לפני שנים לא מעטות הכנתי מערך שיעורים לתלמידי ב"בצלאל", שעסק בניתוח השוואתי בין העיתונות הישראלית לעיתונות האנגלית. מהיכרות קרובה עם הנושא הנחתי מראש שהעיתונות שלנו היא יותר רצינית ופחות מקוטבת. הפער בין העיתונים הפופולריים לעיתונים הרציניים בישראל היה פעם קטן יחסית. מאז נעלמה העיתונות המפלגתית מהנוף, אבל שוו לרגע בנפשכם את שולחן ארוחת הבוקר של משפחתי ברחוב המלך ג’ורג’ 17, בשנות החמישים.
אבי קרא עיתונים לצורכי עבודתו, ולכן השולחן היה מכוסה בהם, כולם בשחור לבן. העיתונים הוקדשו כמעט לחלוטין לפוליטיקה ישראלית ובינלאומית. מימין לשמאל יכולתם לקרוא בביתנו את "חרות" (תנועת החרות), "הבוקר" (ציונים כלליים), "זמנים" (המפלגה הפרוגרסיבית המתונה, העיתון היומי העברי היחיד שהופיע בירושלים), "הארץ" (בלתי מפלגתי עם אוריינטציה ליברלית מתונה), "דבר" (עיתון תנועת העבודה, שתמך רובו ככולו במפא"י), "למרחב" (אחדות העבודה, הפלג הנצי של מפ"ם), "על המשמר" (מפ"ם) ו"קול העם" (המפלגה הקומוניסטית). על כל אלה תוסיפו את "ידיעות אחרונות" ואת "מעריב", שכונו עיתוני עֶרב אבל הופיעו בצהריים.
העיתונים האלה כבר נעלמו ברובם כאשר הרציתי ב"בצלאל", אבל המסורת שהם הורישו לתקשורת הישראלית נשמרה, עד לפני כשבע שנים. עיתון שלא הקדיש את הכותרות הראשיות, את עמודי החדשות ואת רוב מאמרי המערכת לנושאים מדיניים-פוליטיים לא היה בר-קיום. צרכני התקשורת חשו, שכל ההתפתחויות המדיניות בעולם, שלא לדבר על התרחשויות מאיימות באזור, עלולות להשפיע על חייו ועל גורלו של כל אחד מאיתנו. קשה לתאר לקוראים של ימינו את השפעת יומון תנועת העבודה "דבר", עד המהפך הפוליטי בשנת 1977 (עליית הליכוד לשלטון, למי ששכח). הכירסום בכוחו של "דבר" החל אולי קצת קודם לכן, כאשר תהליך ההתברגנות בקרב חוגים מסוימים בתנועת העבודה, ועליית מעמד המנהלים מתוך בוגרי תנועת הנוער של ארץ ישראל העובדת הגיע לשיאו. אבל כתבי "דבר" בכנסת היו מחוזרים מאוד, ולמאמרים של גדולי המדינה שהופיעו בעיתון הייתה תהודה עצומה. מנקודת מבט מקצועית ייתכן שהעיתון היה קצת מיושן, אבל על מידת השפעתו לא היו עוררין. עורכי "דבר", בדיוק כמו מתחריהם ב"הארץ", הקפידו על מינון גבוה של פוליטיקה בעיתון, ונושאים כמו פשע, שלא לדבר על בידור וחברה, נדחקו לעמודים הפחות חשובים.
ההרצאות שלי, שהתקיימו בשנות השמונים, הדגישו מאוד את המורשת הזאת. הם עימתו אותה עם הקיטוב המוחלט בבריטניה. העיתונות ההמונית האנגלית עסקה רובה ככולה בפלילים, בסנסציות בעלות אופי מיני, בדיווחים על מכשפים וקוסמים ובספורט. גם העמודים הרבים מאוד שהוקדשו לספורט, בעיקר לכדורגל, היו ברובם ברמה נמוכה: תמונות ענק, רכילות ומליצות ריקות הודפסו מבלי לנתח תהליכים או אפילו שיטות משחק. לעומת עיתוני ביבים כאלה ("סאן", "דיילי מירור", "ניוז אוף דה וורלד") התאפיינו עיתוני האיכות בתפוצה בינונית עד קטנה, אבל ברמה גבוהה מאוד של כתיבה, ניתוח, ועיסוק מרתק בנושאים מדיניים, בנושאי חוץ, תרבות וכלכלה.
המצב בעיתונות הבריטית לא השתנה במיוחד, למעֵט תופעת האינטרנט והטלוויזיה בכבלים שהשפיעה מאוד על התפוצה ועל דרכי הכיסוי העיתונאי, והפער העצום בין עיתוני האיכות לזיבלונים לא צומצם. את הנישה השמרנית-פופוליסטית תפסו עיתונים כמו ה"דיילי מייל" וה"דיילי אקספרס" שמטיפים לשנאת זרים והם האחראים הראשיים להסתה האנטי-איסלמית בעיתונות הבריטית. שני היומונים האלה מנסים לבחור בדרך ביניים בין עיסוק בסנסציות ומין לבין טיפוח ציבור הקוראים השמרני והמזדקן שלהם, שמטבע הדברים פוחת והולך. אבל בארץ חל שינוי דרסטי, שאין להסבירו רק בתחרות מצד האינטרנט והטלוויזיה.
קראתי מאמרים רבים על ההידרדרות בעיתונות הישראלית, אבל כמעט כולם נגררו להסברים ברמה של הברנז’ה. נדמה לי שגם בדיון הזה קיימת התחמקות ישירה מהפוליטיקה. אני בולע עכשיו בצמא את ספרם המרתק (2009) של שני חוקרים ישראלים, המפרסמים בדרך כלל בשפה האנגלית, ד"ר שמשון ביכלר וד"ר יונתן ניצן, ששמו CAPITAL AS POWER בהוצאת ROUTLEDGE , והשקיפות מחייבת אותי להצהיר שביכלר הוא חבר ותיק שלי. מכל מקום, גם מהספר הזה אנחנו יכולים ללמוד רבות לא רק על מהות הקפיטליזם, אלא גם על האינטרסים החבויים מאחורי ההתחמקות מהעיסוק בנושא הזה. אותו עיקרון מקופל גם מאחורי ההתמקדות בנושאים "מקצועיים" בכל הנוגע לעיתונות הישראלית, כדי שלא לעסוק בפוליטיקה. האמונה הבסיסית שלנו היא שהכול פוליטי, ולכן הסיבה העיקרית והחשובה ביותר לכיבוש עמודי החדשות והכותרות על ידי עורכים וכותבים העוסקים בעצם בעיתונות צהובה, היא הייאוש מפוליטיקה, ובעיקר חוסר הרצון של חוגים ממסדיים, אנשי הון, פוליטיקה וכלכלה, למקד את הקוראים בסוגיות שעלולות להביא לתנועה לשינוי ולשידוד מערכות כללי בחברה הישראלית.
הפובליציסטים של המרכז הלאומני, דווקא אלה שנחשבו לרציניים, היו הראשונים שהורידו את המקצוע לזנות. הם תרמו להרס החלופה הסוציאל-דמוקרטית, להפעלת מבקר המדינה והרשות השופטת נגד הזרמים החברתיים בפוליטיקה, ולטשטוש ההבדלים בין המפלגות השונות. זה לא מקרה שרבים מהם, שגדלו במפלגת העבודה, תומכים עתה בבנימין נתניהו. אבל באורח אירוני הסוכן העיקרי לטשטוש היה דווקא אהוד ברק מהעבודה, ששילם על כך באובדן מנדטים רבים למפלגתו. ברק הצליח לשכנע את רוב העם, כולל השכבות המשכילות והמבוססות (שיש להן אינטרס ברור באקלים של שלום כדי לקיים את רמת החיים ואת איכות החיים שלהן) שהפלסטינים והסורים אשמים בהכשלת המגעים לשלום. בעת ובעונה אחת ברק הרס את הקואליציה שבין האזרחים הערבים לבין המפלגות, שקוטלגו כממוקמות משמאלו של הליכוד. כך איבדו כלל האזרחים את אמונם גם בתהליך השלום ובהיווצרות דיאלוגים מפרים בתוך החברה הישראלית, כדי להביא לשינוי מדיני וסוציו-אקונומי. הרס התקווה לחברה אחרת, לפוליטיקה אחרת וליחסים מדיניים אחרים עם שכנינו, דחקה את הפוליטיקה לשוליים והכול הפך למשחק אישי לא מעניין, נגוע בשחיתות ואפילו דוחה.
הכתבים המפלגתיים בתקשורת עוסקים בעיקר ברכילות, לא רק משום שזה מעניין את הקוראים או הצופים והמאזינים. קיימת גם סיבה מכרעת וזדונית יותר: המריבות המטופשות, המשפטים הפליליים והרכילות העסיסית מסיחים את הדעת מזוועות הכיבוש, מסכנות המלחמה הגרעינית באזור ומהתהליך שהפך אותנו למדינה מצורעת בעיני העולם.
לכן זחלו למרכז העניין התקשורתי נושאים פליליים, חטיפות, מכות שבדרן פופולרי ארגן ליריביו, הורים שרוצחים את ילדיהם, אישה שמרעיבה את בנה הפעוט. נושאים חשובים, אבל מקומם אמור להיות בעמוד 13 בעיתון, לא בעמוד הכותרות הראשיות. אין מקום לציניות שאומרת: "זה מוֹכר עיתונים". זוהי פשוט שיטה שמאפשרת לציבור שלם להדחיק את בעיותיו האמיתיות.
המושחתים יודעים שכל עוד השיטה טובה מספיק למלא את הבטן, הציבור יחשוב פעמיים לפני שימרוד. במקביל תהליך של Dumbing down דואג
— קישור —
לטשטש ולהחליש את הרמה הכללית – כי קל יותר לשלוט בעדת מטומטמים. מעבר לזה נקודה שחיים ברעם לא נגע בה היא האטמוסיפרה הכללית שזה יוצר, דהיינו חוסר האמון או יותר נכון חוסר היכולת להאמין לעתונאות ולפוליטיקאים יש לו גם השפעה כללית חברתית על תחושת הניתוק של האזרח לא רק מן הפוליטיקאים אלא גם משאר האזרחים. מה שמזכיר את הרעיון של הפרד ומשול…
ברק שכנע שהפלשתינים אשמים בהכשלת המגעים לשלום? הוא לא היה צריך לשכנע בכלום. כל בר דעת ראה שהוא הציע להם מדינה עצמאית על שטח הגדה עם חילופי שטחים מינורים ואת תשובת הפלשתינים להצעת שתי מדינות לשני עמים – טרור רצחני שגבה מעל אלף הרוגים ישראלים ואלפי פצועים. תוסיף לזה את העובדה שהיתה זו הפעם השלישית שהפלשתינים העדיפו רצח יהודים על מדינה עצמאית (הפעמים הקודמות היו ב 1936 וב 1948) ותבין שהישראלים התיאשו מהאפשרות שיהיה שלום בשנים הקרובות. מי ששכנע אותם היו הפלשתינים ולא ברק. אם עוד היה מישהו שפוי שהאמין שהנה הנה יש שלום הגיעה ההתנתקות והוכיחה שתמיד אפשר לסמוך על הפלשתינים שיעדיפו רצח יהודים על מדינה עצמאית. זו אגב לא הסיבה להדרדרות העתונות אלא סתם הערה לדבריו של ברעם שכמו כל איש "שמאל" טוב מבין הכל הפוך.
הכותרות הראשיות הן רק ביטוי לטימטום שאוכל כל חלקה טובה…למה לקרוא / לפרסם מאמר על גיוס לצה"ל אם אפשר לנהל את הדיון דרך ההחלטה של בר רפאלי להתגייס או להמשיך להראות את התחת בכל העולם….זה כבר לא קשור לרצון להסתיר את הכיבוש או להסיט את הדיון מהכיבוש מהסיבה הפשוטה שכיום אין כמעט דיון…רואים את זה בעובדה שרוב המפלגות הן מפלגה אחת גדולה…רואים את זה בדיבור בסיסמאות ריקות מתוכן…פשוט פטתי
שלום חיים.
האם קראת את ספרו של פרופ’ שלמה בן-עמי על הסכמי קמפ-דיוויד?
אפילו אם מה שנאמר שם הוא רק חצי נכון, הרי שזה מפורר לגמרי את כל מסכת הטיעונים הפרועה והמשתלחת שלך כנגד אהוד ברק.
ואם אינך מאמין לפרופ’ הציוני, באים גם קלינטון וטוני בלייר, ומחזקים את התמונה המצטיירת מהספר.
האם כולם משקרים? או שמא אמן התחפושות היתל גם בהם?
ומכיוון שבאמת ושקר עסקינן, הרשה לי לחתום את תגובתי במשפט אשר, לדעתי, נוגע אליך מאוד:
בטרם אדם בא בטענות אל התקשורת הכוזבת, מוטב שיבדוק אם הוא אינו מרמה את עצמו.
לכותב מי שכנע
"אל תדון מישהו עד שלא היית במקומו"
מה הציע כבודו ברק לפלסטינים?
גיטו אחד גדול!!!
האם אתה מבין את המשמעות?
אחד מהם הגיב להצעת ברק בזו הלשון:
אני מעדיף להיות סוהר(שהם 4%)מאשר אסיר
(שהם 96%).
מה הפלא שהפלסטינים לא התלהבו מהצעה הגאונית של ברק.
הנוסח המתנשא שלך אינו מקובל עלי, ולהבא לא אענה על שאלות לא מנומסות.
לגבי העניין עצמו, בן-עמי היה שותפו של ברק גם בהונאת דעת הקהל הישראלית בנושא הפלסטיני וגם באסון האמיתי שחולל משטר ברק, הקרע עם האזרחים הערבים. אולי אין צורך להזכיר לך שבן-עמי היה השר האחראי כאשר כוחות המשטרה טבחו ב-13 מהם. אז נכון, אני לא מאמין לו, אבל לא בגין "ציוניותו".
אשר לברק, תרגילי ההטעייה והרמייה שלו דווחו בכל עיתוני החוץ במשך חודשים ארוכים. עוד לפני המשא ומתן הוא אמר לדן מרגלית שיש לחדש את אמון הנוער ברצונה של ישראל בשלום ובסרבנות הערבים, ומכאן התרגיל שגולל את האשמה לפתחם של הפלסטינים. ברק גם הכשיל את המשא ומתן עם סוריה בכוונת מכוון ואפילו היציאה החפוזה מלבנון נועדה למנוע הסכם עם הסורים, שהיה מבטיח שלום בצפון לדורות.
זכיתי לשמוע חלק מסדרת ההרצאות הזו, ועד היום הן זכורות לי כאחת הפסגות של מה שכונה אז "לימודים עיוניים" ב"בצלאל".
עם זאת, איני מקבל את יחס הסיבה-מסובב שאתה מניח: הניתוח שלי הוא אחר:
העיתונים היום נסמכים על תפוצה ועל מנגנונים מסחריים לשם רווח לצורך קיומם. עידן העיתונים המפלגתיים פס מן העולם, וביחד עם הצטמצמות התפוצה המודפסת מחד, מול עליית תחרות על תקציבי פרסום מצד המדיה האלקטרונית והאינטרנטית מחייבת את העיתונאים לקלוע לטעם קהלם.
כך קרה במיוחד לעיתוני הערב, שמאז ומעולם היו עסקים לשם רווח, וגם היום הם מתמודדים בהצלחה יתרה או פחותה על ליבן של המסות.
וכאן שורש הבעייה: המסות מאסו בחוסר התוחלת שמייצרת הפוליטיקה הישראלית. ומכיוון שאין משמעות לשיח הפוליטי, כמעט שאין משמעות לתוצאות הבחירות, ואין טעם להצביע, או ללמוד עוד על המערכת הפוליטית – באמצעות המילה המשודרת או הכתובה.
מעניין לראות בהקשר זה את עלייתה של העיתונות הכלכלית המספקת תוכן עשיר תוך תחרות בריאה, וגם את עלייתו של "ישראל היום" המשלב עיתונות פופוליסטית חינמית עם עמדות ימניות.
חיים, תודה על המאמר המרתק, אבל, אם יורשה לי, אני סבור שאינך צודק הפעם.
דווקא התומכים באג’נדה סוציאל-דמוקרטית צריכים, לדעתי, לברך על כך שסיפורים כמו "האם המרעיבה", והורים שרוצחים את ילדיהם, נמצאים בכותרות הראשיות.
במקום להסתיר את בעיות החברה בעוד דיווח מטעם יח"צני התעשיות הצבאיות על פרויקט הגרעין באירן, הכותרות שמות במרכז את האזרחים.
אינני מסוגל להבין את הטיעונים המצדיקים את העמדה שהציגה המשלחת הפלסטינית בקמפ דייויד ובטאבה, במיוחד כאשר הם באים מפיו של מי שהשתייך בעבר למחנה של"י.
לא לחינם נאמר על ברק שבועידת קמפ דייויד הוא למעשה הציע לערפאת בדיוק את מה שמצע של"י הציע כפתרון הסיכסוך עם הפלסטינים.
על כן אחת מן השתיים: או שחיים וחלק גדול מן השמאל העיקבי טוען היום שהפתרון בו דגלו אז לא היה "נכון" בשנת 2000 ואז עליו לנמק מדוע "פתרון של"י" לא התקבל על ידי התנועה הפלסטינית ומנהיגה, או שיש אולי הסבר לשינוי שחל בעמדותיו של אותו שמאל רדיקלי בתקופה שבין סוף שנות השבעים לשנת 2000 אבל גם אז נטל ההוכחה עליו.
עד היום לא שמעתי הסבר מניח את הדעת לשאלות האלה ואני פונה בזאת לחיים ברעם או לאלה שדגלו בעבר בפתרון שהתבסס על מצע של"י מדוע דווקא הם מאשימים כיום את ברק ולא את ערפאת שסירב לפתרון שהם עצמם דגלו בו במשך שנים רבות.
בתודה מראש,
"רק על עצמי לספר ידעתי," מה, ברעם?
"רק על עצמי לספר ידעתי," מה, ברעם?
מה שכתבת הוא השקר המקובל על ה"שמאל" חבל שלא עיגנת את זה בעובדות. העובדות הן שברק הציע לפלשתינים הקמת מדינה משלהם על שטח השווה לשטח הגדה והרצועה כאשר שטחים שישראל תקבל מעבר לקו הירוק הפלשתינים יקבלו עליהם פיצוי בתוך הקו הירוק. על שני דברים לא היתה הסכמה – על ירושלים ונדמה לי ששום יהודי אפילו הוא חילוני (ובתנאי שהוא רואה עצמו יהודי ולא פלשתיני בתרבותו) לא יסכים למצב שבו לישראל לא תהיה שליטה על האגן הקדוש. הדבר השני הוא על הפליטים כלומר הפלשתינים דרשו שכל פליטי 1948 וצאצאיהם יחזרו לתחום הקו הירוק. במילים אחרות הפלשתינים דרשו שיהיה שלום עם ישראל בתנאי שלא תהיה ישראל. לתנאי כזה יכול להסכים רק ה"שמאל". גם היום מכונסת ועידת הפת"ח ועל סדר היום אישרור תקנון שיגיד שמוכנים לעשות שלום עם ישראל בתנאי שהיא תחליט להתפרק ולא להיות ישראל. תודה רבה. במילים פשוטות מאז ומעולם וגם היום בעיני הפלשתיניםה הבעיה לא היתה ואיננה ההתנחלויות אלא עצם קיומה של ישראל. אני מניח שאתה מוכן להתפשר על קיומה של ישראל אבל רוב היהודים חוטאים בחטא הלא יכופר – הם דורשים שתהינה שתי מדינות לשני עמים ולא שתי מדינות לעם אחד. כשהפלשתינים יבינו את זה יהיה שלום. לא דקה אחת קודם.
חיים אתה תותח.
קדימה הפועל
שלום חיים.
אני מתנצל על חוסר הנימוס מתגובתי הקודמת.
ולעניין עצמו-
היש עדים מהימנים יותר מקלינטון ובלייר? שניהם מייחסים את מירב האשמה בכשלון ק"ד לצד הפלסטיני, ומעידים שאהוד ברק אכן רצה והתאמץ להגיע להסכם הוגן.
איזה אינטרס היה לברק להכשיל את השיחות? הרי כולנו זוכרים שהדבר הוביל לקריסתו הפוליטית.
לגבי הראיון של מרגלית- אשמח אם תביא את הדברים כפי שנאמרו ישירות, ולא בתיווך הפרשנות שלך.
לגבי עיתונות החוץ- מי זו? מה היה תפקידה סביב שולחן הדיונים? מדוע לסמוך על מקור משני אשר טיבו מוטל בספק, כאשר יש לך מקור ראשון מהימן ואובייקטיבי?
האם הבנתי נכון? אתה סבור שפרופ’ בן-עמי הוא שקרן גמור? האם לאחיך עוזי, שבוודאי מכיר אותו באופן אישי, יש דעה בנושא?
למי שעדיין לא יודע מי זה אהוד ברק.
מליון קליעים באוקטובר.סרט העשוי כולו ע"י ציונים.אין שם דעות לא ציוניות.ראו ותמשיכו לקשקש אחרי הצפיה
— קישור —
גם לבעל העתון היחיד שנשאר – לעמוס שוקן – חלק באשמה. נראה שהוא מפחד מצילו שלו. איך ניתן להסביר את פיטורי העיתונאים המעולים והביקורתיים כרותי סיני ומירון רפופורט. ומדוע לדעתכם "התפטרה" אורית שוחט? ומדוע מופיעים מאמריה של עמירה הס לעיתים כה נדירות?
נראה שעמוס שוקן לא למד מאומה מנסיון משפחתו בגרמניה. במקום להחריף את המאבק למען האמת ולמען העיתון היחיד במדינה, שוקן החליט להוריד פרופיל ומשאיר את ניהול העיתון בידי המו"ל למעשה גיא רולניק. וכך גם באתר "הארץ" שבו מונעים או מעכבים עורכי מדור התגובות את פירסום תגובות אנשי שמאל.
יש הסבר פשוט ל"התדרדרות העיתונים" בארץ-
הפקת והפצת עיתון עולה כסף.
הכסף בא או מקוראים (ופרסומות), או מ"מפלגה", או מכיס של בעל הון.
הטלויזיה ובמיוחד האינטרנט צמצמו בצורה דרסטית את סמפר הקוראים שמוכנים לשלם עבור עתון מודפס.
החינמונים שממומנים ע"י בעלי הון וחיים מפרסומות נגסו עוד יותר במה שנשאר מהעוגה.
המפלגות ששלטו פעם בתקציבי ענק כתוצאה ממבנה המשק הריכוזי, ויכלו להרשות לעצמן הזרמת רווחים מהמפעלים שהיו בבעלות התנועות שהיוו את בסיס המפלגות – לכיוון העיתון, איבדו את מקור ההכנסה.
עיתון שאין לו מספיק קוראים "משלמים", ואין לו מקור מימון חיצוני, אבל עלות ההפקה שלו נשארת באותו גודל, לא יכול לשרוד.
מכאן שקהל קוראים רחב הוא המפתח לשרידה, ולכן עיתון כזה חייב לפנות למיינסטרים. הוא יכול להביא מדגם של קולות רדיקאליים משמאל ומימין, אבל זה לא יכול להיות קו המערכת.
עוד בעיה – הטלויזיה והאינטרנט "גידלו" דור של צרכנים עם כושר ריכוז מאוד מוגבל. אנשים שאינם מסוגלים, גם אם הם רוצים, לקרוא ולהבין טקסטים ארוכים ומורכבים.
המכה הזו פגעה גם בימין וגם בשמאל, להזכירכם באתר זה עצמו מגיבים מתלוננים על אורך התגובות. אפילו אחד הצנזורים סובל מהתסמונת.
תנו להם ססמאות קלות לעיכול, כותרות סנסציוניות, סאונד-בייטס, ותמונות זוועה.
במציאות כזו אי אפשר לקיים כלכלית עיתונים רציניים שאינם פונים למיינסטרים.
אבל אין רע בלי טוב, האינטרנט הרג את העיתון, אבל במקומות צצו הרבה מאוד מגזינים מקוונים, בלוגים פוליטיים ואחרים, ואתרים שונים ומשונים שבעלות הפקה נמוכה מאוד מביאים מגוון קולות עוד יותר גדול ממה שהיה קודם.
מי שרוצה להיחשף למגוון – הזמינות היום הרבה יותר טובה מאשר פעם.
מי שלא רוצה- גם קודם לא היה חייב לקרוא את קול העם או את חירות.
ברעם גדל בבית פוליטי, ואבא שלו היה פונקציונר מפלגתי. סביר להניח שהוא לא היה קונה עשרה עיתונים יומיים מכספו הפרטי, אלא מקבל אותם חינם, בתוקף תפקידו.
גם בזמן שברעם היה ילד, בדיוק כמו היום,היו אנשים שהיו קוראים רק ידיעות אחרונות, או לא מתעניינים בפוליטיקה בכלל.
לגבי ההשוואות לאנגליה –
אי אפשר להשוות קהל קוראים פוטנציאלי של שבעה מליון לקהל קוראים פוטנציאלי של 61 מליון לפחות, שעוד גדל ללא שיעור עקב השפה.
דוברי עברית- בקושי שבעה מליון. דוברי אנגלית כשפה ראשונה – 400 מליון לפחות. כשפה שניה: מליארד וחצי. את עיתוני הממלכה הגדולים קוראים גם בכל המושבות לשעבר.
ההשוואה הנכונה היא למדינה כמו פינלנד או דנמרק, ולא לאנגליה.
בהשוואה כזו אנחנו יוצאים מצוין.
ולמי שנושא עיניים בהערצה לדשא הירוק אצל האנגלים – אתנחתא קומית:
— קישור —
דבר אחד אי אפשר לקחת מהם הומור משובח.
עיתונאי בדימוס צודק לחלוטין: אכן עמוס שוקן לא למד מנסיון משפחתו בגרמניה – היה ברור כשמש כי הגרמנים, בהזדמנות הראשונה שתיקרה על דרכם לא יסתפקו באיומים כלפי היהודים אלא ישמידו אותם בפועל.
שוקן ורבים מן האליטה היהודית-גרמנית הישלו את עצמם שהגרמנים יסתפקו בהצהרות בלבד, ממש כמו שבימנו אלה האליטות סבורות כי אחמדיניג’אד, דוברי החמאס וחבורת הג’יאהדיסטים יסתפקו בדיבורים ולא יבצאו את זממם ברגע שהדבר יתאפשר.