בימים אלה צויין עשור למותו של חנוך לוין. באחד משיריו כתב לוין: "אל תסתכל בקנקן אלא בסוחרי הקנקנים". מדריך זה לחיים בעולמנו הקפיטליסטי תקף גם לגבי המשבר הכלכלי הנוכחי, שלדברי רבים כבר חלף או עשוי לחלוף בקרוב. "אל תסתכל במשבר, אלא בסוחרי המשבר" היינו משכתבים את מילותיו של לוין ביחס למשבר שחלף, שעשוי לחלוף… או שלא היה בכלל.
סוחרי הקנקנים רוצים לשכנע אותנו שהמשבר חלף. נשיאים, ראשי ממשלה (גם ראש ממשלת ישראל ושר העל לכלכלה), פרשנים, כלכלנים, בעלי הון; כולם פועלים באינטנסיביות רבה כדי לשכנע אותנו, קורבנות המשבר בפועל או קורבנותיו בעתיד, שהמשבר איננו עוד. רבים מהם סבורים שכלכלה היא עניין של פסיכולוגיה, וכי אם נאמין באמונה שלמה שהמשבר חלף – אזי הוא יחלוף. אבל, המספרים לא מסתדרים.
נשיא ארה"ב הצעיר, ברק אובמה, רואה "שיפור בתעסוקה", כאשר מספר המובטלים (ליתר דיוק הרשומים כמובטלים והזכאים לדמי אבטלה), ירד בחודש האחרון מ-9.5 אחוזים ל- 9.4 אחוזים מכוח העבודה. בנימין נתניהו אמר ביום א’ האחרון, ש"הנתונים המצטברים של הרבעונים האחרונים מעידים על כך שמצב המשק הישראלי טוב יותר מזה של הכלכלות המובילות בעולם. העליות בצריכה הפרטית, בייצוא ובגביית המסים מעודדות מאוד". ניתן היה למלא עמודים רבים עם הודעות השמחה על "תום המשבר".
אבל מדוע לא להאמין להם? כאמור, המספרים לא מסתדרים. יש מכוני מחקר בארה"ב שסבורים שמספר המובטלים האמיתי (הכולל את אלה שבעבורם הסתיימה תקופת הזכאות לדמי אבטלה, אך אין להם עבודה) הוא בין 16 ל-17 אחוזים מכוח העבודה. בישראל, שיעור הבלתי מועסקים הגיע במאי 2009, על פי הנתונים האחרונים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ל-8.4 אחוזים. מדובר על עליה של כ-40 אחוז בשיעור האבטלה במשך 12 חודשים האחרונים. כך חזרה רמת האבטלה כשלוש שנים אחורה – לספטמבר 2006. אם המשבר יחריף, כפי שהתעשיינים מניחים, רמת האבטלה עלולה להגיע לשיעורה בשנים 2002 ו-2003, בהן אחד מכל עשרה עובדים היה מובטל. אלו היו שנות המשבר הקודם, פרי שילובם של האינתיפאדה הפלסטינית ומשבר תעשייתיות ההיי-טק בעולם.
אבל מדוע להציג דווקא את הנתונים הקשים? האם אין בורסה? או מדד מנהלי הרכש? או מדדי הנדל"ן? למה להתעקש ולהשחיר את התמונה? להבנתנו מכל הנתונים הכלכליים המסופקים חדשות לבקרים על ידי העיתונות, הבורסה והממשלה, יש תמיד לשים לב לנתון מרכזי – לנתון הקובע: כמה אנשים עובדים. במילים אחרות, מול מבול הנתונים והפרשנויות, יש לנתח את מפלס הכלכלה באמצעות מד פשוט ויעיל: כמה עובדים מועסקים ומהי רמת השכר של אותם המועסקים. ככל שיותר מועסקים מוציאים יותר כסף ("ביקושים" בלשון הכלכלנים), כך ניתן יהיה לקבוע אם המשבר מאחורינו. אם לשפוט על פי רמת התעסוקה והאבטלה בשני הקצוות: ארה"ב, במרכז הגלובליזציה הקפיטליסטית, ומדינת ישראל שבפריפריה הרחוקה; המשבר עדיין עמנו.
ממשלת ארצות הברית "הצילה" את כלכלתה מקריסה מוחלטת על ידי הזרמה אדירה של נייר (דולרים)לשוק,ללא כל כסוי,על חשבון משלמי המיסים של היום ושל דורות העתיד,תוך גידול החוב הלאומי בטריליוני דולרים.נגיד בנק ישראל מנסה "להציל" את כלכלת ישראל,התלויה באופן מוחלט ביצוא,על ידי רכישת נייר (דולרים,אותם הדולרים ללא כסוי)שוב,באמצעות הדפסת נייר אחר(הפעם שקלים חדשים),ושוב,גם הם ללא כסוי.
מדיניות זו היא הקרויה "מדיניות מוניטרית" שנתן לדמות אותה לפעולות החייה בחדרי מיון של בתי חולים לנפגעים קשים:עצירת שטפי דם,אינפוסיה וחיבור למכונת הנשמה.
כל אלה עדיין לא ניתוח בחדר הניתוח,על כן,או שהנפגע יחזיק מעמד עד לניתוח (ולא בטוח שמשם יצא חי),או שיתפגר בחדר המיון.
הבעייה היא שאין כל אלטרנטיבה ריאלית לקפיטליזם. לכן הוא ישלים את התנועה הסיבובית הקבועה שלו של גאות שפל גאות. המשבר הנוכחי יסתיים כשבשלב מסויים, מוקדם או מאוחר יתחילו הביקושים מחמת המחסור שבהמשבר יוצר. הענין הוא כי בהעדר מלחמה גדולה מצטמצם המרחק בתוך התנועה הסיבובית בין הגאות לשפל והמשבר הבא כבר לפתחנו.
לסיפור המלא:
— קישור —
כאתר אינטרנציונליסטי, שומה עלינו להתגייס לעזרת חברינו, ויפה שעה אחת קודם.