ביום שישי 11 בספטמבר התפרסם בעיתון "הארץ" ריאיון עם צמד דמגוגים חדשים, קוצים דוקרניים שצמחו להם מבין שאר חוחים המאריכים שורשים ואחיזה בפוליטיקה הישראלית. אלדד יניב ושמואל הספרי, צמד-חמד, כמעין שמשון ויובב, מתנקשים במוסר החברתי בישראל מתוך תחושה לאומנית ומיליטריסטית, וכפי שהגדיר זאת יפה המראיין ארי שביט – נאציונל-סוציאליסטית.
אין ספק שהזוג "המקסים" בחר לו עיתוי מצוין לצוץ לו מבין שאר חלקי הצואה המדינית שמרוחה על כל קיר במשרדי הממשלה והכנסת, בכל צומת ותחנת אוטובוס, בכל בית-ספר שמתחרה על אחוז בוגריו הלוחמים הגבוה. החברה שלנו, כמוה גם ה"שמאל" שלנו, הלכה ימינה, יותר מדי ימינה. האם כותבי המניפסט המסמורטט של ה"שמאל" החדש הזה יוכלו להסביר כיצד יעדיפו אחדים על פני האחרים ללא אמרות פשיסטו-מיליטריסטיות כגון, החובה "להגן" על החברה היהודית במדינה? כיצד יצדיקו טבח נוראי וחסר מוסר שכזה במאות ואלפי פלסטינים בשנים האחרונות, שקיבל ביטוי שיאי ומובהק במבצע "עופרת יצוקה"? האם יעשו זאת בעזרת הדגשת העליונות של ה"גזע" היהודי, מתוך מבחר החיים בטריטוריה הנמצאת בריבונות המדינה הישראלית, או שמא בעזרת החובה "לתרום" לחברה דווקא דרך החובה המגוחכת לדיכוי האחר, נישולו וניצולו המתמיד, "מצווה" שממולאת על ידי שליחי אותו אלוה בשטחי הגדה המערבית יום ביומו.
הלאומנות הזועקת מהמניפסט הקיצוני הזה מנסה לנשל את השמאל ממחויבותו העמוקה לבני האדם החיים במדינה, לחברה על מגזריה וקבוצותיה השונות. מחויבות לחברה הישראלית – קיומה, מוסריותה ובריאותה – מוכיח טוב יותר ד"ר ניב גורדון בקריאתו הפומבית לחרם על המדינה הכובשת והמדכאת, שכורה את קברה במו נשקה, חוקיה ואפלייתה, מאשר שני הלצים שמוסיפים בתאווה יתרה שמן למדורת ההבלים שגדלה והולכת.
שני ה"אידיאליסטים" הנ"ל מוכיחים עד כמה קטנים רעיונותיהם, עד כמה מקומיים הם וצרים בראייתם ופרשנותם (מאוד מאוד "סמול") בהתייחסם לעליונות החברה היהודית תוך הסתמכות על דברי בן-גוריון (האוליגרך המפא"יניקי הגדול שהמושגים חירות, שוויות ואחווה רחוקים מנו כרחוק שמיים מארץ); בדבריו בהכרזת העצמאות ניסה דוד בן-גוריון להקים (גם אם מן הפה לחוץ) מדינה השייכת לכלל אזרחיה "…ללא הבדל מוצא, דת, גזע ומין…".
בפרשנות הלאומנית הקיצונית שקיבלה מגילת העצמאות מיד לאחר מלחמת 1948, נוכס השוויון לעם היהודי בלבד שהדיר עצמו מהאזור בו ניסה לקיים עצמו "בשלום ואחווה בין העמים…" (כדברי המגילה). כך נמנעה מאיתנו המדינה הדמוקרטית שבה אנו מתיימרים לחיות. הזו היא הדמוקרטיה הנאורה ביותר במזה"ת?
השמאל הישראלי נמצא במיעוט השפוי המנסה לקיים עצמו בחיי סולידריות אנושית ואזרחית כאחד עם הישראלי והזר, אם בצוותא עם תושבי בילעין וניעלין ליד חומת ההפרדה ואם כאחד עם פליטי דארפור בערי הפריפריה אליהם הם נשלחים. לצער רבים מחברי בשמאל, פעילותו מצומצמת והיקפו זעיר מזעיר וכך גם ייצוגו בפרלמנט. וזאת עקב השתלטות וניכוס של דמגוגים פשטניים כדוגמת אלדד ושמואל על רעיון וחצי מתוך המצעים החברתיים של שתי מפלגות השמאל שנותרו מיוצגות בכנסת.
השמאל מוכרח מתוך נקודתו המדוכאת והמיעוטית להישאר מהפכני ולהמשיך להיאבק כדברי ימי ההיסטוריה כולה. השמאל האמיתי, ממשיך להחזיק בערכיו המקוריים שאינם מבדילים בין מוצא, לאום ודת; אלו הם ערכי השוויון, החירות והאחווה לכל, שהם ורק הם יקדמו ייסודה של חברה סולידרית ומוסרית המאמינה בעצמה ויכולה לשאת את חבריה למען קיום משותף לאורך זמן. קיום, שמבוסס על הכרה הדדית וקבלה בלתי מותנית של האדם כשווה ערך מטבעו לכל רעיו ושכניו.
האופטימיות הנצחית בה מתהדר השמאל בחתירתו הבלתי נלאית לשלום, מסייעת לנשותיו ואנשיו בקיום החובה המוסרית – שליחותם לקידום החיים ואיכותם לכלל בני-האדם.
אין לנו, חבריו ונציגיו של השמאל הפועל, העמל, אלא להמשיך ולשאת את דגל אחוות המעמד, את נס המרד של המדוכא כנגד נוגשו, אם מ"פנים" ואם מ"חוץ" לחברה הישראלית.
השמאל האמיתי ופעילותו הכרחיים במדינה כמטהר אוויר בשירותים הציבוריים בתחנה המרכזית בבאר-שבע, עיר מגורי, בה שכחו מזמן שהחרא מסריח מטבעו. ניחוחו הלז, של החרא האידיאולוגי והמדיני בו משוויצים ה"סמולנים" בעיתון, מודגש עוד יותר כאשר מורחים אותו על הקירות כקישוטי-סוכה מפוארים ומשוויצים בו קבל עם ועדה בנאומים אוניברסיטאיים ובמדיניות דיפלומטית שלא היתה מביישת את דרא"פ בימי האפרטהייד הקשים ביותר.
אלדד ושמואל, אתם כנראה באמת לא "ליכודניקים בארון", ניחנתם בכישרון על (טטרני משהו) לעטוף דגים מסריחים ורקובים בעיתוני היום והאתמול ולשווקם כסחורה טרייה, כישרון שמציגים לכולנו אנשי "הבית היהודי" ו"ישראל ביתנו" בחיקוי המתחנחן והעלוב של ה"רב" כהנא ורחבעם זאבי.
עשו טובה גדולה לכולנו ו– Get your filthy hands off my desert.
"הזוהי הדמוקרטיה הנאורה ביותר במזרח התיכון?" שואל אסף בונדי.
אז ככה:
א. כן. זוהי הדמוקרטיה הנאורה ביותר במזרח התיכון. אם יש לכותב דוגמא לדמוקרטיה נאורה יותר במזה"ת – שיביא.
ב. מידת הדמוקרטיה של ישראל מספיקה לפחות לכך שהכותב רשאי לשבת בה ולפרסם את דעותיו, אף שהן אינן מקובלות על המשטר. במשטרים שהאידיאולוגיה "העמלה והפועלת" של אסף בונדי העלתה על נס כדוגמא ומופת, היו אנשים שדעותיהם בלתי מקובלות על המשטר באלפית האחוז מאלה של בונדי, מסיימים את חייהם בעינויים קשים במחנות ריכוז.
ובלי קשר לשאלת הדמוקרטיה, השימוש התכוף במילים כמו "צואה" ו"חרא" מעורר טעם רע, תרתי משמע. לדעתי שימוש בצורות ביטוי כאלה מחפה תמיד על דלות בטיעונים ענייניים, אבל אם הכותב סבור ששימוש כזה מעצים את טיעוניו – יבושם לו, תרתי משמע.
אבל המניפסט האמור הוא בהחלט זוועה. עצם כך שמדובר בשני טיפוסים מסלתה ושמנה של האוליגרכיה הישראלית – האחד מחזאי מלב המיינסטרים המתנשא והשני יועץ פוליטי של ברק ה"שמאלי" – מעידה יותר מאלף מילים על מחויבותם האמיתית לערכי השמאל.
שוויץ רחוקה מאוד מלהיות סוציאל-דמוקרטית. היא בעקרון מדינה המנוהלת על ידי אוליגרכיה של פוליטיקאים ובנקאים שמסייעת לתאגידים בינלאומיים להעלים מיסים. שוויץ היא גם מדינה קסנופובית לחלוטין, בה יש חוקי הגירה נוקשים ביותר, ותקריות אלימות נגד מהגרים, חוקיים ולא חוקיים, נפוצות מאוד.
אני יודע שבעיני הישראלים כל האירופאים האלה זה אותו דבר, אבל זהו, שלא.
אלדד יניב ושמואל הספרי צודקים במאה אחוז.
הסיבה שרבים כל כך עזבו את "הסמול" היא בדיוק מה שיניב והספרי יוצאים נגדו: האגואיזם הנהנתני, תחת מסווה של נהנתנות, וקוסמופוליטיות, הכל לשם חיקויה של כל אופנה אידיאלוגית שצומחת במערב אירופה.
בפועל, "הסמול" דגמת הכותב, המאשימים את צה"ל "בטבח" בעזה, ללא כל קשר למהו טבח באמת, ולנסיבות אותו "טבח", הם בדיוק הסיבה בגינה התעורר צורך בקול שפוי. בדיוק כמו שאנשי "גוש אמונים" סחפו את הציונות הדתית אל עבר משיחיות אלימה, וקיצונית, כך סחפו אנשי "הסמול" התל אביבי הצדקני את הציבור השמאלי כולו אל גבולות של אנטישמיות מחד וצדקנות צבועה ופתטית מנגד. אנשי "הסמול", הם ורק הם, הפכו את המילה "שמאלני" לקללה ( ובצדק). הם משחירים את שמם של האשכנזים, התל אביבים, והשמאלנים בפני החברה הישראלית.
"סמולנים", בשם כל החברה הישראלית: "Get your filthy hands of my desert"
רוצים מדינת "כל- אזרחיה" ?
רוצים סוציאל דמוקרטיה מפוארת ופציפיסטית המתרפסת כלפי כל דיקטטור בעולם המוסלמי ( ע.ע. שוויץ וקדאפי בשבוע האחרון) ?
רוצים לגור "בסקוואטים" ולשחק אותה אנשים ליברלים ומתקדמים ?
סעו למערב אירופה.
כאן זה אחרת.
— קישור —
אם כבר מדייקים בקוצו של יוד, אז אני מקבל את התיקון ששוויץ איננה "סוציאל דמוקרטיה" אלא מדינה רב לאומית שקיימת בה מערכת רווחה טובה בסך הכל. מצטער על הבורות, אך קו הגבול המפריד בין "סוציאל דמוקרטיה" לבין מדינה הדואגת לבריאות, לרווחה , ולחינוך אזרחיה נראה לי מטושטש למדי. בכל מקרה, מדובר בדוגמא בלבד.
ידידי היקר, אני לא יודע באיזה עוד מקומות יצא לך לטייל או לחיות מלבד מערב אירופה, אבל ישנם קווי דמיון רבים בין מדינות ועמי מערב אירופה. קווי דמיון תרבותיים, חברתיים ופוליטיים רבים. זוהי בדיוק ההנחה בבסיסו של האיחוד האירופי ( למרות ששוויץ לא חברה בו, אבל כמו שאמרתי, היא רק דוגמא).
בכל מקרה, הנסיון להעתיק נורמות התנהגות, תרבות ושילטון אירופאיים למזרח התיכון נידון לכשלון חרוץ. לפחות עד אשר מפלגת "הירוקים" תזכה ברבע מן המושבים בפרלמנט הלובי, הסעודי או הסורי.
אנחנו, היהודים, שגם ככה מואשמים בזה שאנחנו לא שייכים לאיזור ( "לאלסקה" אנחנו שייכים לפי דברי אחמדינג’ד) בוודאי לא צריכים להוביל את הייבוא התרבותי הזה.
קומוניזם ?
סוציאל דמוקרטיה ?
אנרכיסטים ?
סרבנות "מצפון" ?
נשמע כמו יותר מידי מילים בשפה שלא מדברת פה לאף אחד.
כשהתעמולה השקרית שלכם, המכונה "הסברה", פונה למערב אירופה, ובמידה מסוימת גם לארצות הברית (בעיקר כשהבריון המטונף מטקסס הלך),
אתם יוצאים מגדרכם כדי להסביר כמה כאן זה לא אחרת. כמה אתם דמוקרטיים וכמה אתם שוניוניים וכמה אתם מתקדמים.
יש מצעד גאווה.
יש סרטים ביקורתיים על הממשלה.
יש הפגנות של מתנגדי כיבוש.
יש רו]אים לזכויות האדם.
כשנוח לכם אתם משתמשים בנו כחלון ראווה.
ובכן, לפני שאתה מנפנף פה בשחצנות אופיינית ישראלית, כאילו בריון אחר חותך אותך בנתיב, תזכור שהישות שקרובה כל כך ללבך נתונה לחסדי אחרים.
אתה עצמך תוקף בנשימה אחת את ה"דיקטטורים המוסלמים" ואת החנונים ממערב אירופה או משהו כזה.
אתה באמת חושב שאתה יכול לעמוד מול שניםה לאורך זמן?
השורה התחתונה היא שאנחנו אולי מיעוט, אולי מגוחכים בעיניך, אבל אנחנו החזקים, כי אנחנו אכן "הולכים למערב אירופה" ומבהירים שם ש"פה זה אחרת",
למרבה המזל ישראלים כמוך הם מספיק שחצנים בשביל לא להסתיר זאת, ולכן ה"אחרת" הזה יהיה גורלו כמו ה"אחרת" בדרום אפריקה.
כמה שנים לפני נפילת האפרטהייד אמר שר דרום אפריקאי אחד לקבוצה של פעילי זכויות אדם:
"ממשלתי קוראת לכם ללכת לכל הרוחות."
עוד כמה שנים נראה מי ילך לכל הרוחות.
א. לא תקפתי את הדיקטטורים המוסלמים. פשוט ציינתי שאין שם מפלגת ירוקים, וגם לא תהיה בזמן הקרוב. זאת פשוט עובדה. זה לא לגנאי.
ב. קיומכם באמת מוכיח שישראל היא מדינה דמוקרטית. על כן ראוי שנוציא קצת טוב מכל הרע שאתם יוצרים פה במדינה ( ואני כמובן לא מדבר על מצעד הגאווה, או סרטים ביקורתיים נגד הממשלה, אלא רק על "הסמול").
ג. התעמולה שלנו פונה למערב אירופה בייחוד בגלל שהחלק הכי גדול של הייצוא הישראלי הולך לאירופה. מדובר בשיקול כלכלי נטו. אני לא באמת רואה במדינות מערב אירופה איזשהו "מגדלור מוסרי" או תרבותי שצריך להכווין אותי. במיוחד לאור ההסטוריה של היבשת הזו. בעוד 30 או 40 שנה, כאשר מרכז הכובד הכלכלי יעבור למזרח הרחוק, דעת הקהל בנורבגיה תהיה רלוונטית כקליפת השום בעיני ( לא שהיום היא מאוד רלוונטית, אך עדיין הרבה יותר ממשקלם היחסי של הנורבגים באוכלוסיית העולם). לא יותר מכל מטרופולין ממוצע בהודו או סין. חשוב לי רק להבהיר שלאמריקאים יש לי באמת סימפטיה גדולה, ואשמח אם ישמרו היחסים של ישראל וארה"ב גם לאחר שארה"ב תפנה את הבכורה העולמית.
ד. אתם באמת החזקים. אפילו בתוך החברה הישראלית אתם הרבה יותר חזקים ביחס לכמותכם באוכלוסייה. אתם בעלי נוכחות מאסיבית מאוד בתקשורת, באקדמיה, ובבתי המשפט. העניין הוא שהגישה שלכם למערב אירופה נובעת ממעמדכם בישראל. ברגע שיפסק הנפוטיזם בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט, תחסם גם הגישה שלכם למערב אירופה. הם פשוט יבינו עד כמה אתם לא רלוונטים פה, וחסרי השפעה.
ה. ההסברים על כמה אנחנו דמוקרטים ושיוויוניים לא ממש רלוונטיים למקרה כמו הסכסוך עם החמאס. זכותינו לא לחטוף טילים גם אם אנחנו הכי לא מתקדמים ושיוויוניים. הנסיון הישראלי להשתמש בהצדקה מוסרית כדי להצדיק את זכותינו למדינת לאום הוא מיותר. כאילו אם הייתי פחות מוסרי אז היה מגיע לי פחות לחיות בארץ. אלה הרי שטויות, שכן לפי גישה כזאת הגרמנים, הטורקים, ועוד הרבה עמים אחרים ( גם הפלסטינים) היו צריכים לחיות בחלל.
ו. נראה באמת.
למרות שאני קצת מסתייג מהנימה הפשיסטית משהו, אין ספק שהספרי ויניב מביאים קצת רוח חדשה לפוליטיקה. בעולם בו השמאל והימין בישראל מציירים את העולם בשחור ולבן מרענן לראות קצת גוונים של אפור. לשמאלנים קיצונים קשה לראות אנשים שהולכים לצבא (אפילו רחמנא ליצלן לקרבי), תומכים בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל, אינם מסכימים עם כל פעולות המדינה בשטחים , מניפים את דגל ישראל בגאון ובאופן כללי מציגים שמאל ציוני פרקטי ולא מתנצל. כזה שמשלב הומניות וליברליות עם ציונות ומגבלות המזרח התיכון שאלו המתקראים בעיני עצמם "השמאל האמיתי" כ"כ מתקשים להפנים.