לא בכדי הצליח ביבי נתניהו להתחפש לאבא אבן בעצרת האו"ם בסוף השבוע שעבר. כל פרשני הקונסנזוס, החל מבן כספית וכלה בנחום ברנע, התמוגגו מהתשפוכת הדמגוגית של ראש הממשלה, שתוכנה הזכיר לי את פרסומי הסוכנות היהודית בשנות החמישים. אם אין כיום כוח רציני בארץ שיתנגד למדיניות הממשלה מצד שמאל, ואם כל החזית הפנימית שלנו הופקרה למרכז הלאומני ולכוחות החזקים הניצבים מימינו, יש לחפש את סייעניה במקומות בלתי צפויים. נשיא איראן הפך את ביבי לדמוסתנס יהודי, וההופעה המחפירה שלו באו"ם אפשרה לראש הממשלה להחצין את הנרקיסיזם שלו. כאשר יתעלמו בעולם מתוקפנות צבאית עתידית של ממשלת ביבי באיראן, יוכל הנשיא של הארץ האומללה הזאת להאשים רק את עצמו.
ייתכן שקוראי הכותרת בראש העמוד סבורים שהטור הזה יעסוק בלויד ג’ורג’, או בתומאס מסאריק, ובשאר תומכי הציונות, שזכו לרחובות על שמם במושבה הגרמנית שלנו. אבל טעות בידם. אין טעם להזכיר כעת כמה אישים, שאפילו בארצותיהם כבר עלה אבק על שמם אי-שם בתהום הנשייה; ואת ג’ורג’ אליוט ו"דניאל דרונדה" שלה (אני עדיין זוכר את הספרן ששכנע אותי לקרוא את ספרה הנאיבי, אבל המקסים) כבר לא מלמדים בשיעורי ספרות, אפילו בבתי הספר הלאומניים של שר החינוך גדעון סער. לכן צריך להתאזר קצת בסבלנות, לבדוק את קורות העיתים ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת שרק שלושה גורמים ראויים לציון גבוה באמת, והם שהשפיעו על עיצוב שלושת העשורים האחרונים. ליתר דיוק, "הגורמים" הם שני אנשים ומסמך אחד:
אחמד שוקיירי, האמנה הפלסטינית ומחמוד אחמדינג’ד, אלו הם שלושת עמודי התווך שלנו, סלע קיומנו אם תרצו, ורק קטנוניות וחוסר דמיון מצדנו מנעו מהם רישום של כבוד בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. בזכותם הגענו אולי עד הלום, וגם הטוענים שבעצם מחוז חפצנו קצת איכזב ולא בדיוק סיפק את הסחורה יודו, ששוקיירי, האמנה ושליט איראן היו בעצם סוכנים ציונים אובייקטיביים. ההגדרה הזאת היא אולי קצת סבוכה, אז נפשט אותה: הם לא התגייסו לשירות ההסברה הישראלית, אבל קידמו אותה בעל כורחם. אם הם לא היו קיימים אז מנהיגי ישראל, בעיקר מאז שנת 1967, היו צריכים להמציא אותם. זה לא מקרה שסרבני השלום המתוחכמים יותר בקרבנו שתיעבו כל כך את יאסר עראפת ועכשיו רודפים את מרואן ברגותי, רחשו חיבה חשאית לשוקיירי, לפארוק קדומי ולשאר מנהיגי חזיתות הסירוב. מי שסולד מכל הידברות עם ישראל מועיל לחסידי הסיפוח הטריטוריאלי; מי שמוכן לדבר איתנו, גם אם הוא מנהיג לוחמני, עיקש ומקובל בקרב בני עמו, נחשב לאויב המר ביותר.
שוקיירי מת בשנת 1980 כשהיה בן 72, אבל הנזק שהוא גרם לעניין הפלסטיני היה בלתי הפיך. בן לאב ערבי ואם תורכייה, שוקיירי נולד בלבנון ומת בעמאן, ולא היה ממש פלסטיני. הוא היה דיפלומט מקצועי, פעל במשלחת הסורית ואחר כך במשלחת הסעודית לאו"ם, ורק בשנת 1963 התחיל לייצג את הפלסטינים בליגה הערבית. מקץ שנה מונה ליו"ר הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) וניסח שלא בטובתו את המסמך המועיל ביותר לישראל מאז הצהרת בלפור (1917): האמנה הפלסטינית. התעמולה של שוקיירי הייתה גסה ובוטה, ודוברי החמאס נשמעים לעומתו כמו קוויקרים. הוא הטיף בגלוי להשמדת הישראלים (לא רק את היישות המדינית הישראלית אלא את האנשים כולם) ודיבר בפורומים בינלאומיים על הטבעת היהודים בים. כל התבטאות קשקשנית כזאת הייתה כשמן בעצמותיהם של הדיפלומטים שייצגו את הממסד הישראלי. אתם יכולים לשוות בעיני רוחכם את אבא אבן מתייצב מול איש כזה בעצרת האו"ם, ועושה ממנו עפר ואפר. כאשר אנשים כמו ז’אן-פול סארטר תמכו בישראל במלחמת 1967, הם ראו בשוקיירי את מקיים צוואתו של אדולף היטלר. שוקיירי היה רגשן גדול, ויש להניח שהוא הזדעזע בכנות ממצוקת הפליטים, מחורבן מאות יישובים פלסטינים, מאדישות העולם לגורלם, אבל ברוב סכלותו הוא לא קלט כלל את השפעת השואה על דעת הקהל בארצות התעשייתיות הגדולות. לכן גם טרח לדחוס את כל השקפותיו הקיצוניות, על פתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות השמדת היהודים, באמנה שהכין. יאסר עראפת הבין את גודל האסון ששוקיירי המיט על אש"ף ועל הפלסטינים כולם, בשנייה שערפל המלחמה התפזר והאבק הגדול התפוגג אחרי מלחמת ששת הימים. האיש הודח כבר בדצמבר 1967, וקולו כמעט נדם. אבל עד שהבין שעליו לחסל את הירושה המכבידה, את המסמך ההרסני מנקודת ראות פלסטינית, התבזבז זמן רב שעלה לעמו ביוקר.
שוקיירי העביר די בקלות את המסמך במוסדות הפלסטיניים של שנת 1964, והאווירה אז התאימה לתוכנו. המסמך הצטיין לא רק בשלילת הציונות ובתמיכה בביטול היישות המדינית הישראלית, אלא גם התנגד לכל משא ומתן מדיני, והעלה על נס את המאבק המזוין כדרך היחידה לפתרון הבעיות שהקמת המדינה היהודית הציבה בפני העם הפלסטיני. האמנה גם קבעה שהיהודים אינם מהווים עם אלא דת בלבד, ולא היה ניתן לשווק אמירה כזו בעולם שאחרי השואה. אחרי הכול, מיליוני יהודים חילונים הושמדו בשואה, הנאצים ראו בהם עם או לפחות גזע, וכל האיזכור הדתי במסמך היה בלתי רלבנטי ועלוב.
היו ניסיונות פלסטיניים לסגת מהמסמך. כבר בשנת 1973 הכירה החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בקיומו של עם יהודי-ישראלי באזור, וההכרה הזו באה לידי ביטוי גם בהחלטות המל"פ משנת 1988. אבל באוסלו 1993 הכיר עראפת בישראל ובכך ביטל בעצם את המסמך. זה לא הפריע לישראלים, בעיקר לממשלת נתניהו החל משנת 1966, להוציא לפלסטינים את הנשמה בכפית עד שהאמנה בוטלה בנוכחות הנשיא ביל קלינטון בשנת 1988.
באין אמנה ייפרע עם, או לפחות הממסד הישראלי. מדיניות ההתנחלויות וניפוץ אשליית אוסלו בידי ממשלות ישראל העלתה את החמאס לשלטון, וכך יכולנו להתמודד עם אויב נוח יותר מבחינה הסברתית. עתה מספק לנו מחמוד אמחדינג’ד את הסחורה. האיראני כאילו מאיים בחצי פצצונת שעדיין אין לו, ומאפשר לממשלתנו לשבת בנחת על ארסנל ענקי של פצצות שכל העולם מאמין שיש לנו. האיראני מגוחך כמו שוקיירי, אבל יחסו לשואה הוא בהחלט בלתי נסבל, ולכן הוא מקומם נגד עמו ממשלות ובני אדם בכל רחבי העולם, שאינם מסכימים למדיניות ישראל בשטחים, שמתעבים את ההתנחלויות ושכמו כל אדם הגון מסכימים עם השופט ריצ’ארד גולדסטון שממשלת ליבני-ברק ביצעה פשעי מלחמה חמורים בעזה.
אולי עוד יקראו רחוב על שמו ליד קולנוע "סמדר" בעירנו.
האחריות למצבו העגום של העם הפלסטיני אינה מוטלת על מנהיגיו המושחתים, הרשעים וחדלי-האישים, אלא על העם שהלך אחרי המנהיגים האלו, ובמידה לא מעטה אף הוליד אותם.
ביטול האמנה הפלסטינית מפוקפק גם מבחינה פורמלית –
— קישור —
אבל הבעיה הגדולה היא שהביטול הפורמלי הוכח כלא רלוונטי מבחינה תודעתית (תודעת העם הפלסטיני)
ירידת הפופולריות של אש"ף קרתה בד-בבד עם הנסיגה בפועל מעקרונות האמנה – לא מן הנמנע שעקב הנסיגה הזו עצמה,
ובמקביל עברה התמיכה הציבורית לחמאס – ארגון שהאמנה שלו עוד יותר מוקצנת מהאמנה של אש"ף
— קישור —
נכון שהעמדה הפלסטינית שוללת ישראל הזיקה לעניין הפלסטיני בכך שהרתיעה וניכרה את מי שהיה "נייטראלי".
כמו כן, למרות שהרטוריקה המתלהמת עזרה להם בגיבוש קהל האוהדים הטבעי (המדינות הערביות והמוסלמיות) יצא שכרה בהפסדה היות ויצרה רף ציפיות גבוה מאוד אצל קהל האוהדים.
משנכשלו הפלסטינים במשחק, קהל האוהדים אולי נשאר מחוייב למועדון, אבל גם התמלא טינה ובוז תהומי לשחקנים העלובים. אם נזכור שהאוהדים גם השקיעו נכסים אישיים בקבוצה, הכישלון גרם לאוהדים חוץ מהפסדים ממשיים גם כלימה, השפלה, ובושת פנים.
איפה מסריק ההומניסט הדגול והמרקסיסטים שאתה מעריץ? הוא הרי שם את כולם בכיס הקטן וממילא היה מנהיג יותר טוב מאשר הם היו יכולים להיות אי פעם. מעבר לכך כדאי שתפנים שאירופה לא ממש הזדעזעה מהשואה אלא רק העמידה פנים ואם באמת הם היו מזועזעים לא הייתה שואה בהיקף כזה גדול.
האחריות להתדרדרות מצבו של העם הפלסטיני האומלל, מאז הנכבה (וקודם לה) ועד ימינו, כאשר רוב אדמותיו שדודות ושארית הפליטה שלו נתונה תחת שלטון קלגסי ודכאני מושחת ומשחית, האחריות לכך אינה רובצת על כתפיו של שוקיירי או מופתי כזה או אחר, ולא על שום אדם בודד בצד שלהם או בצד שלנו, אלא על מדינת ישראל והנהגתה קודם ואחרי הקמתה הרשמית, ועד היום. תורת הנזיקין מכירה במושג של אשם תורם. אם ארעה תאונה באשמו של פלוני שגרמה נזק לאלמוני, בוחנים גם את התנהגותו של הניזוק ואם היא פסולה, ניתן לפטור המזיק מחלק קטן מהנזק. אכן גישה סלחנית תטיל חלק מהאשם למצבם על הפלסטינים על שוקיירי או המופתי, אבל זה זניח לחלוטין. אם ברעם בעצמו מאשר ששוקיירי ואמנתו נוצלו בידי מערך תעמולה ישראלי מתוחכם במטרה למנף את שוד הקרקעות הגדול, עליו להודות שאלמלא שוקיירי, היה מערך מתוחכם ויעיל זה מחפש ומוצא (ואפילו ממציא) סייענים אחרים במימוש תכניתו הגדולה הכתובה וגלויה בספרים רבים.לדעתי אין הצדקה ציונית לקרוא רחוב על שם שוקיירי בערי ישראל וגם אין סיבה לנאץ אותו בספרי הסטוריה של מדינת פלסטין (אם בכלל תקום אי פעם מדינה בת קיימא בשם זה). כאשר הזאב רעב, לא יעזרו לטלה שום הסברים.
קלינטון לא היה נשיא ב-1988, הרבה לפני אוסלו
רב הרוצחים ערפאת זכאי לאות הצטינות גדול לפחות כמו שוקיירי משום שהוא היה זה שאחרי אוסלו ופעם נוספת אחרי הפסגה עם ברק ב-2000 הביא להבנת השמאל האמיתי בארץ שהוא אינו מתכוון לשלום אלא בדיוק כמו כמו שוקיירי לסיום צלאכתו של היטלר. ועוד תיקון קטן, האמנה הפלשתינית לא בוטלה מעולם כולל הקטע שקורא להשמדת ישראל. באוסלו התחייב ערפאת לשינוי האמנה ובמקום זהפתח בגל טרור שהעלה את נתניהו לשלטון ובשום זמן אחר לא הצביעה ועידת המל"פ על שינוי האמנה שכוללת עד היום דרישה לחסול ישראל בכח.
מפליא להיווכח כמה סילופים ניתן לגדוש בקטע בן 300 מלה בסך-הכל שעניינו אחמד שוקירי. אתייחס לעיוות הבולט ביותר, הקשור באמנה הפלסטינית. הכותב טוען כי שוקירי הוא אביו מולידו של המיסמך המרושע, הלוחמני והעויין המכונה "האמנה הפלסטינית", שהנסיגה ממנו החלה, לדבריו, בהחלטה של כוחות הקידמה של "החזית הדמוקרטית" ב-1973, המחבר "שכח" לציין כי ביולי 1968 שוכתבה האמנה (נוספו לה סעיפים ושונו סעיפים קיימים אחדים) באופן שהחריף והקצין בהרבה את הנוסח המקורי. האמנה בנוסחה המתוקן הוא שגילם את העויינות והסירוב לכל פשרה עם ישראל בצורה הקיצונית ביותר. וזה קרה לא בימיו של שוקירי (שאולץ להתפטר מראשות אש"פ בדצמבר 1967) אלא בתקופה שבה השתלטו על אש"פ חתן פרס נובל לשלום יאסר ערפאת ואירגונו, אל-פתח, ביחד עם אירגוני ההתנגדות הפלסטיניים האחרים, והפכו את אש"פ לאירגון-גג של האירגונים הפלסטיניים השונים וללגוף המייצג היחיד של העם הפלסטיני. אש"פ בימי שוקירי היה אירגון פוליטי דל חשיבות, שהוקם בידי הליגה הערבית (עפ"י החלטה של הפיסגה הערבית הראשונה בינואר 1964) ונשלט למעשה בידי מצרים הנאצריסטית.
ואולי עוד דבר אחד, בעניין הקריאה-כיכול של שוקירי "להטביע את היהודים בים." זו אגדה שאין לה שחר, פרי הדימיון של מנגנוני התעמולה הישראליים, שהשתרשה בתודעה הקולקטיבית באופן שמאשר את אבחנתו של גבלס: שקר שחוזרים עליו שוב ושוב סופו שמתקבל כאמת לאמיתה. ראו בעניין זה מאמר מתועד של משה שמש, המפריך את הבדותה הזאת באורח משכנע ביותר. שמש, חוקר באוניברסיטת ב"ג ולשעבר קצין מודיעין בצבא, אינו "היסטוריון חדש" ורחוק מלהיות חשוד בחיבה יתירה לפלסטינים בכלל ולשוקירי בפרט.
כל הכבוד לרשימה ישרה והגונה השוללת כל סוג של לאומנות וגזענות, בין אם ציונית או ערבית. הלוואי וכל המזוהים או מזהים עצמם עם השמאל היו טורחים לשלול בשאט נפש אידיאולוגיות מאוסות אלה, גם כאשר הן מובעות ע"י הקורבנות.
אם אדם מתנפל על מישהו אחר בנסיון מוצהר לשדוד ולרצוח אותו, והמישהו משיב לו מנה אחת אפיים ושובר לו את כל העצמות, כל האשמה מוטלת על ה"ניזוק".
גם אם ה"ניזוק" מאמין באמת ובתמים שהמותקף זמם נגדו, הוא עדיין אשם פעמיים:-
1. בכך שגם הוא בעצמו רצה את אותם הדברים שבהם הוא מאשים את יריבו.
2. בכך שתקף
3. בכך שלא חישב נכון את יחסי הכוחות (יוהרה וטפשות)
סעיף 3 חשוב מאוד, כי מבחינה תודעתית הוא קיים עד היום, ואף מתודלק בידי אוהדים כמוך, והוא מה שאיפשר את התקיפה מלכתחילה.
ה"נראטיב" הפלסטיני מדבר רטרואקטיבית על כישלון העבר שנבע מיחסי כוחות לא שווים. אבל משום מה הם לא לומדים את הלקח. כל הזמן נדמה להם שיחסי הכוחות התהפכו, והפעם התקיפה תצליח.
כל פעם הם גומרים דרוסים על הכביש, וכל פעם באה הבכי הרטרואקטיבי ש"זה לא פייר, כי הציונים היו חזקים יותר".
אז למה מראש לצאת לקרב אבוד, אם אתה יודע שתצא ממנו חבול ומרוסק?
התשובה היא כי בתודעה הם לא מאמינים שהקרב אבוד.
ב 48 הם היו בטוחים שהעולם הערבי מאחוריהם, והם יכריעו אותנו ולו בזכות העדיפות המספרית. כך גם ב 67 וב 73.
עכשיו הם בונים על טרור וגרילה שמאפשרים התנערות מאחריות קולקטיבית, הבאשת שם ישראל בקרב תומכותיה עקב התגובה לטרור, ו-שוב – תמיכת העולם הערבי והמוסלמי.
כל פעם אותו סיפור.
גם בשנות השבעים היה חרם הנפט, ועצרת האו"ם קבעה שציונות היא גזענות.
אמברגו נשק כבר היה.
בשנות החמישים ישראל היתה חלשה הרבה יותר מהיום, וגם אם זכתה ל"סימפטיה", היתה לה הרבה פחות תמיכה מעשית מאשר היום.
לא לשכוח שבשנות החמישים גם ה"סימפטיה" היתה יותר בגדר של אי נעימות מאשר אהדה עמיתית.
האנטישמיות אולי ירדה למחתרת משום שנעשתה "לא פוליטיקלי קורקט", אבל היא לא נעלמה כי האנטישמים עצמם לא נעלמו. הם רק השתתקו (לזמן קצר מאות, יש לומר, למרבה הצער).
גם ה"סימפטיה" שהפלסטינים מקוששים היום במערב היא מראית עין, ובנויה על כרעי תרנגולת של מניפולציה של רגשי אשמה בגין "הקולוניאליזם" בדיוק כפי שה"סימפטיה" המזוייפת שהמערב הראה ל"ציונים" נבע ממניפולציה של רגשי אשמה בגין השואה.
עם סימפטיה לא קונים במכולת. אולי הגיע הזמן שהפלסטינים יבינו את זה.
יש משהו בקביעה שהעם היושב בציון והעם היושב ברמאללה מתפרנסים זה משנאתו של זה, זה מטעויותיו של זה וזה מכוונות הזדון של זה. אבל הדגש הוא על *שני העמים*. חיים ברעם (וגם גדעון ספירו) מייסרים בשוטים ועקרבים את היושבים בציון על הניצול של דמויות כמו אחמדיניג’אד ואחמד שוקיירי כדי לקדם אג’נדות לאומניות, אבל חצי-האמת שלהם מתעלמת לגמרי מהסימטריה המקבילה אצל הפלסטינים שם המצב גרוע בהרבה. העם הפלסטיני הוא הישות האתנית היחידה בעולם שכל קיומה הלאומי, ואפילו האתני, מבוסס באופן בלעדי וטוטאלי על שלילתו של האחר. לולא האחר הזה היא לא היתה קמה מעולם, ומגילת היסוד של קיומה מכילה למעשה סעיף אחד בוריאציות שונות השמדת האחר הזה (ר. אמנת אש"ף ואמנת החמאס).
אפשר לומר הרבה דברים על הציונות (וברוך השם אומרים), כולל הטענה שהיא לא לקחה בחשבון שהארץ מיושבת (דרך אגב, היא לקחה, ר. "אלטנוילנד") אבל בשום מקום, מהקונגרס הראשון בבאזל ודרומה, לא נזכרה כלל שלילת קיומו או שלילת זכותו הלאומית של מישהו. האג’נדה הציונית היתה והינה הקמת בית לאומי לעם היהודי. האג’נדה הפלסטינית והאמנות של שני פלגי הנהגתה מנוסחות לחלוטין ובאופן טוטאלי על דרך השלילה השמדת מדינתו של העם היהודי.
לסכסוך בין שני העמים לא יהיה פיתרון כל עוד זוהי דרך החשיבה הפלסטינית. שוקיירי ואחמדיניג’ד אינם רק ליצנים מטורפים או פוליטיקאים חסרי בינה. הם אומרים בריש גלי את מה שמיליוני פלסטינים חושבים, ובשיחות כנות גם לא יסתירו את דעתם זו. היטפלותו של חיים ברעם לשני אלה והסטת האשמה לכיוון ישראל, כאילו שהבעיה היא רק ב"ניצול" הישראלי של דבריהם, היא פשוט זריית חול בעיני ציבור הקוראים.
שוקירי נולד בתיבנין שבדרום לבנון דהיום, אזור שהיה בתקופה העותומנית חלק מנפת עכו. אביו היה חבר הוועד הערבי העליון, חבר במפלגת הנשאשיבים, חבר הפרלמנט העותומני כנציג עכו (1908-1912). במלים אחרות, שוקירי היה פלסטיני, והניסיון להציגו כ"יליד לבנון" ולפיכך "לא פלסטיני" אינו נכון ואינו הוגן.
אגב, גם מנהיגי ישראל לא נולדו בישראל. ב"ג, למשל, נולד בפלונסק; האם ניתן לומר שהוא היה "פולני" ולא "ישראלי"?
מן הראוי שתתקוף את ביבי פחות,ותתרכז בתקיפתם של אחניג’אד ,משעל שעובר על אמנת ז’נבה ומונע מהצלב האדום לבקר את שליט,.
כמו כן אשמח אם נתרכז בכלכלה השמרנית שמשתלטת על המדינה כאשר הקבלנים משתלטים על כל העבודות,ושכרם הנמוך ממילא של העובדים יורד עוד!.
אגב שיחקתם אותה מול שגב שלום !
נכון, טעות הקלדה. הכוונה היתה לשנת 1998.
מי התחיל את המלחמה הנוראית ב 47? מי סירב להצעת פיל? האם הערבים לא יכלו להסתפק ב 76 אחוז מפלסטינה אותה הם קיבלו ב 1922? אל תשכתב את ההיסטוריה.
לפני כשנתיים התפרסם באתר מחסום מאמר שכותרתו :"השואה, ניצולה והכחשתה" מאת : ח’אלד אל-חרוב, 11.02.2008
שם נאמר בין השאר:"חלק מהכחשת השואה בעולם הערבי נובע מקוצר ראייה ומתפיסה מוטעית שלפיה ההכרה בשואה מעניקה לגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל. תפיסה זו מקורה בכך שהקמתה של ישראל מתורצת בין היתר בגלל השואה, שחייבה כביכול הקמת בית לאומי בטוח ליהודים".
המסקנה,שהובאה במרכז המאמר משום מה, הינה: "כדי ששיח השואה יהפוך לשיח אוניברסלי נגד ג’נוסייד, גזענות וכל סוגי הפשעים יש לפתח אותו בשני כיוונים: האחד, שיכלול את הקורבנות הישירים של השלב השונה של השואה, כלומר הפלסטינים. אלה הם קורבנות הקורבנות שלא היה להם חלק במה שהתרחש באירופה ואינם חלק מההיסטוריה שלה. הם משלמים עכשיו את המחיר הכבד ביותר".
גם איריס חפץ טרחה ותרגמה מאמר אודות "מוזריותיו" של אחמדינג’ד:"האם אירן חותרת כבר עשרות שנים לנשק גרעיני"? ומומלץ לקרוא אותו.היום מפרסם הארץ את ההשערה כי אחמדינג’ד הוא נצר למשפחה יהודית שהתאסלמה.
לא מצאתי סימוכין לדברי הכחשת שואה מפיו של הנאשם.לדעתי הוא גם אינו בלתי שפוי,אם כי בהחלט אינו יכול להחשב כאדם מוסרי,(אך לא מהסיבות שנאמרו כאן).בועידת דרבן הזכיר לעולם את מה שהעולם לא אוהב לשמוע ולזכור:מדינת היהודים זכתה להכרה בגלל נקיפות המצפון של אירופה.ומדוע חשו נקיפות מצפון?
כותב ברעם:"שוקיירי היה רגשן גדול, ויש להניח שהוא הזדעזע בכנות ממצוקת הפליטים, מחורבן מאות יישובים פלסטינים, מאדישות העולם לגורלם, אבל ברוב סכלותו הוא לא קלט כלל את השפעת השואה על דעת הקהל בארצות התעשייתיות הגדולות. לכן גם טרח לדחוס את כל השקפותיו …באמנה שהכין".
אפשר להסכים כי טעה שוקיירי בהערכותיו כיצד
לעורר את העולם מאדישותו,אך לזכותו ייאמר כי לא משך את דו"ח גולדסטון מעצרת האו"ם כדי לזכות במכשיר טלפון.גם את הערכתו כי הציונים מבינים רק כח יהיה קשה לסתור במבט היסטורי לאחור.היום אומרים זאת גם ניב גורדון,גדעון לוי(מאמרו מיום חמישי 1 באוקטובר 2009)ועוד.
מוסיף ברעם:"היו ניסיונות פלסטיניים לסגת מהמסמך. כבר בשנת 1973 הכירה החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בקיומו של עם יהודי-ישראלי באזור,…".אי שם מלבנון,הכריז אחמד ג’בריל,בתגובה לוועידת הפת"ח,כי "אין לאף אחד (והתכוון כמובן לאבו-מאזן) זכות לותר על זכות השיבה,פרט לפליטים עצמם.והיהודים?אם ירצו להשאר בפלשתין,אהלן וסהלן".
מצטרף ברעם לגורדון וחבריו:"באין אמנה ייפרע עם, או לפחות הממסד הישראלי".אכן משחק מלים נחמד,אך לא ברור איזה עם ייפרע.אם הפלשתינאי,הרי האמנה נדרשת,ולכן אין לבוא בטענות למנסחיה,ואם לציונים,הרי על אחת כמה וכמה.היות ויש לבוא בטענות,לדעתי,למנסחי האמנה כפי שנוסחה ב63,הרי למען ההגינות ולמען היושר האינטלקטואלי יש לשפוט גם את הקונטקסט ההיסטורי.המסמך נכתב לפני 46 שנה.גם תמיכתו המתועבת של חוסיני בנאצים דורשת את ההקשר ההיסטורי,ואל נשכח כי גם הבריטים שלחו חזרה לגרמניה אוניות המלאות בפליטים.
את כל אלה (שיפוט מוסרי בהקשרו ההיסטורי)שוכחים,בתום,בהיתממות,או בכונת מכוון,כל אלה הממהרים לחרוץ דין.גם ברעם
"שוכח" כי לא רק "מדיניות ההתנחלויות וניפוץ אשליית אוסלו בידי ממשלות ישראל העלתה את החמאס לשלטון, וכך יכולנו להתמודד עם אויב נוח יותר מבחינה הסברתית".אלא,בעיקר,בראש ובראשונה,את גניבת וגזילת כספי התורמים לעם הפלשתינאי ואת השחיתות האיומה שכמוה כפשע מלחמה כנגד בני עמם.האם ייקרא רחוב ע"ש הנייה?ואולי ייקרא בעזה כיכר ע"ש ברק,שטרח והבהיר לעולם כולו מי הם ומה הם הציונים, ובכך תרם רבות למאבקו של העם הפלשתינאי?
שלום דרור היקר.
איפה היית ומה עשית? נעלמת לנו לזמן מה.
חששתי שמא הדיקטטורה הציונית חטפה אותך על מנת להשתיקך. בכל מקרה, טוב לדעת שאתה פה איתנו ולא באיזה מרתף אפלולי ולח של השב"כ.
ולעניין עצמו-
אולי תוכל להואיל בטובך ולהסביר לנו על פי איזה הקשר הסטורי יש לשפוט את חוסייני על הליכתו אצל הנאצים?
ומה בדבר קריאתו המפורשת של מזכ"ל הליגה הערבית לבצע ג’נוסייד ביהודי פלשתינה, בפרוץ מלחמת השחרור? האם גם את השרץ הזה תוכל להכשיר?
ולמה להסתפק בכך? הלוא גם הנאצים עצמם פעלו ב"הקשר היסטורי" כלשהו, האם אינם זכאים הם להקלה כלשהי?
מאמר רצוף הטעיות מגמתיות.
"לא חשוב אם הפעולה היתה חוקית או לא חוקית"? איזה פעולה? שליט נחטף משטח ריבוני ישראלי ללא שום פרובוקציה ושום פעילות צבאית ישראלית. אבל מה זה משנה לאבנרי, כאשר המטרה היא שימוש בשפה סובייקטיבית מוטה, שבה צורות הביטוי עצמן כבר מכריזות מי "הרע" ומי "הטוב". כל המאמר בנוי בשפה כזו. העובדה שבין המחבלים שאמורים להשתחרר מצויים ארכי-פושעי-מלחמה שרצחו בדם קר אזרחים חפים מפשע, נשים וילדים, כמובן לא מוזכרת כלל. סיווגם כ"רוצחים שפלים" מוצג כלהטוט של התעמולה הישראלית. זהו שיא השיאים (סליחה: אחד משיאי השיאים) בטרמינולוגיית השקר של אבנרי, אשר מצד שני ידו קלה על ההדק לכנות ישראלים, ולא משנה מי, בכינוי "רוצחים" ו"פושעי מלחמה".
אבנרי מציג את הקושי הישראלי לשחרר מחבלים כקושי פסיכולוגי, ומתעלם מן הניסיון המר עם שחרור רוצחים פלסטיניים מהכלא (כ-300 ישראלים נהרגו עד היום בידי רוצחים ששוחררו מן הכלא בהסכם אוסלו ובעיסקאות למיניהן). ומאחר שהטרור אינו בורר במיוחד את מטרותיו והוא הורג יהודים כערבים, שמאלנים כימניים, לא נותר אלא לשאול את אבנרי, האם היה מוכן לשלם במחיר חייו של אחד מבני משפחתו על שחרור כזה?
השאלה תישאר כמובן באויר, משום שאבנרי סיגל לעצמו את המנהג המגונה לשמור על שתיקה בכל הקשור לתגובות למאמריו.
שלום רב מר בל"ד.
תוכל להסביר על פי איזה הקשר היסטורי יש לראות את הליכתו של המופתי אצל היטלר?
ומה בדבר קריאתו **המפורשת** של מזכ"ל הליגה הערבית לבצע ג’נוסייד ביהודי א"י, בפרוץ מלחמת השחרור? האין אף היא ראויה להקלות שיפוטיות?
ומה דעתך- אולי גם מעשי הציונים ראויים להיבחן ברוח הזמנים ההם?
הסבר לתוהים: המופתי הלך אצל היטלר כמו שאנשי לח"י הלכו אצל הנאצים בניסיון לנהל איתם מו"מ – זה ואלה דגלו ב"אויבו של אויבי הוא ידידי."