הפריים הפותח, בפרסומת החדשה של סלקום,  מציג רכב פטרול צבאי נוסע ליד חומת ההפרדה. הפריים השלו, המתמקד בצידה הישראלי של החומה, נקטע לפתע בברוטאליות בשל כדור שנורה לעבר הג’יפ הצבאי. הכדור – כדורגל – שנזרק לעבר כוחותינו מקפיץ את חיילנו האמונים על בטחון המדינה ובמקצועיות מרשימה קופצים בנינו מהרכב הצבאי. מוכנים לגרוע מכל.

לאחר בירור מהיר, "זה כדור זה כדור", מורה מפקד הפטרול לחייליו לחזור לרכב. בשלב זה מבקש אחד החיילים מהמפקד שיחזיר את הכדור לצד השני. האם אנו עדים כאן לאחד מגילויי ההומאניות של הצבא המוסרי בעולם? זה המחזיר את כדור המשחק לידי ילדי האויב? או שמא ישנה כאן קריאה לתגובה, לאי הבלגה, "יאללה שושן תחזיר להם"? הרי לא יעלה על הדעת שנשלים עם מציאות בה שורקים כדורים מעל לראשינו מסכנים את ריבונותה של המדינה היהודית.

אבל גם הצד השני, זה שרואה ואינו נראה, אינו נשאר חייב וזורק את הכדור בשנית לצידה הישראלי של החומה. עבור חיילנו זו כבר הסלמה וכל המחלקה מוקפצת לגזרה. "יש משחק חֶברה". הרי מה הוא הכיבוש עבורנו אם לא רק עוד דרך להעביר את הזמן? או כמו שהקריין אומר: "מה בסך הכול כולנו רוצים? שיהיה קצת כיף".

וכל אותו הזמן מתנגן לו ברקע שיר ה"אחלה בחלה":
סבבה אגוזים, ג’ננה פיסטוקים
קראחנות בוטנים, תזמין ת’חברים
היום יהיה שמח, הזמנתי עוד אורח בן שבעים

אבל מי הוא האורח בן השבעים? האם זהו הכיבוש הישראלי בכבודו ובעצמו שמזמן הזמין עצמו להשחית כל חלקה טובה בחיינו האזרחיים והתרבותיים? או שמא מדובר סתם בעוד פלסטינאי זקן שממתין לו במחסום מקווה שמיטב בנינו "שהזמינו חברים", "שעושים סבבה", "אחלה בחלה" יתנו לו לעבור בשקט ולא יהפכו אותו לעוד עדות מאזור הדמדומים של הכיבוש הישראלי?

אבל למה לעצור כאן? חבל שסלקום לא המשיכו את השיר לבית הבא. הרי אז היינו יכולים להיות שוב אדוני כל האדמות הפלסטיניות. היינו אוכלים חוביזות בג’נין ונוסעים עם רוני ידידיה לבידיה. והכל כמובן בשלום. כמובן.

אז מה בעצם סלקום מציעה לנו בפרסומת מלבד עולם חדש של משחקים ומוסיקה? ולמה החומה שמוצגת בפרסומת כל כך שונה מאחותה הפיסית? ואיך זה שהסיטואציה שמתחוללת מסביב לחומה מצליחה להיות כל כך נקייה וסטרילית, כל כך זרה ומנוכרת? ושמישהו יגיד לי לאיזה מספר לשלוח SMS כדי להצביע לתחרות "כיבוש נולד".

Share on Facebook