר, אינו מצליח להירדם בלילות בשל מסע ההשמצות שמבקריו מנהלים נגדו בגין טיעוניו על תפקידם של הקומוניסטים בשנות ה-40. וזאת, על פי כתבה שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-19 ביוני האחרון. לצערי, "הארץ" אינו מוכן לפתוח בדיון ציבורי סביב הנושא ומסתפק רק בגרסתו של מנעא. השנה אנו מציינים 90 שנה להקמת המפלגה הקומוניסטית ולכן, במאמר שהופיע ביומון "אל אתחאד", גרסתי כי התזה של מנאע עושה עוול להיסטוריה ולעמדות של "הליגה לשחרור לאומי" ( הארגון שבמסגרתו פעלו הקומוניסטים הערבים בפלסטין בין השנים 1944 ל- 1948). אך על מנת להפוך את מנאע לקורבן נרדף בסגנון גליליאו גליליי, את מבקריו לאינקוויזיטורים ואת הדיון כולו לאוסף השמצות, בשביל זה צריך דמיון מפותח ולמעלה מזה.

בשיחה היחידה שניהלתי עם תום שגב הבנתי שאינו קורא ערבית וממילא לא קרא את המאמר שלי. למען האמינות דאגתי לתרגם באוזניו את המאמר, ובין היתר את המשפטים החותמים: "החטא הקדמון של הקומוניסטים היה בכך, שהם הצליחו בשעת האמת לראות את מה שמנאע נמנע מלראות עד היום, בהגדירם במדויק את משולש הכוחות שנושאים באחריות למזימה נגד העם הפלסטיני ולהמטת אסון ‘הנכבה’ עליו : האימפריאליזם , הציונות, והריאקציה הערבית. אף אחד משלושת הקודקודים האלה של המשולש לא היה מצליח לחולל את הנכבה בנפרד ובמנותק משני המרכיבים האחרים. השלישייה הזאת ממשיכה לפעול בשותפות אינטרסים עד עצם היום הזה, ממשיכה לייצר את הנכבה מחדש ולהכשיל כל פתרון מדיני צודק שיביא למימוש הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. במקביל, שלושת המרכיבים ממשיכים, ביחד וכל אחד לחוד, לחפש בכל מחיר נרטיב היסטורי שירחץ בניקיון כפיהם ויסתיר את אחריותם לאסונו של העם הפלסטיני". את כל זאת "הצליח" תום שגב לסכם כך: מחול, קומוניסט גאה, אומר שמנאע "משרת את האינטרסים של האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית". שאר הטיעונים של שגב לא הצטיינו בדייקנות רבה יותר!


לשגב יש במה, והייתה לו הזדמנות להציג בפני קוראי "הארץ" את הויכוח החשוב המתנהל בערבית סביב שאלות הנוגעות להיסטוריה המרתקת והייחודית של הליגה לשחרור לאומי. סוגיות הנוגעות לאחת התקופות המכוננות בהיסטוריה של שני העמים בארץ הזאת . מצער ששגב בחר לטשטש את הויכוח ולהעלים את עקבותיו, והסתפק בלהציג אותו כקטטה המונית וערב רב של האשמות שטחיות המתייחסות למציאות מורכבת. כמעט "קטטה של חמולות"!!
 
הוויכוח הניטש סביב הליגה לשחרור לאומי, משקף עד כמה ההיסטוריה מורכבת יותר מההיסטוריוגרפיה, ומתפתחת בצורה דיאלקטית ולא בצורה פשטנית וחד-ממדית. אפשר לבלבל את היוצרות ואף לרקוד על הגגות ולשמוח לאידם של הקומוניסטים, במיוחד אם אתה היסטוריון שמצטט מסמך מודיעיני השמור בארכיון הציוני, ובו הערכה "שאין לראות בליגה לשחרור לאומי סיכון צבאי". הדבר נכון גם אם אתה היסטוריון שטוען, "שאחת הסיבות שהצבא לא גירש את תושבי נצרת וסביבתה, היא הקשר הטוב בין הקומוניסטים לשלטונות…" (תום שגב "הארץ"). הקומוניסטים תמיד ראו בהתנגדותם לגירוש ב- 1948, עד כדי חסימה פיסית של דרכי המשאיות העמוסות פליטים בנצרת, בגליל ובכל מקום שידם השיגה, מקור גאווה וגולת כותרת במאבקם, ובפרויקט ההיסטורי הפטריוטי שלהם – היצמדות למולדת מול צונאמי הכיבוש, הגירוש וההרס. יחד עם זאת שני ההיסטוריונים המכובדים, שגב ומנאע, אינם יכולים לפטור את עצמם מהחובה להסביר לציבור את העובדות ההיסטוריות גם כשהן סותרות את התזות שלהם. אם הקשר בין "השלטונות" לאנשי הליגה היה כל כך טוב, כפי שמתאר שגב, איך ניתן להסביר, למשל, את העובדה, שעיתון "אל אתחאד", אז ביטאון הליגה לשחרור לאומי, נסגר החל מאמצע פברואר 1948 בצו מנהלי מנדטורי והשלטון הישראלי אסר על הוצאתו לחודשים ארוכים בהמשך ? ואיך מיישבים את התזות שלהם עם העובדה ,שעשרות מנהיגי הליגה לשחרור לאומי ופעיליה המרכזיים, ששמותיהם חרותים בזיכרון העממי’, וסיפורי רדיפתם וישיבתם הממושכת בבתי הכלא הישראלים לאורך חודשים אחרי הקמת המדינה שזורים במסמכים רבים הנגישים לכולם ? כאשר התזות של ההיסטוריון מתנגשות עם העובדות ההיסטוריות מן הראוי לשנות את התזות ולא את העובדות.


הליגה לשחרור לאומי, בהנהגתם של קומץ צעירים, רובם בשנות העשרים לחייהם, ניהלה מאבק אמיץ, אחראי ומורכב במציאות מסובכת ואכזרית, תוך שהיא זועקת "המלך הוא עירום", וחושפת את חוטי המזימה נגד העם הפלסטיני ואת המושכים בהם: האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית. פעיליה נרדפו וישבו בשנת 1948 בו-זמנית ובמקביל, לא רק בבתי הכלא הבריטיים והישראלים, אלא גם בבתי הכלא הירדניים, המצריים והלבנוניים. בסוריה הם נידונו שלא בנוכחותם לתלייה.
 
בספרו "מכתבים פרסיים" לא מסתיר הפילוסוף הצרפתי מונטסיקייה את התלהבותו מעוצמתו של העם הטטארי. לדידו, רק מינוס אחד פגע במעמדו בהיסטוריה. זה היה עם ללא היסטוריונים. מה לעשות שלליגה לשחרור לאומי היו וישנם ההיסטוריה, המסמכים, הזיכרון העממי וההיסטוריונים, ובראשם המנהיג וההיסטוריון ד"ר אמיל תומא, אחד הבולטים בין מייסדי הליגה.


האומנם אחוות ההיסטוריונים – ספק חדשים במיוחד – היא שמסנוורת את תום שגב ומשכנעת אותו שלא ההיסטוריה היא העיקר, אלא הידידות שלו עם היסטוריון ?!


 
* ח"כ לשעבר עסאם מח’ול הוא ראש מכון אמיל תומא ללימודים פלסטיניים וישראליים בחיפה.


לחצו כאן לכתבה ב"הארץ".

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. אבירם לדרור בל"ד הגיב:

    בשל הניסוח המבלבל של תגובתך האחרונה אני נאלץ להתייחס רק לציטוט שהבאת בראשיתה,
    לפיו טוען מח’ול משהו על "האחריות למזימה נגד העם הפלסטיני".

    ובכן, הגיע הזמן שהשמאל העקבי יבין שמעולם לא היתה מזימה כזו שמפני הציונות לא כיוונה את מעשיה כנגד הערבים אלא בעד היהודים.
    ערביי א"י שילמו את המחיר, כמובן, אבל המחיר בהחלט תפח באשמתם.

    הצורך להמציא "מזימה" מובן בהחלט, הרי כל האמצעים כשרים בכדי להשמיץ את הציונות.
    כנ"ל המזימה לכבוש שוב את לבנון לפני שלוש שנים או לבצע רצח עם בעזה ב"עופרת יצוקה".

    הכל מזימה אחת גדולה מתוכננת היטב.

  2. מק"י תמכה במלחמת 48 ? הגיב:

    מה הטיעון? אמיל חביבי לא ידע שמק"י דאז תמכה במלחמת 48?

  3. מישקפופר הגיב:

    המפלגה הקומוניסטית המקומית היא צל עלוב של מפעל קומוניסטי סובייטי.
    אני כקומוניסט מושבע וכחבר פוליטביורו מזדעזע מהמצב בארץ.
    איך יתכן שהנוער הערבי הצעיר לא מגלה את הקומוניזם כאידיאולוגיה היחידה שתביא לגאולה אנושית.
    אנו חייבים להילחם בציונות מכיוון שזו תנועה בורגנית שתומכת בשיבת יהודים לארץ הפלסטינים וגם מאפשרת הקמת כמה רשתות בתי קפה על אותו רחוב.

  4. רמי הגיב:

    עדיין איני מבין מדוע מתנגדת מק"י לעקרון של מדינה אחת (דמוקרטית, סוציאליסטית, חילונית וכו’) ומעדיפה עליו את עקרון החלוקה. אני יכול להבין את הטוענים שהמצויין (ישרפלסטין) הוא אוייבו של הטוב (פלסטין בת קיימא בגבולות 67), אבל מתקשה להבין את ההתייחסות לחלוקה כאל אידיאל.

  5. לרמי הגיב:

    רעיון החלוקה נובע מעקרון ההגדרה העצמית, שעליו דיברו לא רק ווילסון ובאו"ם אלא גם מרקס ולנין. הפרינציפ פשוט מאוד: לכל עם יש זכות למדינה ריבונית משלו. מכאן, גם לעם היהודי, באשר הוא עם, מגיעה מדינה משלו. יש אמנם חלקים במפלגה הקומוניסטים אשר מעדיפים את ההגדרה ככזו של "העם הישראלי" ולא של היהודי, אבל זו כבר כמעט בבחינת סמנטיקה.

  6. יובל הלפרין הגיב:

    כמעט סמנטיקה. יחי הכמעט.
    גם אלה שאומרים במפלגה הקומוניסטית "עם יהודי", מדגישים "עם יהודי קיים רק בישראל".
    על שאלת החלוקה במק"י היו ויכוחים. על שאלת הציונות לא היו ויכוחים (ליתר דיוק, היו על כך מחלוקות שהביאו לפרישת החלק הציוני, כמו הקומוניסטים העבריים ב-1947 וקבוצת מיקוניס-סנה ב-1965).
    במק"י תמיד שללו את הטענה כי סך כל האנשים בעולם הנתפסים כיהודים – בדתם, בתרבות או במוצאם – הם בגדר "עם" בעל גוף ייצוגי אחד ותנועה לאומית אחת. ודאי שהתנגדו הקומוניסטים לפרויקט הגירה שיהפוך את הקבוצה הזאת לרוב בארץ מסוימת: אוגנדה, אלסקה או פלסטינה. מבחינתו כל פרויקט כזה יהיה פרויקט נישול ויהיה גם לרעת המהגרים – בלא קשר לאנשים שינהיגו אותו בפועל.
    שלילה עקרונית של הציונות (ולא רק של השלכותיה) הייתה תנאי חשוב להצטרפות פק"פ לקומינטרן והשלב האחרון בהצטרפותה לתנועה הקומוניסטית העולמית (לפני כן היא נקראה "מפ"ס" וראתה עצמה סיעה שמאלית בתנועת פועלי ציון העולמית).

    אולם עצם המפעל הזה, שהמפלגה הקומוניסטית הייתה ממתנגדיו, יצרה עם חדש, בדרך דומה לזו שנוצר העם הארגנטינאי למשל.
    ("יהיו אשר יהיו הנסיבות להיווצרותו", כפי שנאמר בהחלטה מוועידת פק"פ מ-1943).
    לכן אני מעדיף את הביטוי "עם ישראלי", וזו הסיבה שהצטרפתי לעתירה של עמותת "אני ישראלי".

    — קישור —

    לעתירה ולעמותה שייכים אנשים בעלי השקפות שונות שהצטרפו אליה סיבות שונות. דומני שאני הקומוניסט היחיד מבין העותרים.

  7. יובל לעופר הגיב:

    בעניין סעיף הלאום בתעודת הזהות, אני מסכים אתך (למעשה בתעודות הזהות החדשות הסעיף נותר ריק, אך סעיף הלאום נותר כשהיה במרשם התושבים, וגם את זה הייתי מעדיף למחוק).
    הצטרפותי לעתירה בגלל עצם הרעיון להכרה רשמית בעם ישראלי. הייתי בדיון וראיתי איך נציגת פרקליטות המדינה עושה הכול כדי שהעתירה תידחה אפילו בלי דיון, אחרת "עלול" הדבר לעורר דיון ציבורי בעל השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר רישום פורמלי.

  8. דרור בל"ד הגיב:

    טוען עסאם מח’ול,ובצדק:"משולש הכוחות שנושאים באחריות למזימה נגד העם הפלסטיני ולהמטת אסון ‘הנכבה’ עליו(הינם) : האימפריאליזם , הציונות, והריאקציה הערבית. אף אחד משלושת הקודקודים האלה של המשולש לא היה מצליח לחולל את הנכבה בנפרד ובמנותק משני המרכיבים האחרים. השלישייה הזאת ממשיכה לפעול בשותפות אינטרסים עד עצם היום הזה…"

    טוען תום שגב:"עיסאם מחול אומר שמנאע "משרת את האינטרסים של האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית". (כלומר-שגב טוען כי מחול טוען כי מנאע תומך בנכבה).בכך הוא(מחו’ל) מתכוון לומר (ע"פ שגב) שמנאע משרת את האינטרסים של המפלגה הערבית היריבה, בל"ד.

    האם שגב טוען כי מחול טוען כי מנאע תומך בנכבה כדי לשרת את האינטרסים של בל"ד?

    כל הסיפור הזה מוצג בכותרת של תום שגב כך:מנאע טוען "שראשי הקומוניסטים הערבים בארץ ישראל תמכו בהקמת המדינה ב-1948″.

    אני מכבד מאד מאד את עיסאם מח’ול,גם למנאע ראוי לחלוק כבוד.תום שגב הוא מההיסטוריונים האהובים עלי,אך גם יובל הלפרין הוא מקור מהימן בנושא המפלגה הקומוניסטית:"על שאלת החלוקה במק"י היו ויכוחים. על שאלת הציונות לא היו ויכוחים " וכן:"שלילה עקרונית של הציונות (ולא רק של השלכותיה) הייתה תנאי חשוב להצטרפות פק"פ לקומינטרן והשלב האחרון בהצטרפותה לתנועה הקומוניסטית העולמית ".

    אני מסרב לחוות דעה בעניין,מפאת חוסר ידע בנושא זה.דבר חשוב בכל זאת יש ללמוד ממנו,והוא עד כמה הציונות הינה דבר מוקצה מחמת מיאוס בקרב כל פלשתינאי באשר הוא.מי שרוצה להמשיך בציוניותו,ואחת היא כיצד הוא מגדירה,בל יתפלא אם ייתקל בקיטונות של בוז מצד הפלשתינאים ומצד תומכיהם היהודים השותפים במאבקם.

  9. עופר ליובל הגיב:

    כפי שנאמר כאן, המצויין הוא אויבו של הטוב. אמנם, עדיף שיירשם לאום לפי הגדרתו העצמית של האדם – כולל של העם הישראלי שאני רואה את עצמי כשייך אליו – אבל הפתרון הנכון, לדעתי, הוא מחיקה של סעיף האום מתעודת הזהות, ממש כמו סעיפי הדת, המין והמצב המשפחתי. לכל היותר ניתן לרשום אותם במאגרי המידע הממשלתיים, מכיוון שהם לא עניינו של אף אחד, ובוודאי שאין זה עניינה של המדינה לסווג את האזרחים לפי קבוצות.

  10. רמי הגיב:

    חוששני שהויכוח החמיץ שתי נקודות חשובות (מבלי לזלזל בידע הרב ובתובנות ההומניסטיות של יובל הלפרין) והן:
    האחת היא הנסוח הבהיר והנוקב והסיסמתי במובן החיובי של המילה בפיו של עיסם מחול בהגדרת הבעיה הפלסטינית (כלומר, של הנכבה והטרנספר המתמשכים) ממנו מתבקשת גם הדרך לפתרונה.
    והשנית היא הדילמה של יישות מדינית ארצית אחת או חלוקה.
    לדבי דילמא זו אומר בקצרה. צודק האומר שהחלוקה היא נגזרת של זכות ההגדה העצמית, אבל ראו למה היא הביאה ושאלו את עצמכם בבית היוצר של מי היא הומצאה ועוצבה. בנגוריון לא פעל מתוך אהבת האדם (=היהודי) והראייה (ראייה אחת מאלפים) שאסר עליהם לשוחח בשפתם. הוא גם לא הונע במוטיב של הגדרה עצמית. האירופאים ואחריהם יהודי אסיה ואפריקה באו לכאן והורישו את העם המקומי. אין לשלול מעם הארץ את כברת הארץ שבתוככי הקו הירוק וגם מהאזרחים היהודים אין לשלול זכותם המלאה לחיות במקום שבו נולדו (הרי אנו נאבקים אפילו על זכותם של בני מהגרי העבודה לגור כאן!), אלא יש לתבוע ולשאוף למדינה אחודה של ולמען דוברי שתי השפות שבה יהיו לכל אדם הזכות לכבוד ולרווחה ולהשתתפות במשחק הפוליטי. "החלוקה" היא אם כל חטאת ואין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שרעיונות יפים (=הזכות להגדרה עצמית) מיושמים לצרכים מגונים ומכוערים.

  11. יובל הלפרין הגיב:

    פק"פ היא ההמשך ההיסטורי של מפ"ס ומק"י היא ההמשך ההיסטורי של פק"פ.
    ברור שלפני 1948 היא לא יכלה להיקרא "מק"י", וברור שמאז 1948 היא נקראת מק"י כי כך נקראת כל מפלגה קומוניסטית, גם בשם המדינה שהיא פועלת בה, בלא קשר לנסיבות הקמתה או למדיניות ממשלתה.
    ב-1943 פרשו מפק"פ רוב החברים הערבים וב-1948 חלקם חזרו. הם עצמם הסכימו לכך שהם חזרו לישות קיימת ולא הקימו ישות חדשה יש מאין. אחד הסימנים הוא שמניין הוועידות עד היום הוא מה"וועידה הראשונה" ב-1919.
    היו כל מיני פרישות ופילוגים והיו תהפוכות והפתעות גם בעמדות הפוליטיות.
    ב-1999 פרשתי ממק"י עם עוד חברים והקמנו את הפורום הקומוניסטי. זה לא אומר שמק"י הפסיקה להיות מק"י.

  12. מפלח אלגסאני הגיב:

    מק"י נוסדה ב-1948 ולא לפני 90 שנה. להגיד שמק"י נוסדה לפני 90 זה סילוף של עובדות היסטוריות. הפק"פ נוסד לפני 90 שנה והוא חדל להתקיים. מ-1943 הקומוניסטים הערבים היו מאורגנים בליגה לשחרור לאומי וזאתי גם חדלה מלהתקיים כמו כל המוסדות של העם הפלסטיני בגלל הנכבה. רוב חברי הליגה הפכו לפליטים כמו שאר העם הפלסטיני.

    עד היום מק"י לא התעניינה בכתיבת ההיסטוריה שלה או של הפק"פ או של הליגה לשחרור לאומי. חבר מחול: למה לבכות אם יש מי שכן טרח לכתוב היסטוריה של מק"י?

  13. שרגא עילם הגיב:

    זוהי עובדה שמק"י חתומה על הכרזת "העצמאות". המפלגה תמכה קודם לכן בתכנית החלוקה ולמעשה מאז ועד היום. כתוצאה מהוראה ממוסקבה חילקו פעילי המפלגה כרוזים התומכים בתכנית החלוקה. בין הפעילים היה גם אביו של עזמי בשארה והוא נשפט על כך למוות וניצל במזל. את העניין הזה סיפר לי עזמי עצמו.
    כלומר גם לתומכי בל"ד אין ממש סיבה למסיבה.

  14. ליובל הגיב:

    האם זה נכון שהפרישה ממק"י וקמת הפורום הקומוניסטי נעשתה בגלל הנכונות של מק"י להכיר בפשעי סטאלין?

  15. Maflah al-Ghassani to Yuvak Halpern הגיב:

    With all respect to the Communist Forum, it is impossible to compare it to the split of 1943 and the formation of the National Liberation League. In 1943 what at stake was the Question of Palestine and the Palestinian labor movement, not the Soviet Union. In 1943 it was not a small group of individuals who left the party; following that year the PKP became an all-Jewish party and joint Arab-Jewish Communist struggle ended almost completely (except in minor individual cases).

    Maki is the continuation of PKP only if you look at the history of Palestine from a Yishuv-centric point of view. Looking at history from a wider point of you, there is no such thing as a historical continuation as 1948 completely destroyed Palestinian institutions and organizations, and the majority of the Palestinian people became refugees.

    The Palestinians and NLL members who came back ("histaninu") in 1948 did it in order to go back to their homeland, regardless of the existence of Israel.

  16. אלי הגיב:

    הויכוח המתנהל בין עיסאם מחול ועאדל מאנע חוטא לאמת העיקרית וגם הערותיו המאירות של יובל אינן מסייעות להבהיר את התמונה.
    כל הכותבים המכובדים "שכחו" עובדה פשוטה אחת- את נאומו של גרומיקו שר החוץ הסובייטי שבשר על עמדתה החדשה של ברה"ה המכיר בזכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל.לא ההכרה בעובדה "שנוצר עם חדש" הביאה את וילנר, מיקוניס ווילנסקה להארה חדשה זו. בדומה לכך חברי הליגה לשחרור לאומי לא חלמו עד מאי 1947 לתמוך בהחלטה מעין זו.
    "תמיכתם" של חברי הפק"פ ורוב (אך לא כל) חברי הליגה לשחרור לאומי הייתה מאולצת וכפוייה.

    סתומה בעיני הערתו של מר מחול אודות השילוש הנורא "האימפריאליזם, הצינות והראקציה הערבית הממשיכות גם היום לייצר את הנכבס"
    מיהו האימפריאליזם ומיהי הראקציה הערבית ? האם כוונתו לחמאס ולגיהאד האיסלאמי אויביי השמאל ?

  17. אלי אמינוב הגיב:

    חלק מפשעי הסטליניזם.
    בפרשנות שמעניק עיסם מח’ול לניתוח דרכן של הפ.ק.פ. והליגה לשחרור לאומי הוא מערפל את הויכוח על מהותן של מפלגות אלה ומסתיר את השתיכותן למנגנון הבינלאומי של הסטליניזם. בלי הבנת מהותו של זה לא ניתן להסביר את מדיניותיהן של שלוחותיו המקומיות ומה האינטרסים שיצגה פעילותן. לשם כך ראוי לחזור מעט אחורה אל תקופת התגבשות הסטליניזם.
    הכישלון של המהפיכה האירופית בשנים 1918-1923 חרץ גם את גורלה של רוסיה המועצתית. מעמד הפועלים שניצח ברוסיה את כוחות הנגד-מהפיכה במחיר של קורבנות אין ספור, שסבל רעב, מחלות ודילול איום בשורותיו, חש תחושת בידוד כללי, נסוג מהזירה, וחדל להתקיים כמעמד. את החלל הריק תפסה שכבת הפקידות הממלכתית והמפלגתית. במדינה בה שרר מחסור מתמשך, הביורוקרטיה אשר החזיקה בידה את הקצאת המשאבים הפכה בשלב ראשון, ממגמה תפקודית לקטגוריה חברתית. בשלב השני הקטגוריה החברתית הפכה לשכבה שלטת. היא מצאה בסטאלין את הדמות שהבטיחה לה את העלייה החברתית הזאת, בכך שסילק מדרכה את הכוח הפוליטי היחיד שנאבק כדי לחסום את דרכה להשתלטות על החברה : האופוזיציה השמאלית במפלגה הקומוניסטית הסובייטית (הבולשביקים-הלנינסטים).
    כבר באמצע שנות ה-20 הפכה הביורוקרטיה הסובייטית את סניפי האינטרנציונל הקומוניסטי, שהוקם כ"מטה הכללי של המהפיכה העולמית" לכלי שרת בידה, תפקיד המפלגות הקומוניסטיות נועד לשמש "כלב שמירה" על האינטרסים שלה, כלומר כמנגנון שעקרו ממנו את הכוח המהפכני שהיה. מאז, הפכו המפלגות הקומוניסטיות למנגנון הבינלאומי של הבירוקרטיה הסובייטית. תפקיד המנגנון היה להפוך תנועות פועלים ותנועות שחרור שעליהם שלט, לכלי משחק לצבירת נקודות זכות בתמרוניו הדיפלומטיים של הקרמלין עם האימפריאליזם. מפלות רבות ורוויות דם במאה העשרים מתבארות על רקע זה.
    השכבה הבירוקרטית השלטת בברה"מ התייצבה ככוח בונפרטיסטי שגילם את לחצי האימפריאליזם על מעמד הפועלים הסובייטי המוחלש ( לאחר מכן ביצע בריחה מבוהלת קדימה ויזם הלאמה בבת אחת של המשקים הכפריים – דבר שהביא לגל עצום של רעב , שהפיל מיליוני קורבנות, ותכנון המשק ללא האמצעים הטכנולוגיים הדרושים). לשם כך דיכאה הבירוקרטיה באכזריות את מעמד הפועלים הסובייטי ואת האיכרות. במקביל, המנגנון הבילאומי שלה, המפלגות הסטאליניסטיות, סיכל במלוא כוחו את הגאויות של מעמד הפועלים העולמי.
    לא נמנה כאן את שרשרת הכשלונות שגזר הסטליניזם על מעמד הפועלים לאורך המאה העשרים ונגש ישר לסיפור של חלוקת פלסטין. כל רעיון החלוקה נולד רק מסיבה אחת: לאפשר לאותם מתנחלים שהשתכנובפלסטין ההסטורית לקבל נתח מאדמתו של עם אחר. לא ניתן היה להכריז אפילו באמצעות מוסד כמו האו"ם כי זכויות הפלסטינים על מולדתם פקעו ועליה להפוך להיות מולדת לעם שהמציאו האנטישמים והתנועה הציונית.
    הקרמלין ראה בפיצול פלסטין ובהקמת מדינת מתנחלים על אדמתה, פרק נוסף במערכת ההסכמים – יאלטה ופוסטדאם – אליהם הגיע עם האימפריאליזם אחר מלה"ע ה-2.
    עם נאום שר החוץ של הקרמלין גרומיקו באו"מ במאי1947 שסימן את הצטרפותה של הביורוקרטיה הסטאליניסטית לתוכנית הציונית, ויוזמת החלטת העצרת הכללית ב-1947 11 29 , הקרמלין נושא במלוא האחריות, יחד עם המעצמות האימפריאליסטיות, לאסון ההיסטורי של העם הפלסטיני, גירושו מארצו ונישולו מאדמתו. במלחמה שפרצה לאחר מכן, היווה הסיוע הצבאי שהעניק הקרמלין לכוחות הציונים גורם מכריע בנצחונה וסיוע לטיהור האתני שבצעה בעם הפלסטיני. הן הפ.ק.פ. והן הליגה לשחרור לאומי פעלו על פי תכתיבי הקרמלין ויצאו למאבק למען החלוקה ולמען גזל פלסטין.בדרכן שלהן היוו גם הן חלק ממגש הכסף עליו ניתנה מדינת היהודים.
    הציונים לא התבישו להשתמש הקומוניסטים כדי לשוות למלחמתם אופי מתקדם ומשחרר ובזה כן אשמות אותן מפלגות שמאוחר יותר התאחדו במק"י, אולם הם לא תגמלו את החברים הקומוניסטים. אלה נאסרו, ישבו במחנות ריכוז ישראלים ואי הריסת נצרת נבעה משיקולים בינלאומיים של אדריכל הטרנספר בן גוריון. אולם גם נצרת חטפה את מכות הדה אורבניזציה שהפכו אותה מעיר מחוז לעיר שדה עלובה שמוסדות השלטון הורחקו ממנה ותחבורה בינעירונית הוסטה ממנה.

  18. יובל הלפרין הגיב:

    לצערי החלק הראשון של תגובתי הקודמת היה פגום לחלוטין. רצ"ב נוסח מתוקן:

    לשאלה לגבי הפורום:

    גם אני מכיר בפשעי סטלין. הפרישה הייתה תוצאה של ויכוח מתמשך לגבי הפרסטרויקה של גורבצ’וב, ואני לא חושב שמי שהתנגד לגורבצ’וב תומך בסטלין (גם הטענה הזאת הייתה בעצם חלק מהוויכוח).

    אגב, במפלגה הקומוניסטית תמיד דיברו על העולם והתכוונו לארץ. למעשה לוויכוח על מה שקורה בברית המועצות היו השלכות לגבי עמדותיה ודרכה של מק"י בארץ.
    לא היינו מתפלגים לו לא צפינו מראש שאהדתם של חברים מסוימים מסניף תל אביב לפרסטרויקה ולגורבצ’וב הוא ביטוי לשאיפתם להפוך את מק"י לגוף סוציאל-דמוקרטי מתון, ברית ירוקה-ורודה בלא עמדה ברורה על הציונות (כמו "עיר לכולנו" במתכונת ארצית).

    — קישור —

  19. יובל הלפרין הגיב:

    לשאלה לגבי הפורום:

    גם אני מכיר בפשעי סטלין. הפרישה הייתה התפתחות של ויכוח מתמשך לגבי הפרסטרויקה של גורבצ’וב, ואני לא חושב שמי שהתנגד לגורבצ’וב תומך בסטלין (גם הטענה הזאת הייתה בעצם חלק מהוויכוח).
    אגב, במפלגה הקומוניסטית תמיד דיברו על העולם והתכוונו לארץ. למעשה הוויכוח על מה שקורה בברית המועצות בתוך מק"י היו השלכות לגבי עמדותיה ודרכה של מק"י בארץ.
    לא היינו מתפלגים לו לא צפינו מראש שאהדתם של חברים מסוימים מסניף תל אביב אינה למעשה רצון להפיכת מק"י לגוף סוציאל-דמוקרטי מתון, ברית ירוקה-ורודה בלא עמדה ברורה על הציונות (כמו "עיר לכולנו" במתכונת ארצית).

    לדבריו של אלי אמינוב:
    המפלגה הקומוניסטית היוגוסלבית לא צייתה לרצונו של סטלין, וסטלין לא יכול היה לכפות עליה לעשות זאת. גם על החברים בארץ הוא לא יכול היה לכפות, לפחות לא באותה תקופה.
    אבל השיקול של אחדות המחנה היה שיקול חשוב שנבע מתפיסתם העקרונית של הפעילים הקומוניסטים.
    אין מה להתבייש בזה. חברים התלבטו, אבל עקב חינוכם סמכו על שיקול דעתה של המפלגה הסובייטית.
    אצל החברים היהודים זה היה בולט. הם לא מתביישים בעובדה שעצם העובדה שגרומיקו אמר מה שאמר היא סימן לכך ששיקול דעתם הקודם היה מוטעה, אבל זה עדיין שכנוע ולא ציות.
    הלכי רוח שנוגעים לחלוקת הארץ והיותה דו לאומית לא החלו מנאום גרומיקו, אבל נכון שנאום גרומיקו היה הגורם שהטה את הכף סופית לגבי עמדתה של פק"פ בשאלת החלוקה הספתיפית של 1947.

    לגבי החברים הערבים זה היה מעט שונה:
    פואד נסאר או אמיל חביבי אמרו בפירוש שהחלוקה אינה מוצדקת, אבל דחייתה תביא לתוצאות חמורות יותר מקבלתה ושפלישת מדינות ערב נובעת משיקולים של האימפריאליזם הבריטי.

    בדיון על החלוקה כיום נאום גרומיקו הוא לא הדבר החשוב ביותר.
    העובדה שלפני ההחלטה הלכת לרב אין בה כדי להוכיח שההחלטה הייתה נכונה או מוטעית.
    מה שקובע הוא אם אזהרותיו של פואד נאסר או של אמיל חביבי, בדבר ההשלכות של דחיית החלוקה, התקיימו או לא.

  20. אודי הגיב:

    לזכותו של עסאם צריך לומר שהוא, בכול אופן, טורח להשיב לטענה הביקורתית של עאדל מנעא. מי שאמור היה לפתוח את הדיון הזה, על מהלכיה של המפלגה ב-1948,היו מנהיגיה ההיסטורים של המפלגה שמשום מה,מסיבות מובנות, מילאו את פיהם מים במשך שישים שנה ובחרו לא לתת דין וחשבון על מעשיהם באותן שנים.לשמחתי עומד לצאת בימים הקרובים תרגום עברי של ספרו האוטוביוגרפי של בולוס פרח, אחד מחברי"הליגה לשחרור לאומי", בו הוא שופך אור נוסף על מהלכיהם של אותם מנהיגים.

  21. Maflah al-Ghassani to Eli הגיב:

    By "Arab reactionary" Mr. Makhoul is referring to the Arab governments in 1948; today, the reference is mainly to current reactionary Arab regimes, such as Jordan and Egypt, who are explicitly collaborating with Imperialism and the Israeli occupation. This notion of the "triangle" is relevant to this day, and it is one that all Palestinians will agree to (not only Maki, as Makhul would like to claim).

  22. אלי אמינוב הגיב:

    תשובה ליובל הלפרין
    הנסיון להשוות בין יכולתה של המפלגה הקומוניסטית היוגוסלווית לבין יכולתה של הפ.ק.פ. להמרות את פי הקרמלין הוא מגוחך. טיטו והפרטיזנים שלו הצליחו לשחרר את ארצם מהכיבוש הנאצי וזכו לתמיכה עצומה בקרב ההמונים סטלין לא יכול היה לכפות על טיטו מה שהיה יכול לכפות לא רק על וילנר אלא אף על מוריס תורז. כנראה שלא ברורה לך אותנ\ה סלקציה מתמדת שעברה על המפרגות הקומוניסטיות בתקופה הסטליניסטית, סלקציה שיצרה רודנים קטנים אך הששים לציית לכל אות מהקרמלין. את טיטו ועצמאותו מסטלין ניתן אולי להשוות למאו צה טונג שגם הוא מאוחר יותר נקט קו עצמאי כלפי הקרמלין. הרקע לכל זה היה דווקא משום שטיטו ומאו צה טונג אמצו את תפישת "הסוציאליזם בארץ אחת" וכלאומנים בארצותיהם התנגדו לפוליטיקה הלאומנית של סטלין. הפ.ק.פ. ואחריה מקי היו מפלגות לווין ציתניות לחלוטין

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים