בפעם המאה שוב התבשרנו על שחרור גלעד שליט הקרוב להפליא, שוב חזרו הפרטים הטפלים שנועדו להפוך את הלא-כלום למשהו מוחשי, הפעם – מתווך גרמני, כבר נחת לו בביירות ובקהיר.. היכונו.. ושוב התברר מפי דובר החמאס שהכל עורבא פרח. ככה זה תמיד בחיינו כאן – ההכנות המרהיבות, ההקדמות והציפיות בדחילו למשהו נפלא הממשמש ובא – רק שהמשהו הזה, הקליימקס – לעולם אינו בא.
לשליט יש תג מחיר. אך במקום לשלם עושים פסטיבל שליט. כך בדיוק עשו עם רון ארד: לחיזבאללה היה תג מחיר. אך בישראל שונאים לעשות דבר פשוט: להכניס את היד לכיס, להוציא ולשלם מה שנידרש. במקום זה עשו פסטיבלי רון ארד, הידפיסו חולצות, הוציאו סטיקרים "רון ארד – לחופש נולד"; וגם הפעם, הכל – מזכיר האו"מ, פגישות עם סרקוזי, הפגנה בלונדון ומרוץ עיזים באלבניה – הכל פרט למה שנידרש. מדברים ועושים מופעי לא-כלום.
אז שלפחות ישתקו. וכי למה עושים פסטיבל שליט? בארה"ב ובאנגליה לא עושים פסטיבל מכל בן ערובה שניתפס ע"י הטאליבן. מוסכם שם שמדובר באובדן חיים הקורה במלחמה. ואילו כאן – עושים פסטיבלים, במסגרת מתן מעין סיפוק להמון של שעשועי השתתפות בגורלו של בן הערובה, כשאין כלל כוונה לשחררו, והשילטון למעשה מייחל שיעלם כבר בתוככי הלא נודע, כמו רון ארד. או לחילופין, שישלמו את המחיר באופן מוצנע. אלה כללי המשחק.
כך נוהגות חברות ספנות וממשלות ביחס לבני הערובה של הפירטים הסומלים או ליד חופי אינדונזיה. כך נהגו הגרמנים ומדינות אחרות לגבי בני ערובה של קבוצות גרילה פלשתינאיות. אלה כללי המשחק. או משלמים או מתעלמים. והכל נעשה בצנעה. רק בישראל – עושים פסטיבלים מכל בן ערובה.
כך גם בעניין השלום.
41 שנה מדברים. מה יש פה לדבר? שיפנו ודי. רק שבינתיים מפקיעים, גונבים נדל"ן, יוצרים בנטוסטנים, מתעללים וממאיסים את חייהם של תושבי השטחים. ואולמרט אמר: "ויתורים כואבים"… ביבי אמר "הסכם על אי הרחבת הבנייה" ברק אומר "מאחזים". בקיצור – פינוי יוק. אף אחד לא יפנה את המתנחלים הללו.
מדברים ומעוררים ציפיות להתממשות חלומות ותקוות, ומה מתברר? שלעולם לא נקבל את שהובטח. שהיה כאן בעצם דיבור של נרקומן האומר: מחר תקבל…
בתרבות המערבית ברור שיש מטרות ויש דרכים להשגתן. זו תרבות מוכוונת פעולה. במקומותינו – מלל אין סופי מלווה כל הערכות להשגת מטרות. מאז אריסטו בספרו "הלוגיקה" אנו מכירים את כלל הזהות A = A כתשתית מושגית – דבר זהה לעצמו ואינו יכול להיות שונה מעצמו. אך כאן – גלעד שליט ודרכי השגתו, כמו כל מטרה מאז’ורית אחרת (נניח – השלום; או לחילופין רכבת תחתית וקלה להקלת פקקי התנועה המחרידים) הם משהו אחר לגמרי – מלל בלתי פוסק, עצים, משתרשר. אם כן, המלל הוא המטרה האמיתית
ואולי יש גם סיבה כלכלית-אוליגארכית לדברת האין סופית בשאלת השטחים ובשאר שאלות היסוד בקיומינו: כשסדר היום הציבורי הוא רק מללנות ללא כל יסוד אופרטיבי ישיר, אז מעלים מחירים, מורידים שכר לשכירים, עושקים מבחינה צרכנית, אנשים תקועים מדי יום בפקקים מחרידים שאין כמותם בשום מקום, מחירי האוכל והדלק עולים ועולים ללא כל צידוק, המסעדות ובעלי עסקים זעירים עוסקים בנוכלות אובססיבית, נעלמה כל זיקה לאיכות.
זה תפקיד דברת השטחים מזה 41 שנה – הסחת דעת. אז לא לעסוק בכיבוש? חלילה. אך מה יש פה לדבר? תפנו ודי.
יוצא שטרנס ההיסט מהעיקר והדחקתו היא צרה מרכזית בחיינו. אבל הדחקה היא בעייה: היא יוצרת אי יעילות התנהגותית (ראה ספרי על הפסיכונירוזות)
אי יעילות זאת ניכרת בכל תחומי החיים בישראל, בצרוף לנוורוזות כוחניות – ביצוע מעשי אכזריות וסאוב (אין זה כוח ממשי – אלא ביטוי נוורוטי של הערצת כוח, ושימוש לא רציונלי בכוח ובמשאבים).
לכן נעשה מאמץ להוצאת התוכן המודחק לתודעה. אולי השואה היא אכן בעיית יסוד ישראלית, והניסיון לבצע זאת נעשה בתחום בו קורבן השואה עמד במצב של חוסר אונים מוחלט, והיכולת לפגוע בו כך ניתפסת על כן, עקב המצוקה האישית החדלונית כיכולת חשובה ביותר : היכולת להשמיד בשרירותיות.
על כן אנשים עשויים לאמץ לעצמם בדימיונם יכולת הכחדה כזאת על מאפייניה ההתנהגותים הספציפיים בזמן שבו היא הופעלה להכחדת יהודים – והכוונה למאפייני הנאציזם של אנשי ה-ס.ס. זאת במסגרת שיחזור הסיטואצייה ההיסטורית על מנת להפטר מההדחקה שהיא כה ניזקית במישור האישי והתפקודי.
1. לחזבאללה לא היה מעולם תג מחיר לרון ארד מהסיבה הפשוטה שהוא מעולם לא היה בידי חזבאלה. רון ארד נשבה בידי ארגון פלסטיני ולאחר מכן יש סברה שהוא הועבר לידי אמל …לבדוק עובדות לפני..
מבטיחים ולא מקיימים? לא נכון!
הימין בישראל דווקא מדבר בצורה מאוד ברורה על ארץ-ישראל השלמה ועל המשך ההתנחלויות
ודברים אלו קורים דה-פקטו מידי יום ביומו.
לכן הציפיות של הימין "להתממשות חלומות ותקוות" דווקא כן קורמים עור וגידים והמתנחלים אכן מקבלים את שהובטח.
אם נוסיף לזה את ההנחה לפיה רוב היהודים בישראל הם ציונים-ימנים אזי המאמר פשוט לא נכון, ומסתבר שיש רוב גדול בישראל שכן מקבל את מה שהובטח לו מאז ומקדם.
לגבי עסקאות שבויים: קודם כל חשוב לציין שהסטטיסטיקה נוטה דווקא לכיוון ההצלחות:
שתי עסקאות ג’יבריל (ב-83 ו-85), עיסקת החזרת גופתו של לוחם השייטת אימתר איליה ז"ל,
ועוד שתי עיסקאות עם החיזבאללה ב-2004 ו-2008להחזרת גופות חיילים ואזרח אחד (טננבאום).
אם כך כל עניין החזרת לוחמים (חיים או מתים) בד"כ מצליח, אז על מה יצא הקצף כאשר הכף נוטה בבירור לכיוון החיובי? למיכאל שרון פתרונים.
ישראל היא מדינה בה לא מקובלת ההנחה שלוחם שבוי הוא "אובדן חיים הקורה במלחמה" גם כאשר מדובר בגופות, ועל כך מגיע למדינה צל"ש.
דווקא מיכאל שרון צריך לבדוק את עצמו ולשאול מדוע הוא מעדיף גישה קרה ואכזרית של "שבוי=הרוג".
הנה אפילו הוא עצמו מודה שארה"ב ואנגליה מפנות עורף לחייליהן השבויים, אז מדוע הגישה הישראלית המקריבה מחיר עצום גם עבור גופות(!) לא זוכה להערכתו של הממונה על המוסר וההגינות מ.שרון?
מעניין, לא?
אגב, מקרה רון ארד הוא יוצא דופן בכך שמשלב כלשהו אבדה זהות האירגון המחזיק בו, דבר שלא יקרה עם גלעד שליט, ולכן התמהמהות אינה כה קריטית.
כשם שמיכאל שרון לא רוצה שידפקו אותו עסקים ומסעדות, והוא מעוניין לשלם מחיר הוגן עבור כל דבר, כך גם מדינת ישראל הנדרשת לשלם מחיר עצום עבור שחרור חייל שבוי אחד.
נשאלת השאלה איך מיכאל שרון מבין זאת כל-כך טוב כאשר זה נוגע לכיסו אך לא מבין את ההתלבטויות כאשר זה נוגע לשחרור מאות מחבלים ורוצחים.
מישהו אמר "המלל הוא המטרה האמיתית"?