שר החוץ אביגדור ליברמן התלונן בראיונות סוף השבוע שעבר על יחסם של הפובליציסטים כלפיו. הוא טען, כמיטב הדמגוגיה המסיתה השגורה בפיו, שהיחס העוין כלפיו נובע מעצם היותו עולה (ותיק אמנם) מברית המועצות לשעבר. אני מתעב את עמדותיו של ליברמן בכל לבי, ורואה בו את אחד הפוליטיקאים המסוכנים ביותר במדינה, אבל קשה לי להאמין שהרקע "הרוסי" שלו גורם למעגל הניכור והרתיעה בחוגים המכונים לעתים "אליטות".
רבים מהפרשנים הפוליטיים בארץ נולדו למשפחות מזרח אירופיות, ואני יכול להעיד שאבי (יליד אוקראינה) קירב אותנו להווי ולהוויה של רוסיה והיה מתון גם ביחסו כלפי ברית המועצות. רבים מעולי ברית המועצות לשעבר אינם מודעים לכך שבני דור המייסדים גדלו על ברכי הספרות הרוסית המתורגמת. בספריית הפועלים שאותה פקדו רוב חברַי בבית הספר ובתנועה, המליצו הספרנים (לכולם היה מבטא רוסי בולט) על ספרי דוסטוייבסקי, טולסטוי, גורקי וטורגנייב. בשלב הרבה יותר מאוחר בחיינו התוודענו גם לפסטרנק ולסולז’ניצין, ובתנועה עודדו אותנו לקרוא את "אנשי פאנפילוב", התנ"ך של לוחמי הפלמ"ח, שהעלה על נס את גבורת חיילי הצבא האדום במלחמתם המרה נגד הפולשים הנאצים.
מקורות ההשראה של ליברמן אינם רוסיים במיוחד, ומהסטליניסטים שאב בעיקר את הערמומיות ואת האכזריות. הגזענות האנטי-ערבית הגלויה שלו מושתתת על אדנים כהניסטיים מובהקים, ואת הבוז שלו כלפי ערכי התרבות הנאורה וכלפי ההומניזם והליברליזם שאב מהימין הפונדמנטליסטי האמריקאי. מהזן הזה של הימין וגם מראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ’ר (שהייתה כזכור אנגלייה ולא שלטה ברוסית) למד ליברמן להעריץ את הניאו-ליברליזם הקניבלי, ואילו הדרוויניזם הלאומני והחברתי שלו מזכיר את הנשיא האמריקאי רונלד רייגן ולא את גורקי. נקודת החיבור שלו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו נובעת, כמובן, מאינטרסים, אבל גם מאידיאולוגיה משותפת. שניהם נשענים על האגף הימני של התנועה הרביזיוניסטית, וממאמרי מנהיגם המנוח זאב ז’בוטינסקי לקחו את השנאה לאיגודים המקצועיים, את הדבקות ברכושנות ואת הלאומנות הבלתי מציאותית, שאיננה שוללת את ההתגרות בגויים גם אם היא תביא לחורבן ישראל.
גם מנחם בגין היה לאומן ואנטי-סוציאליסט, אבל הוא התייחס יותר ברצינות להיבט החמלתי באידיאולוגיה של תנועתו, רצה גם להיטיב עם העַם אך אִפשר לרכושנים להשתולל כאוות נפשם. הסתירות הטרגיות בין איבה לתנועת העבודה לבין הרצון לשפר את מצב שכונות העוני בנושא הכלכלי-חברתי; ובין השאיפה להיות מקובל במשפחת העמים לבין תמיכתו במתנחלים בנושא המדיני, גרמו להתמוטטותו הנפשית והפוליטית. ליברמן ונתניהו בזו תמיד בלבם לרביזיוניזם הרכרוכי של בגין, ולכן גם לבנוֹ בני בגין ולתלמידו דן מרידור. הם תמיד ראו בשניים האלה מכשירים לנטרול יריביהם. בגין נועד להיות עלה תאנה לימין הקיצוני, ומרידור הוא כדור הרגעה נצחי לאליטות. הם שולפים את הבגיניסטים למקרה הצורך, אבל עצם המושג "חמלה" מעורר בהם רק בחילה ורתיעה.
גם ז’בוטינסקי האמין שהישות הישראלית זקוקה לתמיכתה של מעצמה גדולה אחת לפחות, ומכאן יחסו האמביוולנטי לבריטניה. אבל הוא דגל בעמידה גאה נגד כל "הגויים" ומאמרו "קיר הברזל" מאמצע שנות העשרים הפך בהדרגה לאידיאולוגיה הרשמית של הממסד הישראלי. מהראיונות של ליברמן לתקשורת קל מאוד להסיק, שהוא חידד את הפן הזה בתורת ז’בוטינסקי ושאין לו תפישה מציאותית של כוחה האמיתי של ישראל בזירה האזורית והבין-לאומית. מכאן ההתגרויות שלו במצרים, הבוז שלו כלפי מערב אירופה והנכונות שלו להגיע לעימות מבוקר גם עם ארצות הברית. הוא חושב כמו ביבי על כל הנושאים העומדים על הפרק, אבל יש לו סוג של אומץ לב התאבדותי שנתניהו, למרבה המזל, טרם אימץ לעצמו עד תום.
הבטן הרכה של ליברמן היא הנהנתנות ותאוות הבצע, שחשפה אותו להסתבכויות קשות עם החוק. השבוע הִרבה להחצין ביטחון עצמי, הבטיח שהוא והממשלה יישארו איתנו עד סוף הקדנציה וכדרכו הסביר כמה הוא בז לחוקריו במשטרה בפרט ולכל מכפישיו בכלל. למען האמת, קריאה מדוקדקת וביקורתית בטקסטים שלו מביאה אותנו למסקנה הפוכה. ליברמן רגיש מאוד דווקא למבקריו מהאליטות הצבריות-אשכנזיות שאותן הוא ביקש לקעקע מזה זמן רב. הוא עלה על גל פופוליסטי ואנטי-ערבי, ואין לו דרך חזרה. האיש הפיקח והאינטליגנטי ביותר בימין הישראלי מצא את עצמו במלכוד כפול: כשר חוץ הוא זקוק לאהדה בעולם אבל מתנתק בהדרגה מכל המדינות הידידותיות כלפינו, גם אם יש להן ביקורת על המדיניות הישראלית בשטחים; כפוליטיקאי ישראלי הוא מתקשה להבטיח את תמיכת הדתיים הלאומנים והחרדים, כיוון שלמצביעיו מקרב עולי ברית המועצות לשעבר יש אינטרסים המנוגדים קוטבית לאלה של הממסד האורתודוקסי. אם נוסיף לדילמות האלה גם את הסיכוי הגדול שליברמן יישב בכלא בעתיד הלא רחוק, נבחין בנקל שמדובר במדינאי נואש, שאסור להפקיד בידיו את האינטרסים החיוניים של ישראל. הוא חכם, אבל בשירות הרעים, והברית הגלויה שלו עם אויב השלום מספר אחת במדינה, אהוד ברק, איננה מקרית.
גם לאנשי שמאל שמורה הזכות להתבונן בסקרנות ובפתיחות בכמה יוזמות של ליברמן, שיש בהן גם אלמנט של דמיון יוצר ומעוף. נכון שישראלי כמו ליברמן התומך בהתנחלויות ובהתפשטות טריטוריאלית (שתלויות בצבא חזק) אינו יכול להרשות לעצמו לנהל מדיניות המובילה לעימות עם ארצות הברית, המזינה לאורך שנים רבות את הבטן הישראלית שאינה יודעת שובע. שר החוץ תוקף את האמריקאים מימין ולא משמאל, ועצם המינוי שלו בתקופת ברק אובמה הוא אומלל. אבל הניסיונות שלו לבנות מחדש את מערכת הקשרים הענפה של ישראל עם אפריקה ועם אסיה, וגם המאמצים לשפר את היחסים עם רוסיה ושאר מדינות הגוש המזרחי לשעבר, הם לפחות מעניינים. הרחבת האופקים היא חיובית כשלעצמה, כיוון שכל המדינאים שלנו בארבעים השנים האחרונות (מאז שלוי אשכול המנוח הצליח לחלץ את ישראל מהברית האומללה עם צרפת וניתב אותנו לוושינגטון) זלזלו בכל ההיבטים של יחסיה הבין-לאומיים של המדינה והתמקדו אך ורק בקשרים עם האמריקאים, הצטמצם גם עולמם של האינטלקטואלים, הכלכלנים והוגי הדעות בנושאי מדינה וחברה. מוזר ומאלף שדווקא תחת מנהיגותו של נתניהו מנסה איש מפתח בממשלה לחלץ את ישראל מהאוריינטציה הבלעדית על המעצמה החמסנית והרכושנית, שמקדמת את הרעיונות המקובלים גם על ביבי וגם על ליברמן.
הרחבת היריעה במדיניות החוץ עשויה להביא את הקברניטים שיבואו במקומם בעתיד למסקנה, שמכלול יחסי החוץ של ישראל תלוי במדיניות שלה כלפי הפלסטינים בפרט והערבים בכלל. קשה לדעת אם ליברמן הפיקח מבין לאן מובילים מאמציו הדיפלומטיים.
* התפרסם ב"כל העיר".
חיים שלום ,
משום מה ושלא בצדק נטבע המושג דרוויניזם חברתי או לאומני כשם נרדף להשרדות החזקים על פני ועל גבי החלשים. המושג מסלף כמובן את הכוונה האמיתית של דארווין שדיבר על שרידות המתאימים ביותר ולא החזקים. בעצם אם כל תומכי המדיניות הניאו ליברלית או כל גזענות סמויה אחרת היו טורחים לקרוא יותר לעומק היו מגלים שתורה שלמה שהם נשענים עליה לא מאששת את כוונותייהם.באבולוציה יכול לשרוד במצב מסויים הג’וק והאדם יילך וייעלם.
ובאירוניה מה זה אומר עלינו שאנו באמת חלשים כמדינה אך מאמינים בחוזק המדומה שניתן לנו בתמיכה האמרויקאית- האם נשרוד למרות החולשה האמיתית ?ימים יגידו .
אשכול לא חילץ את ישראל מהברית עם צרפת. נשיא צרפת דה גול הוא שחילץ את צרפת מהברית עם ישראל, בכך שהטיל אמברגו על מכירת נשק, ובמיוחד מטוסי מיראז’ שהיו חוד החנית של חיל האוויר הישראלי במלחמת יוני 67. הפניה הישראלית לארה"ב נבעה בראש ובראשונה מכך שהמאבק המדיני לאחר מלחמת ששת הימים התנהל בקונטקסט של המלחמה הקרה – וישראל היתה מדינת חסות ("בעלת ברית") של ארה"ב, לעומת מצרים וסוריה שהיו קליינטיות של ברה"מ.
בראיון מזכיר ליברמן כי בתור עולה שהגיע ממדרגה חברתית נמוכה למשרד החוץ, הוא ראוי לכבוד ככזה, בבחינת אחד שהגשים את "החלום הישראלי". ובכן, היה עוד ישראלי כזה, דוד לוי שמו, שהפך מפועל בניין בדרום הפריפריאלי לשר חוץ, ואף עשה זאת בתקופה בה הבוז למזרחים בזרם המרכזי בישראל היה בולט מאוד. וראוי לציון שלוי עשה זאת בלי קשר עם בעלי הון מפוקפקים בארץ ובעולם, וללא חשדות פליליים כבדים.
למגיבים:
א. ההערה על דוד לוי היא נכונה בהחלט, כשהייתי דובר של"י יצאתי בחריפות נגד ההתעמרות בלוי, חרף העובדה שחלקתי על רוב מעשיו בפוליטיקה.
ב. לרנר צודק בקשר לדארווין, אבל אינני חוזר בי מהשימוש במונח דארוויניזם חברתי.אני מפנה אותו להבחנה העתיקה, שבה השתמש גם אחד העם, בין אמת ארכיאולוגית לאמת היסטורית. האמת הארכיאולוגית קובעת אולי שהוגה הדעות לא התכוון כלל למה שייחסו לו; אבל ההיסטורית (העובדות+המיתוסים והפרשנויות במהלך הדורות) הפכו את הדארויניזם החברתי לתורתם של הקניבלים בקרב הניאו ליברלים.
ג. לוי אשכול דגל באוריינטציה אמריקאית ובהפניית עורף לצרפתים עוד לפני מלחמת ששת הימים. זה היה חלק מהויכוח בינו לבין שמעון פרס, בן בריתם של הקולוניאליסטים במעשה ובהלכה. לכן אשכול נחשב למדינאי שהכין את ישראל לתקופה הפוסט-צרפתית שלה.
הסתירות של ברעם
אולי, רק אולי אולי, הנסיונות של ליברמן לקדם את היחסים עם מדינות אפריקה דווקא מוכיחות שליברמן אינו בבואה של "המעצמה החמסנית והרכושנית" כלשונו של ברעם.
בכל מקרה, המאמר של ברעם דווקא מוכיח היטב את מה שטען ליברמן, כי הפובליציסטים בעיתנות עויינים אותו בצורה הבסיסית ביותר.
אולי כי ליברמן לא נהג לפקוד את ספריות "הפועלים", ולא היה חבר "בתנועה", כמו אותם פובליציסטים עצמם ?
בכל מקרה, והודות לשותפיהם של הפובליציסטים לאליטה הצברית- אשכנזית, אנשי הפרקליטות, תגדע כנראה ( מקווה מאוד שלא) גם הקריירה של עוד פוליטיקאי שהעז לקרוא תיגר על קבוצה זו.
לא, בגלל שליברמן הוא באמת גזען תוקפני ביותר, ובגלל שהחשדות נגדו באמת עצומים, ובגלל שהוא באמת טיפוס בלתי נסבל מבחינה פוליטית ואישית. מי שבונה לעצמו פרסונה ציבורית שמבוססת על משטמה וחרון – שלא יתפלא אם החרון הזה מופנה אליו לפעמים.
ליברמן הוא גזען מהסוג הגרוע ביותר והתייחסות של הוגים שמאלנים כמו ברעם אליו בתפקידו הנכחי (כידוע הוא שר החוץ שלנו לתפארת מדינת ישראל) מוטב שיתן לכך ביטוי הולם. ראינו ושמענו את ליברמן משתלח בפראות בחברי הכנסת הערבים ומאיים עליהם בגירוש. מי ששכח, נזכיר לו כיצד הגזען הזה מאיים על הערבים עם הסיסמה גורפת הקולות: "ליברמן מבין ערבית". מה הייתם חושבים ואומרים על נאצי שאומר משהו כמו "יוליוס מבין יידיש"? הרי מאחורי המילים מסתתר איום גלוי ברצח עם או לכל הפחות בטרנספר כפוי בנוסח גנדי ז"ל. לצערי, אך לא להפתעתי, התקשורת התרגלה ל"שר החוץ ליברמן" ובאופן מובהק הצניעה והסתירה את סיסמת הבחירות הרצחנית שלו שאל נכון זיכתה את מפלגתו הפשיסטית בכמה מושבים בכנסת ישראל. כך התקשורת והכתבלבים (כפי שכינה אותם אורי אבנרי) אבל אנחנו, אל לנו לשכוח ואל לנו לסלוח, אלא עלינו להוקיע את האיש הזה ולהקיא אותו אל מחוץ לגדר הלגיטימי. נכון, הוא לא יחיד ויושבים לצדו גזענים בזכות עצמם, כמו אלדד או לנדאו ועוד, אבל איש מהם לא הצליח להקים מפלגה פוליטית רבת עוצמה ולסנוור את עיני הרבים. ועוד ידו נטוייה: עתה הוא עושה צעדים קטנים ראשונים לכיוון הרבבובדיה והדת ובבוא העת גם האספסוף הזה יתגייס לשורות במטרה להציל את ישראל מידי הערב רב והגויים. ליברמן הוא "האיש הרע הזה" וראוי שסופו יהיה כסופו של האיש הרע ההוא (לא במשמעות הפיזית).
תגובה על תגובה: אשכול מעולם לא דגל בהפניית עורף לצרפתים. צרפת היתה ספקית נשק חשובה ביותר, והיא החזיקה 50 מטוסי מיראז’ שתמורתם שולמה מראש, כמו גם מערכות נשק אחרות – וכמובן חלפים. רק אידיוט גמור היה "מפנה עורף" לצרפת, ואשכול לא היה אידיוט. אשכול, כמו ב"ג לפניו, רצה בהידוק היחסים עם ארה"ב וברכישת נשק ממנה, מן הטעם הפשוט שהיא היתה המעצמה המערבית המובילה. היתה זו ארה"ב שהפשירה את יחסה לישראל והתחילה למכור לה נשק. ההתחלה הצנועה היתה בימי קנדי (טילי ההוק ההגנתיים), וג’ונסון – שהיה אוהד מושבע של ישראל – סיפק לישראל סקייהוקים ופאנטומים בגלל האמברגו הצרפתי. ועם זאת, הוא ומימשלו הדגישו שוב ושוב שאין הם מוכנים שאה"ב תהיה ספק נשק בלבדי או אפילו עיקרי של ישראל.
חיים ברעם, לטעות זה אנושי, ומותר לך להודות באי-דיוק. ההתעקשות שלך (וזו אינה הפעם הראשונה שאתה מסרב להודות כי כתבת משהו שאינו מדוייק), אינה עושה אותך צודק אלא מגוחך.
אבירי חופש הדיבור – הואילו נא לפרסם את התגובה שנשלחה לפני שעות אחדות בעניין אשכול, צרפת וארה"ב, וקשייו של מר ברעם להודות בטעויותיו.
כל אחד מסוגל לטעות ועשיתי זאת פעמים לא מעטות. עם זאת, הניסיון של כמה מגיבים כאן לפגוע ברעיונות שבהם אני דוגל בשם "הדיוק ההיסטורי" הוא שקוף.
אשר ללוי אשכול, אם תטריח את עצמך לקרוא את הוויכוחים שניטשו בשנות השישים לפני ואחרי פרישת רפ"י ממפא"י תזהה בקלות את ההסתייגויות של אשכול ושל אנשיו מכך שכל הביצים נמצאות בסל הצרפתי. בשנים מאוחרות יותר, עד מותו ב-1969, האשים אשכול (וחלק מאנשיו) את הרפ"יסטים, בעיקר את פרס, בהזנחת האופציה האמריקאית. כך שהטעות היא שלך.
שנה טובה לך, לכל המגיבים ולכל מפעילי וקוראי האתר.
יש לך טעות בסיסית בקשר לעלייה הרוסית. הרוסים שהגיעו ארצה לפני קום המדינה אמנם דיברו רוסית והעריצו את התרבות הרוסית הקלאסית, אבל הם גם הקימו את האליטה הישראלית ציונית- אליטה שהותירה ומותירה גם בימינו מקום מעט לשינויים ומפנה מעט מקום לשילוב, אפילו אם מי שמבקש להשתלב גם רוסי.היום, מה שבעיקר נשאר לאליטה הזאת זה רק הזכרונות מהעבר ה"רוסי" שלה, אבל הם לא רוסים יותר. אז כן, לפני 50 שנה היו ספרנים עם מבטא רוסי שהמליצו על דוסטויבסקי, אבל האם אותם ספרנים מייצגים את הרוסים שנמצאים פה היום ?
התשובה היא לא. לרוב לא.
גם הרוסים של היום קוראים בחלקם דוסטויבסקי, אבל הרקע התרבותי-חברתי- פוליטי שלהם שונה מהותית מאותם רוסים ישנים.
בעוד שהרוסים מ"פעם" ביקשו לסלול את הדרך לחברה יהודית חדשה לגמרי שמבוססת על רעיונות מהפכניים כאלה ואחרים, הרוסים של היום חסרים מודעות פוליטית גבוהה, ובאו לארץ בעיקר כדי לשפר את חייהם מבחינה כלכלית ובשביל לברוח מאותם רוסים שמיררו את חייהם. מעמדם הכלכלי הנמוך (עוד דבר ששונה מהותית מהרוסים הישנים) והסתגרותם הקהילתית מונעים מהם לפתח רגישות פוליטית דרך הקונטקס של המציאות החדשה שאליה הם הגיעו. אז למרות שהם מהווים גוש אלקטוריאלי גדול בישראל, ושהם מנפחים את מעמדו של הימין, ההזדהות שלהם עם המתנחלים ועם הצהרותיו של ליברמן (שאומנם הוא עולה ותיק, אבל כל מה שהוא מקרין אומר "רוסי", והוא מייצג נאמנה את הלך רוחו של הבוחר הרוסי) נובעת מחוויות שלא קשורות להוויה הישראלית, אלא מחוויות של גלות.
שכן ברוסיה האנשים האלה חוו אפלייה והשפלה בכל הרמות, החל מהרמה הממסדית ועד לרמת הקיוסק המקומי. חוויות כאלה הופכות קולקטיב מסוים לשלויו יותר רק במקרים נדירים. לרוב מה שקורה, זה שזעם, תיסכול וטינה נערמים ומבקשים פורקן . זה בדיוק מה שקורה לרוסים. הם לא רואים את האינטיפדה במבט מקומי מודרני ממוצע – קרי, מאבק בין 2 לאומים, או מבאבק בין שני דתות, או מאבק לשחרור לאומי של עם מדוכא מכובשו(3 הדרכים הנפוצות בישראל להתייחסות לסכסוך), הרוסים רואים את האינטיפדה כהמשך ישיר לחוויותיהם ברוסיה. בשבילם הערבים הם כמו אותם אנטישמים רוסים שגידפו וקיללו אותם השאירו אותם מצולקים,הטביעו בהם רצון עז להחזיר ,ועכשיו מבחינתם הם נוקמים את נקמתם.
על ליברמן יש להסתכל בקונטקסט הזה. כשאומרים על ליברמן "לא אוהבים אותו כי הוא רוסי" הכוונה היא לא ל לא אוהבים אותו כי הוא שואב את זהותו הפוליטית מכתביו של לנין, או כל הוגה דעות רוסי אחר. אומרים את זה כי ליברמן לא יכול להתחבר לאף מקשה פוליטית מקומית קיימת.
אתה לא יכול לחבר את ליברמן לרווזיוניזם. הוא לא בגין. הוא לא שמע את נאומיו של ז’בטונסקי ורץ להצטרף ל"הגנה ב’". הוא לא גדל בבית כזה.הוריו לא היו לוחמי אצ"ל והוא עצמו לא הקים שום יחידה צבאית אגדית. ליברמן גדל איפה שהרבה מהרוסים שבאו בשנות ה90 גדלו. הוא גדל בסביבה לא יהודית, עוינת. שם עוצבה משנתו הפוליטית, ולמרות שהוא בטח לא ידע מי זה אחמד טיבי בילדותו במולדובה, הוא בטוח ידע מה מגדיר אותו בתור בנאדם, וההגדרה הזאת לא הייתה "רוזיוניסט" או "נאו ליברל" וכו’. הוא היה אדם שגאה בלאומו ונופף בזהותו בהתרסה כנגד עולם עוין לו (אפילו אם העוינות היא מדומה).
היום, הוא עושה בדיוק כך.אי יכולתך לזהות את הפן הזה של ליברמן היא זאת שמונעת ממך להבין איך זה שליברמן מפנה גב לאמריקאים. הוא גאה מדי לחשוב בצורה אסטרגית.
אז כן, הוא ימני ובעלי בריתו הטבעיים יהיו הימנים. ואף על פי שהוא כן מייצג נאמנה את המורשת האתנוצטרית הגזענית של הימין הישראלי, ליברמן לא מגיע מאותו המקום שהם מגיעים. גם לא העולים החדשים מרוסיה.
לדעתי, ככל שיעבור הזמן, ליברמן יתרחכך, ואיתו יתרכחו שאר הרוסים. ודווקא בגלל שהימיניות שלהם היא כל כך אימפולסיבית, היא לאט לאט תדחק לשוליים.
זאת רק שאלה של זמן. בתור בן להורים רוסים שעלו לישראל ב1989, אני כבר רואה את השינוי על עצמי, על חברים שבאים מרקע דומה לשלי, וגם על הוריי.
לרונן, תגובה יפה, מעניינת ומעוררת מחשבה, אבל אני בל זאת מציע לך לפגוש יותר עולים מרוסיה. זהו ציבור פלורליסטי מאין כמוהו, ויצא לי לדבר עם רופאים, טכנאי רנגטן, אחיות, עורכי דין ועיתונאים ששאבו המון השראה מהתרבות הרוסית הקלאסית. ליברמן, לעומת זאת, הוא ניאו-ליברל פשטני, חוד החנית החלודה של נתניהו. מקורות השראתו הם מערביים, ולאו דווקא רוסיים. כבר באוניברסיטה הוא התחבר לאנשי ליכוד, ועסק המון בלימוד המחתרות הימניות, ודוקטרינות ז’בוטינסקי ובמידה ידועה גם בגין.אנשים מסוגו קיננו במפלגות הימין השמרני דווקא בתקופת הרפובליקה של ואימאר, ועמדו מאחורי המגעים בין פון פאפן לבין הפשיסטים הגרמנים בשנים 1932 ו-1933.
כמישהו שהיגר ארצה בשנת 1990 כשהייתי עוד קטן יש לי ביקורת על הרשרוש הארוך והמושקע של רונן.
בברה"מ היתה בהחלט בעייה קשה של אתנוצנטריות רוסית עליה כבר דיבר לנין בשנים הראשונית שלאחר המהפיכה ,בביקורו על השתלכותו המיליטריסטית של סטאלין בקוקאז.
היהודים היו מנועים מללמוד בהרבה אוניברסיטאות באוקראינה ,בבלורוסיה ובמדינות הבלטיות ,זה היה הסכם מלוכלך שהיה לרוסים הקומוניסטים עם האוכלוסיה האולטראלאומנית של סובייטיות אלו ,כמעט כל קרובי המשפחה שלי למדו במכללות בסובייטיות האיסלאמיות בהם התיחסי להם עם הרבה יותר כבוד ושויון. אבל זה טעות לטעון שהם עברו השפלה יומיומית כמו ההשפלה שעברו השחורים הארה"ב במאה ה-20 אפילו לא ההשפלה הקשה שעברו ועוברים הצוענים יום-יום במזרח אירופה של היום.
הרבה "רוסים" בישראל יגידו לך בפתיחות שהחיים שם היו טובים מהחיים פה ,אין הבטלה ,הכל עולה גרושים והחברה היתה אחרת לגמרי ,חברה פתוחה ותומכת בימים הקשים שבה הכלכלה צולעת ונמצאת לפני נפילה מוחלטת.
אתה צודק בהקשר הפולריזצייה שבין ה"רוסים" ההם ,שכיום אנו מכנים אותם כחלק מהאליטה האשכנזית ,והרוסים שהם בני הדור שהגיעה מייד לפני או אחרי נפילת ברה"מ ,שהם אכן בני שכבה אחרת לגמרי (אני לא חושב שליברמן שהגיע בשנות ה-70 שייך לשכבה שלנו (למרות שהוא מעמיד פנים כאילו הוא כרגע ירד מהאונייה).
יש לנו מספיק פשיסטים שבאים מהשכבה שלנו ,התמיכה הנלהבת בימין מקורה לא ברדיפה רוסית סובייטית בארצות מולדתם אלא מעצם היותם מהגרים שברגע הגעתם לכאן קיבלו עמדה של עליונים ,"יהודים" ,בני הקסטה ה"יהודית" שהיא הקסטת השלטון בארץ על תושבייה המקוריים ובקבילותם להוויה הישראלית הציונית של המעמדות הנמוכות הקלאסיות בארץ ,שבראשית הוויתם הוגלו ממחנאות השמאל הגדולות בישראל (מפא"י) ישר אל ידיהם של הימין הפופוליסטי והאולטרא גזעני כלפי *הלא-יהודים*.
בכך הם מצאו דרך מפלט ממעמד של מיעוט פוליטי בישראל למרות היותם מיעוט תרבותי.
בן למעמד נמוך בעל פריוילגיות "לאומניות" טבעי שהוא יהיה הראשון להגן על הפריבילגיות המעטות שלו עם השיניים.