למחרת מלחמת ששת-הימים בא אלי למערכת עמוס קינן, מזועזע עד היסוד. כחייל היה עד-ראייה לגירוש התושבים מכפרי לטרון. גברים, נשים, זקנים וילדים נשלחו בחום הלוהט של חודש יוני במסע רגלי לעבר רמאללה. זה הזכיר לו את מראות השואה. ביקשתי ממנו לשבת ולחבר מייד דו"ח על מה שראה. מיהרתי לכנסת (הייתי אז ח"כ) ומסרתי את הדו"ח לראש-הממשלה, לוי אשכול, ולכמה שרים, ביניהם מנחם בגין, ויקטור שם-טוב ועוד. אבל זה היה מאוחר מדי – הכפרים כבר נמחקו מעל פני-האדמה, ובמקומם קם לימים, לדיראון עולם, "פארק קנדה". (דו"ח של עד-ראייה אחר, לעומת זאת, על החרבת העיר קלקיליה נשא פרי. אחרי שמסרתי את הדו"ח לשרים, הופסקה פעולת-ההריסה והעיר שוקמה.)

הדו"ח של קינן הוא מסמך אנושי ומסמך ספרותי. הוא מעיד על כותבו, שהלך השבוע לעולמו. עמוס קינן היה איש-מוסר. במרכז הווייתו עמדה ארץ-ישראל. זה היה המוקד של השקפת-עולמו, של יצירתו ושל מעשיו. לא אהסס לומר: הוא היה המאהב של ארץ-ישראל. בנעוריו היה שייך זמן-מה לקבוצת ה"כנענים", והוא קיבל כמה מרעיונותיה. אבל הוא הסיק מהם מסקנות הפוכות מאלה של מייסדיה, יונתן רטוש וחבריו: אלה שללו את קיום הלאומיות הערבית, וגם את קיום העם הערבי הפלסטיני, ואילו קינן היה, כמוני, חדור באמונה שעתיד ישראל קשור בעתיד פלסטין, מפני שהארץ המשותפת מצווה לנו שותפות של שני העמים.

(הערה אישית: כאשר אדם מספיד מישהו, הוא תמיד מזכיר גם את עצמו, ומעורר לא אחת הרמת גבה. אבל לי זה נראה בלתי-נמנע: המספיד מדבר על המוספד כפי שהכיר אותו, ואישיות המוספד משתקפת בראי חוויותיו של המספיד. ועם הקוראים הסליחה.)

היכרתי אותו במלחמת 1948. באחד מחופשותיי הקצרות בתל-אביב ביקרתי אצל ידידי, הסופר מידד שיף, ופגשתי אצלו חייל צעיר (צעיר ממני בארבע שנים טובות) שהיה גם הוא בחופשה. הוא נולד בארץ והיה חבר תנועת-הנוער השמאלית "השומר הצעיר", שתורתה האידיאליסטית-מוסרית בוודאי תרמה לעיצוב אופיו. כמו צעירים שמאליים לא-מעטים באותם הימים הצטרף ללח"י, שדגל אז באוריינטציה על ברית המועצות. עם הקמת המדינה גויסו אנשי לח"י לצה"ל החדש. עוד לפני כן השתתף בפעולת-הזוועה של אצ"ל ולח"י בדיר-יאסין. זה היווה כתם, והוא טען תמיד שהטבח לא היה יזום, או שלא היה כלל. לדבריו, מפקד הפעולה נהרג וכך אבדה השליטה בלוחמים. הוא עצמו נפצע, לדבריו, בראשית הפעולה, ולא ראה מה קרה בה.

לא השתכנעתי. גילינו שיש לנו השקפות דומות על עתיד המדינה שזה עתה קמה. שנינו האמנו שיצרנו בארץ לא רק מדינה חדשה, אלא גם אומה חדשה – אומה עברית, שאינה סתם חלק מהפזורה היהודית, אלא דבר חדש לגמרי, בעלת תרבות חדשה ואופי חדש. מכיוון שהאומה הזאת היא בת הארץ, אין היא שייכת לאירופה או לאמריקה, אלא למרחב שהארץ היא חלק ממנו, וכל עמי המרחב הזה הם בעלי-בריתנו הטבעיים.

מתוך השקפה זו התנגדנו ב-1956 למלחמת סיני, שבה שירתה ישראל שתי ממשלות קולוניאליות עכורות, הצרפתית והבריטית. עוד במהלך המלחמה קמה קבוצה שהחליטה להתוות למדינה דרך אחרת. קראנו לה "הפעולה השמית", ומלבד קינן ואני היו חברים בה נתן ילין-מור, מנהיג הלח"י לשעבר, בועז עברון ועוד רבים וטובים.

תוך שנה פירסמנו מסמך בשם "המנשר העברי" בן יותר ממאה סעיפים, שהציע גישה מהפכנית חדשה כמעט לכל בעיות המדינה. עיקרה: אנחנו אומה חדשה בת הארץ. לצד מדינת-ישראל צריכה לקום מדינת פלסטין, ושתי המדינות צריכות להקים פדרציה, שיכולה לכלול גם את ירדן. אזרחי-ישראל הערביים יהיו שותפים מלאים במרקם המדינה, שבה תהיה הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה. מכיוון שבאותה עת נמצאו השטחים הפלסטיניים תחת כיבוש ירדני (בגדה) ומצרי (ברצועה), רצינו שמדינת-ישראל תספק לפלסטינים כסף, נשק ותחנת-שידור, כדי לאפשר להם להתקומם ולהשתחרר.

מיד אחרי מלחמת ששת-הימים ב-1967 הקימה אותה הקבוצה גוף בשם "פדרציה ישראל-פלסטין", שגם בו מילא קינן תפקיד. הטפנו להקמתה המיידית של מדינת פלסטין בכל השטחים הפלסטיניים שכבשנו זה עתה, ולכך שתקום פדרציה בין מדינות ישראל ופלסטין. רבים שהתנגדו לכך אז יודעים היום שזה היה הרעיון הנכון ברגע הנכון. ב-1974, כאשר יצרתי את המגעים הראשונים של ישראלי "ציוני" עם הנהגת אש"ף, ניסיתי, בתיאום איתה, להקים במדינה גוף ציבורי שינהל איתה מגעים רשמיים. התקיימו כמה וכמה ישיבות, התנהלו ויכוחים על גבי ויכוחים ושום דבר לא יצא מזה. אז החלטנו לתפוס את השור בקרניו: פרסמנו קריאה להקמת אירגון למען שלום ישראלי פלסטיני. הקריאה נשאה שלוש חתימות: עמוס קינן, יוסי אמיתי ואני. (קינן היה אז בצרפת, אך לפני נסיעתו ייפה את כוחי לשים את חתימתו תחת כל מסמך שאמצא לנכון.)

קריאה זו גרמה להקמת "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", שעל מנשר-הייסוד שלה חתמו מאה אישים, וביניהם האלוף מתי פלד, אליהו אלישר (נשיא העדה הספרדית), לובה אליאב, דויד שחם, אלכס מסיס, אמנון זיכרוני ומאיר פעיל. באותם הימים גם פלירטט איתנו אריאל שרון.

זה היה אחרי מלחמת-הגנרלים של יום-הכיפורים ואחרי שפרש מהליכוד שהקים. הוא רצה למשוך אליו את עמוס קינן, אותי, ונדמה לי שגם את יוסי שריד. לעמוס ערך תערוכת-ציורים פרטית בביתו ברחובות. ממני ביקש לסדר לו פגישה עם יאסר ערפאת. הרעיון שלו היה להקים מפלגה חדשה, ש"תמשוך את מיטב הכוחות משמאל ומימין". עמוס נתן למפלגה הזאת את שם בתו הבכורה, שלומציון. אבל שרון הקים בסופו של דבר מפלגה ימנית, וכאשר נכשל בבחירות 1977 חזר לליכוד.

הצד הפוליטי, עם כל חשיבותו, היה רק אחד הצדדים הרבים של קינן, שהיה סטיריקן, סופר, משורר, צייר, פסל, גנן, בשלן ומי יודע מה עוד, איש-הרנסאנס ממש. אך לכל הצדדים היה מכנה משותף אחד: ארץ-ישראל. על גג ביתו טיפח פינה ובה עשרות זנים של שיחי תבלין, שנתנו טעם וניחוחות לתבשילים, שבהם התגאה מאוד. כסופר וכמשורר תרם תרומה חשובה ליצירת השפה העברית החדשה – שפה צברית, מקומית, פשוטה, מדויקת, רחוקה משפת המישנה ומשפתו של ש"י עגנון, שגם צעירים כמו משה שמיר הצטעצעו בה. קינן כתב את כתבותיו, ספריו ומחזותיו בעברית מדוברת, אך תקנית. כוכבו דרך לראשונה כבעל הטור ההיתולי "עוזי ושות’" ב"הארץ", שאותו עיצב בנימין תמוז. הוא היה מסוגל לבטא אמיתות עמוקות בסאטירה נוקבת בת כמה שורות.

כמה מהקטעים האלה הם נכסי-צאן-ברזל של הקלאסיקה העברית. ביולי 1952 פרסם שר-התחבורה הדתי, דויד צבי פנקס, תקנות שאסרו למעשה את הנסיעה בשבת. רבים מאיתנו התגייסו למאבק בכפייה הדתית, ערכנו הפגנות בהשתתפות עוזי אורנן ואהרון אמיר. אך קינן הרחיק לכת: הוא שם פצצה ליד דלת דירתו של פנקס. הוא נאסר במקום, הועמד למשפט, שתק שתיקה עיקשת ויצא זכאי מחוסר הוכחות. כשבא אליו המפקד המתוחכם של משטרת תל-אביב, יהודה פראג, והציע לו לדבר כגבר אל גבר, אמר לו קינן, בקול שקט ורגוע: "מזג-האוויר היום יפה מאוד."

בעקבות פרשה זו נאלץ לפרוש מ"הארץ", ואני קיבלתי אותו בזרועות פתוחות ב"העולם הזה". הוא תרם לנו כמה מן הקטעים החשובים ביותר שהתפרסמו אצלנו, מהם נבואיים ממש. לבקשתו, שלחנו אותו לצרפת. שם התערה במהרה בחוגי העילית האינטלקטואלית וחי עם כריסטיאן רושפור, סופרת צרפתית צעירה שכתבה עליו את הרומן הראשון שלה, "מנוחת הלוחם", שהפך לסרט עם בריז’יט בארדו. שם גם התאהב בצעירה ישראלית שבאה לביקור בפאריס והתארחה במרתף-הפחם שלו, והתחתן איתה. נורית גרץ, שהייתה ההיפך הגמור ממנו, הייתה, לדעתי, האדם היחידי בעולם שהיה מסוגל לחיות איתו במשך עשרות שנים.

כשבאתי בפעם הראשונה לצרפת, סידר לי קינן פגישה עם ז’ן-פול סארטר, שהתלהב מהרעיונות שלנו על יחסי ישראל-פלסטין. בזיכרוני חרוטות המלים שאמר לי: "מיסיה, אתה מוריד אבן מלבי. אינני יכול להסכים למדיניותה של ממשלת ישראל, אבל אני גם לא רוצה לבקר אותה, שמא אמצא את עצמי במחנה אחד עם האנטישמים, שנואי-נפשי. כשאתה בא מישראל ומציע דרך חדשה לישראל, אני שמח." אחר-כך הלכנו, קינן ואני, להשתתף בהפגנת-ענק נגד המלחמה הצרפתית באלג’יריה, והשוטרים הצרפתיים הרביצו לשנינו בלי אבחנה. קינן היה איש ריב ומדון, נוח לכעוס ולתקוף. הייתה לו נטייה לקום דווקא על אוהביו.

"יש רק דרך אחת שלא לריב אתך," אמרתי לו פעם, "להיות איתך ברוגז ולא לדבר איתך." בפעם האחרונה רבנו כאשר קרא "גוש שלום" להחרים את מוצרי ההתנחלויות. קינן סירב להצטרף, כפי הנראה מפני שכללנו בו גם את ההתנחלויות של רמת-הגולן. "על יינות הגולן אני לא מוותר," טען ספק בצחוק, ספק ברצינות. אבל הוא שנא את ההתנחלויות – לא רק מפני שהן באו לסכל את השלום עם הפלסטינים, אלא גם מפני שהן סימלו בעיניו את ההתכערות הכללית של הארץ. פעם סיפר לי שכאשר הביט מחלון מטוס למטה תפס פתאום ש"מדינת ישראל הרסה את ארץ-ישראל."

בספרה הכאילו-ביוגראפי על עמוס, "על דעת עצמו", מספרת נורית גרץ על ילדותו הקשה, ועל אביו שהיה מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש. אני חושד שבכל ימי חייו ליווה אותו הפחד הכמוס שמא יירש את המחלה. אולי זה מסביר גם את התקפות השתייה שלו. למזלו הייתה לו אם בלתי-רגילה: גברת לווין, אישה נמוכת-קומה, תקיפה ונחושה, שגידלה אותו ואת שני אחיו לבדה. הפעמים היחידות שבהן ראיתי את פניו מתרככות היו כאשר הביט בנורית ובשתי בנותיו, שלומציון ורונה. סלחתי לו את כל הפגיעות והתקפות-הזעם, מפני שכישרונו וכוח-היצירה שלו נראו לי הרבה יותר חשובים. הוא נעלם מן הנוף כבר לפני כמה שנים, כאשר לקה באלצהיימר. למעשה נמוג יחד עם התרבות, שהוא היה אחד מיוצריה.

התרבות העברית, שנולדה בראשית שנות ה-40, מתה בשנות ה-60. האבידות העצומות של דורנו במלחמת 1948 והעלייה העצומה ששטפה את המדינה בשנותיה הראשונות גרמו לגסיסת התרבות הזאת ולהחלפתה בתרבות הישראלית הקיימת כעת. עם פטירתו של עמוס קינן מת אחד מאחרוני התרבות העברית ההיא.

Share on Facebook