איזו חשיבות ואיזו משמעות יש לדברי מדינאים וראשי ממשלות? כלום אפשר להאמין להם? יתכן שבשאר העולם אפשר, אבל במזרח התיכון המצב שונה. כאן נוכל לקבוע חוק חדש במדעי המדינה: כל הצהרה שיוצאת מפיו של נציג רם מעלה מחוללת תוצאה שהיא תמיד הפוכה ממה שהתכוון לה, כביכול.
מאז 67′ התקיים משא ומתן מתמיד עם הפלסטינים ובאותה עת ממש התחזקה והלכה ההתיישבות בשטחים הכבושים. המסקנה היא, שמו"מ ישראלי-פלסטיני והתיישבות בשטחים הם תהליך סימולטאני. אפשר אף לומר: יותר מו"מ – יותר התנחלויות ויותר שוד אדמות.
והנה הופיע נשיא אמריקאי חדש. העולם תולה בו תקוות כה רבות, ומי לא יאמין לו, מי לא יחכה בכיליון עיניים למוצא פיו. והנשיא פותח את פיו ומצהיר קבל עם ועולם: הבניה בהתנחלויות צריכה להיפסק!
מאז חלפו חודשים אחדים ואנו קוראים ב"הארץ" את דו"ח המינהל האזרחי המוסר שמספר המתנחלים בגדה המערבית חצה את קו ה-300 אלף. ועוד קובע הדו"ח, כי במחצית הראשונה של 2009 גדלה אוכלוסיית המתנחלים ב-2.3 אחוזים, לעומת פחות מ-2 אחוזים בשיעור הגידול של כלל אוכלוסיית המדינה. בהנחה שלא כל התושבים החדשים שוכנו במרפסות הבתים יש להניח שהבניה נמשכת לפי שעה כרגיל. עולם כמנהגו נוהג וממשיכים לבנות.
אני מודה שמלכתחילה לא יחסתי חשיבות רבה להתבטאות זו (או אחרת) של אובמה. כאלה הן התבטאויותיו של כל ראש אימפריה. קצת להרגיע וקצת לסכסך בין גרורותיה. להרגיע את העולם הערבי עם קצת "אמירות קשות" כלפי ישראל, ולהרגיע את זו מאחורי הקלעים לאחר שהנשיא ירד מבימת הנואמים.
מן העיתונות אנחנו לומדים שהאמירה התקיפה, "להפסיק את הבניה", נדונה עכשיו במשא ומתן. האם להמשיך את התחלות הבנייה בהתנחלויות, ומדובר בלא פחות מ–2500 התחלות בניה חדשות, או שמא להפסיק אותן זמנית לחצי שנה או לשנה. הילרי קלינטון מודיעה, שהסכם על הפסקת הבניה בהתנחלויות קרוב. יש לשים לב למלים: "הסכם על הפסקה". מה זה? הלא הנשיא אמר להפסיק ודי. כך התמסמסה לה לנגד עינינו אמירתו הבומבסטית של אובמה, שהיה לה הד כה רב ברחבי העולם, וחזרה לה בצנעה לדיון בסדרי הלוויתה באחד המפגשים הרבים שמתקיימים בחדרי חדרים. ובינתיים כמעט שכחנו, שאחרי ככלות הכל הבעיה היא להוריד את ההתנחלויות ולא להפסיק לבנות בהן.
כפל הלשון של ראשי אימפריות אינו חדש. כך נהג אובמה גם בנאומו בקהיר. איזו התפעלות היתה בעולם מנאומו המפייס כלפי העולם המוסלמי בקהיר. מחיאות הכפיים של האליטה המצרית כמעט שהרימה את הגג. והנה למדתי * שאין חדש תחת השמש כאשר מדובר בראשי אימפריה: כאשר נפוליאון בונפרטה הגיע למצרים ב–1798, בראשית מסע הכיבוש שלו במזרח התיכון, הוא נשא נאום דומה לפני נכבדי קהיר דאז. גם נפוליאון פתח את נאומו בברכה המסורתית, בשם האל הרחמן – אין אלוהים מלבדו! תהילה לאלוהים וכבוד למשיחו ולקוראן הגדול! ואז הוא פנה לקהל וקרא: או, שייח’ים, שופטים, אימאמים ומנהיגי העם, ספרו לעמכם שהצרפתים גם הם מוסלמים כנים. הרי הצרפתים נכנסו לרומא והרסו את כס מלכותו של האפיפיור שהאיץ בקתולים להיאבק באיסלאם…
והנה עוד טקסט: "אנו מושיטים ידינו לאחינו ולאחיותינו בחברות המוסלמיות. אנו אומרים לכם בכנות: איננו אויבים אלא חברים. איננו חייבים להיות אויבים; המשותף בינינו כה רב. יודעים אנחנו שאחדים מביניכם חשים בחוסר אמון גדול לגבי דברינו, ואנו יודעים שגם אנו האמריקאים אחראים לחוסר אמון זה".
לא, אין זה חלק מנאומו של אובמה בקהיר. על המסר הזה חתומים שישים אינטלקטואלים ידועים, רובם ניאו-שמרנים, ובהם פוקויאמה (מ"קץ ההיסטוריה") והאנטינגטון (מ"מלחמת הציווליזציות"). מטרת המסר, שנשלח בתקופת כהונתו של נשיאה הקודם של ארה"ב, היתה להצדיק את פלישת ארה"ב לאפגניסטן. קשה לדעת אם אמנם שוכנע העם באפגניסטן, או מה חשבו המצרים על דברי נפוליאון לפני למעלה ממאתיים שנה. כיום, המצרים שוכנעו, כפי הנראה. כפי שנמסר בעיתונות, לאחר פגישתם האחרונה בוושינגטון, אמר הנשיא מובארק על הנשיא אובמה, שהוא הפיג את כל הספקות שהיו לעולם המוסלמי ביחס לארה"ב. (לא פחות!).
אם כן, אובמה לא חידש הרבה בנאומו בקהיר. גם האינטלקטואלים האמריקאים שכה התבשמו מנאומו בקהיר אינם שונים מאלה שסבבו את הנשיא הקודם, ג’ורג’ וו בוש.
ברור מאליו, שאובמה אינו המנהיג הראשון שהבטיח גדולות ולא קיים. לאמיתו של דבר, ההיסטוריה של מפעל ההתנחלות מלאה בהבטחות לעצור אותו, ולא רק אחרי הצהרת "הבניה בהתנחלויות צריכה להיפסק" היא נמשכת. כך היה גם אחרי הסכמי אוסלו, כאשר למרות כל המילים הרמות על שלום עם הפלסטינים נמשך תהליך ההתנחלות במרץ. (במבט לאחור, קשה להבין כיצד חתמו הפלסטינים על הסכם שלא אסר במפורש על בניית התנחלויות). גם כאשר נבחר אהוד ברק ב-1999 לראשות הממשלה, על יסוד טיקט שהבטיח הסכם עם הפלסטינים, הוא הגביר בו בזמן את קצב הקמתן של ההתנחלויות. בנייתן לא הופסקה אחרי קמפ דייויד, ואף לא בעת כהונתו של ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, שנאומו על קץ חלום ארץ ישראל השלמה ועל התכנסות חזרה בגבולות 67′, הוא הנאום הנועז ביותר עד כה שנשא בעניין זה ראש ממשלה ישראלי.
יוצא איפה, שלא חשוב מה היו ההסכמים, ההצהרות והתכניות, הם תמיד שימשו ככיסוי מילולי להמשך גניבת הקרקעות ולהתפשטות ההתנחלויות – "חוקיות" או לא. הסיסמאות התחלפו מ"פשרה טריטוריאלית" של מפלגת העבודה ל"אוטונומיה" של הליכוד ועכשיו ל"שלום כלכלי" של נתניהו, אך המצב בשטח נותר כשהיה.
דברי אובמה לא קרבו את השלום או את פינוי ההתנחלויות, אך לעומת זאת הם חיזקו את האחדות הלאומנית הישראלית. צדק נתניהו כאשר אמר שהיענותו לאובמה בהכרזתו על מדינה פלסטינית הביאה לאחדות לאומית מוגברת. הרי עכשיו כולנו אנשי שלום כי כולנו בעד מדינה פלסטינית, מצפוננו טהור. הנה התגשם חזון השמאל, ואפילו בין הפרשנים היותר ביקורתיים במשך השנים (כמו צבי בראל ועקיבא אלדר), היו מי שהכרזת נתניהו הפילה אותם ממש לקרשים והם טוענים שהכדור נמצא עתה בידי הפלסטינים.
המרכז הלאומני כמו גם הימין הבינו כבר לפני שנים רבות שאין להיבהל מצרוף המילים "מדינה פלסטינית". הם הבינו היטב שמאחורי סיסמה כזאת אפשר גם להקים בנטוסטנים. הרי נתניהו דיבר כבר לפני שנים רבות על אנדורה כדוגמה למדינה פלסטינית. בתקופת ממשלתו הראשונה אמר איש התקשורת שלו (דוד בר אילן) שלא יזיז לו אם הפלסטינים יקראו לשאריות פלסטין שיושארו בידיהם, "מדינה פלסטינית" או "עוף צלוי".
אולם צריך ללכת על בטוח. ממשלות ישראל לדורותיהן הציגו לפני הפלסטינים תנאים בלתי אפשריים לכינון מדינה מבחינתם; תנאים ששום פלסטיני לא יוכל לקבלם. ב"מפת הדרכים" נכללו לא פחות מ-14 תנאים כאלה. הנוסחאות האחרונות שיסכלו כל הסכמה פלסטינית הן "מדינה מפורזת" והתנאי האולטימטיבי שנוסף לאחרונה – הכרה פלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. משמעות הפירוז היא מדינה חסרת אמצעי הגנה מפני שכנתה, שנאמר עליה שהיא הרביעית בעולם מבחינת כוחה הצבאי. התנאי השני כלומר, הכרה בישראל כמדינה יהודית, משמעותו היא הכרה פלסטינית סופית בנצחון הציונות על הפלסטינים; בכך שהיה צדק בהקמת ישראל ובגירוש הפלסטינים, וגם וויתור פלסטיני על זכות השיבה לפליטים. זהו כמובן תנאי בלתי מתקבל להשגת שלום, או כפי שהתבטא שמעון שמיר בצורה כה קולעת השבוע ב"הארץ": התנאי הזה דורש מן הפלסטינים להמיר את הנרטיב שלהם בנרטיב ציוני.
אפשר אפוא לסכם ולומר, שחצי השנה הראשונה לכהונת אובמה חיזקה את כוחה של ישראל ועזרה לממשלת הכיבוש שלה. התחזק מעמדה הבינלאומי הרע שלאחר "עופרת יצוקה", וכל זאת בזכות אמירה חלולה לחלוטין על מדינה מפורזת, שברור שהפלסטינים אינם יכולים להסכים לה. (אני סבור שלמרות הרושם שנוצר בשעתו על קרע כביכול בין אובמה לנתניהו הם הסכימו על סיסמה זו כבר בפגישתם הראשונה). הכרזת נתניהו על שתי מדינות הציגה את ישראל בעולם של היום כמדינה פשרנית ושוחרת שלום. לזה נלווה גם מסע תעמולה אמריקאי בעזרתו האישית של אובמה אשר הכריז באוזני מובארק, בשבוע שעבר בוושינגטון, שישראל הולכת "בדרך הנכונה". בעיני תומכיה של וושינגטון לפחות, כולל רוב אירופה, ישראל נראית עכשיו כשותפה לחזית השלום של אובמה. באותה תעמולה מוצגת עכשיו גם דרישתו של אובמה מן המדינות המתונות שיחדשו את קשריהן עם ישראל. וכל זאת בלי שישראל שילמה דבר. הרי ישראל לא נסוגה אף לא מילימטר אחד מן הכיבוש ולא הפסיקה כל בניה בשטחים.
מטרתו האסטרטגית של אובמה באזורנו היא יצירת ברית, או חזית בין המדינות הערביות המתונות לבין ישראל. הכרזת שתי המדינות של נתניהו נראית כמחיר זניח שישראל יכולה לשלם בקלות יחסית למען ברית זו. חזית זו מוקמת לעזרת ארה"ב במאבקה נגד איראן ובמלחמותיה בעיראק, באפגניסטן ואולי גם בפקיסטן. זו גם ברית שמכוונת נגד התנועות הלאומיות הערביות באזור, נגד חמאס וחיזבאללה ונגד כל מי שלא מוכן להיכנע להגמוניה האמריקאית כמו, סוריה ואולי אפילו טורקיה.
ולסיכום. אובמה הוא ידיד ישראל והוא משלב אותה בתכניותיו האסטרטגיות. במסגרת תכניתו הגלובלית הגדולה הפרויקט הקטן של הקולוניאליזם הישראלי אינו מדיר שינה מעיניו. ניתן להניח שהאליטות בישראל וחלק גדול מן הציבור בארץ מוכנים להשתלב בשמחה בתוכניותיו. אך לכל מי שששים אצלנו אלי קרב יש להזכיר, שתוכניות המלחמה האמריקאיות האחרונות הביאו רק אסון לכל מי שלקחו בהן חלק. די להביט סביבנו ולראות מה קורה בעיראק, באפגניסטן ובפקיסטן. מיליוני בני אדם נהרגו, נפצעו ואיבדו את בתיהם ואת רכושם במלחמות האלו. ישראל היא קטנה מדי למלחמות כגון אלו ואמצעי המלחמה החדשים מאיימים גם עלינו. ובנוסף לכך ואולי זה העיקר, כל השתלבות בתוכניות האלו טומנת בחובה מלחמה מתמדת נגד העולם הערבי. אין לצפות לשלום ולביטחון הן לישראלים והן לערבים מן המלחמות האלו. ומכאן – שאין תחליף לשלום!
*Azmi Bishara. "From Cairo with love". Al – Ahram, 11-17 June 2009
מדינה מפורזת אינה תנאי קשה כל-כך: ראשית, מדובר בהשארת כוחות ה"משטרה הפלסטינית"על כנם, כולל שריניות וספינות משמר. שנית, עובדה שלפנמה, למשל, אין צבא למרות שבשטחם נמצאת התעלה שהיא נכס אסטרטגי חשוב, והם נמצאים בשכנות לקולומביה שהיא מעצמה בקנה-מידה אזורי.
שאר התנאים הם קשים למדי אבל אפשר לנהל עליהם משא-ומתן. העובדה שלא ממשלת החמאס ולא ממשלת ישראל הנוכחית מעוניינים במו"מ אמיתי כזה היא כבר עניין אחר.
מתברר שאובמה איננו מתכוון להשמיד את ישראל והוא חושב שגם הערבים קצת אשמים בכך שאין שלום במזה"ת. אי אפשר לסמוך על האמריקאים האלה אני אומר לכם, חסרי אחריות לחלוטין.
כל עוד אובמה אינו בודק את מעללי המשטר של בוש ומעניש את האחראים הריהו בחזקת שותף מרצון או מאונס.
לכן רצוי להנמיך את הציפיות ממנו.
הכותב משבח את אולמרט אבל שוכח להזכיר שתוכנית אולמרט לא התקבלה על ידי הפלסטינים לתדהמתם של אולמרט והשמאל הציוני
הפלשתינים לא יקבלו שום תוכנית שבה היהודים לא שותים את הים של עזה כאימרתו החביבה של הארכי רוצח. הישראלים יסתדרו עם זה. השאלה הגדולה היא האם הפלשתינים יסתדרו עם זה כי כל פעם שהם דחו תוכנית מדינית התוצאה היתה שבתוכנית הבאה הציעו להם פחות.
אתה מסכים לפרז גם את ישראל?
בתנאים כאלה גם הפלסטינים יסכימו מן הסתם.
פירוז אזורי הוא רעיון מצויין!!
אבל חבל שישראל לא תסכים כל עוד הכוח הוא המריץ אותה.
מהמאמר יוצא שאובמה ובוש הם אותו הדבר, שניהם פועלים בציניות למען האינטרסים של ארה"ב ועמדתם ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני משועבדת לחלוטין לאילי הנפט והנשק האמריקאיים. אני לא חושב שזה כך. אובמה הוא אדם עם ערכים אוניברסליים והם באים לידי ביטוי במעשיו ובדבריו (וגם הדיבר הוא מעשה). כמובן, אובמה אינו חופשי לחלוטין. הוא אסור בידי כוחות אדירים של הון שלטון ויצרני נשק ונפט וכו’ והוא גם אסיר של עצמו במידה מסויימת ו"ציוני" במובן הנוצרי של המושג, אבל זה נכון לגבי כל מנהיג וכל אדם ובכל זאת מנהיגים הם שותפים ליצירה ההיסטורית. יש להסתכל על אובמה-נטו ולאחל לו הצלחה. אם שמואל אמור ירוץ לפרזידנסי, אני בהחלט אתמוך בו, אבל בינתיים אני משליך את יהבי על אובמה, כי לישראל הציונית, במקום הנהגה יש הבהלה ובמקום לקראת חזון היא נעה בהתמדה לקראת אסון ואין לנו אלא את אבינו שבחדר הסגלגל.
הפלסטינים לא יסכימו כמובן ל"פירוז" חד צדדי,
אבל בנוסף, כל ראש ממשלה שכבר הגיע למסקנה שיש לאפשר את כינונה של מדינה פלסטינית ומנסה לכפות על הפלסטינים פירוז, הוא פשוט מטורף.
מה הוא רוצה, שחוטובלי ובן ארי יארגנו כל יומיים תהלוכות מזוינות לחומש-שמומש ולא יהיה שם איש שיוכל לעצור אותם ולהחזירם לגבולות השפיות?
אני מניח שבפירוז מדובר על מדינה ללא צבא, חיל אוויר, ביון וכדומה, ולא מדינה ללא משטרה ומשמר גבול. אבל כן, זה רעיון מופרך לגמרי שנועד א-פריורי להכשיל כל נסיון להקמת מדינה פלסטינית.
האיום הנורא של תהלוכת מתנחלים לחומש אינו מצריך טנקים ומטוסים של הישות החמסית פלסטינית
מדינה חמסית פלסטינית חמושה אשר תאיים על ישראל סופה שתביא מלחמת חורמה על הפלסטינים
משום כך אסור לתת הזדמנות למלחמת השמד
והדרך היחידה היא פירוז הישות החמסית פלסטינית
אין דרך אחרת
גם למדינות שפירקו את הצבא באופן רשמי נותרו כוחות עם נשק קל, מה שאומר שמלבד אלה ישנן עוד 30 מדינות שמעשית אין להן צבא (כלומר קטן מ-0.1 אחוז מהאוכלוסייה):
— קישור —
ובמקרה של מדינה פלסטינית מפורזת בצורה כזו, אני לא חושב שבן ארי ושות’ יצליחו לגנוב גדוד טנקים שלם 🙂
אשר לפירוז מדינת ישראל – מה לעשות שישראל גובלת במספר מדינות שאין איתן יחסים טובים, שלא לדבר על אחרות כמו אירן.לעומת זאת, למדינה הפלסטינית יהיה גבול מלבד עם ישראל רק עם ירדן, ואני מאמין הן דווקא תהיינה ביחסים טובים, שהרי בעבר הרחוק ירדן יצאה לכמה מלחמות שמטרתן המוצהרת היתה הקמתה של מדינה פלסטינית.
בסוף מלחמת העולם השניה פורזו גם יפן וגם גרמניה, וכוחות צבא גדולים של ארה"ב נמצאים שם עד עצם היום הזה, למרות שהכיבוש עצמו מזמן נגמר.
הפלסטינים, שמעולם לא קיימו מדינה מלכתחילה, נמצאים במעמד הרבה יותר נחות משתי הנ"ל.
באשר לחשש מתהלוכות ימין לחומש – פירוז כזה בכל מקרה אמור להיות אחרי קביעת הגבול שישאיר חטובלי ובן-ארי בצד הישראלי שלו…
באשר לשאלה אם הפלסטינים יקבלו או לא יקבלו את התנאי הזה – אולי תשאיר לפלסטינים את ההחלטה? אתה הרועה הרוחני שלהם, או אולי המטפלת?
לא תיארתי תרחיש קונקרטי, אלא תמונת מצב קיצונית המבטאת את האבסורד שברעיון ה"פירוז" במקרה זה.
לא מדובר פשוט על "תהלוכות לחוש" כפי שנערכות היום מדי פעם. מדובר על כך שהסיכון הוא, בלשון המעטה, הדדי.
הגיע הזמן שנשתחרר מהמחשבה שרק ישראל נתונה בסיכון. בישראל יש כוחות פוליטיים גדולים, לא פעם הם גם בשלטון, המקדשים את הטריטוריה של "ארץ ישראל השלמה" ורואים לעצמם חובה דתית לכבוש שטחים מסוימים. הדבר לא ישתנה גם לאחר שתוקם מדינה פלסטינית.
לכן, פירוז יכול להיות תירוץ אידיוטי בשביל לא להקים מדינה פלסטינית. אני מאמין שזו כונתו של נתניהו בדרישה הזאת.
לצערי יש כאלה שכן רוצים שתקום מדינה פלסטינית והולכים שולל אחר רעיון הפירוז, והתשובה היא שאם גורם כלשהו באזור לא יוכל להתגונן על פי הסכמים גלויים מפני גורם אחר, הוא לא יחוש מחויב לשום הסכם והכול יעמוד על כרעי תרנגולת.
יש כאלה שחושבים שמאז כניעת יפאן ב-1945 עד היום לא קרה כלום. גרמניה ויפאן היו מדינות בעלות צבאות אדירים שהפעילו אותם בשיא עוצמתם, וכשהם הובסו במלחמה נכפה עליהם פירוז חלקי. אני מדגיש, חלקי. צבא יפאני וצבא גרמני הוקמו מחדש שנים ספורות לאחר כניעתם, אם כי הוטלו עליהם מגבלות קשות בנוגע להצבתו מחוץ לגבולות המדינה.
אגב, אני מתנגד לחריגות מההסדרים הללו גם כיום, כפי שהשמאל בגרמניה מתנגד.
עכשיו, ישראל לא כבשה מדינה אחרת חמש שנים ויצאה ממנה.
נכון, לפני כן לא הייתה מדינה פלסטינית. הוקמה רשות פלסטינית ובעתיד תקום מדינה בעקבות מאבק לשחרור לאומי, שיצר אומה לפני שהוא יצר מדינה.
היו מאות מקרים כאלה, ועל קפריסין, אלג’יריה, ג’יבוטי, פקיסטן ועוד לא הוטל פירוז לאחר סיום הכיבוש הזר בשטחן.
בעניין סיכון ישראל: אני לא רוצה להיכנס כרגע לסיבה האמיתית לסיכון ולרמתו, אבל מרבית הסיכונים לא באים מצבאות סדירים, אלא מארגונים צבאיים לא רשמיים שפועלים בניגוד להסכמים ולנורמות קיימים. חיזבאללה ימשיך להתקיים גם אם לבנון תחתום מחר על הסכם לוויתור נצחי על הזכות להחזיק צבא.
פירוזו של חצי האי סיני הקל על גורמים שונים לבצע פיגועים כמו זה שאירע בהילטון טאבה.
לסיכום, לא מספיק להגיד שפירוז הוא תירוץ לאי הקמת מדינה פלסטינית.
הערובה לשלום ולביטחון הוא שוויון, על כל המשתמע מכך.
אתה מתייחס למספר רב של נושאים, אבל אני לא בטוח שיש בכך לחזק את טענתך נגד פירוז מדינה פלסטינית.
ראשית, הפירוז שאני מתכוון אליו דומה במידה מסויימת לגרמניה ויפאן – כלומר מגבלות על גודל הצבא ועל חימושו בנשק כבד, לאו-דווקא על הצבתו במקמות אחרים.
הגבלות כאלה אינן כל-כך נוראות; כבר היום יש בכוחות הביטחון הפלסטיניים (לא כולל המשטרה האזרחית) כ-14,000 איש, ויחסית לאוכלוסייה מדובר בכוח צבאי גדול יותר מאשר הצבא של מדינות רבות, כולל סין, הודו, יפן וקנדה, וגדול כמעט כמו הצבאות של בריטניה וצרפת:
— קישור —
מובן שאם רוצים למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית תמיד יימצא תירוץ, ואם זה לא היה פירוז היו מוצאים משהו אחר.
שנית, המדינות שהשתחררו מן הקולוניאליזם ב-60
השנה האחרונות היו רחוקות למדי מן המעצמה הקולוניאלית ששלטה בהן, ולא היו בהן כוחות פוליטים חזקים ששאפו להקים מדינה הכוללת את המעצמה. לעומת זאת, בארץ המצב שונה.
אגב, חיזבאללה יחדל להתקיים או לפחות יתפרק מנשקו ברגע שלבנון או סוריה יחליטו לפרק אותו מהנשק (בכוח או בהסכמה).
אני המום
השלווה שבה אתה מציע לישראל להתאבד בשם השויון היא חצופה במידה בלתי נסבלת
אף ישראלי לא קונה את הטענות שלך משום כך אין סיכוי
שהכיבוש יגמר
" אבל מרבית הסיכונים לא באים מצבאות סדירים, אלא מארגונים צבאיים לא רשמיים שפועלים בניגוד להסכמים ולנורמות קיימים. חיזבאללה ימשיך להתקיים גם אם לבנון תחתום מחר על הסכם לוויתור נצחי על הזכות להחזיק צבא."
לא מדוייק – הסיכונים הם גם מצבאות סדירים שכרגע יושבים בשקט בגלל הכרה בנחיתותם , אבל גרמו לנו נזקים קשים בעבר (סוריה, מצרים), היה סיכון מעיראק והיום יש סיכון מאיראן.
עם מצריים וירדן יש הסכם שלום, אבל יש לזכור שהשלטון שם לא ממש דמוקרטי. מדד השנאה העממית לישראל בשתי המדינות האלו יותר גבוה מאשר במדינות שאין לנו אתן הסכם שלום.
אם תהיה מהפכה במדינות האלו ויעלו גורמים איסלאמיים, אנחנו נוכל מקסימום לנגב עם ההסכמים.
ארגונים איסלאמיים כבר הוכיחו שהגיון ותחשיב עלותןתועלת זה לא ממש הצד החזק שלהם. ראה חיזבאללה בקיץ 2006 וחמאס לפני עופרת יצוקה.
כמו כן, חיזבאללה הוא חלק פורמלי מהשלטון בלבנון, והנשק שלו מוחזק "בהסכמה".
בעזה שולט חמאס, ולולא ישראל גם בגדה היה שולט חמאס.
הארגונים האלו אינם פועלים בניגוד להסכמים משום שהם אינם מכירים בהסכמים למכתחילה, והם אינם פועלים בניגוד לנורמות – אלו בדיוק הנורמות שמקובלות בציבור שלהם – גם בישוב סיכסוכים פנימיים. לבנון, ירדן, מצרים, סוריה, עיראק, וכמובן הפלסטינים (אותו דבר גם באלג’יר, מרוקו, סודאן. וגם במעגל האיסלאמי הלא ערבי – איראן, פקיסטאן, אפגניסטאן. אפילו אינדונזיה)
זה מה שיש, ועם זה צריך להתמודד.
לרמי, קודם כל תודה שתתמוך בי אם ארוץ לפרזידנסי וגם אני אחשוב ברצינות למנות אותך לסגני.
ובטון מעט יותר רציני. ראה אתה עדיין לא השתחררת מן האופוריה של אובמה או אובמהפנלנד כמו שנעמי קליין קראה לזה, או פשוט אובמניה.
נדמה לי שאתה לא קורא את הספרות של השמאל האמריקאי שנעשה מיום ליום יותר ביקורתי , ולבטח לא קראת את השמאל הרדיקלי שמעולם לא היו לו תקוות ממנו ועכשיו מוצאים הוכחה לכך בכל מעשיו (כמו שזה קרה גם לי.)
אחידות דבריו ומעשיו? למנות את כל הבטחותיו שבגד בהם? : עיראק, אפגניסטן, סגירת גואנטנאמו, הגדלת התקציב הצבאי, בגידתו הרועמת בבריאות ציבורית, עזרה ענקית לבנקים אבל לא למסכנים המתרוששים, התנגדות לחוק המקל את ארגון העובדים, החלפת חוק העינויים בחוק השונה רק למראית עין וכך הלא והלאה כל הדרך. את ידידותו שאין לנתץ אותה לישראל כבר הזכרתי? הופעתו הנאה, דיבורו הרהוט ואפילו הריגת זבובים אלגאנטית לא יכולים להסתיר שבשמו נהרגים כל יום המוני אנשים באפגניסטן ועירק בהם נמשכת מה שעכשיו היא מלחמתו.
על מנת להתגבר על האכזבה מאובמה תקרא את נעמי קליין: — קישור —