בימים אלו מלאו 49 שנים מאז הלכה מאתנו המשוררת חיה קדמון. אני מקדיש את הטור שלי לזכרה של חיה קדמון ז"ל , משוררת שתרמה לספרות העברית נכס יקר של שירת שלום. אני נמנה עם אלה הכואבים על כך ששירתה של חיה קדמון לא זכתה לקבל את המקום הראוי לו בארון הספרים שלנו.
חיה קדמון נפטרה ב-י"ב באלול תש"ך, 4 בספטמבר 1960, בגיל 42. בעלה, המדען רוברט פרקש, נפטר שמונה חודשים לאחר מותה ממחלת שיתוק פתאומית והוא בן 36. בנם יובל ,שהתייתם בטרם מלאו לו חמש שנים, אומץ, על פי בקשתו האחרונה של אביו, על ידי ידידי המשפחה, לילקה ודניאל פתר.
בהוצאת "תרבות לעם" יצא לאור ב-1971 ספר שיריה "לבעור תמיד" בעריכת המשורר אלכסנדר פן.
אני מניח אתגר לפתחן של אגודת הסופרים והוצאות הספרים שלקראת שנת 2010, לציון חמישים שנה למותה של חיה קדמון, יוציאו מהדורה ראויה של כל שיריה. תהיה זו מתנה נאה לשוחרי השירה העברית במיטבה.
אני מביא לקהל הקוראים את הקטע האחרון מתוך הפואמה "תאומים ילדה אותנו זו הארץ", שנכתבה על ידי חיה קדמון בשנת 1957 ופורסמה לראשונה ב"קול העם", עיתון המפלגה הקומוניסטית.
…עַל כֵּן אֵלַיִך אֵם שְקוּדָה וּבְהוּלָה עַל עוֹלָלֶיהָ
כְּמוֹ דּוֹגֶרֶת
אֲנִי קוֹרֵאת בְּהִתְרַגְּשוּת בְּהִתְחַדֵּש אָבִיב:
רְאִי, הֵן לא הַרְחֵק מִכָּאן
לְיַד תֵּיבוֹת וָאֳהָלִים כְּמוֹ שֶׁלָּךְ
בְּסִיסֵי רַגְלָיו בְּחוֹל הָאָרֶץ הַקּוֹדֵחַ,
עוֹמֵד לוֹ יֶלד מְקֻרְזָל-שֵׁעַר כְּמוֹ יַלְדֵך,
אֲשֶׁר פָּעָה אֶת פְּעִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה
עַל זוֹ הָאֲדָמָה,
יֶלֶד שֶׁנִּגְרָר כְּשַׁק מֻפְשָל עַל שֶכֶם
בְּהֵעָקֵר מִכָּאָן עַמּוֹ כְּמוֹ גּוּשֵי קַרְקַע
הַנִּזְרָקִים לַעֲבָרִים בְּנֵפֶץ הַמַּפּוֹלֶת
שֶׁלּא יָדָיו הִצִּיתוּ אֶת פְּתִילָהּ.
גַם אַתָּה, שָׁכֵן, שֶהֻדְעֲכוּ חַיֶּיךָ לא רַק בִּכְתוֹנֶת הַפַּסִּים
אֲשֶר לַמָּוֵת
כִּי גַּם בַּתּוֹר לְכַף מָרָק וְלֶחֶם חֲסָדִים
כְּבֶן-חוֹרִין מֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ גָּדֵר–
אַל תְּצַפֶּה לָבוֹא שֵׁנִית אֶל הַפְּלִיטִים הַמְּצוֹפְפִים
בְּחֹזֶק יַד וּבְרֶגֶל גַּאֲוָה,
אַךְ גַּם אַל תְּדַבֵּר אלינו חֲלָקוֹת וְאַל תִּפְתַּח לָהֶם בֵּית דֹּאַר
כִּי חַשְתָּ כְּבַר בָּאִשּוֹנִים הָאֲטוּמִים וְהַקְּמוּצִים
אוֹתוֹ נִצּוֹץ אֵיבָה אֶל הַכּוֹבֵשׁ
אֲשֶׁר הִקְדִּיחַ לְפָנִים אֶת לְבָבְךָ.
יָבוֹא אָבִיב, יָבוֹא!
יָבוּאוּ פַלָּחִים בְּחִיּוּכָם הַחַם
וּבָחוּרִים שְׁחוּמִים וּמֻצָּקִים שֶׁלָּנוּ
וְיִטְבְּלוּ פִּתָּם יַחְדָיו בְּדֶשֶׁן הַמִּנְחָה
לְאוֹת כִּי תַּמָּה גְּאוּלַת הַדָּם.
כִּי תְּאוֹמִים יָלְדָה אוֹתָנוּ זוֹ הָאָרֶץ
וּתְאוֹמִים נָלוֹשׁוּ נַחֲלוֹתֵינוּ בֵּין כָּל עַמֵּי תֵּבֶל.
תודה על הכתבה
הכרתי את חיה וגם את רוברט פרקש
וחבבתי מאוד את שניהם.
שניהם היו אנשים מקסימים
רוברט היה פיזיקאי ושוחחתי איתו הרבה על
ההשלכות הפילוסופיות של תורת הקוואנטים
קשה לי להאמין שחלפו כבר 49 שנה מאז נפטרו
כדאי להוציא חוברת קטנה לזכר שניהם
עקיבא אור
שיר יפה. אפשר להקליד לאתר בן יהודה, בתנאי שהבן היורש יוותר על זכויות יוצרים, ואז תקבל שירתה של המשוררת חיה קדמון את החשיפה הראוייה.
לאלו שנולדו אחרי 1960 , ושומעים פעם ראשונה את שמה של המשוררת חיה קדמון, אודה לכותב אם ירחיב את היריעה וכקורא אוכל לקבל מידע נוסף .
לאבנר שלום
לבקשתך אני מוסיף פרטים ביאוגרפיים נוספים.
חיה קדמון נולדה ב-1919 ברוסיה.בהיותה בת שש הוריה עלו לישראל.המשפחה התישבה בכפר יחזקאל. האם היתה רופאת ילדים בכפר והאב היה מורה .
את לימודיה התיכוניים סימה בגמנסיה הרצליה בתל אביב, ובאותה תקופה היתה חניכה בתנועת ה"שומר הצעיר". לימים היתה חברת ההנהגה הראשית של השוה"צ. היתה ממיסדי הקיבוץ
הארצישראלי ג, שלימים עלה להתישבות בחצור. באישור הקיבוץ למדה באוניברסיטה העברית בירושלים בחוג לספרות עברית וספרות אנגלית. השתלמה בספרות אנגלית באנגליה . שם ערכה והגישה תוכניות בשידורים העבריים של רשות השידור הבריטי. כשחזרה לארץ היתה פעילה מאוד במפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם). פרסמה שירים ומאמרים במוסף הספרותי של "על המשמר" בעריכת א.ב. יפה.
במהלך שנות החמישים הצטרפה למק"י.במשך כשש שנים פרסמה את שיריה במוסף הספרותי של "קול העם", העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית.
שיריה הוקראו בעצרות עם שארגנה המפלגה . אסיים בזכרון אישי מהופעתה המרשימה והמרגשת בעצרת עם בתל אביב , כאשר הקריאה את השיר ,שנכתב בעקבות התפרעות בריונית של משטרת ישראל בהפגנת אחד במאי בנצרת . שיר לירי בו מתנהל דיאלוג כואב בין ילד ואימו. ילד שאינו מבין מדוע שוטר מכה אדם שצועד בסך באחד במאי בנצרת.
בת 42, ספטמבר 1960,נפטרה חיה קדמון. מאות רבות של חברים מוכי הלם ליוו אותה בדרכה האחרונה ונפרדו ממנה ליד קברה בשירת האינטרנציונל.
פואמה יפה, מתנצלת ורומנטית אך כל כך לא מציאותית !
בעיני הערבים אנו(היהודים הישראלים) אינם "אחד מילדי הארץ" אלא פולש ומנשל
ועד שהם לא יקבלו את עובדת היותינו עם הארץ מזה אלפי שנים לא יכון שלום.
אותי מקוממת התמימות והפטור בו פוטרת המשוררת את הערבים מכל אחריות למעשיהם ומחדליהם: "י?ל?ד ש??נ??ג?ר?ר כ??ש??ק מ?פ?ש?ל ע?ל ש?כ?ם
ב??ה?ע?ק?ר מ?כ??א?ן ע?מ?ו? כ??מו? ג?ו?ש?י ק?ר?ק?ע
ה?נ??ז?ר?ק?ים ל?ע?ב?ר?ים ב??נ?פ?ץ ה?מ??פ?ו?ל?ת
ש??ל?א י?ד?יו ה?צ??יתו? א?ת פ??ת?יל?ה?"
נו באמת !
מי דחה את החלטת החלוקה שהכירה "בתאומי הארץ" ויצא למלחמת השמד לסיכולה.
הנוסטלגיה לשירה שכבר בעת כתיבתה היתה לא מציאותית ומדומיינת מעידה על קבעונו של כותב המאמר
תגובה למבקר אלמוני
גדולתה של חיה קדמוו בשירתה ,שהיא כואבת את כאבם של כל מי שנפגע בסכסוך המדמם בינינו ובין שכנינו.
חיה קדמון בשיריה הביעה את כאבו של הילד היהודי , אבל היא בין המשוררים הבודדים בתקופתה , שמצאה מקום גם לכאבו של הילד הפלשתינאי "שנגרר כשק מפשל".
אם אני הולכת בדרכן של המבקר האלמוני, אני צריכה גם להוקיע את הילד ,שנגרר כשק מפשל על כתפיה של הגר , כי יש מי שמוצא אשם בהתנהגותה כלפי שרה.
אני מעריכה את כתיבתה הנועזת של חיה קדמון הכואבת את כאבם של כל הנפגעים מהעימות רווי המלחמות וההרס . וכנראה המגיב החליט להתעלם מהפואמה כולה והתיחס רק למבואה של הבית האחרון.
אני נמנית אם אלו, שרואים את הדרך להחלצות משרטון האיבה, בכך שכל אחד מאיתנו יהיה קשוב גם לכאבו של האחר.
אני דוחה את הבוטות בתגובתו כלפי חיה קדמון.