חיים קשים הם חייהם של הפעילים החברתיים. הצונאמי הקפיטליסטי מכה שוב ושוב, ותמיד קיימת התחושה שאף קרבנותיו השלימו עמו. אבל ישנם רגעים של אושר מול כל העושר שנצבר על חשבון העובדים. הבוקר, למשל, קראתי את מאמרו של הפרשן הכלכלי הוותיק נחמיה שטרסלר שפורסם ב"הארץ" תחת הכותרת "הפרטה זה טוב". נו, אז מה? הרי זה שנים רבות ששטרסלר דוגל בהפרטה, בהעברת נכסים שבבעלות הציבורית לידי קומץ בעלי הון מקומיים וזרים. אבל הפעם שטרסלר הפתיע.
לא. הוא לא שינה את עמדותיו. יש אצלנו פרשנים כלכליים לא מעטים שדוגלים בתורה הכלכלית מבית מדרשו של "הפליק-פלאק". פעם הם כותבים ככה, ופעם אחרת. לפני המשבר הקפיטליסטי שהחל בקיץ 2007 הם היו בעד הפרטה, ובמהלך המשבר הם נעשו אבירי התערבותה של המדינה בכלכלה. סביר להניח שאם חלוף המשבר (והמשבר טרם חלף!) ישובו אל עמדותיהם המקוריות. אבל לא כך אצל שטרסלר.
אין לבלבל את הפרשן הכלכלי הוותיק בעובדות, לכן בכל תנאי הוא בעד הפרטה. אבל, כאמור, הפעם זה היה שונה. להלן מספר שורות, מתוך הפתיח למאמר: "על במת חיינו משתלט הפופוליזם. הוא שולט בממשלה, בכנסת, בתקשורת, ואפילו בבתי המשפט. התוכן חשוב פחות. העיקר זה התדמית ויחסי הציבור. המנהיגים אינם מובילים, אלא מתחנפים ואומרים לציבור רק מה שהוא רוצה לשמוע. פני הדור כפני הכלב. היום אי אפשר להעביר רפורמה. מיד יקומו האינטרסנטים ויפעילו את הלוביסטים ‘החברתיים’. יצעקו ששוב דופקים את העניים. גם ההפרטה נהפכה למלת גנאי.
חברי כנסת תוקפים אותה, ארגונים חברתיים מבזים אותה". ומכאן ניסיון די נואש להחזיר עטרה ליושנה – לנסות ולשכנע את קוראי העיתון, את ה"לוביסטים החברתיים" (אגב, במי מדובר?), את חברי הכנסת, את בתי המשפט, את התקשורת ואת הארגונים החברתיים בצדקת דרכה של ההפרטה החבוטה. מילים רבות עד כמה הפרטה נפלאה ומדוע היא נכונה. כמובן, שאין כל התייחסות במאמר לשאלה: איך ייתכן שהמשטר הניאו-ליברלי, שאחד מאבני היסוד שלו היא ההפרטה, נקלע למשבר כה חריף? ויש להזכיר שמדובר במשבר הקפיטליסטי העמוק ביותר מאז שנות ה-30 של המאה שעברה. ומדוע מעניקה קריאת המאמר לפעיל חברתי ותיק כמה רגעים של אושר? כי הוא מעיד על מצוקה. לא מצוקה כלכלית, חס וחלילה.
המפריטים אצלנו לא סובלים ממצוקה כלכלית. מצוקה כלכלית היא הפריווילגיה הבלעדית של המופרטים. מדובר במצוקה אידיאולוגית. מאמרו של שטרסלר הוא ניסיון די נואש במישור האידיאולוגי לנסות ולשכנע שהמדיניות הקפיטליסטית הניאו-ליברלית היא היא הנכונה. ודווקא בעתות משבר. אם שטרסלר מייצג הלוך רוח בקרב האליטות החברתיות בישראל, והוא אכן מייצג אותן, אזי האליטות במצוקה פוליטית ואידיאולוגית. המצוקה היא פוליטית כי לדברי הכותב " היום אי אפשר להעביר רפורמה". להרגיע. היום אפשר להעביר רפורמה. ולראייה, החליטה הכנסת לפני שבוע, וברוב גדול, להפריט את קרקעות המדינה. אבל הקשיים הגדולים יותר הם דווקא במישור הרעיוני: "ההפרטה הפכה למילת גנאי", כותב שטרסלר. ההפרטה מאבדת את ההגמוניה הרעיונית; הגמוניה שממנה היא נהנתה במשך שנים רבות ובתמיכה גדולה למדיי שזכתה לה בקרב שכבות רחבות בציבור, ולא רק בקרב אותם בעלי ההון שהתעשרו עוד יותר הודות לה. עובדה, אפילו ההסתדרות לא נאבקה נגדה. ולא מדובר כאן על עידן חברם הטוב של בעלי ההון עופר עיני, אלא דווקא בתקופתו של מי שרוצה כעת לדבר בשם הסוציאל-דמוקרטיה, עמיר פרץ שנמנע, כאשר כיהן כיו"ר ההסתדרות, מכל מערכה עקרונית בהפרטה ובתוצאותיה ההרסניות. לצערי, כמו בכל רגעי האושר המעטים, גם האושר שמסב מאמרו של שטרסלר יתפוגג מהר. את הפרטת הקרקעות הזכרנו? לקריאת מאמרו של נחמיה שטרסלר "הפרטה זה טוב".
למצוקה האידאולוגית של השיטה הניאו-ליברלית בכלל ושל נחמיה שטרסלר בפרט יש עוד לא מעט עדויות נוספות:
1.במאמרו מה-14.4 ב"הארץ" מטיף מר שטרסלר נגד גירעונות גבוהים. עד כאן אין כל חדש. אך שימו לב ממי הוא לוקח דוגמה: מצרפת וגרמניה! מי שהכזיבו במדיניות גירעונית אלה המדינות הניאו-ליברליות ארה"ב ובריטניה…
כמו-כן מר שטרסלר מאשים בגירעון את משטר אובמה (תוך כדי שכחה של קודמיו הניאו-ליברלים של אובמה ש"בישלו" את המשבר הכלכלי ואת הגירעון הענק של ארה"ב).
קישור למאמר:
— קישור —
מעניין אם עתה יקח מר שטרסלר כדוגמה גם את מדינת הרווחה בנוסח צרפת וגרמניה, את העבודה המאורגנת ואת השמירה על התעשיה בת הקיימא במדינות אלו. בתור התחלה נראה מה עמדתו בנושא סגירת מפעל "תדיראן קרייר" והעברת הייצור לסין.
2. לאחרונה גם נגיד בנק ישראל, פרופ’ סטנלי פישר אכזב קשות את מר שטרסלר.
במאמרו "הדולר יצנח כמו אבן" מקונן שטרסלר על כך שהנגיד פישר, מורו ורבו (לשעבר?) של מר שטרסלר, נטש את עקרונות השוק החופשי במהלכיו בשוק המט"ח (אמנם לא אדון כאן בטיב המהלכים הללו, אך לפחות המטרה של ניעור מהמרי המט"ח הספקולנטים מהגב של ישראל נראית על פניו ראויה).
— קישור —
מאמרים אחרים של שטרסלר בנושא רק מחזקים את ברושם של הנגיד שהכזיב
— קישור —
— קישור —
מבחינת מר שטרסלר נראה שמדובר ב"בגידת מנהיגים"…
היום כמעט אף אחד אינו מסכים עם שטרסלר, אבל המעטים שכן מסכימים אתו מפריטים באין מפריע.
הכלבים נובחים והשיירה מופרטת.
אחת הבעיות היא נתק בין בעלי השקפה סוציאליסטית לבין רוב העובדים המנהלים מאבקים שוטפים על השלכות ההפרטה הישירה (מכירת נכסי ציבור לבעלי הון) או העקיפה (קיצוץ בהוצאת המדינה או הרשויות המקומיות ביעדים חברתיים).
כיום "פוליטיקת הזהויות" משפיעה גם על סוציאליסטים ועל קומוניסטים, לכן הנטייה היא לעסוק בעיקר במאבקים של מה שקרוי "אחר".
חשוב להיאבק נגד גירוש מהגרי עבודה, אבל רוב מאבקי העובדים צודקים לא פחות אך אינם מנוהלים על ידי קבוצה בולטת בשונותה החיצונית.
למשל, בשבוע הבא צפוי להתחיל מאבק של כבאים נגד קיצוצים מחפירים בשירות חיוני זה.
— קישור —
כדאי שנחפש דרכים להביע תיכה וסולידריות עם מאבק זה, כמו גם עם רבים כמוהו.
כי כאמור, כיום מיעוט מבוטל תומך בעמדותיו של נחמיה שטרסלר, אבל המיעוט המבוטל הזה הוא הקובע מה יקרה.
איני בטוח אם שטרסלר ימות לפני שהקפיטליזם הברוטאלי ייפח את נפשו… אבל ברור שגם ה"ליברל" עמוס שוקן מודאג, ולכו פיטר את הכתבת החברתית של "הארץ" את רותי סיני.
קראתי בשעתו מאמרו של שטרסלר, שגם דוידי מחמיא לו שאינו כתבן-שבשבת כאחרים, וסברתי שדוידי יתעמת אתו חזיתית ועניינית. המאמר הנכחי אינו עושה זאת והוא מאכזב אם לא דמגוגי.
אני איני כלכלן והשכלתי הסוציאליסטית אינה מספיקה אפילו לתפקיד של טוקבקיסט בנושאים כאלו, אבל את תורפת מאמרו של שטרסלר זיהיתי בכך שהוא מטיף לצבירת הון בידי יחידים המביאה בהכרח לצרכנות פראית שבה הוא רואה את חזות האושר של בני האדם. בימינו, מבוקר עד ערב ובכל אמצעי שניתן לדמיין, מפתים את האדם לצרוך ולהוציא את משכורת המינימום שלו למוצרים ושירותים שהם לראווה ולא לצורך חינוך של עצמו ושל ילדיו לחיים של משמעות. התרכזות העושר בידי טייקנים הוא חלק מן התופעה כי אלו משתלטים על האויר ורק מי שהוא חרש ועיוור יכול בקושי לחמוק מהם. זו עבדות גמורה והתוצאות נראות לעין למשל בתשעה מיליון מכשירי פטפוט לאוכלוסיה של שבעה מיליון בני אדם שמתעלמים מאותות אזהרה וממשיכים לפטפט עצמם לדעת. אני מצפה להתעמתות רצינית על דפי הגדה השמאלית עם שטרסלר, דווקא כי הוא ניאו-ליברל מהזן ההגון שמחזיק בעקביות בשיטה סדורה שלטענתו תורמת להעצמת בני האדם וטחו עיניו לראות את תוצאותיה המציאותיות.
מיעוט מבוטל?
אם להסתמך על תוצאות הבחירות, בהן הצביעו חלק גדול מהישראלים למפלגות הדוגלות במוצהר בשוק החופשי (ליכוד, קדימה, ישראל ביתנו), המיעוט איננו מבוטל ואולי גם איננו מיעוט.
בתור התחלה: כמובן, אני מסכימה לחלוטין עם המאמר. השאלה היא, כמובן, האם נשכיל אנו, לכתר את האוייב הקפיטל-בורגני, להביסו ולהדיחו?
אם הוא במצוקה זוהי השעה…:-))
כעת בנגע לשפם: אסור לשכוח, שכבר בתקופת ממשלת רבין, פעל המשופם רבות, על-מנת להעביר את חוק "איזור ניצול חופשי". אז חבר הנ"ל לחברו הקרוב, חיים רמון ומשזה קיפצץ לו, מראשות ההסתדרות, מקץ שנה וחצי בלבד בתפקיד ירשו…
אז העמיד פני גרוייסע סוציאליסט למשך מספר שנים, אז הוסיף להצגה, גם עאלק-שלמנות (כספית: "זה נכון שינקת מערביה ממינקת ערביה?" שפם: "אתה יודע מה זה, לינוק האחד מהשני?") והלך להיות, מיניסטר-העאלק-ביטחון, על-מנת להפציץ ילדים בעזה (יוני 2006) ובביירות (יולי-אוגוסט, אותה שנה) תוך שהוא נותן ידו, לכל יזמותיה אנטי-החברתיות, של ממשלת-אולמרט-את-לבני-בעב"ם…
למשל: היותו חלק מצעדי ייקור הלחם, חבירתו (וחבירת כלל חבריו, מ"מפלגת האבודה" לרבות, כמובן, משתתפי העונה החדשה, של הטלנובלה "המורדים"…) להכשלת יזמה חקיקתית סוציאל-דמוקרטית, לאיסור ניתוק יישובים ממים ועוד ועוד.
וכעת למגיבים:
ליובל מן-הסתם יעניין אותך לשמוע, שבינואר האחרון, סייעו ידידיך הכבאים, לדיכוי המשטרתי של מחאתנו נגד המלחמה, באמצעות התזת זרנוקי-מים על המפגינים.
כעת אין לי התנגדות, כמובן, לסייע להם להיאבק, בעד שיפור תנאיהם בתנאי אחד: שיבואו אלינו, יכו על חטא, יגידו "אשמנו בגדנו" ויתחייבו, לעולם לא לפגוע עוד, במאבק האחים העמלים!! בשום חזית ובשום מצב.
כי, אם לא מה, אני אפגין, למען שיפור תנאיהם יהיה להם, יותר אוכל לאכול יהיה להם, יותר כח, לסייע למשטרה לדכא את הפגנותינו?
מה פתאום שאעשה זאת?
זאת התאבדות!!
אבל, כמובן לחוזרים אל דרך-הישר, זרועותינו פתוחות תמיד.
לחברתי צודק. אישית, כבר מזמן אין לי שום ציפיות, מאותו פשיסט-בתחפושת-ליברל, עמוס שוקן האדם הוא אוייבנו, בכל נושא שהוא מלבד (אולי) המדיני.
מניסיון העבר, פרשנותך לגבי תוצאות הבחירות מוטעית. ברוב מערכות הבחירות ניצחה הפוליטיקה של הפחד, השינאה והיחצנות כאשר הסכסוך הערבי-ישראלי והאיום התורן תמיד דחקו את סדר היום האזרחי הצידה. בינתיים המדינה הופרטה וטופחו קשרי ההון-שלטון-עיתון ללא כל קשר להעדפות הבוחרים. גם כאשר הובטחו לבוחרים הבטחות בתחום הכלכלי-חברתי (ממשלות רבין השניה וברק) – אמנם בוצעו פה ושם דברים, אך המדיניות והשיטה הניאו-ליברלית נמשיכו.
מפלגות העבודה ושלושת ה"ליכודים" (הליכוד, ישראל ביתינו וקדימה) ניזונו הפעם מהפעולה בעזה, שהשכיחה מרוב הבוחרים את סדר היום הכלכלי-חברתי והביאה לארבעת המפלגות הנ"ל לא מעט קולות ממפלגות בעלות סדר יום אזרחי (כמו התנועה הירוקה-מימד) ואולי אף מחד"ש.
בטורו של נחמיה שטרסלר מה-11.3.2010 (דה-מרקר) בקישור שיובא להלן הוא משתלח ב"כח לעובדים" ומשבח באופן תקדימי את ההסתדרות הכללית ("גוף פרקטי", "ניסיון רב", "מבין את מגבלות הצד השני").
קישור:
— קישור —
מה מביא את נחמיה שטרסלר, אחרי שנים של השתלחות בכל בדל של עבודה מאורגנת לתמיכה בהסתדרות הכללית? לדעתי, ההסתדרות הכללית בהתנהלותה עשתה עד כה שרות טוב ל"נערי האוצר", למר שטרסלר ודומיו ביצירת הדה-לגיטימציה לעבודה המאורגנת בישראל. על הדור שלי זה עבד היטב, לצערי.
עתה מגיע ארגון עובדים אלטרנטיבי, צעיר, דמוקרטי ו"שומו שמיים" – סוציאליסטי. תוצר של פעילות "כח לעובדים" והתחרות עם ההסתדרות הכללית הוא ההכרה שהתאגדות עובדים היא אפשרות לגיטימית – וכך מתפוגגת הדה-לגיטימציה של העבודה המאורגנת. כך עמלם של נחמיה שטרסלר וניאו-ליברלים אחרים למיגור העבודה המאורגנת יורד לטימיון – ולכן מר שטרסלר נאחז בהסתדרות הכללית (שכאמור "סייעה" לו בקידום האג’נדה הניאו-ליברלית) – דבר שלא עלה על הדעת עד כה.