יומיים לפני ערב ראש השנה ושבוע לפני יום הולדתו ה-75 התגבר יהודה על החולשה הגדולה שממנה סבל מזה חודשים רבים, ויצא העירה לקניות. אבל הוא נרתע מהחנויות ההומות אדם ולא הצליח למצוא את הרשימה שהגר הכינה עבורו. הדרך חזרה הביתה, בידיים ריקות, הייתה אמורה להיות יותר קלה, בלי עליות. היה עליו ללכת במורד רחוב אבן-גבירול ולחלוף ליד הבניין ששיכן פעם את "בית החלוּצות", שחברו הליצן נחום חמד נהג לכנות לפני שנות דור בשם "בית החוֹלצות". השנינה של נחום קנתה לה אוהדים רבים בכיתה ה’ ואת הצחוקים שבקעו מקן התנועה המאוחדת ברחוב נרקיס שמעו בכל השכונה. אבל את יהודה הבדיחה פשוט לא הצחיקה ונחום, חבר ילדות עוד מהגן, נטר לו על כך. זה היה בסדר גמור. יהודה קיבל את הטינה בשלוות נפש, שהרגיזה עוד יותר לא רק את נחום, אלא גם את חסידיו הרבים בתנועה. הוא לא אהב ליצנים, ורק צ’ארלי צ’אפלין שבה את לבו, בעיקר בזכות "הבהלה לזהב". הסרט הקודר אך המצחיק הזה לא היה פופולרי במיוחד בירושלים של תחילת שנות החמישים, אבל יהודה הלך ארבע פעמים בשבוע אחד לקולנוע "ציון", כדי לראות את צ’אפלין אוכל את שרוכי הנעליים שלו בעידן של רעב נורא כאילו היו ספגטי איטלקי טעים במיוחד.

קשה היה ליהודה להיסחף בחוויה קולקטיבית כלשהי. בתנועה הטיפו לקבוצתיות ולפשטות, ודרשו בשבח הלבוש האחיד והחולצה הכחולה שעולה על כל העדיים. יהודה לא אהב את החולצה הכחולה, ובעצם חלם על הטוגה הרומאית שמארק אנתוני, הוא מרלון ברנדו, עטה על במת הנאומים הסמוכה לקפיטול בזמן נאום ההספד המופלא שלו על יוליוס קיסר. גם את הסרט הזה ראה פעמים אחדות בקולנוע "עדן" ברחוב אגריפס, ובפעם הרביעית אסר עליו הסדרן הראשי, שהיה לו שפם שחור בסגנון סטאלין, לקנות כרטיסים בקופה. "אם אתה אוהב את הסרט עד כדי כך," אמר, "תיכנס הפעם בחינם. אבל לדעתי אתה מסתובב יותר מדי לבדך בבתי הקולנוע. בסוף אדבר עם אבא שלך על זה." הסדרן לא קיים מעולם את איומו, גם לא כשיהודה קנה את הכרטיס היקר במיוחד (חצי לירה) לסרט "קוו ואדיס". הוא ליקט את הכסף במשך כמה ימים וכמעט שאמר נואש. בסופו של דבר מכר את ספר ההיסטוריה "תולדות עמנו" למר אונא ב"הכל לנוער". ממילא כל פרק התחיל במשפט "רבות סבלו אחינו היהודים", והספר כולו היה מגילה קודרת של סבל אין-סופי. קוו ואדיס דרש מהצופים להזדהות עם סבלות הנוצרים, אבל יהודה דווקא אהב את התהלוכות הססגוניות של קיסרי רומא, את התלבושות הנהדרות ואת השחקניות האמריקאיות היפות, שלא היה בהן שום דבר רומאי.

באמצע הדרך לרחוב רמב"ן שינה יהודה את דעתו, לא הלך ישר לביתו אלא חזר לרחוב קרן קיימת וחצה את רחוב אוסישקין, מבלי להבחין כלל בחבורה קטנה של מפגינים שביקשו למחות על הסבת שמו של הרחוב, לפני שנים רבות מאוד. פעם קראו לו על שם יהודה הלוי, והאגדה מספרת שמנחם אוסישקין, הַגביר הסוכנותי הכוחני, הפעיל קשרים כדי שהרחוב ייקרא על שמו. הרחובות מסביב שמרו על ההקשר היהודי-ספרדי, אבן-גבירול, אבן-עזרא, אבן שפרוט, רמב"ן, והפלישה של אוסישקין לרחביה הייתה חריגה וסרת טעם. אבל יהודה חשב שכבר עבר זמנו של הוויכוח הזה. לרחוב הארוך קראו אוסישקין עוד בימי המנדט, ומשם חטפו הבריטים את הנער רובוביץ’ בן ה-16 ורצחו אותו, רק משום שהדביק כרוזים של לח"י על חומת בית הספר ע"ש אוולינה דה-רוטשילד, שהירושלמים קראו לו רק "הקולג’". יהודה תמיד אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שלדידו העיר ירושלים משתרעת בין המלך ג’ורג’ במזרח, בצלאל בצפון, רמב"ן בדרום ואוסישקין במערב.

מישהו מבין המוחים הבחין בו וקרא לו להצטרף להפגנה, אבל יהודה לא שעה לדבריו, בקושי הבחין בו, שכן האור האדמדם מצד מערב מיגנט אותו והוא כמעט רץ לכיוון בתי וולפסון, כדי לאבד את עצמו לדעת בתוך השקיעה שצבטה את לבו עד לכאב. בסופו של דבר התעייף מאוד, וישב לו על גדר קטנה הצופה לשכונת שערי חסד. חמישים מטרים בלבד מההפגנה באוסישקין הכינו תושבי השכונה את עצמם לתפילת הערב, מצפים בחגיגיות שנגעה ללבו לימים הנוראים. הם היו רחוקים מיליון שנות אור מהוויכוח ההיסטורי על יהודה הלוי ואוסישקין. כאשר דעכה השמש עד תום שררה בשכונה אפלה מתונה, מנוקדת בפנסי רחוב ובאורות הבתים, שלווה ולא מאיימת. הוא הבין שעליו לאסוף את שארית כוחותיו ולהגיע איכשהו הביתה.

למחרת התקשה יהודה לקום בבוקר, אבל הדדליין העיק עליו, וגם שכר הסופרים הזעום שהובטח לו היה די חיוני. הוא התיישב מול המקלדת אבל התקשה להבחין באותיות, והבין שלא יצליח להשלים היום את המאמר. הוא התקשר לעורך הדף הספרותי בעיתון ושמע ממנו שניתן בהחלט לחכות עוד 24 שעות. העורך היה מנומס, אבל יהודה קלט שבעצם לא אכפת לו אם המאמר לא יישלח כלל. דקות אחדות אחרי השיחה המשיך יהודה לכתוב, כאילו זו לא התקיימה כלל. ביום שני בבוקר הוא כבר הבין, שאחרי יום הולדתו ייתכן שייאלץ להיפרד בכלל מהכתיבה. זהו אולי המאמר האחרון, אמר לעצמו, ואני חייב לסיים אותו בכל מחיר, גם על חשבון האיכות, הרהיטות והשנינות. אחרי ששינן את הדברים לעצמו פעמים אחדות התבהר הכול, יהודה ראה את המקלדת בחדות נפלאה והבין שיהיה בסדר. הוא כתב במהירות עצומה, 1,200 מלים בקצת יותר משעה, ואחר כך ערך את הדברים בקפדנות הרגילה שלו. זה היה מאמר סביר, חשב יהודה, אבל לא יצירת מופת שתותיר את חותמה לימים רבים. בעצם, ייתכן שהוא מעולם לא כתב יצירת מופת כזו, ויש להניח שהדברים יתנהלו איכשהו גם בלעדיו. הקימה מכיסאו לא הייתה קלה, ועתה התנהל בכבדות כדי להכין לעצמו קפה שחור. רק בימים האחרונים החל להתעלם לגמרי מאזהרות הרופא, ואפילו שקל לחזור לעשן. לבריאות אין עוד משמעות עכשיו.

הקפה היה נפלא, יהודה שתה אותו לאט לאט, התבונן בחצר מבעד החלון והצבע הירוק ששלט בחצר הישרה עליו שלווה. אבל מקץ שעה קלה כבר התיישב במטבח ליד שולחן האוכל והשלים עם העובדה שיקשה עליו להמשיך ולעמוד ליד החלון. הוא המשיך להציץ החוצה, וקצת התפלא לראות את חברו הסופר ארנון עומד שם ומביט בו בחיוך קל שבקלים. ארנון נכנס למטבח מבלי שהקיש בדלת. בעצם, הוא אפילו לא פתח אותה אלא רק עבר איכשהו דרכה כמו בסרט מדע בדיוני והתיישב מולו: גבוה, גאה כתמיד אבל אולי קצת שקוף. "חשבת שאני מת," אמר ארנון, "אבל אני מבוגר ממך רק בשלושה ימים. בעבר לא נהגת להזמין אותי לביתך, העדפת להיפגש בבית קפה כדי שתוכל לקצוב את הזמן לשיחה וללכת כאשר יימאס לך. אבל בקרוב מאוד כבר לא תשלוט בלוח הזמנים שלך. חשבת שאני טרחן? יבוא היום שעוד תתגעגע לימים שלנו בבתי הקפה במרכז העיר." כאשר יהודה ניסה לענות, אולי כדי למחות על נימתם הקשה של הדברים, ארנון כבר הלך. בעצם, הוא לא הלך אלא התפוגג, גופו הפך בבת-אחת לגוש גדול של רסיסים כמעט בלתי נראים, וקול הבס העֲרב שלו התמזג במלמולים של כלום, שבאו כאילו מצד אחר. יהודה נחלש מאוד מהביקור הזה. הוא בעצם חיבב את ארנון ב"מנות קטנות", כפי שנהג לומר לחבריו. אבל לארנון היה מה להגיד על כל נושא שבעולם, ודווקא ללמדנותו העצומה היה אפקט מתיש על כל שומעיו. הוא נהג לבלוע את מאמריו של יהודה כבר ביום שישי בבוקר, ואחר כך לדקלם את המסקנות באוזניו של מחברן בפסקנות קשוחה, כאילו הוא עצמו כתב את הדברים.

"ארנון היה כאן עכשיו, אבל רק לכמה שניות וכבר ייגע אותי עד מוות," אמר יהודה לאשתו. הגר ניסתה לומר שארנון כבר מת, אבל העדיפה לשתוק ורק דמעה קטנה אחת החליקה בעדינות במורד לחייה. יהודה הבין שמשהו השתבש בבוקר הזה, ושממש לא ייתכן שארנון, שמת לפני שלוש שנים, ביקר זה עתה בביתו. פעם סבלתי ממה שמתרחש סביבי, אמר לעצמו בקול חרישי, אבל עכשיו אני מתייסר גם מדברים שאינם קורים. בכל זאת, לא היה לגמרי בטוח שביקורו של ארנון היה רק תעתוע אכזרי של דמיונו הפרוע. לתדהמתו, הוא חש געגועים אמיתיים לסופר, שאותו לא סבל רוב הזמן. בימים כתיקונם, כשאדם חש שכל החיים לפניו, הוא מסרב להבין את כוחו של ההרגל. לא בכדי יהודה בילה שעות רבות עם ארנון. הוא רטן, לעתים התחמק, אבל מעולם לא ניתק את היחסים. "הנודניקים מקנים לך את ההרגשה שאתה רצוי," שינן לעצמו פעמים רבות, "הם מחזרים אחריך, אתה מתחמק וזה מקנה לך תחושה של עליונות שאתה זקוק לה, כנראה."

לא נותר לו אלא להביט בסלידה בקרעי העננים של אמצע ספטמבר, שאותם אהב כל כך בעבר. הסתיו יפהפה בירושלים, חשב, אבל הקור החודר לעצמות מפחיד אותי עכשיו. כל ענן הצטייר עכשיו בעיניו כמו אות מבשר רע, או שמא עדות שאינה ניתנת לערעור, שעוד חורף מקפיא מתרגש עליו.

Share on Facebook