סימנים אחרונים מעידים על יציאה מסויימת מהמשבר העולמי. יש דיווחים על צמיחה חיובית מתונה, על עליה בביקוש לעובדים, על עליה בצריכה ועצירה מסוימת של המפולת בשוק ההון. ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר לגרוף הון פוליטי מהנתונים והתפאר בכך, שממשלתו "מובילה" את המשק ממיתון להתאוששות. מובן שלאדם עסוק כמו נתניהו אין די זמן לספר לנו מה הוא ומה האדם המכונה שר אוצר עושים בדיוק כדי "להוביל" את המשק ל"התאוששות".

ואכן, למרות הנתונים המעודדים, הדיבורים על התאוששות יכולים להתגלות כמוקדמים מדי, אם נסתכל על התמונה יותר לעומק ולטווחים יותר ארוכים. המשקיע האמריקאי ג`ים רוג`רס ניסח את הדברים היטב: "ההתאוששות הנוכחית היא כתוצאה מכך שהצריכה הפרטית ירדה באופן דרמטי ב-2008 והציבור נאלץ לקנות מוצרים שלא קנה בשנה שעברה… כיצד יכול להיות שהפיתרון לחוב ולצריכה הוא עוד חובות ועוד צריכה? כיצד זה יכול להיות הפיתרון לבעיות שלנו?"
 
כאן למעשה מגולם ההסבר לעליה המסויימת בצריכה, שהובילה גם לאותה עליה קלה בצמיחה. אך כמו בהרבה דברים בכלכלת הבועות שלנו, מדובר בהרבה אוויר ובמעט תוכן. העליה בצריכה נובעת משילוב של הורדת הריבית, וכמו שרוג`רס אמר, מכך שבסופו של דבר, אנשים לא יכולים להימנע מצריכה לנצח. הם מבזבזים כסף שאין להם כדי לקנות את המוצרים שהם העדיפו לדחות את רכישתם, והם עושים זאת באשראי זול.
 
זה כשלעצמו מהווה פתח לספקולציות שחוגגות בתקופה האחרונה, ומעלות את המדדים בבורסות. אבל גם הפעם מדובר בעוד בועות שמתנפחות על בועות, בדיוק מה שגרם למשבר מלכתחילה. נראה כי המוסדות הפיננסיים הגדולים לא למדו את הלקח, והם ממשיכים בהשתוללויות ספקולטיביות, בחלוקת בונוסים מטורפת ובהתעלמות מכל תמרורי האזהרה. לא ניתן להאשים אותם, כמובן. אנשי עסקים אינדיבידואלים יחפשו תמיד רווחים מהירים לעצמם, גם אם הדבר בא בסתירה עם יציבותה של השיטה שמקיימת אותם כמעמד.
 
אבל עדיין לא הגענו לחלק הגרוע ביותר. הצמיחה הנוכחית לא היתה יכולה להתממש אלמלא הזרימו ממשלות בוש ואובמה כספים אדירים לבעלי הון אמריקאים כדי למנוע מהם לקרוס. כאשר נעשתה התערבות ממשלתית מן הסוג של מתן מאות מיליארדי דולרים כשוחד לבעלי ההון, הבורגנות קיבלה אותה בברכה. אבל כאשר ממשל אובמה מנסה לקדם התערבות ממשלתית של רגולציה על שוק ההון, הבורגנות האמריקאית נעמדת לפתע על רגליה האחוריות ובאמצעות הפוליטיקאים שהיא מממנת היא יוצאת מגדרה מרוב זעם על ההתערבות ה"סוציאליסטית" בשוק החופשי.
 
כלומר, התערבות ממשלתית שבמסגרתה הבורגנות מקבלת מיליארדים מכספי משלם המסים לכיסה, היא נכונה ועולה, משום מה, בקנה אחד עם עקרונות השוק החופשי. ואילו התערבות שנועדה למנוע מן הבורגנות לקחת סיכונים פראיים שיובילו למשבר נוסף, נחשבת ככפירה סוציאליסטית. זה שמדובר בצביעות מחוצפת, זה לא חדש ולא מעניין. העניין שלנו הוא בהשלכות הממשיות של צעדים אלה של הבורגנות האמריקאית על הכלכלה העולמית.
 
אם, כפי שכל הסימנים מראים, המשך ההשתוללות הספקולטיבית יוביל למשבר נוסף או להחרפתו של המשבר הנוכחי, לא יהיו לממשל האמריקאי הרבה מקורות לממן את הצלת התעשייה והבנקים מקריסה נוספת. כספי ההצלה אמורים היו לבוא בצד הגברת הרגולציה הממשלתית. אבל אם הבורגנות לא תאפשר לממשל אובמה להגביר את הרגולציה, הדבר יסתיים, כמעט בהכרח, במשבר כלכלי נוסף. הפעם, אחרי שהקופה התרוקנה מאז ההצלה הקודמת ולא התמלאה מחדש בשל המיתון, לא יוכל הממשל לממן את הצלת המשק.
 
גם צעדי יאוש נוספים כמו פיחות הדולר יכולים להיות הרסניים לכלכלה העולמית, ובסופו של דבר לפגוע גם בארצות הברית עצמה. לא זו בלבד שזה יחריף את המיתון של מדינות תלויות יצוא כמו ישראל, זה גם יחסל את יכולתן של מדינות, שהרזרבות שלהן דולריות, לממן את הצלת המשבר אצלן. וזאת, מאחר שמקורות המימון הללו מושקעים בנכס שהערך שלו יורד במהרה. אגב, איזה נגיד מבריק של בנק מרכזי קנה לאחרונה בצעד היסטרי הרבה מאד דולרים? ניחשתם נכון: סטנלי פישר שלנו. פישר, בנסיון נואש לבלום את התחזקות השקל מול הדולר, רכש מיליארדים של דולרים. אך במקביל לכך שרכישת הדולרים העלתה זמנית את מחירו בשוק המקומי, מדינת ישראל רכשה למעשה נכס שערכו בשוק העולמי יורד. השלכות הצעד הזה על מימון המשך המשבר בישראל צפויות להיות קשות ביותר.
 
יתכן שהיינו יכולים לצאת מהמשבר אילו הממשלות השונות היו מבצעות מהלכים אמיצים לפקח על שוק ההון, למצב את המטבע העולמי ולהגן על הייצור התעשייתי ממניפולציות פיננסיות וממחנק האשראי. אבל הממשלות כבר אינן יכולות לעשות זאת. הן לא יכולות להחזיר את השד אל הבקבוק: הדה-רגולציה והגלובליזציה של ההון הפכו את הבורגנות העולמית לכוח חזק מאד, שלא ניתן להתמודד עמו בקלות.
 
עד כה היה תפקידה של המדינה בקפיטליזם המאוחר, מעבר לדיכויו של מעמד הפועלים, להגן על הבורגנות כמעמד מפני תאוות הבצע של בורגנים אינדיבידואלים. אבל בעידן הגלובליזציה, המדינה, אפילו האמריקאית, נעשתה חלשה מכדי לעצור את הבורגנות הפועלת בנמרצות יתר לכרות לעצמה קבר. יתכן שהנשיא אובמה יצליח להבקיע מבעד לחומות שהבורגנות שמה בפניו בדרכו להציל את הקפיטליזם העולמי. אבל נכון לעכשיו, המצב לא נראה כזה.
 
ולבסוף עלינו לזכור שקריסתו של המעמד השולט היא לכל היותר חמישים אחוז מן המהלך ההיסטורי. המחצית הנותרת הם הכוחות המעמדיים שיכולים לנצל את חולשתו של המעמד השולט ולתפוס את השלטון בעצמם. בחברה הקפיטליסטית, למרות כל הנסיונות לחפש, לא נמצא כוח כזה מלבד מעמד הפועלים. הכל, אם כן, תלוי במעמד הפועלים: בתנועתו ההיסטורית, בהתקדמות הכרתו ובהנהגתו נמצאת התשובה על השאלה, אם המשבר יוביל להמשך הניוון או יפתח את הדרך לשינוי המהפכני.

Share on Facebook